משתמש:Catrin2/אליס מונרו
אליס מונרו (שם נעוריה ליידלו, נולדה ב-10 ביולי 1931) היא סופרת קנדית הנחשבת לאחת מטובי הסופרים בתחום הסיפור הקצר.
סיפוריה עוסקים במצב האנושי ובמערכות יחסים כפי שהן נשקפות מבעד לעדשת חיי היומיום. על אף שרוב עלילות סיפוריה מתרחשות בדרום מערב אונטריו, רכשה לעצמה מוניטין עולמי בתחום הסיפור הקצר. מונרו היא כלת פרס נובל לספרות לשנת 2013, כלת "פרס הסיפור הקצר הקנדי" וזוכת פרס בוקר הבינלאומי.[1]
קורות חיים עריכה
אליס מונרו נולדה בווינגהם, אונטריו, עיירה כפרית קטנה, למשפחה של מגדלי שועלים ועופות. אביה היה רוברט אריק ליידלו, ואמה, מורה בבית הספר, הייתה אן קלארק ליידלו (שם נעוריה: צ'אמני). היא החלה לכתוב כבר בנעוריה וסיפורה הראשון "ממדי הצל", התפרסם בשנת 1950, בהיותה סטודנטית באוניברסיטת מערב אונטריו. בשנת 1951 עזבה את האוניברסיטה כדי להינשא לג'יימס מונרו ויחד עימו עברה לוונקובר שבקולומביה הבריטית. בין השנים 1953-1957 נולדו להם שלוש בנות, שילה, קתרין וג'ני. קתרין הלכה לעולמה חמש-עשרה שעות לאחר הלידה. בשנת 1963 עברו בני הזוג מונרו לוויקטוריה, ושם ייסדו את ההוצאה לאור מונרו בוקס. בשנת 1966 נולדה בתה אנדריאה, ובשנת 1972 התגרשה מבעלה ג'יימס. היא שבה לאונטריו ושם, בשנת 1976 נישאה לג'רלד פרמלין. כיום חיים השניים בעיירה קלינטון.
ספרה הראשון "ריקוד הצללים המאושרים" ראה אור בשנת 1968 וזכה בפרס הספרותי החשוב ביותר בקנדה.
מאז ראה ספרה הראשון אור, פרסמה מונרו עוד ארבעה עשר ספרים וזכתה בפרסים ספרותיים רבים ולשבחי הביקורות, בקנדה ובארצות אחרות. הניו יורק טיימס כתב עליה שהיא "בהחלט יכולה להיחשב לטובה מבין כותבי הסיפורת בצפון אמריקה". הבוסטון גלוב כתב שהיא מתעלה על ג'ויס וצ'כוב.
בספרה "בריחה" חושפת מונרו את סיפורן של שמונה נשים שונות, החוות אובדנים קשים והתנתקויות כואבות והתמודדותן עם כך. הלוס אנג'לס טיימס כתב על ספר זה, שהקריאה נעשית כדי לאתגר את הנחות היסוד והשקפות העולם של הקורא ובכך להעמיקן או לשנותן. בהקדמה לספר כותב ג'ונתן פרנזן על מונרו "כשאני קורא את מונרו, אני נכנס למצב של הרהור שקט שבו אני חושב על חיי שלי... היא אחת מקומץ סופרים... שאני חושב עליהם כשאני אומר שספרות היא הדת שלי.".
סיפורה "הדוב שהגיע מההר" עובד לסרט "הרחק ממנה" בכיכובה של ג'ולי כריסטי, שהוצג בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו בשנת 2006.
בשנת 2013 זכתה בפרס נובל לספרות על היותה "אמנית הסיפור הקצר המודרני".[2]
כתיבתה עריכה
רבים מסיפוריה של מונרו מתרחשים בכפרים ובעיירות הקטנות של אונטריו, קנדה, ובעיקר במחוז הוּרון. עובדה זאת הפכה לאחד המאפיינים הבולטים בכתיבתה. מאפיין חשוב נוסף הוא נקודת המבט של המספר היודע-כל, נקודת מבט שמשמשת אותה כדי להכניס סדר והיגיון בעולמה. הסופרת האמריקנית סינתיה אוז'יק כינתה אותה "צ'כוב שלנו". כמו ביצירותיו, גם בסיפוריה העלילה היא משנית, וההתרחשות האמיתית מתחוללת בנפשן של הדמויות. אחד הנושאים השכיחים בכתיבתה הוא הדילמות של נערה מתבגרת הלומדת להשלים עם משפחתה ועם העיירה שבה גדלה. בספריה האחרונים העבירה את מוקד התעניינותה לגיל המעבר ולמצוקותיו. תמה מרכזית, בכתיבתה של מונרו, היא התמה העוסקת בחוויות, דילמות ודרמות שאנשים חווים במהלך חייהם. כתיבתה של מונרו, היא כתיבה אמיצה. היא לא נוהה אחר עלילות מרובות או מסעות גדושי פעילות. מונרו, נאבקת בכתיבתה להישאר נאמנה לשקט, ולתת לשקט לחדור ולחלחל יחד עם הדרמה הגדולה וכאבי הלב שמוגשים לנו, הקוראים. מונרו, מנכיחה את הרגעים הקשים, האישיים, של האנשים הפשוטים, ומאפשרת לנו לנוע במקצב שלהם, באופן מדוד, למרות הדרמה הגדולה ולעתים דרמות מכוננות חיים, שאנו כקוראים נחשפים אליהן בהדרגה. הטקסט מקבל משמעויות שונות, והופך לטקסט שאפשר לחלץ ממנו פרשנויות שונות, ונותן דרכי ביטויי, שונים לסובייקט הפעיל בכתביה ולסובייקט הקורא .[3]
כתיבתה של אליס מונרו ייחודית בכך, שהיא לופתת את הקורא, לא מרפה ומעבירה אותו כרוח סערה לאזורים אחרים; לנבכי הנפש של האנשים המיוסרים, לבטא מערכות יחסים בין בני אדם באמצעים מינימליסטים, ולהנכיח קולות, ציפיות ומאבקים שאין מבטאים בדיבור או בקול רם. אליס מונרו נותנת קול לשתיקת הדמויות. מונרו, במהלך שנות כתיבתה, שברה מוסכמות ספרותיות, וכך, פתחה פתח לעולם שלם מלא אפשרויות. היא הצליחה במהלך השנים לכתוב, לבנות שפה וסגנון ייחודים לה. בשפתה המיוחדת, מעבירה מונרו את עולמותיה מלאי התוכן ,בריאליזם קיצוני. אחד המאפיינים המרכזיים בכתיבה על פי רות שר (Ruth Scurr) במאמרה : "The darkness of Alice Munro", היא טכניקת הנרטיב החתרנית של מונרו. רוצה לומר, שמונרו קובעת קטעים נפרדים של נרטיב בתוך כל סיפור, כמו מקפצות, והקורא חייב לקפוץ באמון בכותבת מנרטיב אחד למשנהו. בסופו של דבר יגיע ליעד כלשהו, בדרך כלל מפתיע. פערים אלה הם המאפשרים תחושה של פרשנות רחבה .[4]
מאפיין מרכזי נוסף היא; היכולת לחולל שינוי פתאומי בטקסט. שינוי המתרחש דרך סטיות מהדרך הראשית של העלילה, וכתיבה של צירי עלילה המסופרים מנקודות מבט שונות על ידי מספרת יודעת כל. מספרת שמאפשרת לקוראים לדעת על המתרחש בנפשן של הדמויות. מספרת שיודעת את הפרטים הקטנים והחבויים, מספרת המעבירה מסרים דרך מילים מדויקות ויבשות. מונרו לא מניחה לקוראיה להתקבע לאורך זמן בשיפוטיהם ובדעותיהם על הדמויות או החיים בכלל. העלילות המתפתלות במהירות, גילוי של פרט חדש שצובע את מעשי הגיבורים באור חדש. מספרת שיכולה לנוע על רצף הזמן ובנפשן של הדמויות ומספרת את סיפורן של הדמויות, השינויים המתחוללים בחייהן כאוות נפשה. ואנו, הקוראים, מחויבים ללכת עקב בצד אגודל כדי להבין את הסיפור המסופר לנו. מאפיין נוסף בכתיבתה של מונרו; סיפוריה מייצגים עולם מאופק, קאמרי ומצטיין בשקט גם כשהשקט מבטא אי שקט. סיפוריה טומנים בחובם נראטיבים סוערים, והכתיבה נשארת מאופקת. הפער בין הדרמה בחיי הדמויות והשקט שאירועים אלו מסופרים מאפשרת חלל בין הטקסט לקורא, זהו "חלל קונפליקטואלי", המחייב את הקורא למקם את עצמו, כל פעם מחדש מול הטקסט, ולנסות ולפרש את חוסר ההלימה בין שני הקטבים; הדרמה המאופקת מול הפרשנות האקטיבית שהקורא נותן לטקסט המובנה של מונרו. לדוגמה: בסיפור הפותח של הספר "חיים יקרים" "להגיע ליפן" .[5] הגיבורה, גרטה עוברת תהפוכות רגשיות בחייה, והחלטות דרמטיות לגבי קשריה הזוגיים והמשפחתיים. החלטות המשפיעות באופן משמעותי על חייו של בן זוגה וילדתה. גרטה, מוצגת בתחילה כאוהבת את בעלה, פיטר, לאחר מכן מפתחת רצון להיות בקשר עם האריס, ונוסעת ברכבת ומפתחת קשר מיני עם גרג. לבסוף, בשינוי פתאומי, מתאחדת עם האריס ויוצרת זעזוע בעקבות החלטתה. זרעי השלווה, הכאב והחורבן נפרשים במתינות בשתי שורות המסיימות את הסיפור. "..תחילה הלם, אחר כך פרפור בבטנה של גרטה, ושלווה עצומה. היא ניסתה לאחוז בידה של קטי, אך ברגע זה של הילדה נסוגה ממנה וחילצה את ידה. היא לא ניסתה לברוח. היא, קטי, רק עמדה שם וחיכתה לבאות." .[6] מאפיין נוסף בכתיבתה של מונרו, שאינה מוסרת כמעט לעולם את הדברים כסדרם. תמה זו מייצרת בקריאה מתח דו כיווני (לגבי העבר והעתיד כאחד). המניפולציה הזאת בזמנים, הבחירה הקפדנית באיזה פריט מידע למסור ומתי, הן מקורות כוחה כסופרת. הבלבול והסקרנות עוד גדלים מפני שרוב הדמויות משקרות או מסתירות סוד. מונרו מניחה לקוראים לצרף את הפרטים וליצור תמונה בעצמם, כשהם נעים באותו מקצב של הסיפור המסופר. עד רגע ההבנה שחוטי העלילה מתלכדים, וההבנה הקשה על דרמות החיים מחלחלת בהדרגה. לדוגמה: בסיפור "לעזוב את מייורלי" .[7] ריי, שוטר הלילה, שהתנדב ללוות את לאה, בת ה-16 לביתה לאחר עבודתה, מספר את סיפור חייה של לאה ושלו, ,מנקודת מבט חלקית, ובכל פיתול של זמן ומקום בעלילה, מתווספים לנו הקוראים, חלקי מידע. המכריחים אותנו הקוראים, להיות ממוקדים במסלול המתפתל שמונרו פורשת בפנינו. מונרו סיפוריה מתרחשים במקום פיזי זה תמיד. אזור שדלותו הפיזית ואיתני הטבע שלו מוכרים באורח אינטימי לה כסופרת ולגיבורותיה. רבים מסיפוריה של מונרו מתרחשים בכפרים ובעירות הקטנות של אונטריו, קנדה. אזור הולדתה, עובדה זו הפכה לאחד המאפיינים הבולטים בכתיבתה. מונרו בונה את סיפוריה מפרטי פרטים של הנוף, המעשיים היומיומיים. הלבוש. ובכך בונה את התפאורה הריאליסטית לדרמה של חיי הנפש. בסיפור "אמונדסן" מתוך "חיים יקרים" .[8] מונרו מתארת את תחנת הרכבת הצוננת והקפואה, באופן מדויק. בקריאה נוספת של הסיפור, מתברר שתיאור תחנת הרכבת הוא רמז מטרים לאירועים המפותלים שיתרחשו בהמשך.".. אחר כך הייתה דממה, האוויר כמו קרח, עצי שדר פריכים למראה עם כתמים שחורים על קליפת הגזע הלבנה, וכמה ירוקי עד קטנים ופרועים היו מכורבלים כמו דובים ישנוניים. האגם הקפוא לא היה חלק אלא עשוי תלוליות-תלוליות לאורך גדתו, כאילו הפכו הגלים לקרח בעת התנפצותם. והמבנה מעבר לו עם שורת החלונות המתוכננות היטב, והמרפסות המחופות זכוכית מכל צד. הכול היה קודר וצפוני.."
תמה נוספת בכתיבתה של מונרו היא תמת בריחה, הסתתרות ומסווה; בתחילה ההסתתרות והמפלט היה בכתיבתה הפנימית של מונרו, ואחר כך, תהליך הבריחה, הרגשי והפיזי, של דמויותיה, בינן לבין עצמן ובינן לבין דמויות אחרות. הוא מאפיין ברבים מסיפוריה. רות שר, במאמרה; The darkness of Alice Munro"" מאפיינת תמה ייחודית נוספת בכתיבתה של מונרו; היא העיסוק בגורל. מונרו על פי שר, מחיה את העיסוק העתיק בגורל; המשמעות היא שבני האדם מוצאים משמעות ברצף של אירועים אקראיים לכאורה, או להגיע למסקנה, למפרע, שחייהם עוקבים אחר תבנית קבועה מראש .[9]
יצירתה של מונרו עריכה
את הקריירה הספרותית שלה החלה אליס מונרו לפני כשישים שנה בכתיבה אישית שהצליחה לעזור לה בשנות ילדותה ונערותה הקודרים. בשנת 1968 פורסם קובץ הסיפורים הראשון שלה; "Dance of the happy shades" (ריקוד הצללים הראשונים). מאז הספיקה לפרסם 14 ספרים נוספים ורומן אחד. הספר "חיים יקרים" הוא ספרה האחרון. מונרו בכתיבתה, מתאפיינת בתמות חוזרות ונשנות. תמות הנובעות מסיפור חייה, ובכל פעם נדמה שהיא כותבת, פוצעת ומרפאה את נפשה בכתיבה על פצעיה. בראיון שערכה עם ליסה אלרדיס,[10] אמרה: "מהרבה בחינות אני כותבת סיפורים אישיים כל חיי". ילדותה של מונרו, נפרשת מעל דפי ספריה; חוות החורפנים והשועלים הענייה מילדותה בשפל הגדול; בית המשפחה שבקצה הכביש: מחלת הפרקינסון של אמה בתחילת שנות הארבעים לחייה שהכבידה על אליס הילדה: מלגה שקיבלה לאוניברסיטה. נישואיה המוקדמים לסטודנט שקדן, אימהותה הצעירה וגירושיה. בפרק המסכם בספר "חיים יקרים" היא כותבת את "ה[[פינאלה[[" ומבארת לקוראיה; "ארבע היצירות האחרונות בספר זה אינן סיפורים של ממש. הן מהוות יחידה נפרדת, אוטוביוגרפית בתחושה, אף שלעתים אינה כזאת לחלוטין מבחינה עובדתית. אני מאמינה שאלה הדברים הראשונים והאחרונים – והאינטימיים ביותר- שיש לי לומר על חיי" .[11] הדימוי שנאמר עליה בקבלת פרס נובל לשלום. "אנשים קטנים, רגשות גדולים". גיבוריה של מונרו, הם אנשים פשוטים עם סיפורים פשוטים. המחלחלים עמוק לתוך ורידיהם של הקוראים ומותירים אותם משותקים מהעוצמות והטלטלות שנפשם עוברת במהלך הקריאה. מונרו כותבת סיפורים שמורכבות החיים מקבלות ביטוי מזוקק ומדויק בספריה. ג'ונתן פרנזן כותב בהקדמה לספר "הבריחה": "למונרו יש כישרון גאוני לפיתוח רגעים של מעשה דרמטי הרה-גורל, בלתי הפיך. מבחינת הקורא, פירוש שאי אפשר אפילו להתחיל לנחש את המשמעות של סיפוריה לפני שעוקבים אחר כל נפתול שלהם. העמוד או שני העמודים האחרונים הם תמיד אלה שמדליקים בבת אחת את כל אורות הבמה" .[12] רונית מטלון (2009), טוענת: "מונרו היא אומנית של אור וצל ותעתוע שמהתל בקורא" .[13]
מתודולוגיית קריאה: התבוננות תאורטית פמיניסטית על כתביה של מונרו עריכה
יצירתה של אליס מונרו, ניתנת לקריאה במספר קטגוריות. קטגוריה אחת מרכזית בסיפוריה של מונרו היא קריאה דרך המגדר (gender). קריאה זו מתבססת על חוקרות ספרות פמיניסטיות, המבקשות להחליף את הפריזמה של תאוריות הקריאה המקובלות –ה "מבארות, מנסחות ומפרשות" הנקיות לכאורה מאידאולוגיה מוקדמת .[14] ולהפוך את הקריאה למכוננת את זהות הסובייקט שקורא .[15]
אורלי לובין, במאמרה "אישה קוראת אישה" (1993), מדברת על הקריאה והכתיבה כאקט פמיניסטי המכונן את האישה הכותבת והקוראת. בכתיבתה המדויקת היא מתארת את הקריאה של האישה כתהליך כפול; הקריאה עצמה היא אקט חתרני ומכונן כאחד. בתהליך ראשון; הקריאה בונה את זהות הסובייקט הקורא (שמייצר התפקיד המכונן). והתהליך השני המתרחש במקביל; שהטקסט עצמו מייצג ומייצר את הצד החתרני. מונרו בסיפוריה, בחללים שהיא חוצבת בספריה, משרטטת את הסביבה הדכאנית של הנשים, ועל ידי כינון הסובייקט הנשי בסיפוריה מצליחה לייצר אמירה על אנשים, נשים ומוסדות חברתיים. תזוזה זו בתוך הטקסט, מהשוליים למרכז, של הנשים, היא מעשה המכונן את הסובייקט ומחלץ אותו ממעמדו הקודם כ"אובייקט" או כ"אחר" מול מי שבמרכז. לפי לובין, במעשה הקריאה החתרנית מתנגד האובייקט להצבתו על ידי מרכז הגמוני, ותחת זאת הוא כותב את הנרטיב שלו בעצמו. מונרו, בדרך הצבת האישה כסובייקט בספריה, מנכיחה את עולמן של הנשים; הכנועות, שקופות, מכאובי החיים ניתכים בהן, ומעמידה אותן מול המרכז התרבותי וההגמוני, מ "אובייקט" פאסיבי, נגרר הופכת את הנשים לסובייקט, בלי לשנות דבר בתפאורת חייהן בדרך זו היא יוצרת הלכה למעשה, את אמירתה של לובין לגבי תהליך הפיכת הנשים "לסובייקט", משמע: "לכתוב בעצמו את הנרטיב שלו ולא להניח למרכז לעשות זאת עבורו ובכך להפוך אותו שוב לאובייקט" .[16]
הטקסים של מונרו, על פי האבחנה של לובין, הם טקסטים "כמו הגמוניים". ואולם למעשה הם חתרניים כדרך קילוחם של מים המפכפכים מבעד לסדקים. האישה מופיעה כסובייקט מול עולם ערכים, נורמות בעולם פטריארכלי, דכאני ובכך מייצרת אקט של כינון עצמי. אקט זה מתאפשר דרך הסדקים המתהווים בתוך ההגמוניה הגברית, ומאפשרים את הכינון החתרני ליצירת זהות האישה, שתכלול "תקשורת של תשוקה ליחסים ולזהות" .[17]
אורלי לובין טוענת שחקר הספרות הפמיניסטי מצביע על שני סוגי טקסט; הטקסט "הגברי" שציר העלילה שלו הוא מסע לינארי עם התחלה, אמצע וסוף, עלילה שמתקדמת מנקודת מוצא נחותה או נטולת תודעה עצמית, דרך סדרה של אירועים, שתפקידם להעביר את הגיבור מנקודה אחת לנקודה טובה יותר. השלמת המסע היא מטאפורה ל"משמעות החיים". הטקסט "הנשי" פחות מתעניין בהצלחה, בניצחון או אפילו בעצם סגירת המעגל. הטקסט הנשי אמור לתת לקוראת אפשרות להנחיות גלויות או סמויות; כיצד להתגבר על מהמורות בחיינו. בסיפוריה של אליס מונרו, אין הנחיות מפורשות, ואולם הטקסט חסר השקט, מחייב את הקוראים להתבונן בגיבורות וגיבורי הסיפורים, ולנסות ולהבין את הדרמה המתחוללת מעל דפי הספר ומול עיני הקוראים. וכך מתאפשר הניסיון לחלץ משמעות פרשנות ואולי אף הנחיות. איילין שוולטר (Showalter,1985), חוקרת ספרות אמריקאית, דיברה על הקריאה והכתיבה בהיבט הפמיניסטי ועסקה בפיתוח תאוריות על הבדלים בין המינים בקריאה, בכתיבה ובניתוח ספרות וטקסטים אחרים. עמדה זו מתמקדת בסקירה ובפיענוח של ההקשרים הסמויים בין הטקסטואליות לסקסואליות, בין הכללי למגדרי .[18] שוולטר, טוענת שמגדר היא "קטגורית על". קריאה וכתיבה הן לא רק מיומנויות נרכשות אלא זוהי הצהרה ברורה של חתרנית הטוענת, שכל טקסט יכול להיטען במשמעויות שונות, על ידי הקוראים השונים. קריאה זו מאפשרת לטקסט ולקורא לנוע מן המרכז לשוליים ובחזרה. ולהצליח ולכונן את זהותו שלו. שוולטר מתייחסת לביקורת הפמיניסטית של טקסטים שנשים כותבות, וטוענת שהביקורת נחלקת לשני סוגים: הראשון עוסק באישה כקוראת והשני עוסק באישה כסופרת, כיוצרת של משמעות הטקסט, עם ההיסטוריה, התמות והמבניות של ספרות נשים. העיסוק בטקסט שכותבת אישה כולל התייחסות לפסיכודינמיות של היצירתיות הנשית, לבלשנות ולבעיית השפה הנשית, וכן ללימוד של יצירות ויוצרות ספציפיות. אליס מונרו, במגוון יצירתה, מתמקדת בניסיון לפענח את קשריה וחייה של סובייקט נשי, במרחבי קנדה והעולם כולו, במשימות ומאבקים המתקיימים אצל המין האנושי והנשי. שוולטר טוענת שתהליך הקריאה מתמקד בפיענוח היחידות הקטנות המרכיבות בסופו של דבר את בניית משמעות הטקסט. ומונרו, כיוצרת, דולה את פרטי החיים, היחידות הקטנות המרכיבות חיים שלמים, ובונה את משמעות הטקס והחיים, ביצירה מאופקת והדוקה. שוויקארט, (1986),טוענת שהעובדה שמדובר בטקסט ״נשי״ (היוצרת נשית, עולם הנשים נפרש בפני הקוראת, עולמה של הסופרת והיוצרת עולה בין כתביה וסיפוריה) אינה מבטלת את מאבק הכוחות בינו לבין הקוראת שלו. המאבק מתקיים כל העת מפני שהקוראת צריכה לבסס את עצמה מול הטקסט כמרכז ולא כ״אחר״, תוך סירוב לאופן הקיום שהטקסט מעצב עבורה .[19]
הלן סיקסו בספרה "צחוקה של מדוזה" (1975), סיקסו מתייחסת בכתביה למבנים חברתיים כללים ויחידים. והיא טוענת שנשים צריכות לכתוב את חייהן, את עצמן ואת סיפור חייהן. בדרך הכתיבה יתרחש גילוי של עצמיותה וזהותה. האמירה המשמעותית שלה "אישה חייבת לכתוב בעצמה את עצמה" נועדה לכך שהאישה "כמסמן" תוכל ליצור הקשרים ומשמעויות נוספות למילה "אני" .[20] מונרו, בדרכה, מייצרת שוב ושוב את זהותה המשתנה, ומאפשרת לנשים נוספות להצטרף למסע זה ולמצוא את "האני" הפרטי שלהן.
ג'סיקה בנימין(2005) "אומרת שהחופש הוא שחרור של הסובייקט במהלך של סלילת ערוצי ביטויי עבורו" . מונרו, מאפשרת ערוצי ביטויי רבים, בעייפות החיים, בפיתולי המציאות ובעמידה מול מציאות דלה וקשה ומול משברים רגשיים. ערוצים, שבקאנון הספרותי והחברתי, לא נמצא להם מקום. לא כובדו, והחופש היה מוגבל לסובייקט הנשי .[21]
אימהות בשיח הפמיניסטי ובספרות עריכה
השיח הפמיניסטי התמקד בדרך שבה מעצבים יחסי הכוח בין גברים לנשים את החיים האינטימיים של נשים ואת מקומן במרחב הפומבי. מתוך שיח זה והבנה לשוני בפרשנות לחוויות האישיות החלה לצמוח באופן מדויק יותר הבנה לחוסר מקומה של האם כסובייקט, ומתקיימים סוגי ייצוג מצומצמים לדמות האם המתקיימים בחברה ובתרבות. האם הייתה ונשארה אובייקט מנותק מדמות האישה הפועלת באתרים אחרים בחייה, וכמעט שאין שוני מדובר בין האימהות עצמן .[22]
הנכחת האם כסובייקט, מתאפשרת ומתבצעת מתבצעת על ידי פירוק מושג "האימהות". פירוק המושג לפרודות, יאפשר לפרום את המושג, ולהצליח ולהנכיח את הנשים עצמן, שחלק מאתרי חייהן הן האימהות וחלק אחר הוא היותן נשים .[23] מונרו, מצליחה בסיפוריה להנכיח נשים, שחלקן אימהות, באופן ריאליסטי. מושג האימהות מתקיים בסיפוריה, אולם כל אם היא סיפור בפני עצמו; גורלה, מאפייניה, דרכה להביע את קולה הוא אינדיבידואלי. ומונרו מחייבת את הקוראים לנקוט עמדה קוגניטיבית ורגשית ולבדוק כל העת בתהליך הדדי מה משמעות האם בסיפור עבורנו הקוראים? מה היו יכולותיה? וכיצד התבצעו בחירותיה. מונרו משרטטת אימהות ונשיות, כסובייקטים הפועלים במרחב פעולה מצומצם. האפשרויות העומדות בפניהן למצוא את קולן ולהגיב לאירועים הרי גורל המתרחשים בחייהן, הן אפשרויות דלות ביותר. זוהי תמה חוזרת ונשנית של מונרו, משמע, סיפוריה מגוונים, מפתיעים, בעלי פיתולים שונים, והנשים והאימהות נאבקות בגורל ידוע מראש. הנשים מגיבות כל אחת בדרכה, הצנועה, הקטנה במאבק על חייהן.
האימהות בספרות עריכה
הדרה שפלן-קצב ויהודית מצקל (1997 ), טוענות שהאמנות היא השפה האפשרית היחידה לתיאור החוויה האימהית - "רק היא עשויה להוציא לאור את החושך שבחללים הללו ולהשמיע את מה שהודמם בהם" .[24]
בדיקה של הספרות במערב תעמיד אותנו על העובדה שדמות אישה כאם כמעט איננה נוכחת בפרוזה הסיפורית- בנובלות וברומנים- עד למאה העשרים. כך גם היחסים הכרוכים בה. מתברר שחוויות האימהות, שהיא אחת מהחוויות המרכזיות של חיינו הן כנשים, הן כהתנסות בפועל של אימהות ושל בנות. חוויה זו כמעט נעדרה מן הסיפורת המערבית עד לימינו. ההתנסות האימהית בכלל, ומערכת היחסים בין אימהות לבנות בפרט, לא היוו תמה מרכזית ברומן עד לאחרונה .[25]
רוב הקורפוס הספרותי המערבי מתמקד בתמות של יחסים, יחסי דורות, צאצאים והורים וכשמתבוננים היטב בתוך מערכות יחסים אלו מתגלה התמקדות בין בנים לאבות. ובמקרים יוצאי דופן בין בנות לאבות. האימהות כהתנסות אנושית מרכזית לא נמצא לה מקום של ממש בעלילות הספרות משכבר, העדרה של האימהות כתמה מרכזית מן הסיפורת הקאנונית כשהאימהות במשך דורות נתפסה כהתגלמות הנשיות, ייתכן כי נובע מקושי לדמיין את האם בסיפור וקשה עוד יותר היה למלל אותה. היעדרה של האם כהתנסות אנושית והיעדרן של גיבורות –בנות היא תופעה תרבותית-פסיכולוגית מורכבת. הדברים השתנו, מבט על ספרות הפרוזה המודרנית והפוסטמודרני מגלה תמונה שונה לחלוטין מזו ששורטטה לעיל. מרגע שניתנה הלגיטימציה לרגשות אמביוולנטיים ולביטויי רגשות שונים הוחזרה "האם מגלותה". חזרתה של האם למרכז הבמה, הייתה מלווה במפץ גדול שכאילו בא לכפר על הדרתה הממושכת. ברוב המקרים העלילה לא נכתבה מנקודת מבטה של האם אלא מנקודת מבטו של הילד שהתפתחותו הייתה כרוכה ביחס מורכב כלפי אימהותיהם. תשוקה שהייתה חבויה הפכה לגלויה ואף בוטה. פופולריזציה של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית יש חלק לא קטן בתופעה זו.[26] לעתים הטקסט מממש את אמירתו של רולאן בארת' "הסופר הוא מישהו המשחק בגופה של אמו" .[27]
הסיפורת בונה עלילות מדומיינות המתרחשות בעולמות בדויים. עולמות אלה קשורים בצורות שונות לעולם המציאות המוכר לנו. העלילות האלה הן אפשרויות החיים (חיי הבדיון, כמובן) המומצאות לדמויות הבדויות הפועלות והמופעלות בהן. העלילות הן אפוא החיים שהטקסטים הבדיוניים מעניקים לדמויות. אלה הן האפשרויות שהם פותחים או סוגרים לפניהן. הסיפורת עוסקת באמצעות העלילה ודמויותיה, או לפחות עסקה באופן מסורתי. בהתנסויות שהתרבות שהיא מתקיימת בה רואה כחוויות המרכזיות של המין האנושי. היא מציגה חוויות אלה בעולמות הבדיון האפשריים והבלתי אפשריים שלה. במילים אחרות אפשר לומר שהסיפורת שנכתבה המקום ובזמן מסוים היא שיקוף של אותה תרבות באותו מקום ובאותה העת. הדמיון היוצר בוחן אופנים שונים של קיום, של התנסות ושל חוויות וממלל אותם. מצד אחד הוא בוחן את גבולות ההתנסות האנושית, את הגיון אפשרויותיה. גינצבורג (2009), שואלת : איזה מקום הוקצה לאם ולהתנסות האימהית בעלילות ספרות הפרוזה הקאנונית המערבית עד למאה העשרים? מה ערך העניקה ספרות זו לאם ולחוויית האימהות, ליתר דיוק; איך דמיינה התרבות דרך הספרות את האם? מהי האפשרות הקיום שהתרבות המערבית, כפי שהיא דמיינה בעבור האם? אילו עלילות שזרה עבורה ואילו סגרה בפניה? איך שפטה אותה בתוך סיפורה? .[28]
אימהות אינה עומדת לעצמה; כמו כל קשר שארות. היא באה לעולם עם ילדה. מגדירה את הקשר אליו ומוגדרת על ידו. יחסים הם טיבה של האימהות, הם הראשוניים שביחסים וגם לפי גינזצבורג (2009), הסבוכים שבהם. השאלות המורכבות שהתווספו הם: האם התמודדה הספרות הקאנונית של המערב עם ייצוגם של היחסים הכרוכים באם ועם הצגת הדמויות הכלואות בהם, וכיצד עשתה זאת? כיצד סיפרה את סיפור חייה של האם ביחסה לבת ואת סיפורה של הבת ביחס לאם? ואולי במשך תקופה ארוכה לא שזרה להן הספרות סיפור בכלל? הספרות מייצגת פעמים רבות את האמביוולנטיות המאפיינת את היחסים הכרוכים באם. האם שבבדיון מייצגת, אולי יותר מכל דמות בדויה אחרת, אתר של מתח ומאבק בין מוסכמות תרבות וחברה ובין מאוויים נפשיים. העלילות שהספרות הקנונית של המערב טוותה בעבר הן אחת הדרכים לייצג מאבק זה תוך כדי הכלתו ושליטה בו. לעומתן, עלילות ההווה הן ביטוי להתפרצות המערערת וחושפת את כל מה שהושתק באם וביחסים הכרוכים בה.
טקסטים ספרותיים, כמו כל טקסט תרבותי, ממלאים תפקיד גורלי בכינון העצמי של הכותב והקורא. הכלים לאותו כינון עצמי: התבוננות בטקסט, הרהור אודות העולם שהוא מציג- העולם המוסרי, ההיררכיה של הדברים החשובים בעולם זה, העולם המגדרי, באופן קונקרטי: ההשוואה ביני לבין הדמות, (הנשית והגברית) שבטקסט, לטוב או לרע. דחייה (את הדמות או את עצמי) ולאימוץ. אנו מאמצים דרך הטקסטים התרבותיים צירי הזדהות (אתני, מעמדי, מגדרי, פונקציונלי, לאומי) שמייצרים את האישור או הדחיה מול הטקסט. בספרות שנכתבת על ידי נשים כמו על ידי גברים האימהות שוב אינן בחזקת מוקצות גם בספרות הנכתבת בידי נשים, אינן נדחקות לשוליים, הן ובנותיהן תופסות בה מקום, אף על פי שגם בספרות זו רבות העלילות של הבנות מאשר של האימהות. אומנם האימהות עדיין נכתבת בעיקר מנקודת המבט של הבת. בהכללה גדולה אפשר לתאר את מהלך שובן של האימהות אל תוך הסיפור כמהלך המוביל מהעדר לנוכחות, מהשתקה למתן קול, מפאסיביות לאקטיביות גלויה. מתקיים מהלך המוביל מאם א-מינית לאם שמיניותה גלויה עד פרוצה, מנכנעות אימהית לאסרטיביות, ואפילו לתוקפנות. אפשר לומר שהטקסטים האלה מסמנים מעבר מייצוג האם בתפקידיה הפטריארכליים המסורתיים, אם שדמותה מתמצת באימהותה, אל ייצוגה של אם-אישה-אדם, אישה שהיא גם אישה וגם מינית. וגם אם.[29]
שאלת ייצוג האימהות, קשורה קשר הדוק לסיפורי ההתבגרות. בעבודתה על ייצוגים של אימהות בתאוריות פסיכואנליטיות ובספרות נשים עברית מציעה סלע-לבבי כלים שהדיון בתאוריה הפסיכואנליטית עשוי לתרום לקריאת ייצוגי האימהות בספרות: השאלות הבסיסיות הן האם מתוארת האם בסיפור כסובייקט, מה מקומה ביחס לשיח הסימבולי, האם היא יכולה להשתמש ולהשמיע בו את קולה, או שהיא מתוארת כשריד ארכאי מעולם קדם-מילולי, כישות מנותקת מהעולם שסביבה, והאם היא עומדת בדרכו של הסובייקט הדובר לכונן את זהותו או מסייעת לו בכך. התשובה לשאלות אלו ברוב המקרים שהאם מתוארת כאובייקט, היא אינה יכולה להשתמש בשיח הסימבולי ולהשמיע בו את קולה .[30]
אימהות ונשיות בכתביה של אליס מונרו עריכה
קיט ווגסטאפ (Keith Wagstaf) כתבה מספר תובנות על כתיבתה של מונרו, לאחר זכייתה בפרס נובל לספרות, בשנת 2013. היא מצטטת את מונרו האומרת: "Naturally my stories are about women — I'm a woman. I don't know what the term is for men who write mostly about men. I'm not always sure what is meant by "feminist." In the beginning I used to say, well, of course I'm a feminist. But if it means that I follow a kind of feminist theory, or know anything about it, then I'm not. I think I'm a feminist as far as thinking that the experience of women is important. That is really the basis of feminism" .[31]
נגיעתה של מונרו לעולם הפוליטי היא מינורית. ואולם ניתן לראות בקול הנשי החזק שהיא מייצגת כביטוי פוליטי. הריאליזם הוא המניע את כתיבתה. את תיאור חוויות הנשים בעולם ואת מערכות יחסיהן עם הסובבים אותם. עבודתה של אליס מונרו ידועה כמשרטטת את הבעיות הנקרות בפני נשים בחייהם. תמה מרכזית בכתיבתה הן על דמויות הנשיות; מופנמות, מוכנעות, נטולות כריזמה, לא נוקטות בצעדים דרמטיים משני חיים. הדמויות הנשיות למרות חוויותיהן הקשות, והגורל המזומן להן, מנסות כל אחת מהן, למצוא דרך לעצמאות ולזהות, דרך מאבק בחברה לא נדיבה ולא חומלת. הנשים בסיפוריה של מונרו, נאלצות כל העת להילחם על זהותן. הן יוצרים קשרים ובונות משפחה. שזוהי תמה שלא התקיימה בספרות המערבית, עד העת האחרונה. מונרו מלקטת את חוויות הנשים והאימהות ומביאה אותן לקדמת הבמה. מונרו, מתמקדת בנקודת המבט הנשית, בצורת הסימון הנשי .[32] שמשמעותה נקודת מבט המצויה תמיד בשוליים, וסימניה הם הלא מודע, מחוזות צפים שאינם מתאפיינים בהגיון ובסדר והרצון לתקשר במצב של היעדר מילים. צורת סימון זו מאפיינת את כתיבתה, המקוטעת, חסרת הלינאריות, והניסיון לתת משמעות לאירועים המתרחשים בדיעבד, בחיי הגיבורות. מונרו, משמיעה את קולן הבהיר, הכואב של ילדות, נערות ונשים צעירות הניצבות מול דילמות גדולות בחייהן. מונרו, לא הופכת את גיבורותיה לקורבן ולא מעמידה "אשם" לגורלן. השבר בחיי גיבורותיה מתקיים, והן לא מקבלות ישועה ולא מושיע. מונרו, מספרת את סיפור חייהן. וולך (2008), כותבת "מונרו מספרת על נשים, נשים שנראות במבט ראשון ולא זהיר פשוטות ויומיומיות; לעצמן, לסביבתן ולקורא. ומתוך מעשה הכתיבה, מצליחה מונרו ללטש את היומיומי לאירוע חד פעמי. נשים, כמו הנשים מסביבנו הופכות לבלתי נשכחות. ומונרו מתבוננת בנשים לעומק ובאור מלא" .[33].
מונרו הייתה בת לאם מורה, קפדנית, מרוחקת שחלתה בגיל צעיר במחלה קשה שהצריכה עזרה מרובה בעבודות הבית. הייתה לבסיס כתיבתה. מונרו עצמה מספרת שרגשותיה כלפי אמה הם; "החומר העמוק של חיי. אני חושבת שכשאת מתבגרת את צריכה להתרחק ממה שאמא שלך רוצה או צריכה, את צריכה ללכת בדרך שלך, וזה מה שעשיתי. והיא כמובן הייתה במצב פגיע מאד, ומבחינה מסוימת זאת הייתה עמדה של כוח. אז זה היה תמיד דבר מרכזי בחיי – העובדה שהתרחקתי ממנה כשהיא הייתה זקוקה לי מאד. ולמרות זאת אני מרגישה שעשיתי את זה כדי להינצל. " בשל מחלת אמה מונרו טיפלה באחיה ובאחותה הקטנים ועבודות הבית מגיל תשע. "רציתי שהבית יהיה נקי תמיד. ..על פני השטח הייתי טובה מאד כלפי אמי, אבל אף פעם לא הרשיתי לעצמי לחדור לתוך המצוקה שלה, אחרת הייתי נשארת שם ונהפכת לאדם שעומד בראש המשפחה, עד שהיא מתה, ואז כבר היה מאוחר מדי ולא יכולתי ללכת".
מן העבר השני של היותה אם לבת. פרסמה בתה, שילה מונרו (Sheila Munro) בשנת 2008 את הספר ; Lives of Mothers & Daughters: Growing Up with Alice Munro Paperback" ". שילה מונרו, מנסה באומץ רב, ליצור נתיב ייחודי בדרכה שלה. מונרו, מספרת בגילוי לב ובאופן אינטימי ביותר כיצד לגדול עם הסופרת האם, אליס ומונרו. ספר זה הוא "ספר הזיכרונות" של מונרו, המתחיל בעקבות אבותיה שעזבו את סקוטלנד בתחילת המאה ה -19, הולדתה של מונרו עצמה ב-1931 , נעוריה בחוות אונטריו, קנדה, ילדיה ושני נישואיה. שילה מונרו כותבת בגילוי לב על אמה וכתיבתה. למשל מספרת על תהליך הכתיבה שהתרחש כל העת, בין מכונת הכביסה וליד מכונת התפירה. שילה מונרו כתבה בספרה; "כמעט כל מה שאני יודעת על חייה של אמי משתבר מתוך הפריזמה של סיפוריה. לכתיבה שלה יש עוצמה כזאת, שלעתים קרובות נדמה לי שאני חייה בתוך סיפור של אליס מונרו". באקט כתיבה זה, אפשר לראות כי שילה, מנכיחה את אימה כסובייקט, ומשמיעה בדרכה שלה, את קולה של אמה [{הערה|מונרו, א. (2008) "בריחה", מחברות לספרות}}
אליס מונרו, מציינת את עובדת היותה אישה ובת לאם עיצבה את תפיסת עולמה, והשפיעה רבות על כתיבתה. בתמות העוסקות בנשיות ובאימהות אצל מונרו, ניתן לראות את מאבק הכוחות של הגברים והנשים בעיצוב יחסי הכוח ביניהם בספרה האישית ובספרה הציבורית. ואולם, מונרו בכתיבתה המורכבת לא מאפשרת לקוראים לנקוט עמדה נגד אחד הצדדים במאבק, היא משרטטת בעדינות את התפאורה, והדרמה המתחוללת, ומחייבת אותנו כקוראים, להבין את מורכבות מערכות היחסים בספירה הביתית והציבורית. אין בכתיבתה של מונרו, תמה המנותקת ומתנכרת לגיבוריה הגבריים.
מונרו בכתיבתה, כביכול באופן אקראי, מצליחה לייצר פער ניכר בין ההתרחשויות לבין גיבוריה. וככל שהפער הזה, ממשיך להתקיים, דריכותנו כקוראים עולה על העת. הנשים והאימהות הן חלק ניכר מאותו פער שנוצר, ומחייב אותנו לייצר דיאלוג פנימי ולגשר על הפער הקיים. דיאלוג המורכב מידע קודם, ציפיות להתרחשויות מוכרות ועוד. פער זה יוצר כל העת בדיקה ושאלה לגבי גיבורותיה של מונרו. כיצד הן מגיבות? מה הן חשות? מדוע בחרו בדרך זו? ועוד. שפלן קצב ומצקל (1997), טוענת שהאומנות היא השפה האפשרית להשמיע את קול החוויה האימהית. מונרו, מייצרת בכתיבתה קצב וחללים המאפשרים להנכיח דמויות נשיות ואימהיות, ללא מאבקים הרי גורל, או כתיבה מתנשפת. זוהי כתיבה מדודה, המשרטטת באופן מדויק את דמויותיה הנשיות, שחלקן נוכחות וחלקן נעדרות, בחלקים שונים בטקסט. ואולם הקורא מחויב להמשיך לשאול שאלות למלא את החללים הנוצרים בעקבות הקריאה, כשלמעשה פעולה זו הממשיכה את שרטוטה של מונרו, מנכיחה את הסובייקט הכתוב והסובייקט הקורא .[34]
מונרו, לוקחת את חווית הנשיות והאימהות, כתמה מרכזית בכתיבתה. והיא מצליחה למלל, במורכבות ולא בבינאריות פשטנית, את מורכבות חייהן, את בחירותיהן והאפשרויות העומדות בפניהן. חלק מהסיפורים מתאפיינים בתזוזה של נקודות מבט של המספרת. לעתים זו הבת ולעתים זו האם ולעתים זו האישה. והקורא מחויב לעקוב אחר נקודות מבט אלו. מונרו, בפרישת חייהן של הנשים, מצליחה לדמיין אחרת את האימהות והנשיות מהקורפוס הקאנוני. מונרו שזרה עבור הנשים מאבק בחייהן, מאבק פיזי ורגשי, שלא מקבלת ישועה וחייבת להתמודד עם שברי חיה. ובמקביל מנהלת קשרים רגשיים ומשפחתיים ולא כלואה בדימויים "מיתולוגיים" על קשרי אהבה כאלה ואחרים. ומצליחה לומר את מה שהושתק לגבי מאבקי הנשים בכלל. בלבן(2010), מתאר את שובן של האימהות אל תוך הסיפור כמהלך המוביל מהעדר לנוכחות, מהשתקה למתן קול, מפאסיביות לאקטיביות גלויה. וטקסטים אלו מאפשרים לאם אצל מונרו, להביט אל אישה ואם מורכבת, רבת פנים וסובייקט המוצא את מרכזו במרכז החברתי .[35] רונית מטלון (2009), מדברת על המחויבות המוחלטת של מונרו לדמויותיה. "מה החטא הנורא שחטאו? שבגללן הן נידונות להיות בסוף הסיפור חלולות כל כך, ומנושלות מכל תקווה ונושאות קבר עצום בליבן?" .[36] אליס מונרו מטמינה את האיום בתוך שגרת נשים נורמטיביות. העומדות במרכז מרבית הסיפורים. קנדיות מחבל אונטריו, האזור שמתוכו צמחה מונרו. לאף אחת מהן אין סיפור שמח. הנשים גיבורות סיפוריה: בדרך כלל קנדיות, לרוב ממעמד נמוך ומרקע פשוט (כמונרו עצמה). שסקרנות מיוחדת או אינטליגנציה חריגה מבדילה אותה מסביבתה הקרתנית והמגבילה.
הערות שוליים עריכה
- ^ מרב יודילוביץ', אליס מונרו זכתה בפרס Booker הבינלאומי, באתר ynet, 27 במאי 2009
- ^ הכרזה לעיתונות, אתר פרס נובל
- ^ ג'סיקה בנג'מין, (2005),"כבלי האהבה", הוצאת דביר
- ^ Ruth Scurr, "The darkness of Alice Munro", http://www.the-tls.co.uk/tls/public/article790726.ece
- ^ מונרו, א. 2013. "חיים יקרים", מחברות לספרות, ע"מ 7
- ^ מונרו, א. (2013). "חיים יקרים", מחברות לספרות, ע"מ 30
- ^ מונרו, א. (2013). "חיים יקרים", מחברות לספרות, ע"מ 62
- ^ מונרו, א. (2013). "חיים יקרים", מחברות לספרות, ע"מ 31
- ^ Ruth Scurr, "The darkness of Alice Munro", http://www.the-tls.co.uk/tls/public/article790726.ece
- ^ גרדיאן 10.12.13 "הארץ"
- ^ מונרו, א.(2013). "חיים יקרים", מחברות לספרות, ע"מ 217
- ^ מונרו, א. (2008) "בריחה", מחברות לספרות
- ^ מטלון, ר.(2009). "המבתרת מקנדה, על קובץ הסיפורים "הבריחה", ynet
- ^ שוולטר,א.(2006). "ביקרות פמיניסטית בשממה" בתוך הספר "ללמוד פמיניזם: מקראה", תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע"מ 244-271
- ^ לובין, א. (1993)."אישה קוראת אישה". תאוריה וביקורת 65-78
- ^ לובין, א. (1993)."אישה קוראת אישה". תאוריה וביקורת 65-78
- ^ לובין, א. (1993)."אישה קוראת אישה". תאוריה וביקורת 65-78
- ^ פלגי-הקר, ע. (2005). מאי-מהות לאימהות. תל-אביב: עם עובד
- ^ Schweickart, Patrocinio P., 1986. "Reading Ourselves: Towards a Feminist Theory of Reading," in Gender and Reading, ed. Patrocinio P. Schweickart and Elisabeth Flynn. Baltimore, Md.: The Johns Hopkins University Press, pp. 31-62. Reprinted in Speaking of Gender, ed. Elaine Showalter
- ^ סיקסו, ה. (2006) "צחוקה של המדוזה", בתוך הספר "ללמוד פמיניזם: מקראה", תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד
- ^ ג'סיקה בנג'מין, (2005),"כבלי האהבה", הוצאת דביר
- ^ פלגי-הקר, ע. (2005). מאי-מהות לאימהות. תל-אביב: עם עובד
- ^ פרוני,א. (2009). כוחו וסכנותיו של המבט האימהי. בתוך: פרוני ,א.(עורכת). אמהות: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר. ירושלים ותל-אביב: מוסד ואן ליר והקיבוץ המאוחד
- ^ שפלן-קצב, ה. (2001). קולה של אימא: אמניות ישראליות וייצוג האם. בתוך: י. עצמון (עורכת) התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית. ירושלים ותל-אביב: מוסד ואן ליר והקיבוץ המאוחד
- ^ בלבן א. (2010) : "ייצוגי אימהות בסיפורת העברית החדשה" הקיבוץ המאוחד
- ^ בלבן א. (2010) : "ייצוגי אימהות בסיפורת העברית החדשה" הקיבוץ המאוחד
- ^ רולאן,ב. (2009) יומן אבל: 26 באוקטובר 1977 - 15 בספטמבר 1979, הוצאת כתר
- ^ גינזבורג, ר. (2009). "והיי לי אם": אימהות ובנות בעולם הבדיון הספרותי. בתוך: פרוני ,א.(עורכת). אימהות: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר. ירושלים ותל-אביב: מוסד ואן ליר והקיבוץ המאוחד
- ^ בלבן א. (2010) : "ייצוגי אימהות בסיפורת העברית החדשה" הקיבוץ המאוחד
- ^ פלגי-הקר, ע. (2005). מאי-מהות לאימהות. תל-אביב: עם עובד
- ^ Wagstaff Keith," Insights on Writing from Nobel Prize Winner Alice Munro" http://mentalfloss.com/article/53147/7-insights-writing-nobel-prize-winner-alice-munro
- ^ קריסטבה,ג'וליה. (2004) בראשית הייתה האהבה: פסיכואנליזה ואמונה, הוצאת רסלינג
- ^ וולך, ל. (2008). "בין תשוקה לשתיקה," נענע 10
- ^ שפלן-קצב, ה. (2001). קולה של אימא: אמניות ישראליות וייצוג האם. בתוך: י. עצמון (עורכת) התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית. ירושלים ותל-אביב: מוסד ואן ליר והקיבוץ המאוחד
- ^ בלבן א. (2010) : "ייצוגי אימהות בסיפורת העברית החדשה" הקיבוץ המאוחד
- ^ מטלון, ר.(2009). "המבתרת מקנדה, על קובץ הסיפורים "הבריחה", ynet