משתמש:Maya-WMIL/טיוטה/סוציולוגיה צורנית

סוציולוגיה צורנית (באנגלית: Formal Sociology) הינה תת-גישה בחקר הסוציולוגיה אשר פותחה על ידי גאורג זימל במחצית הראשונה של המאה ה-20. זימל התמקד באפיון צורות של אינטראקציות חברתיות ולא בתוכן של האינטראקציות ולכן גישתו לסוציולוגיה תויגה כ'סוציולוגיה צורנית', או בשם אחר 'סוציולוגיה גיאומטרית'. בבסיס התפיסה מצויה הטענה שהסוציולוגיה צריכה להתעלם מתוכן האינטראקציות החברתיות ולהבחין בין הצורות החיצוניות של האינטראקציות השונות, כדי ללמוד ולצפות את התופעות הקשורות בכל 'צורה'.

הקושי הטמון בבסיס גישה זו, אותו גם זימל הבין, הוא שהצורות המצויות במציאות החברתית לעולם אינן 'טהורות' מאחר וכל תופעה חברתית מכילה ריבוי של אלמנטים צורניים. הצורות הטהורות לגישתו ”הן רק כלי להבנת תצורות ויחסים העומדים בבסיס המציאות, אך אינן ממומשות במציאות עובדתית”.

התפתחות הגישה

גאורג זימל (1858-1918)

גישתו של זימל לסוציולוגיה ניתנת להבנה כניסיון מודע לדחות את הגישה האורגניסטית שבלטה בחקר הסוציולוגיה בהמאה ה-19, אשר הובלה על ידי מדענים חברתיים כמו אוגוסט קונט בצרפת, הרברט ספנסר באנגליה, אלברט שאפל בגרמניה ואחרים. הגישה האורגניסטית הדגישה את ההמשכיות היסודית בין הטבע לחברה, ותפסה את התהליך החברתי כדומה לתהליך הביולוגי, אם כי מורכב יותר. לפי גישה זו, החברה האנושית מקבילה לאורגניזם, ובני אדם בודדים מקבילים לתאים. דוגמא ידועה לתיאוריה, שצמחה מתוך גישה זו, היא הדרוויניזם החברתי.

זימל דחה את הגישה האורגניסטית כיוון שלא ראה את החברה כדבר בפני עצמו או כאורגניזם, אלא כרשת של יחסים מרובים בין פרטים הנמצאים באינטראקציה מתמדת זה עם זה: ”החברה היא בסך הכל השם למספר פרטים המחוברים באינטראקציה”. המבנים העל-יחידיים הגדולים יותר - המדינה, העיר, האיגוד המקצועי, החמולה או המשפחה, הם התגבשות של אינטראקציה, למרות שהם עשויים להגיע לאוטונומיה ולהתנהג כאילו היו ישויות עצמאיות. אף שזימל ראה במבנים הממוסדים הגדולים יותר שדה לגיטימי של חקירה סוציולוגית, הוא העדיף להגביל את מרבית עבודתו לחקירה של מה שכינה "אינטראקציות בין אטומי החברה". כלומר, לאותם דפוסי יסוד של אינטראקציה חברתית שעומדים בבסיס התצורות החברתיות הגדולות יותר. תחום זה מוגדר כיום כ"מיקרו-סוציולוגיה".

עיקרי הגישה

חקר הסוציולוגיה הצורנית מתרכז בצורות האינטראקציות העומדות בבסיס כל התנהגות פוליטית, כלכלית, דתית ומינית. בבסיסה מצויה הטענה שלמרות שתהליך האינטראקציה החברתית עשוי להיות מורכב מאוד מבחינת תוכן, ניתן להבחין ולבודד בין צורות של אינטראקציות חברתיות שונות ואף למצוא ביניהן זהויות. לפי זימל, ניתן להבין כראוי שורה של תופעות אנושיות אשר מובחנות כשונות אלו מאלו, בהתייחס לתפיסה הצורנית הזהה שלהן. כלומר, צורה אחת של אינטראקציה חברתית קשורה ויכולה להסביר צורות שונות ורבות של אירועים הנובעים ממנה. אם מסתכלים על ההיסטוריה האנושית דרך העדשות המיוחדות הללו, טען זימל, אין צורך לעסוק בייחודיות של אירועים, אלא באחידותם הבסיסית. כדוגמא לכך הביא זימל את חוקר המלחמה וחוקר מוסד הנישואין שחוקרים נושאים שונים לגמרי מבחינה תוכנם, אולם הסוציולוג הצורני יכול להבחין בצורות אינטראקטיביות דומות במהותן המתרחשות הן בסכסוך לחימה והן בסכסוך זוגי ולכן לצפות אירועים ותופעות בעלי מאפיינים דומים שיצמחו מהן.

בדוגמא נוספת, טען זימל כי הסוציולוג אינו תורם לידע על פעולותיו האינדיבידואליות של מלך כזה או אחר, אך הוא יכול להאיר את הדרכים בהן הוגבלו פרטים בחברה על ידי מוסד המלכות. ברמה מופשטת יותר, יתכן שהוא אפילו לא יעסוק במוסד המלכות, אלא בתהליכים של סכסוך ושיתוף פעולה, של כפיפות ועריצות, של ריכוזיות וביזור. כל אלה הן צורות של אינטראקציות שמהוות את אבני הבניין של המבנה המוסדי הגדול יותר.

בדרך זו רצה זימל לפתח "גיאומטריה" של חיי חברה: ”הפשטה גיאומטרית החוקרת רק את הצורות המרחביות של גופים, על אף שבאופן אמפירי צורות אלה של אינטראקציות יופיעו בעיקר כצורות של תוכן ספציפי. בהנחה שחברה נתפסת כאינטראקציה בין יחידים, תיאור צורות האינטראקציה האלו הוא משימת מדעי החברה במובנה המדויק והחיוני ביותר”.

צורות חברתיות

במאמרו "היבטים כמותיים של הקבוצה" משנת 1908, מצביע זימל על אחד המאפיינים המופשטים והחשובים ביותר של הקבוצה והוא מספר משתתפיה. דרך מאפיין זה הוא בוחן צורות של תהליכים קבוצתיים ואת הסידור המבני שלהם.  ביחס לכך השתמש זימל במספר מושגים:

דיאדה

דיאדה היא מערכת יחסים הבנויה משני משתתפים. דיאדה שונה מכל שאר סוגי הקבוצות בכך שכל אחד משני המשתתפים מתמודד רק עם השני ולא עם קולקטיביות. קיומה של קבוצה מסוג זה תלוי בשני המשתתפים ואילו לשלילת קיומה מספיקה פעולתו של משתתף אחד. בכל הקבוצות האחרות ניתן להפקיד חובות ואחריות, אך לא לדיאדה. בדיאדה  כל משתתף אחראי באופן מיידי וישיר לכל פעולה קולקטיבית. כלומר, איש מהשניים אינו יכול להימנע מאחריות בכך שהוא מעביר אותה לקבוצה ואף אחד משניים לא יכול להחזיק את הקבוצה אחראית למה שהוא עשה או לא הצליח לעשות. כפי שדיאדה נוצרת בין שני אנשים, היא יכולה להתרחש גם בין שתי קבוצות של משפחות או מדינות למשל.

טריאדה

טריאדה היא מערכת יחסים הבנויה משלושה משתתפים. בשלישייה, כמו בכל אינטראקציה בה מעורבים יותר משני אנשים, המשתתף האינדיבידואלי עומד בפני האפשרות להצביע על ידי רוב ולכן הטריאדה היא המבנה הפשוט ביותר שבו הקבוצה כולה יכולה להשיג שליטה על משתתפיה; הטריאדה מספקת מסגרת חברתית שמאפשרת להגביל משתתפים בודדים למטרות קולקטיביות. בעוד הדיאדה נשענת על הדדיות מיידית, הטריאדה יכולה להטיל את רצונה על חבר אחד באמצעות הקמת קואליציה בין שני האחרים. לפיכך, הטריאדה מציגה בצורה הפשוטה ביותר את הדרמה הסוציולוגית שחלה על כל חיי החברה: הדיאלקטיקה של חופש וכפייה, של אוטונומיה והטרונומיה. כאשר חבר שלישי נכנס לקבוצה דיאדית, יכולים להתרחש שלושה תהליכים שונים, על פי זימל (כיום מזוהים נוספים):

• מילוי תפקיד המגשר מול השניים האחרים - סיוע של החבר השלישי באמצעות חוסר משוא הפנים שלו, לגישור על רצונות אחד הצדדים המאיימים ליצור קרע בקבוצה.

• ניצול הזדמנות (אופורטוניזם) - החבר השלישי עשוי לנצל את המחלוקת שנוצרה בין השניים האחרים ולהפיק תועלת מהסיטואציה לטובתו האישית.

• נקיטת אסטרטגיה של 'הפרד ומשול' - החבר השלישי עשוי ליזום בכוונה סכסוכים בין שני האחרים על מנת להשיג עמדה דומיננטית או רווחים אחרים.

הטריאדה אם כך, מספקת אפיקים חדשים של עשייה חברתית ובו בזמן היא מגבילה הזדמנויות, כמו ביטוי האינדיבידואליות, שהיו זמינות בקבוצה הדיאדית.

מעבר לטריאדה – "קבוצות קטנות וגדולות"

למרות שלא ניתן להוכיח שכל תוספת של חברים לקבוצה תייצר ישות סוציולוגית מובהקת, זימל טען שיש הבדל מכריע בין קבוצות קטנות לקבוצות גדולות יותר. ככל שהקבוצה קטנה, המעורבות של חבריה גדולה יותר והאינטראקציה בין מעטים נוטה להיות אינטנסיבית יותר מאשר אינטראקציה בקרב רבים, ולו בגלל תדירות המגע הגדולה יותר ולהיפך, ככל שהקבוצה גדולה יותר, כך מידת המעורבות של חבריה חלשה יותר ורוב הסיכויים שהם יהיו מעורבים בצורה חלקית בלבד. הקבוצה הגדולה דורשת פחות מחבריה, ויוצרת מבנים "אובייקטיביים" המתעמתים עם כוחות וישויות חיצוניים לקבוצה, שכן המספר הגדול של הקבוצה משתק את היסוד האינדיבידואלי ומבליט את היסוד הכללי (הישות הקבוצתית) עד כי נראה שיכלה להתקיים ללא שום אינדיבידואל. על אף שבאמצעות הכוחות ה"אובייקטיביים" בקבוצה הגדולה הפרט מתעמת עם כוחות רחוקים וזרים המגבילים אותו, הקבוצה הגדולה משחררת את הפרט בה משליטה ובקרה צמודה, בדיוק משום שהיא יוצרת ריחוק גדול יותר בין חבריה.

טיפוסים חברתיים

כדי להשלים את מלאי הצורות החברתיות, זימל המשיג "טיפוסים חברתיים" שונים כדוגמת: "הזר", "המתווך", "העני", "ההרפתקן", "האיש שבאמצע" ועוד. הוא תפס כל טיפוס חברתי כמי שמנווט על ידי התגובות והציפיות המפורטים של האחרים ממנו. הטיפוס החברתי הופך להיות מה שהוא באמצעות יחסיו עם אחרים, אשר מקצים לו תפקיד מסוים ומצפים ממנו להתנהג בדרכים ספציפיות ולכן מאפייניו נתפסים כתכונות של המבנה החברתי בו הוא נמצא.

"הזר" מתואר על ידי זימל כ"אדם שבא היום ונשאר מחר". הזר קבוע בתוך קבוצה מרחבית מסוימת, אך עמדתו בקבוצה נקבעת על ידי העובדה שהוא אינו שייך אליה מלכתחילה ושהוא כנראה יעזוב אותה שוב מתישהו. כלומר, הזר הוא "אלמנט בקבוצה עצמה", אך בו זמנית הוא אינו חלק ממנה לחלוטין. לכן מוקצה לו תפקיד שאף אחד מחברי הקבוצה לא יוכל למלא, בגלל מאפיינים הייחודיים בצורת האינטראקציה שלו עם הקבוצה. הזר מתאפיין על ידי מספר תכונות:

1. אובייקטיביות - מתוקף מעורבותו החלקית בענייני הקבוצה, הזר יכול להגיע למידת אובייקטיביות שחברים אחרים בקבוצה אינם יכולים להגיע אליה.
2. שומר סוד - בהיותו מרוחק וקרוב בו זמנית, ניתן לתת לו אמונים שיש למנוע מהאנשים קרובים יותר, כיוון שלא יהיו לכך השלכות.
3. שופט טוב - הזר עשוי להיות שופט או בורר טוב יותר משאר חברי הקבוצה,  מכיוון שאינו קשור לאף אחד מן הצדדים במחלוקת.
4. מתווך אידיאלי - מאחר והזר אינו כבול בהתחייבויות קודמות, הוא יכול לשמש כמתווך אידיאלי בתנועה של טובין (מכר), כמו גם ב'תנועת רגשות' בתוך הקבוצה (סולחה, שידוך וכו').

התפתחויות מאוחרות לגישה

בניגוד לסוציולוגים בני זמנו, זימל חקר את הסוציולוגיה של 'היום יום'. מישור הניתוח אצלו לא היה התרבות או המוסדות החברתיים וכיוצא בזה, אלא אירועים "קטנים" יותר, כמו פעולות גומלין בין בני אדם. בגישתו זו הוא נטע שורשים להתפתחות הסוציולוגיה ולהופעתן של גישות נוספות ובהן גישת האינטראקציה הסימבולית, התיאוריה הדרמטורגית, הפנומנולוגיה והאתנומתודולוגיה. תיאוריות אלה עסקו ב'סוציולוגיה של חיי היום-יום' תוך המתמקדות באינטראקציות בין יחידים בחברה. במאמרה של מרי צ'ייקו משנת 2015, הסוקר את ספרו של זימל 'הרשת של קבוצות השתייכות' משנת 1955, היא מזהה בזימל את התיאוריקן הראשון של 'רשתות חברתיות' בכלל ורשת האינטרנט בפרט ורואה בתובנות שלו על מאפייניהן ותופעותיהן כדוגמת 'חיברות דיגיטלי', כרלוונטיות מאד לתחילת המאה ה-21.

ביקורת על הגישה

התעקשותו של זימל להתרכז בצורות החיים החברתיים הובילה לתיוג הגישה שלו כסוציולוגיה צורנית. עם זאת, ההבחנה שלו בין הצורה לתוכן של תופעות חברתיות לא תמיד הייתה ברורה ובחלק מתורתו יש חוסר עקביות.  המונח 'צורה' גם הוא לא היה בחירה מוצלחת עבור סוציולוגים מאחר ומונח זה מגיע עם מימד משמעותי של רובד פילוסופי, אשר חלקו לא מבוסס דיו וסביר להניח שמידת המופשטות ומורכבותו של המונח, הרתיעה סוציולוגים מודרניים מסוימים שבחרו לבנות סוציולוגיה מדעית בהירה ופשוטה.

ניסיונות לאימוץ הגישה באקדמיה בישראל

פרופ' אורי רם טען שכאשר מרטין בובר, תלמידו של  זימל, הקים את המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית ב-1948, הוא הציע לאמץ במחלקתו סוציולוגיה המתעניינת ביחסים בין בני אדם, בשפה ובתקשורת, ולא במבנים ובמערכות. הוא דגל במתודולוגיה רפלקסיבית להתמודדות עם נקודת המבט של הזר והאחר, ולא עם פונקציית הקידמה ושאלת המודרניזציה. בכך, הציג בובר פוטנציאל לסוציולוגיה ביקורתית שהתבררה כמטרידה עבור הממסד ביחסו ללאום הפלסטיני, ולא כזו המספקת הצדקות מדעיות לסדר החברתי הקיים. על כן, תפיסתו של בובר לא נקלטה ולא השפיעה על התפתחות הדיסציפלינה בישראל. הסוציולוגיה הבובריאנית, השואבת את שורשיה מגישתו של זימל, נדחקה לשוליים עד כדי כך, שבובר כלל אינו מזוהה כיום עם מדעי החברה בישראל. יחד עם זאת, בספרו  של פרופ' רם "שובו של מרטין בובר" משנת 2015, הוא מזהה בישראל מגמה של חזרה לגישתו של בובר, בעקבות תהליכים חברתיים שמתרחשים בחברה הישראלית.

קישורים חיצוניים

• אתר המוקדש לחייו ומחקריו של גאורג זימל