משתמש:Galophir28/הועדה להפסקת הריון

Bucket in the sand.svg
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של Galophir28.

על פי החוק בישראל, על מנת שאישה תוכל לבצע הפסקת היריון (הפלה מלאכותית), עליה לקבל אישור של הועדה להפסקת היריון[1]. ועדה להפסקת היריון רשאית לאשר או לדחות בקשה להפסקת הריון, אם ראתה, או לא ראתה, הצדקה לכך, וזאת על פי שיקול דעתה במסגרת העילות המצוינות בחוק[2].

במדינת ישראל פועלות 42 ועדות להפסקת היריון[3], הפרוסות ברחבי ישראל בבתי החולים. ועדות אלה מתפקדות לפי הנחיות משרד הבריאות, ואמורות להתכנס לפחות פעם בשבוע, בהתאם למספר הפניות.

הוועדה להפסקת היריון בחוק הישראלי:עריכה

חוקיות הפלות נידונה בסימן' ב' לפרק י' לחוק העונשין[4], תשל"ז-1977, ובתקנות העונשין (הפסקת היריון), תשל"ח- 1978. על פי החוק, ביצוע הפלה מותרת רק אם ניתן אישור מהוועדה להפסקת הריון והוא בוצע במוסד רפואי מוכר[5][6]. עם זאת, החוק מתיר לרופא להפסיק את הריונה של אישה, גם ללא קבלת הסכמה, אם פעולה זו נדרשת באופן דחוף ומיידי כדי להציל את חייה.

הוועדה היא גוף עצמאי המשמש כנציג הציבור ותפקידה להכריע בגורל העובר.

הקריטריונים החוקיים להפסקת היריוןעריכה

הועדה רשאית, לאחר שנתקבלה הסכמתה המודעת של האישה, לתת אישור להפסקת ההיריון באחד המקרים הבאים:

  1.  האשה היא למטה מגיל הנישואין (כיום 18 בישראל), או מלאו לה ארבעים שנה;
  2.  ההיריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי או מיחסי עריות, או שהוא שלא מנישואין;
  3. הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי;
  4. המשך ההיריון עלול לסכן את חיי האישה או לגרום לאישה נזק גופני או נפשי.

הוועדה לא תסרב לתת אישור בטרם נתנה לאישה הזדמנות להופיע בפניה ולמסור לוועדה את נימוקיה.

על אישור הועדה להיות בכתב ולכלול את הפירוש והסיבה המצדיקה את הפסקת ההיריון.

הסכמה מדעתעריכה

  • הוועדה מוסמכת לתת אישור להפסקת הריון רק לאחר קבלת הסכמה מדעת לטיפול רפואי של האישה ולהפסקת היריונה[7][5].
  • ההסכמה צריכה להינתן בכתב, לאחר שהוסברו לאישה הסיכונים הגופניים והנפשיים הכרוכים בהפסקת ההריון, והאישה נדרשת לחתום שכך היה.
  • הסכמתה של קטינה אינה טעונה אישור נציגה. כלומר, מכירים בבגרותה של נערה שהרתה, ולא נקבע גיל שבו הסכמתה לבצע הפלה בגופה טעונה הסכמת נציגה. קטינות רשאיות לפנות בעצמן לועדות להפסקת היריון, והועדות רשאיות לאשר ביצוע הפסקת הריון, ללא הסכמתם או ידיעתם של הורי הקטינה. הסודיות הרפואית היא של הקטינה ואין להורים זכות לקבל את המידע הנוגע לדיוני הועדה או לביצוע הפסקת ההריון.[8] לבדוק האם להעביר לחלק של הקטינות!!
  • במקרים חריגים שבהם אין לאישה יכולת שיפוט מספקת, כגון במקרה של אישה הלוקה בשכלה, ההסכמה ניתנת על ידי אפוטרופוס של האישה.

שמירה על סודיותעריכה

על פי החוק, כל המידע והמסמכים המתייחסים לבקשה המופנית לוועדה, לדיוניה והחלטותיה, הם סודיים וחסויים[5]. הסודיות כוללת בקשות של קטינות אשר אינן מדווחות להוריהן או לאפוטרופוס שלהן. עם זאת, במקרים מסוימים עשוי בית המשפט להורות על הסרת הסודיות.

חובת הדיווח של הועדות להפסקת היריוןעריכה

על הוועדות להפסקת היריון מוטלת חובת דיווח שוטף למשרד הבריאות וללשכה המרכזית לסטטיסטיקה[9]. הוועדות מדווחות למשרד הבריאות דיווח חודשי שוטף על היקף פעילותן הכולל: מספר הפניות לוועדות, מספר אישורי הוועדות בהתאם לסעיפי החוק וביצוע הפסקות היריון על פי אישורי הוועדות. הוועדות מדווחות ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס)- דיווח מזוהה פרטני על כל הפניות אליהן. עותק מטופס פניית האישה לוועדה מועבר ללמ"ס לעיבוד ופרסום.

חברי הועדהעריכה

לפי החוק, על הועדות להפסקת היריון לכלול שלושה חברים, כאשר לפחות אחת מהם חייבת להיות אישה, וביניהם יכללו:

הוועדה חייבת להתכנס במוסד רפואי מוכר שהוא בית חולים רשום. ניתן להקים בכל בית חולים יותר מוועדה אחת. בבתי החולים הממשלתיים מקים את הוועדה מי שהוסמך לכך בידי שר הבריאות. בבתי החולים הלא ממשלתיים מנהל בית החולים הוא הממונה על הקמת הוועדה.

מעמדם של חברי הוועדה שקול ושווה. אף אחד מחבריה אינו נחשב מומחה ומעמד הרופאים שקול ושווה לזה של העובד הסוציאלי[6].

מעמד האבעריכה

לאבי העובר אין מעמד חוקי בוועדה להפסקת הריון ולא נדרשת הסכמתו להפסקת ההיריון[10]. בחוק הישראלי אין הוראה כלשהי בדבר זכות ההופעה של הבעל או האב לפני הוועדה. הועדה רשאית לשמוע אותם, אם הם מבקשים זאת, אם הועדה סבורה כי יהיה בדברים שיושמעו לפניה, כדי לסייע בידיה להגיע להחלטתה, ובלבד שיוקפד על שניים אלה: א) שלא תעוכב בשל כך פעולתה של הוועדה. ב) שהוועדה תאמץ לעצמה נהלים המונעים פגיעה בזכותה של האישה. למשל, יש לוודא שהאישה תוכל להיות נוכחת בעת הופעת האב, או שתוכל להגיב על טעונותיו, אם תרצה בכך. [11]

אחריות לאכיפת החוקעריכה

הגופים והשרים המעורבים בביצוע תקנות החוק ובאכיפת החוק הם: שר הבריאות, שר המשפטים. ועדת העבודה והרווחה של הכנסת אחראית על התקנות. מעמדם של שר המשפטים ושל ועדת העבודה והרווחה הוא מעמד של יועצים[6].

ההליך עצמועריכה

שלבי ההליך[5]עריכה

  • אישה המעוניינת להפסיק את ההיריון רשאית לפנות לכל וועדה בארץ, באחד מבתי החולים או המרפאות הכירורגיות, ללא תלות במקום מגוריה. (לרשימת הוועדות השונות ופרטי התקשרות ראו בקישורים חיצוניים).
  • יש לוודא טלפונית עם בית החולים או המרפאה הרצויים את דרכי הפניה לוועדה הספציפית ומועדי התכנסותה.
  • האישה תזוהה בוועדה באמצעות תעודת זהות או אמצעי זיהוי רשמי אחר, כגון דרכון או רישיון נהיגה.
  • האישה תביא לדיון בוועדה מסמכים רפואיים, בהתאם להנחיות בית החולים (לרוב תוצאות בדיקת דם ואולטראסאונד).
  • לפני הדיון תיערך לאישה שיחת הסבר עם אח/ות או עובד/ת סוציאלי/ת של הוועדה, ולאחר השיחה היא זכאית לשוחח עם רופא/ה שיסבירו לה את הסיכונים הכרוכים בהפסקת היריון ותוצאותיה האפשריות.
  • אם הסיבה לבקשת האישור להפסקת היריון היא חשש למום מולד או חשש לבריאות האישה, יש אפשרות להתייעץ עם מומחה נוסף, וניתן לפנות אליו בסיוע הרופא המטפל או הוועדה.

טופס הבקשה לאישור הפסקת ההיריון ותהליך המילוי שלו[12]עריכה

לאחר תשלום דמי ההרשמה, מזכיר הוועדה (או במקרים מסוימים העובדת הסוציאלית) מקבל את המסמכים הרפואיים מהפונה. אלה חייבים לכלול בדיקת אולטרסאונד או בדיקה גניקולוגית לקביעת גיל העובר (במידה ואין בידי האישה מסמכים אלה הוא מפנה אותה לרופא/ת נשים) אותם יש לציין על גבי טופס הבקשה.

על פי חוק, המזכיר מחוייב להפנות כל קטינה (מתחת לגיל 17) לעובד/ת סוציאלי/ת, החבר/ה בוועדה. כמו כן, פונות אחרות המעוניינות להתייעץ עם עובד/ת סוציאלי/ת מופנות אליו/ה גם הן בשלב זה (בחלק מן הוועדות הפנייה היא אוטומטית אלא אם כן הפונה מסרבת). הוועדה דנה בבקשה לאחר אישור גיל העובר ולאחר שווידאה כי הפונה קיבלה הסברים על הסיכונים הכרוכים בהליך הפסקת ההיריון (כנדרש בחוק).

הפונה אינה חייבת להתייצב בפני הוועדה. בנוסף, אם הבקשה נדחית, היא רשאית להיפגש עם הוועדה ולערער על החלטתה. בנוסף לתשובות חיוביות או שליליות, במקרים מסוימים הוועדה דוחה את החלטתה למועד מאוחר יותר, ואז מצויין בטופס "טרם התקבלה החלטה". משמעות הדבר היא שמסמכים נוספים נדרשים לפני קבלת ההחלטה הסופית. לרוב, טופס הבקשה נשאר בוועדה עד לקבלת ההחלטה ורק לאחר מכן מועבר ללמ"ס, בצירוף טופס המפרט האם הבקשה אושרה או נדחתה. כמו כן, בכל שנה נותרים מקרים שבהם "טרם נתקבלה החלטה".

החלטת הוועדה[5]עריכה

  • החלטת הוועדה נמסרת בדרך כלל מיד לאחר קיומה. אישור להפסקת הריון צריך להימסר בכתב ולפרט את הסיבה המצדיקה את הפסקת ההיריון.
  • לאחר מתן האישור, ייקבע מועד לביצוע הפסקת הריון. ההליך יבוצע בבית החולים שבו ניתן האישור על-ידי הוועדה, או במוסד רפואי אחר המורשה לבצע הפסקות הריון.
  • במקרה שהוועדה מתכוונת לסרב לבקשה להפסקת הריון, היא מחויבת לאפשר לאישה להופיע בפניה ולמסור את נימוקיה.
  • אם הוועדה לא אישרה את הפסקת ההיריון, ניתן לפנות לוועדה במוסד רפואי אחר (הפנייה כרוכה בתשלום מחדש של אגרת הפנייה לוועדה).

שבועיים לאחר ביצוע ההפלה האישה מוזמנת לבדיקה חוזרת אצל הרופא המטפל. כמו כן, בחלק מן הוועדות קיימת מגמה שהקשר הטיפולי של האישה עם העובד/ת הסוציאלי/ת יימשך עוד תקופה נוספת לאחר ביצוע ההפלה.[6]

ועדות העל להפסקת היריון- ועדה להפסקת היריון בשלב החיותעריכה

הפסקת הריון בשלב החיות, במשמעות של גרימת לידת עובר בר-חיות כשהוא ללא רוח חיים, לא עמדה על הפרק בעת חקיקת חוק העונשין תשל"ז-1977. הפסקת היריון מאוחרת, בשלב החיות, היא פעולה מרחיקת לכת, ויש מדינות מערביות בהן, על אף השמירה הקפדנית על זכויות הפרט, הפסקת היריון בשלב זה אסורה או כפופה לסייגים מחמירים [2].

בשל המורכבות, הוועדות להפסקת היריון רשאיות לדון רק בבקשות שבהן גיל ההיריון אינו עולה על 24 שבועות מלאים, על-פי אולטרסאונד המאשר את גיל ההיריון[13][14]. בהתאם להמלצות המועצה הלאומית למיילדות, גנטיקה ונאונטולוגיה, בישראל הופעלו ועדות על מיוחדות לדיון בבקשות להפסקות היריון מעל 23 שבועות מלאים[15]. כלומר, אם גיל ההיריון עולה על 24 שבועות, הטיפול עובר לוועדה מיוחדת- ועדה להפסקת היריון בשלב החיות[2]. כיום פועלות ברחבי הארץ 13 ועדות על[3].

הוועדה כפופה (ככל ועדה להפסקת הריון) להוראות חוק העונשין, הקובע את העילות המותרות להפסקת הריון[5]. בהתאם, ועדות אלה לא יסרבו לבקשות שהובאו בפניהן, בטרם נתנה לפונה ההזדמנות להופיע בפניהן ולמסור להן את נימוקיה[5].

הפניה לוועדות אלה יכולה להיעשות על ידי הוועדות הרגילות להפסקת היריון, או על ידי רופא/ת הנשים המטפלים באישה. הביצוע בפועל של הפסקת ההיריון בשלב החיות, מחייב אישור של ועדת העל, גם אם ועדה רגילה להפסקת היריון אישרה את הפסקת ההיריון בשלב מוקדם יותר. ניתן לבצע בפועל הפלה בשלב כזה באישור ועדה רגילה, רק אם היא מבוצעת בתוך שלושה ימים מיום ההחלטה, שהתקבלה כדין לפני 0/7 24 שבועות[2].

נוסף על כך, במקרים מיוחדים, כאשר מתקשה הוועדה ה"רגילה" לקבל החלטה חד-משמעית, ניתן להפנות לוועדת העל גם נשים שגיל הריונן נמוך מ-23 שבועות. אולם ועדות העל אינן מהוות ועדות ערר לוועדות רגילות.

אם ועדת העל המיוחדת מחליטה לאשר הפסקת היריון, הפעולה תתבצע בבית החולים בו נתקבלה ההחלטה.

הרכב הועדה להפסקת היריון בשלב החיותעריכה

על הועדה להפסקת היריון בשלב החיות לכלול תמיד את הרכב הועדה להפסקת היריון הקבוע בחוק, וחברים נוספים. הרכב הועדה יכלול חמישה חברים, ובהם[2]

  1. מנהל/ת המרכז הרפואי- ואם אינו בעל מומחיות מהמנויות בחוק (יילוד, גניקולוגיה, רפואה פנימית, פסיכיאטריה, רפואת המשפחה, או בריאות הציבור)- ימנה במקומו רופא מומחה באחד התחומים האמורים שהוא בעל ותק של 10 שנים כמומחה ובעל תפקיד בכיר בבית החולים.
  2. מנהל/ת מחלקת נשים ויולדות- (מומחה ביילוד ובגניקולוגיה).
  3. עובד/ת סוציאלי/ת בכיר/ה.
  4. מנהל/ת מחלקה ניאונטולוגית.
  5. מנהל/ת מכון גנטי.

לכל אחד מהחברים ניתן ורצוי למנות ממלא/י מקום.

כמו כן, הוועדה רשאית לצרף יועצים נוספים במקרים מיוחדים בהם השתתפותם דרושה.

החברים המנויים בסעיפים 1,2 ו-3 הם החברים המנויים בחוק. לפחות אחת משלושתם תהיה אישה. נוכחותם של החברים המנויים בחוק הכרחית לקבלת החלטה חוקית. הפסקת היריון תאושר רק אם לפחות שניים מבין שלושת החברים הנ"ל תמכו בביצועה.

אמנם, שני החברים הנוספים (שאינם מנויים בחוק), הם יועצים קבועים לוועדה, אולם במקרים השנויים במחלוקת בוועדה ושיש להכריעם ברוב קולות- בהתאם למצב החוקי- ההחלטה תוכרע על פי דעת הרוב מבין השלושה המנויים בחוק בלבד.

נתונים סטטיסטייםעריכה

שיעור האישורים להפסקת היריון הוא כ-95% מהפניות[16].

במהלך שנת 2019 היו 18,816 פניות של נשים לוועדות להפסקת הריון ו-17,355 הפסקות הריון שבוצעו בהתאם לאישורי הועדות[9][1]. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 99.4% מסך כל הפניות אושרו בשנה זו על ידי הוועדות.[17]

כשתי חמישיות (%39) מהפסקות ההיריון בוצעו בבתי חולים או מרפאות בבעלות פרטית, ירידה מ-%59 בשנת 2000, 38% בוצעו בבתי חולים ממשלתיים, עליה מ-25% בשנת 2000, 17% בבתי חולים בבעלות שירותי בריאות כללית, עליה מ-13% בשנת 2000 ו-6% בבתי חולים ציבוריים אחרים.

כמחצית (53%) מהפסקות ההיריון בשנת 2019 נעשו בהתאם לסעיף 2 בחוק "ההריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי, מגילוי עריות או שהוא מחוץ לנישואין", 19% בהתאם לסעיף 4 בחוק "המשך ההיריון עלול לסכן את חיי האישה או לגרום לה נזק גופני או נפשי", 20% בהתאים לסעיף 3 בחוק "העובר עלול להיות בעל מום גופני או נפשי" ו-10% בהתאם לסעיף 1 בחוק "האישה היא למטה מגיל הנישואין המינימלי (17), או שמלאו לה 40 שנה".

שיעור הפסקות ההיריון במגמת ירידה בעשורים האחרונים. בשנת 2019 שיעור הפסקות ההיריון ירד ל-3.8 ל-1,000 נשים בגיל פריון (15-49), לפי סעיף 2 בחוק 4.6, לפי סעיף 3 בחוק 1.7, לפי סעיף 4 בחוק 1.5 ולפי סעיף 1 בחוק 0.7 ל-1,000 נשים בגיל פריון. השיעור ירד ב-6% משנת 2018, ב-23% משנת 2010 וב-39% משנת 1990. ירידה נרשמה בכל סעיפי החוק. משנת 2010, השיעור בהתאם לסעיף 1 בחוק ירד ב32%, בהתאם לסעיף 2 בחוק ירד ב-24%, השיעור בהתאם לסעיף 3 בחוק ירד ב-17% ולפי סעיף 4 בחוק ירד ב21%. ירידה נרשמה בכל קבוצות הגיל עד גיל 45, ובמיוחד לנערות, ירידה ב58% עד גיל 17, ב-45% בגיל 18-19, ב-30% בגיל 20-24, ב-7% בגיל 25-29, ב12% בגיל 30-34, ב-13% בגיל 35-39%, וב-6% בגיל 40-44.

הפסקות היריון לפי שבוע היריוןעריכה

בשנת 2019, 74% מכלל הפסקות ההיריון היו עד השבוע ה-9 להיריון, 12% היו בשבועות 10-12 להריון ו-13% היו בשבוע ה-13 ומעלה. מרבית הפסקות ההיריון עקב סעיף 1, סעיף 2 וסעיף 4 של החוק היו עד השבוע ה-9 להריון, 88% ו-83% ו-78%, בהתאמה, בהשוואה ל-39% מההפסקות לפי סעיף 3. שני שליש (69%) מכלל הפסקות ההיריון בשבוע ה-13 ומעלה היו עקב סעיף 3 של החוק. בשנת 2019 היו 2,322 הפסקות היריון בשבוע ה-13 ומעלה. 292 (1.7%) הפסקות הריון היו לאחר השבוע ה-23, מרביתן (85%) היו בגלל חשש למום בעובר, בהשוואה ל79% בשנת 2000. כמחצית (46%) ההפסקות המאוחרות היו בשבועות 24-26 של ההיריון, ירידה מ-54% בשנת 2010, 29% ו-30% בשבועות 27-31, לעומת 29% ו-16%, בהתאמה, בשבוע ה-32 ומעלה.

מאפיינים דמוגרפייםעריכה

שיעור האישורים הגבוה ביותר נרשם בגיל 25-34, 12.7, כמעט פי חמישה מהשיעור עד גיל 17 וכמעט פי שניים מהשיעור בגיל 18-19 וגיל 40-44. שיעור גבוה נרשם גם בגיל 35-39 ובגיל 20-24, 11.6 ו10.3, בהתאמה, בשנת 2018[9].

שיעור האישורים נמוך בקרב ערביות, 6.5 ל-1,000 נשים בגיל פריון בהשוואה ליהודיות (9.1) ואחרות (10.2) בשנת 2018. שיעור האישורים גבוה בקרב עולות, אך במגמת ירידה. בקרב ילידות בריה"מ לשעבר שעלו משנת 1990, השיעור ירד עד 2018 לשיעור דומה ליהודיות ואחרות ללא עולות. אולם השיעור לילידות אתיופיה, שעלו משנת 1980, עדיין גבוה פי 2.8 מיהודיות ואחרות ללא עולות בשנת 2018, למרות מגמת הירידה בשנים האחרונות. שיעור האישורים לנשים עד גיל 30 ילידות ישראל ממוצא אתיופי נמוך מהשיעור של ילידות אתיופיה, אך גבוה מהשיעור ליהודיות ואחרות ללא עולות.

שיעור האישורים לפי מחוזות: בשנת 2018, שיעור האישורים במחוז ירושלים וביהודה ושומרון נמוך, 4.1 ל- 1,000 נשים, בהשוואה לשיעור גבוה יחסית במחוזות תל אביב, חיפה והדרום, 9.4, ובמחוז המרכז, 9.0. במחוז הצפון השיעור היה 8.1 ל-1,000 נשים.


שיעור האישורים לפי מצב משפחתי[9]עריכה

בשנת 2018, 49% מכלל האישורים היו לנשים נשואות. השיעור בקרב נשים לא נשואות ירד מ-13.4 ל-1,000 נשים בגיל פריון בשנת 2008 ל-9.2 בשנת 2018, ירידה ב-31%, לעומת ירידה ב-7% בלבד, מ-8.5 ל-8.0, בהתאמה, לנשים נשואות.

שיעור האישורים לפי השכלה[9]עריכה

השיעור נמוך יותר לנשים עם 13 ומעלה שנות לימוד ומתחת ל-10 שנות לימוד, לעומת נשים עם 11-12 שנות לימוד.

שיעור האישורים לפי שימוש באמצעי מניעה[9]עריכה

אחוז האישורים לנשים שלא השתמשו באמצעי מניעה גבוה, 61% לצעירות עד גיל 24, 66% בגיל 25-34 ו-70% לנשים בגילאי 35 ומעלה, בשנת 2018.

שיעור האישורים להפסקת היריון ראשון[9]עריכה

אחוז האישורים לנשים שזהו הריון ראשון שלהן גבוה (68%) בקרב צעירות עד גיל 24 ונמוך (%25 ) יותר בגילאי 25-34, בשנת 2018.

השוואות בינלאומיות[18]עריכה

הגבלות החקיקה על הפסקות היריון יזומות שונות בכל מדינה ומדינה. חלק מהמדינות מגבילות מאוד את האפשרות של נשים לעבור הפלה והן מטילות הגבלות המקשות מאוד על מי שמבקשות להפסיק היריון, ואילו באחרות יש מידה רבה יותר של חופש בעניין זה ולהן מדיניות ליברלית יחסית.[18]

במדינות שבהן ההגבלות על הפסקות היריון הן נוקשות מתפתח פעמים רבות "שוק שחור" של הפלות אשר מתבצעות ללא כל פיקוח, ולכן שיעור הסיבוכים והתמותה מהפלות במדינות אלו גבוה יחסית. מאז שנות ה-50 חל תהליך ליברליזציה של הפיקוח על הפלות במדינות מערביות (וגם מתפתחות) רבות.[18]

  • במרבית המדינות ההגבלות על הפסקות היריון תלויות בשלב ההיריון.
  • חלק מהמדינות מטילות הגבלות רבות יותר על ביצוע הפלות אצל קטינות.
  • באירופה מרבית המדינות מתירות הפסקות היריון בהגבלות מסוימות, התלויות בשלבי ההיריון. על-פי רוב בשליש הראשון מותרות הפלות על-פי בקשת האישה ואישור רופא, והן אינן מותנות באישור של ועדה מיוחדת. בישראל, החוק אינו מבחין בין הפלות בשלבים הראשונים של ההיריון לבין הפלות בשלביו האחרונים.
  • בארה"ב חל איסור פדרלי לחוקק חוקים האוסרים הפסקות היריון, אולם המדינות רשאיות להטיל הגבלות על כך.
  • בקנדה אין כל חקיקה המגבילה הפלות מאז קבע בית-המשפט העליון בשנת 1988 כי ההגבלה על הפלות שהיתה עד אז בחקיקה נוגדת את מגילת זכויות האדם של המדינה.

שיעורי הפסקות היריון ל-1,000 לידות חי, 1990-2016[9]עריכה

בישראל, שיעור הפסקות ההיריון ל-1,000 לידות חי נמוך בהשוואה לממוצע מדינות האיחוד האירופי, 99.2 ל-1,000 לידות חי בשנת 2016 לעומת 198.6 בממוצע ה-EU (האיחוד האירופי). ישראל מדורגת במקום השני הנמוך מתוך 28 מדינות באירופה.

שיעור הפסקות ההריון בישראל של צעירות עד גיל 20 ל1,000 לידות חי, נמוך בהשוואה לשיעור במרבית מדינות אירופה. ישראל מדורגת במקום ה-10 מתוך 28 מדינות באירופה.

שיעור הפסקות ההריון בישראל לנשים בגיל 35 ומעלה נמוך בהשוואה למרבית מדינות אירופה. ישראל מדורגת במקום ה-4 הנמוך מתוך 28 מדינות באירופה.

ועדות להפסקת היריון בעולם- מבט משווהעריכה

ארצות הברית[18]עריכה

סוגיית ההפלות ניצבת במרכז השיח הציבורי והפוליטי בארה"ב עשרות שנים; ההגבלות על הפסקות היריון עברו שינויים רבים במהלך השנים, והם נמשכים גם כיום. כיום חל איסור פדרלי לאסור הפלות לחלוטין, אולם המדינות רשאיות להטיל הגבלות בעניין זה תחת עינו הפקוחה של בית-המשפט העליון.

עד אמצא המאה ה-19 כמעט ולא היו בארצות הברית הגבלות על הפלות והן התבצעו באופן חופשי למדי. בתקופה זו החלו להטיל מגבלות על ביצוע ההפלות במרבית המדינות. בשנת 1973 התקבלה בבית-המשפט העליון של ארה"ב פסיקה שחוללה שינוי בפיקוח המדינתי על ההפלות. בית-המשפט פסק כי החוקים האוסרים הפלות אינם חוקתיים באשר הם מפרים למעשה את זכותן החוקתית של נשים לפרטיות, ולכן הם בטלים. עוד קבע בית-המשפט כי אין להגביל את זכותן של נשים לעבור הפלה בשליש הראשון להיריון. עם זאת, בית-המשפט התיר למדינות להטיל הגבלות על הפסקות היריון בשלבים מתקדמים יותר: בשליש השני להיריון המדינות רשאיות להגביל הפסקות היריון כל עוד אין פגיעה בבריאותה של האישה. מסוף השליש השני, כאשר העובר מתחיל להיחשב לבר-קיימא (בין השבוע ה-24 או לשבוע ה-28 להיריון), המדינות רשאיות להגביל הפלות או אף לאוסרן לחלוטין, אלא אם כן הן נדרשות לצורך הגנה על חיי האישה ההרה או על בריאותה. הרופא המטפל הוא המוסמך לקבוע אם בריאותה של האישה נתונה בסכנה ואם העובר הוא בר-קיימא.

עצם ההסדרה החוקית של ההפלות גם הביאה לירידה בשיעור הסיבוכים שהתרחשו בעקבותיהן, שכן יותר נשים עברו את ההליך במקומות מוסדרים הנתונים בפיקוח.

בשנים שחלפו מאז הפסיקה אישר בית-המשפט העליון שורת חוקים שהטילו הגבלות שונות על הפלות, ובכך צמצם למעשה את זכותן של נשים לעבור הפלות.

המצב החוקי בארה"ב כיום- הפסיקה מקנה לנשים זכות לעבור הפלה כל עוד העובר אינו בר-קיימא (לרוב לפני השבוע ה-24 להיריון), אולם המדינות רשאיות להטיל הגבלות על הפסקות היריון כל עוד הן אינן פוגעות יתר על המידה בזכותה של האישה לבחירה חופשית.

הגבלות נוספות על הפלות בקטינות – 35 מדינות דורשות התערבות כלשהי של הורי הקטינה בהחלטה לעבור הפלה. חלקן דורשות אישור של הורי הקטינה וחלקן דורשות יידוע של ההורים בלבד. בכל המדינות אפשר לקבל היתר מבית-המשפט אם אי-אפשר לקבל היתר מהורי הקטינה. הרגולציה של הפלות בקרב קטינות חשובה שכן קרוב ל- 20% מההריונות הבלתי-רצויים הם של קטינות.

מימון עקיף של גופים המתנגדים להפלות – 17 מדינות בארה"ב מתירות ייצור ומכירה של לוחיות רישוי המעבירות מסר של התנגדות להפלות (pro-life license plates). ההכנסות ממכירת הלוחיות מיועדות לתמיכה בארגונים המתנגדים להפלות ובארגונים המסייעים לנשים להמשיך את ההיריון ולמסור את הילד לאימוץ.

קנדה[18]עריכה

עד שנת 1988 הייתה בקנדה חקיקה פדרלית שאסרה ביצוע הפלות ללא קבלת היתר של ועדה ייעודית. בשנה זו קבע בית-המשפט העליון של קנדה כי האיסור אינו חוקתי, שכן הוא אינו עולה בקנה אחד עם מגילת זכויות האדם של המדינה. האיסור בוטל ומאז לא נחקקה חקיקה פדרלית אחרת להסדרת הנושא; לפיכך, כיום אין במדינה חוקים המגבילים במישרין את הזכות לעבור הפלה.

אירופה[18]עריכה

מדיניות הפסקות ההיריון באירופה נתונה בשינויים בעשורים האחרונים; המגמה הכללית היא ליברליזציה של הפיקוח בעניין זה. ככלל, רוב המדינות מתירות הפסקות היריון בהגבלות מסוימות התלויות בשלב ההיריון. על-פי רוב, בשליש הראשון הפסקת ההיריון מותרת על-פי בקשת האישה. ככל שההיריון מתקדם, ההגבלות על הפסקתו רבות יותר, והיא מותרת בתנאי בהתקיים העילות הקבועות בחוק, שהן בדרך כלל חשש לחייה או לבריאותה של האישה, מום בעובר והיריון שנובע מאונס. באירלנד לדוגמא, ההפלות אסורות אלא במקרים של סכנת חיים.

- לצפייה בפירוט ההבדלים במדיניות של מדינות אירופה השונות, ניתן לראות את הטבלה המסכמת בעמ' 8-12.[18]

זכויות הקשורות להפסקת היריוןעריכה

זכויות בנוגע לנוכחות הורים בטקס קבורה לאחר אבדן היריוןעריכה

  • הורים שאיבדו את ההריון בשלב מתקדם, או הורים שאיבדו את תינוקם טרם מלאו לו 30 ימים, זכאים להשתתף בהליך פרידה בבית החולים או בלוויה ובקבורה, בהתאם לבחירתם. לפרטים נוספים ראו נוכחות הורים בטקס קבורה לאחר אבדן הריון.

זכויות בעבודה ומול ביטוח לאומיעריכה

מימוןעריכה

במסגרת סל שירותי הבריאות, הפסקת הריון במימון ציבורי תיעשה בכל אחד מהמקרים הבאים[5]:

  • גיל האישה הוא מתחת לגיל 33.
  • ההיריון נובע מיחסים אסורים על-פי החוק הפלילי (כגון גילוי עריות או אונס), ללא תלות בגיל האישה.
  • הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי, ללא תלות בגיל האישה.
  • המשך ההיריון עלול לסכן את חיי האישה או לגרום לה נזק גופני או נפשי, ללא תלות בגיל האישה.
  • קיימות סיבות רפואיות, ללא תלות בגיל האישה.
  • הפסקת הריון לקטינות חסרות מעמד חוקי השוהות בישראל תמומן על-ידי משרד הבריאות.
  • הפסקת היריון של חיילת שנכנסה להיריון בזמן שירותה הצבאי תמומן על-ידי הצבא.

עלויות במימון עצמיעריכה

למי שאינה זכאית למימון ציבורי, פתיחת תיק, זימון הוועדה להפסקת היריון וביצוע הפסקת ההיריון כרוכים בתשלום בהתאם לתעריפון משרד הבריאות, או בהצגת התחייבות כספית מקופת החולים. תעריפי משרד הבריאות להפסקת הריון, נכון ל-01.01.2020:

  • תשלום עבור ועדה להפסקת הריון: 446 ש"ח (בהפניה מקופת החולים) או 456 ש"ח ללא הפניה. יש לשמור את הקבלה על התשלום לצורך קבלת החזר.
  • הפסקת הריון תרופתית (כולל הפסקה כירורגית לאחר מכן, אם נדרשת): 2,253 ש"ח (בהפניה מקופת החולים) או 2,303 ש"ח ללא הפניה.
  • הפסקת היריון כירורגית: 3,129 ש"ח (בהפניה מקופת החולים) או 3,198 ש"ח ללא הפניה.

כמו כן, לאחר שמתקבל אישור הוועדה, יש לדאוג לקבלת טופס התחייבות (טופס 17) מקופת החולים (במרבית בתי החולים יש סניפים של הקופות וניתן להצטייד שם בטופס, להגיש את הקבלה על הוועדה ולקבל החזר).

אישור להפסקת הריון על בסיס רפואי/נפשי: כאשר מגישים בקשה לוועדה על פי סעיף רפואי/נפשי, יש לשלם לוועדה, אך במידה וניתן אישור, ניתן לקבל החזר כספי על הסכום ששולם וכן התחייבות להפסקת הריון (משתנה בין קופות החולים)

קופות החולים מממנות הפסקת הריון אך ורק כאשר ההליך מתבצע בבתי חולים ציבוריים ולא במרכז פרטי[19].


נערות שטרם מלאו להן 19עריכה

  • נערה מתחת לגיל 19 זכאית למימון מלא מקופת החולים הן להליך הוועדה והן להפסקת ההיריון, אך היא רשאית לשלם באופן פרטי אם תרצה, ותחויב בתעריף המלא.
  • הנערה זכאית לעדיפות בתור לוועדה להפסקת היריון, וכן לסיוע מיוחד במידת הצורך.
  • הפסקות היריון לנערות תבוצענה בבתי חולים בלבד. הוועדה בבית החולים מחויבת לקבל כל נערה שפונה אליה.
  • הנערה תזוהה באמצעות תעודה מזהה עם תמונה עדכנית. אם אין כל מסמכים מזהים, העובד/ת הסוציאלי/ת יוודאו עם הנערה פרטי מידע בסיסיים (שם, מספר ת"ז אם יש, כתובת ההורים ושמותיהם ומספר טלפון).
  • נערה שהגיעה לדיון בוועדה תתקבל גם ללא מסמכים רפואיים, והמידע יושלם בבית החולים.
  • נערה שהגיעה לוועדה ללא התחייבות כספית מקופת החולים, תתקבל ללא דרישת תשלום כלשהי, וקופת החולים תנפיק התחייבות לאחר מכן.
  • עובד/ת סוציאלי/ת יקיימו שיחה עם הנערה לפני הדיון בוועדה, והחלטת הוועדה תימסר לנערה באופן מיידי.
  • הנערה זכאית לקדימות בתור לקיום הפסקת ההיריון בפועל, והיא תקבל מספר טלפון של עובד/ת סוציאלי/ת שילוו אותה בהליך הפסקת ההיריון.
  • הנערה תתקבל להליך להפסקת היריון גם אם לא הגיעה עם כל תוצאות הבדיקות הנדרשות, והבדיקות יבוצעו בבית החולים במסגרת ההליך. הנערה זכאית לנוכחות אח/ות לצורך בדיקות וטיפולים שבצנעת הפרט.
  • הנערה זכאית לעבור את התהליך (דיון בוועדה והפסקת ההיריון) ללא הסכמת הוריה ואף ללא ידיעתם.

למידע נוסף ראו חוברת מידע לנערות בהריון לא מתוכנן של משרד הבריאות.

הפסקות היריון בישראל- רקע היסטוריעריכה

בעבר, רוב המחוקקים בתרבויות העתיקות, חילוניים ודתיים כאחד, התייחסו להפסקת הריון כאל פעולה אסורה.[20]

בשנת 1963 נשאר בעינו סעיף 175 לפקודת החוק הפלילי, אשר הטיל איסור מוחלט על ביצוע הפלות, הגם שבפועל בתי המשפט התייחסו בדרך מקלה והוציאו מגדר עבירה הפלות שמטרתן להציל את חיי האישה או לשמור על בריאותה. בשנת 1966 בוטל סעיף 176 לחוק, שאסר על נשים לנסות ולבצע הפלה בגופן ובוטלו אף העונשים על נשים שפנו להפלה. למעשה, התביעות המשפטיות בנושא הפלות היו נדירות ושוק ההפלות הבלתי חוקי נותר מחוץ לפיקוח. [6]

עד 1970 לא היה במדינה חוק בנושא ההפלות במוסדות הבריאות הציבוריים, אלא היו סדרה של תקנות מחמירות למדי, שהתבססו על תקנות הקוד הפלילי המנדטורי הבריטי מ-1861. החוק המנדטורי קבע שאישה הפונה לביצוע הפלה עלולה להישפט למאסר של 7 שנים ומבצע ההפלה עצמו למאסר של עד 14 שנים. בשנת 1962 מינתה הממשלה את "הוועדה לבעיות ילודה", אשר המליצה בעיקר על מדיניות של עידוד ילודה המשולבת במענה לצורכי הפרט ושאיפותיו. בנושא של הפלות מלאכותיות, המליצה הוועדה למסד את ביצוען, אך לא על מנת לעודדן, אלא דווקא להיפך. זו המליצה להתיר ביצוע הפלות רק במסגרת בתי חולים מורשים ורק באישור ועדה רפואית. הוועדה נועדה לתת תוקף חוקי להפלות על פי קריטריונים רפואיים וחברתיים. כמו כן, במקור הוועדה הייתה אמורה לשמש כאמצעי למניעת חלק מן ההפלות באמצעות הסברת הסכנות לבריאות העלולות לנבוע מביצוע ההפלה, ובמידת האפשר בעזרת מתן תמריצים חומריים ומוסריים להימנעות מביצועה. הממשלה קיבלה את המלצות הוועדה, אך לא יישמה אותן במלואן, ובפועל הוקמו מספר ועדות להפסקת היריון עוד בטרם התקבל החוק בכנסת. [6]

השינוי המשמעותי שהתרחש בתפיסה לגבי ההפלות חל גם על מערך השליטה וקבלת ההחלטות בתהליך ההפלה עצמו. בעבר נחשב הנושא פרטי, בעוד שהיום השליטה על הלידה בכלל ועל ההפלה בפרט נהיו לנושא הרבה יותר ציבורי. [6]

ב- 1972 מונתה "הוועדה לבדיקת האיסורים החלים על ההפלות המלאכותיות", במטרה לבדוק האם יש צורך בתיקונים בחוק הדן בהפלות. הוועדה העריכה שסעיף 175 לפקודת החוק הפלילי, המטיל איסור על ביצוע הפלות, אינו תואם מפאת חומרתו את צורכי החברה בישראל, ולפיכך הציעה לנקוט בדרך ביניים. מחד, להטיל אחריות פלילית על מי שמבצע הפלה, אך מאידך לפטור אדם מאחריות כזו באם נתמלאו מספר תנאים- באם הפסקת ההיריון נעשתה בהסכמת האישה במוסד רפואי מוכר ולאחר שוועדה רפואית מיוחדת אישרה שאין לקיים את המשך ההיריון מסיבות שנקבעו בחוק. [6]

הסעיף הסוציאלי בחוק העונשין וביטולועריכה

עד שנת 1980 הוכר בחוק גם סעיף חמישי, שהתייחס לתנאים המשפחתיים והרווחתיים שלתוכם יוולד הילד ובתוכם יגדל בשנה זו הסעיף בוטל עקב לחץ מצד המפלגות הדתיות.[16]

סעיף זה נחשב לסעיף הכי שנוי במחלוקת שהיה בחוק החדש. זאת מכיוון שהוא איפשר לוועדות לבסס אישורי הפלות על סביבתה החברתית של האישה ועל נסיבות חייה הכלכליות. הסעיף הופנה לנשים נשואות שלא נכנסו לאף אחת מקטגוריות הפטור האחרות. הסעיף היה שנוי במחלוקת בוויכוחים של הוועדה לאיסור הפלות, והכללתו בהצעת החוק שהעלתה הועדה התבררה כמכרעת לקבלת התמיכה של קבוצות הנשים. שהיו אמביוולנטיות לגבי נחיצות הרפורמה בחקיקה.[21]

המפלגות החרדיות — מתוך נאמנות לתפיסתן בדבר החשיבות שבשימורו ובהנצחתו של תפקידן האימהי של נשים, באמצעות מצוות פרו ורבו, על־מנת להבטיח את עתידו של העם היהודי — התמידו בהתנגדותן לסעיף הסוציאלי גם לאחר אישורו הסופי של החוק בכנסת. לבסוף, במסגרת ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לבין המפלגות החרדיות, שנחתם לאחר המהפך של 1977 ,התחייבה מפלגת השלטון להביא לידי מחיקת הסעיף החמישי לחוק הפסקת הריון. סעיף זה הוגדר על־ידי הצדדים להסכם כמהווה חריגה מ"הסטטוס־קוו הדתי".

בכך נמחק מן החוק הסעיף המשמעותי ביותר, לדעת יוזמי החוק, מבחינת הרחבת נגישותן החוקית של הפסקות ההיריון לנשים. כפי שהסביר שר הבריאות בעת הדיון הטרומי בהצעת החוק, הנתונים באותה עת הראו כי הפלות מעטות בלבד נעשות מטעמים של אונס או סכנה לבריאותה הגופנית והנפשית של האישה, וכי רוב ההפלות נובעות מטעמים סוציאליים ונעשות על־ידי נשים לא־נשואות או נשים נשואות שנכנסו להיריון בלתי־רצוי. אחד הנתונים המובהקים ביותר ביחס להפסקות היריון הוא שברובם המכריע של המקרים נשים מבקשות להפסיק היריון בשל סיבות חברתיות, ולא בשל סיבות רפואיות או פליליות. משמע, רוב ההפלות נעשות מטעמים אישיים, כלכליים, חברתיים או משפחתיים, ובהקשר זה אין שינויים לאורך זמן[22]

מחיקתה של העילה הסוציאלית מההסדר החוקי בנוגע להפסקות היריון יצרה מצב שבו החוק שגובש בסופו של דבר מתרחק במידה ניכרת מהמציאות אשר לה הוא נועד לתת מענה. מחיקה זו אף שללה, בעיקר מנשים נשואות, אפיק חוקי להפסקות היריון דווקא במקרים בהם הצורך בהפלות נגישות היה הכרחי.

יתרה מכך, עיגונו של הסעיף הסוציאלי בהצעת החוק הישראלית המקורית בעניין הפסקות היריון ניסה לתת עיגון חוקי למהלך שהתרחש בפועל. מעצם כך, מחיקתו חייבה נשים לייצר מסלולי עקיפה של החוק על־מנת להבטיח לעצמן נגישות להפסקות היריון במסגרתו של ההסדר החוקי הקיים. התוצאה היא שהלכה למעשה, במקום להבטיח אכיפה מסודרת של הוראותיו, עודד חוק ההפלות שגובש בסוף שנות השבעים הסטה של הסדרת הפסקות ההיריון למסלולים עוקפי חוק.[22]

עוד התברר, כי העילה הסוציאלית, אף שנמחקה מספר החוקים, המשיכה בפועל לשמש עילה להפסקת היריון, לפחות באופן חלקי. בהקשר זה נראה שהיכולת לצקת פרשנות רחבה לעילה החוקית שעניינה "חשש לנזק נפשי לאישה כתוצאה מהמשך ההיריון", ולהצביע על קשר בין נסיבות חברתיות־כלכליות־משפחתיות מסוימות לבין מצוקה נפשית, אפשרה לוועדות להפסקת היריון להחזיר בדלת האחורית את העילה הסוציאלית אל מערך השיקולים החוקי של הוועדות להפסקות ההיריון.

ניתן להסיק כי מחיקתו של הסעיף הסוציאלי מחוק העונשין, והמאבק שהתעורר בעקבותיו בין שני סוכני האכיפה המנהליים של החוק ביחס להיקפה של עילת בריאותה הנפשית של האישה, היו שני המהלכים המשמעותיים ביותר מבחינת עיצובו מחדש של המרחב שבו מבוצעות הפסקות היריון בישראל. מהלכים אלה השפיעו — ועודם משפיעים — על חייהן של אלפי נשים נשואות מדי שנה הנזקקות להפסקת היריון בשל טעמים משפחתיים־חברתיים־כלכליים.

ביטול סעיף התנאים הסוציאליים ערער את הרציונל העיקרי לתמיכה של המפלגות הליברליות בחוק החדש. הן ראו בכך כישלון משמעותי. עד היום ביטול הסעיף הזה בחוק הוא בעל משמעות סימלית חשובה, ומדי פעם ישנם מאמצים להחזירו לחוק. (נוגה מורג לוין באנגלית)

ועדות להפסקת היריון בראי הביקורתעריכה

מזה שנים קיים בישראל ויכוח ציבורי על זכותה של האישה להחליט לבדה אם לבצע הפלה מלאכותית או שלא. המחלוקת בתחום משקפת פערים בין תפיסות עולם דתיות וחילוניות וניגודים בין העדפותיו של הפרט ובין צורכי המדינה, ואינה נוגעת בשאלות רפואיות. נושא זה הפך לסוגיה פוליטית, עליה נאבקים ארגונים, מפלגות פוליטיות ורשויות החוק.[6]

כיום נתפס נושא הפסקות ההיריון היזומות כתחום של אנשי החוק, הדת, הפוליטיקה, הרפואה ותחומים אחרים שבדרך כלל יש בהם ייצוג יתר לגברים. ההתפתחויות בתחום תרמו לאופי השנוי במחלוקת ולוויכוח על ההפלות וכל אחת מן הקבוצות הנוגעות בעניין מחזיקה בראייה ובאינטרסים שונים ולעיתים מנוגדים כלפי ההפלות. [6]

השינויים שהתרחשו במרוצת השנים בחוק הנוגע להפלות מלאכותיות בישראל, משקפים את הקושי הטמון בניסיון לגשר בין התפיסות השונות של משמעות ההפלה. החוק הנוכחי בתחום הוא מעין פשרה בין העמדות המנוגדות כלפי ביצועי ההפלות.[6] בהמשך לכך, היה ניסיון לחולל רפורמה מקיפה בחוק ההפלות הישראלי, אך המהלך לא הונע מתפיסה שבמרכזה עומדת אמונה באוטונומיה של האישה על גופה ועל בריאותו של העובר, כפי שקרה במדינות מערביות אחרות באותה התקופה. המטרה הייתה לגבש רפורמה שתענה על הצורך המציאותי שהתפתח בשטח ביחס להפסקות היריון, בכדי למנוע הפלות בלתי-חוקיות ועל מנת להבטיח שליטה בתחום ההפלות בארץ. מכאן, מתברר עומק הכישלון של מהלך חקיקתי זה בכדי להשיג שליטה ופיקח בנושא ההפלות ולא מטעמים בריאותיים או נפשיים.[22]

ביקורת נוספת הינה על ההבדלים הקיימים בין הוועדות בערים השונות, המושפעות מהעיר בה ממוקם בית החולים. כיום נשים יכולות לבחור לפנות לוועדה כלשהי במדינה, ולבחירה זו עשויה להיות השפעה חשובה על סיכוייהן לקבל את אישור הוועדה בנוגע להפלה. זאת, על אף תקנות משרד הבריאות האחידות. ממחקרים ניתן לראות כי ישנה שונות ניכרת בתדירות התכנסות הוועדות, כמות הניירת והביקורת הבירוקרטית הנדרשת מהפונות, וכן הטקטיקות הנהוגות בכדי להרתיע את הנשים הניגשות לוועדות להפסקת הריון. העדר עקביות בין הוועדות הוא תוצר הן של האמונות האישיות של רופאים בכירים ומנהלים בכל בית חולים והן של ההשתייכות המוסדית ותפיסת העולם הכללית של בית החולים.[21]

חלק מהגורמים המרכזיים השותפים במאבק הציבורי על גישה ליברלית כלפי הפלות מלאכותיות הם התנועות והארגונים הדוגלים בשחרור האישה. אלה רואים בצמצום הזכות להפלה אפליה ברורה נגד נשים. לפי ההשקפה הפמיניסטית, גוף האישה הוא חלק בלתי נפרד מאישיותה והוא רק שלה, לפיכך אין לשום גורם זכות להחליט עבורה מה יהיה עתיד עוברה. יתרה מכך, על מנת שאישה תוכל להגשים את זכותה להזדמנות שווה, יש להיענות למספר תנאים מוקדמים, שאחד מהם הוא יכולתה לשלוט על פוריותה ולתכנן את העיתוי של ההיריון וגידול הילוד.

הזרם הפמיניסטי רואה בלידה לא רצויה ככזו העלולה לשלול מן האישה את אורח החיים המועדף עליה, ולמנוע ממנה להגשים את שאיפותיה. אישה שנאסר עליה לעבור הפלה חייבת לעמוד באי הנוחות הכרוכה בהיריון, לסבול את כאב הלידה ואת תוצאותיה, להפסיק את תוכניותיה ולוותר על איכויות חיים מסוימות. כמו כן, היא עלולה לסבול מפגיעה בבריאותה הפיזית או הנפשית כתוצאה מהלידה הלא רצויה ומגידול הילדים, ובמקרים אחדים גם לסבול כל חייה מסטיגמה הנובעת מכך שילדה מחוץ לנישואין. לאור כל זאת, הגישה החילונית הליברלית רואה בזכות להפסקתו של היריון לא רצוי כאחת מזכויות היסוד של האדם.[6]

נוסף על כך עולה כי ברוב הוועדות האישה נתבעת לחשוף פרטים על התנהגותה המינית, על דפוסי השימוש או אי השימוש באמצעי מניעה, על מחויבותה לבן הזוג שאיתו קיימה יחסי מין שהביאו להיריון הבלתי רצוי, ועל מידת נחישותה שלא לממש את הריונה. כלומר, האישה מחוייבת להיחשף על מנת לקבל את אישור הוועדה. זאת, על אף שהתנהגותן המינית היא עניינן הפרטי של הנשים המגיעות לוועדה ובכך נשללת מהן זכות בסיסית, והן חשופות לעינו הבוחנת של הממסד הרפואי.[16]

ביקורת נוספת טוענת שחברי הוועדות מתייחסים אל עצמם כ"מחנכים", ואל ההליך כחינוכי מעיקרו, ולא רק כהליך של מיון וקביעת התאמה בין מקרה פרטי לקטגוריה הכללית שקבע המחוקק. הם רואים עצמם כמייצגי הממסד הפוליטי וכדוברי האינטרס הקולקטיבי. תפקיד ייצוגי זה מסמיך אותם לקבוע נורמות הנתבעות מנשים בחברה הישראלית בתחום ההתנהגות המינית, הרבייתית והמחוייבות האמהית, למיינן ולסווגן וכן לעמת אותן עם התנהגותן הבלתי נורמטיבית.[16]

"ההסדר החוקי כיום בעניין הפסקות הריון מעוגן בחוק העונשין ומטיל מגבלות מהותיות על האוטונומיה הגופנית של נשים. הסדר זה מונע מאישה הרה שליטה ואחריות על גופה ועל פריונה ואינו נותן משקל לרצונה של האישה להפסיק את הריונה. מצב חוקי זה פוגע בזכותן של נשים לשוויון, לחירות, לכבוד ולבריאות ואינו תואם את המצב המשפטי הנהוג ברוב המדינות המפותחות".[22]

כיום בחברה הישראלית קיימת תפיסה שקרית המניחה שחוק ההפלות בישראל הוא חוק מתירני הנובע ממגמה עולמית של הליכה לקראת שוויון בין-המינים; למעשה, ההפך הוא הנכון – הדיון בהפלות נאלם ממוקדי השיח הפמיניסטי-ליברלי ישראלי. באופן הזה התאפשר לחוק הקיים לווסת ולשלוט על רבייה נשית לצרכים דמוגרפיים-שלטוניים ופוליטיקה מגדרית נשמרת ומשועתקת [23]

תפיסות מגדריות מהותניות כלפי נשים מעצבות פסיקות מחמירות, אשר לא אחת אינן מבחינות באינטרסים בסיסיים של נשים ואינן רואות את ערכן כבני אדם, כתכלית לעצמן. לשון אחר, מבחינה הלכתית ניתן לראות רצף של ברירות פרשניות לא הכרחיות, המעצבות את כיוונה של הפסיקה באופן שבו מועדפים בבירור ה׳אינטרסים׳ של העובר על פני אלה של האישה.[24]

כמו כן, יש הרואים את הוועדות להפסקות היריון כסוכנות של מדינת הלאום הישראלית, אשר מכפיפות את הנשים לטקסים של חינוך מוסרי, המשקפים את הסטיגמה הקיימת על ההפלות, בחברה קולקטיביסטית ומעודדת ילודה.[25]

ארגוני סיוע שוניםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 טל דואניאס, אחריות מקצועית של הוועדה להפסקת היריון- האם אפשר לחייב את חברי הוועדה להפסקת היריון בנזיקין בגין סירוב מתן אישור להפסקת היריון?, רפואה ומשפט גיליון מס' 46, יולי 2012
  2. ^ 1 2 3 4 5 מדינת ישראל, משרד הבריאות, חוזר בנושא ועדות להפסקת היריון בשלב החיות, חוזר המנהל הכללי, 2007
  3. ^ 1 2 רשימת ועדות לאישור הפסקת היריון (מעודכן ל6/2021), באתר משרד הבריאות
  4. ^ חוק העונשין תשל"ז-1977
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 הפסקת היריון, כל זכות, ‏עודכן לאחרונה ב23.06.21
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 אליה עוזיאל ואחרים, ועדות לענייני היריון- היבטים בעבודת צוות רב-מקצועי בכפוף לחוק לתיקון דיני עונשין, תשל"ז-1977, בטחון סוציאלי חוברת 57, 2000
  7. ^ אליאב שוחטמן, על דרישת ההסכמה המודעת בהפסקות הריון, משפטים כט, 2018
  8. ^ יורם צדיק, לתת אוטונומיה ופרטיות לבני-נוער בטפול נפשי, רפואה ומשפט פסיכולוגיה ומשפט- גיליון מס' 28, 2003
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 אגף המידע של משרד הבריאות- מדינת ישראל, הפסקות היריון על פי החוק 1990-2019, בהמשך לסדרת פרסומים של משרד הבריאות בנושא הפסקות הריון, 2020,
  10. ^ איתמר ורהפטיג, אב ובנו, מחקרי משפט טו, 2000
  11. ^ חקיקה ופסיקה סוציאלית, אריה וולף, ביטחון סוציאלי 23, 1982, עמ' 102-103
  12. ^ תהליך מילוי טופס הבקשה להפסקת היריון
  13. ^ לי שגב ואחרים, ממצאים ורצף האירועים שהובילו להפסקת היריון בשל מומי לב בעובר כממצא יחיד – שבע-עשרה שנות ניסיון ממרכז רפואי יחיד, הרפואה כרך 160 חוברת 2, 2021
  14. ^ דרורית הוכנר-צלינקר ושמחה יגל, על מי מוטלת האחריות לקבוע את הקריטריונים העובריים להפסקת הריון מתחת לגיל החיות?, הרפואה 152, חוברת 12, 2013
  15. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נספח ג - ועדות על להפסקות היריון בתוך: תכונות דמוגרפיות וחברתיות של הפונות לוועדות להפסקת היריון בישראל, 2003, עמ' 31
  16. ^ 1 2 3 4 דלילה אמיר, "אחראית", "מחויבת" ו"נבונה"- כינון נשיות ישראלית בוועדות להפסקת הריון, תיאוריה וביקורת, 1995, עמ' 247-254
  17. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה- מדינת ישראל, הודעה לתקשורת- פניות לוועדות להפסקות היריון בשנת 2019, ‏2020
  18. ^ 1 2 3 4 5 6 7 אורלי לוטן, הגבלות בחקיקה על הפסקות היריון יזומות -סקירה משווה-, הכנסת מרכז המחקר והמידע, ‏נובמבר 2007
  19. ^ ועדות להפסקת היריון, לדעת- לבחור נכון
  20. ^ מורדכי הלפרין, הפסקת הריון- היבטים משפטיים, מוסריים והלכתיים, רפואה ומשפט גליון מספר 27, 2002, עמ' 84-90
  21. ^ 1 2 נוגה מורג לוין, Abortion in Israel: Community, Rights, and the Context of Compromise, 1994
  22. ^ 1 2 3 4 נויה רימלט, מנגישּות חלקית, שאין בה צדק, לחקיקה צודקת: לקראת פרדיגמה חדשה של הפסקות היריון בישראל, עיוני משפט כרך לט, 2016
  23. ^ דלילה אמיר, הפלות כסוגיה מושתקת בישראל : על פרספקטיבה פמיניסטית ובין-לאומית ועל דילמות ממסדיות ואישיות, תל אביב: רסלינג, 2015
  24. ^ רונית עיר-שי, הפלות: הלכה ואידיאולוגיה, דעות 72, 2015, עמ' 9-18
  25. ^ ניצן רימון-צרפתי, לראות את הנולד- עמדות כלפי עמימות, אאוגניקה ואחריות הורית בדיוני ועדות להפסקות היריון, לגבי הפסקת הריון במקרים של מום גנטי שביטויו או חומרתו מוטלים בספק, 2007