המתקפה על פרל הארבור

מתקפת פתע יפנית על הבסיס האמריקאי בפרל הארבור שבהוואי, במהלך מלחמת העולם השנייה

המתקפה על פרל הארבור הייתה מתקפת פתע של האימפריה היפנית על הבסיס האמריקאי בפרל הארבור (אנ') שבהוואי, בבוקר יום ראשון 7 בדצמבר 1941 במהלך מלחמת העולם השנייה. בתקופת המלחמה שימש נמל פרל הארבור כבסיס המרכזי של חיל הים של ארצות הברית באוקיינוס השקט. את המתקפה ביצעו מטוסים של הצי הקיסרי היפני, שהמריאו מנושאות מטוסים. בשעה 7:55[1] בבוקר הוביל מיטסואו פושידה (אנ'), הטייס היפני את המתקפה. ההתקפה על פרל הארבור נצרבה בתודעה האמריקאית כאירוע של קלון לאומי, והיא נחשבת לכישלון המודיעיני הגדול ביותר בתולדות ארצות הברית, עד פיגועי 11 בספטמבר. כמה שעות אחרי המתקפה הכריזה יפן מלחמה על ארצות הברית (אנ'). למחרת נשא נשיא ארצות הברית רוזוולט את נאום הקלון, וארצות הברית הכריזה מלחמה על יפן (אנ') שהסתיימה בכניעת האימפריה היפנית.

קרב פרל הארבור
אוניית המערכה אריזונה בוערת לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור
אוניית המערכה אריזונה בוערת לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכי הסכסוך 7 בדצמבר 19417 בדצמבר 1941
קרב לפני אין, הקרב הראשון בזירה זו
קרב אחרי קרב האי וייק
מקום פרל הארבור שבהוואי
קואורדינטות
21°21′54″N 157°57′00″W / 21.365°N 157.95°W / 21.365; -157.95 
תוצאה ניצחון יפני
הצדדים הלוחמים

האימפריה היפניתהאימפריה היפנית האימפריה היפנית

ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית

מנהיגים
יפןיפן הירוהיטו  ארצות הבריתארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט 
מפקדים
כוחות

8 אוניות מערכה, 8 סיירות,
29 משחתות, 9 צוללות,
כ־50 ספינות קטנות יותר וכ־390 מטוסים

אבדות

29 מטוסים, 5 צוללות ננסיות, 10 צוללות
(אחת נפלה בשבי), 58 טייסים ואנשי צוות אוויר

2,402 חיילים ו־57 אזרחים נהרגו, 1,247 חיילים ו־35 אזרחים נפצעו, 5 אוניות מערכה הוטבעו ו־3 ניזוקו,
3 סיירות ניזוקו, 2 משחתות הוטבעו ואחת ניזוקה,
ספינה קטנה יותר הוטבע ו־3 ניזוקו, 188 מטוסים הושמדו ו־155 ניזוקו.

(למפת הוואי רגילה)
מפת תנועות הכוחות הימיים של יפן וארצות הברית לפני המתקפה ואחריה

בתקיפת פתע זו איבדה ארצות הברית 12 ספינות מלחמה, 188 מטוסים ו־2,459 חיילים ואזרחים, אולם נושאות המטוסים וצי הצוללות לא נפגעו כיוון שלא עגנו בבסיס באותה עת.

רקע: מדיניות ההתפשטות של יפן עריכה

אחת הסיבות שהביאו את יפן לצאת למתקפת פתע בעלת משמעות מרחיקת לכת מבחינה צבאית ומדינית נגד ארצות הברית בפרל הארבור, ניתן למצוא עוד בשלהי המאה ה־19, לאחר תקופת הרסטורציה של מייג'י, שהביאה לפתיחת שערי יפן לעולם, וגרמה בה לתהליך תיעוש מהיר, בדרך להפיכתה למעצמה אזורית ועולמית.

תהליך זה לווה בהתפתחות של מגמות לאומניות קיצוניות ומיליטריסטיות במדינה, שהטיפו להתפשטות יפנית לצורך השוואת כוחה עם מעצמות המערב, וכדי להבטיח את האינטרסים שלה בסין ובדרום-מזרח אסיה. לאחר הרסטורציה של מייג'י עברה יפן תקופה של צמיחה כלכלית מהירה ושל התפשטות צבאית, כדי להשיג שוויון כוחות מול ארצות הברית והמעצמות האירופיות. לשם כך שאפה יפן להשתלט על שטחים, אוכלוסיות ומשאבים טבעיים שהיו נחוצים לה, בשל מחסור במשאבים כאלה באיי יפן. הצבא מילא באותן שנים תפקיד מפתח בפוליטיקה היפנית. רציחות, ניסיונות הפיכה ולחצים פנימיים הפכו לטקטיקה של גורמים קיצוניים בצבא ובחברה היפנית. שני גנרלים, טוג'ו וקויסו, אף הפכו לראשי ממשלה. יפן הפכה במהירות למדינה מיליטריסטית, שבנתה צי חזק ומודרני, השלישי בגודלו בעולם באותה עת.

סימנים ראשונים לאימפריאליזם היפני נראו כבר עם סיום מלחמתה בסין, ב־1895, שהביאה לסיפוח האי פורמוזה (טאיוואן) לאימפריה היפנית. יפן אותתה כבר אז על שאיפותיה הטריטוריאליות בסין עצמה, שאיפות שאז עדיין לא נחשבו למעשיות. אולם לאחר מלחמת רוסיה–יפן, ב־1905, היא זכתה לדריסת רגל בסין: במנצ'וריה, באזור קוואנטונג, השתלטה על מסילת הברזל של מנצ'וריה, והעלתה תביעות לבעלות על דרום האי סחלין, שטח שכבשה במלחמת רוסיה–יפן, וקיבלה בהסכם פורטסמות' בשנת 1906.

ב־1910 סיפחה יפן את קוריאה, תוך שהיא מתעלמת מהבטחה שנתנה ב־1904 להעניק לקוריאה עצמאות ולהבטיח את שלמותה הטריטוריאלית. באמצע מלחמת העולם הראשונה, ב־1915, ניצלה יפן את המצב כדי להציב בפני סין רשימה של 21 תביעות, שלימדו למעשה על כוונותיה האמיתיות להשתלט על סין.

ב־1918 שלחה יפן כוח של כ־7,000 חיילים לסיביר, כדי לסייע לצבא הלבן במלחמת האזרחים ברוסיה נגד הצבא האדום, וניסתה בתוך כך לספח אליה את סיביר, ניסיון שנכשל. היפנים נסוגו מסיביר ב־1922 ומצפון סחלין ב־1925.

בשנים 1921–1922 השתתפה יפן בוועידה הימית בוושינגטון, והייתה שותפה להסכמים שהושגו שם. אחד מהם היה ברית של תשע מדינות שנועדה לאפשר לסין לכונן משטר יציב. יפן התחייבה לעיקרון של מדיניות אי־התערבות בסין ולכיבוד ריבונותה ועצמאותה של סין. לאחר הקמת ממשלת טנאקה ביפן, בשנת 1927, היא אף נקטה במדיניות חיובית כלפי המאמצים לכונן בסין משטר עצמאי יציב. אולם מדיניות זאת קרסה ב־1931 עם פלישת יפן למנצ'וריה והקמת ממשלת הבובות מנצ'וקוו, מהלך שהיה הפרה בוטה של ההבטחות שיפן עצמה נתנה. יפן אומנם הודיעה כי אין לה תביעות טריטוריאליות נוספות בסין אולם הצהרה זו לא עמדה במבחן המציאות, שכן זמן קצר לאחר מכן התקדמו הכוחות היפנים בתוך סין דרומה ומערבה, והשתלטו על שטחים נרחבים.

כשחבר הלאומים אימץ דו"ח אנטי־יפני של ועדת לייטון, שבחנה את המצב במנצ'וריה, נטש נציג יפן את הדיונים והודיע על כוונת ארצו לפרוש מהארגון, דבר שביצעה בהפגנתיות בנטישת נציגה את חבר הלאומים ב 1933. התרוץ המידי לנטישה היה שיפן סירבה להגביל את הצי שלה לנוסחת "5 : 5 : 3" שנתנה לבריטניה יתרון על יפן של 5 ספינות בריטיות לעומת 3 ספינות יפניות מכל קבוצה. יפן המשיכה כל העת במדיניות דו־משמעית. ב־21 בפברואר 1934 העביר שר החוץ היפני לעמיתו האמריקני הודעה שבה אמר כי אין שום בעיה שאינה ניתנת לפתרון באמצעים ידידותיים ביחסים שבין שתי המדינות. עם זאת, ב־17 באפריל אותה שנה הבהירה יפן את עמדתה כי ממשלת סין חייבת למלא אחר שורה של תכתיבים שהציבה לה, ובמקביל הודיעה על כוונתה לפרוש בסוף 1936 מאמנה בינלאומית שנחתמה ב־1922 בוושינגטון, ושהטילה מגבלות על נוכחותה הימית באזור.

בשנת 1937 הגו היפנים את "תוכנית מארוזאן" שהייתה תוכנית האב שלהם לכיבוש האוקיינוס השקט. במסגרת התוכנית הם סימנו את ארצות הברית כמכשול העיקרי לביצועה. בכך נזרע הזרע להתקפה על פרל הארבור.

באותו שלב החלה יפן להכין את צבאה לאפשרות של פלישה לסין. היא גם ניהלה שיחות עם גרמניה הנאצית שהסתיימו בהקמת הברית נגד הקומינטרן ב־25 בנובמבר 1936, שאליה הצטרפה גם איטליה ב־1937, דבר שסימל את הקמתה של ברית מדינות הציר ואת הפלישה היפנית לסין ביולי 1937 ופרוץ מלחמת סין–יפן השנייה.

הפלישה היפנית לסין התאפיינה בביצוע נרחב של פשעי מלחמה בידי היפנים, שהגיעו לשיאם בטבח ננקינג ב־13 בדצמבר 1937. למרות זאת הצהיר ראש ממשלת יפן, הנסיך קונויי (Konoye), כי הפלישה היפנית לסין נועדה להבטיח את השלום באזור. שר החוץ היפני אף אמר: "יפן אינה רואה בעם הסיני אויב".

במהלך שנת 1941 התגברה המתיחות הארוכה בין יפן הקיסרית וארצות הברית. ביולי 1941, בתגובה להמשך מגמות הכיבוש היפני בסין ובהודו-סין, הטילו ארצות הברית ובריטניה שורת סנקציות כלכליות על יפן, בהן אמברגו על ייצוא נפט, סגירת תעלת פנמה לספינות יפניות, והקפאת נכסים יפניים. צעדיה של ארצות הברית רק חיזקו את עמדתה של יפן כי היא חייבת להשתלט על המושבות העשירות בחומרי גלם על מנת להשתחרר מהתלות במערב, וכי יש להילחם בארצות הברית, שהיא המכשול העיקרי להקמת האימפריה היפנית.

הכנות היפנים לתקיפה עריכה

 
צילום מתוך מטוס יפני מתחילת המתקפה: ספינת המלחמה וסט וירג'יניה סופגת טורפדו; 2 מטוסי תקיפה יפניים נראים בתמונה, האחד מימין לפיצוץ והשני בימין התמונה

את הרעיון לתקוף את הצי האמריקני בפרל הארבור הגה האדמירל איסורוקו יממוטו, מפקד הצי הקיסרי היפני. יממוטו היה גם המוח המתכנן של המתקפה והוא החל את ההכנות אליה מאז 1940, ובמשך הזמן האשים קצינים אחרים בצבא היפני בהססנות בהתייחסו לאיטיות תכנוניהם. הדבר ששכנע את יממוטו שתקיפה מהים ומהאוויר באמצעות נושאת מטוסים היא אפשרית, היה התקפה בריטית על נמל טאראנטו באיטליה באמצעות מטוסי טורפדו ב־11 בנובמבר עד 12 בנובמבר 1940. הנזקים היו חמורים: חמש ספינות ניזוקו ולפחות שתיים מהן טבעו. הנספח הצבאי היפני בשגרירות יפן באיטליה ביקר בנמל שהותקף ורשם רשימות. יממוטו, שהשתלם תקופה מסוימת בארצות הברית, הגיע למסקנה כי כדי להשלים את השתלטותה על סין ועל דרום-מזרח אסיה, צריכה יפן תקופה של שנה לפחות, שבה הצי האמריקני החזק באוקיינוס השקט יהיה מנוטרל. המתקפה המתוכננת על פרל הארבור הייתה בעיניו מתקפת מנע שנועדה לצורך זה. לאחר עימותים שהיו לו עם מפקדת הצי היפני, כולל איום שלו בהתפטרות, הוא קיבל אישור להקים כוח משימה ייעודי של נושאות מטוסים, ומינה את קצין המבצעים מינורו גנדה להכין את תוכנית המתקפה, שהתבססה כולה על עקרון ההפתעה באמצעות כוח אווירי של מפציצי טורפדו ומטוסי קרב הפצצה שימריא מצי של נושאות מטוסים. לקראת אפריל 1941 קיבלה התוכנית את שם הקוד "מבצע Z".

בקיץ 1941 התאמנו טייסי מפציצי הטורפדו היפנים באי קיושו. קפטן גנדה בחר בעיר קגושימה כאזור אימונים, משום שהגאוגרפיה, הטופוגרפיה והתשתית שלה סיפקו לטייסיו את אותם אתגרים שציפו להם בפרל הארבור. האימונים כללו טיסה בגובה של 1,500 מטרים מאחורי צלע הר וצלילה לעבר המבנים והבתים בעיר, עד גובה של 7 מטרים בלבד, לצורך הטלת הטורפדו במים, במרחק של כ־270 מטרים מהמטרה. אחת הבעיות הייתה שלפי המודיעין היפני טורפדו תקני עלול לצלול במקום לשייט סמוך לפני המים ולפגוע בספינות. הפתרון שהושג היה חיבור מצופים עשויים מעץ לזנב הטורפדו, רעיון שהתברר כמוצלח.

תוכניות לתקיפה בתמיכת מקדמות צבאיות נוספות החלה בינואר 1941 וההכנות למשימה היו בעיצומן באמצע השנה, כאשר נקבע כי התוכנית היא כדאית לאחר כמה קרבות של הצי הקיסרי. התקיפה הסתמכה על טורפדו, אך כלי הנשק של אז דרשו מים עמוקים כאשר נשלחו מהאוויר. במהלך קיץ 1941 פיתחה יפן וייצרה טורפדו שהיו מסוגלים לפעול במים הרדודים של פרל הארבור. המאמץ הוביל לפיתוחו של טורפדו מסוג 95, שאכן גרם לרוב הנזק לספינות האמריקניות.

התקיפה עריכה

 
סדר הספינות בנמל
 
מחסני התחמושת הקדמיים של הספינה אריזונה מתפוצצים לאחר פגיעת פצצה יפנית
 
שברי הספינה יוטה

ב־26 בנובמבר עזב תחת דממת אלחוט צי של שש נושאות מטוסים יפניות בפיקוד סגן האדמירל צ'ואיצ'י נגומו את מפרץ היטוקאפו שבאי איטורופ, כשפניו לפרל הארבור. אותו חלק מהצי שיצא מבסיס האשיראג'ימא באי איטורופ הפליג מצפון, מחוץ לנתיבי ספינות הסוחר, כדי לא להתגלות. ב־1 בדצמבר 1941, באמצע הדרך, נואשו מקבלי ההחלטות ביפן מהאפשרות להסרת האמברגו על אספקת נפט ליפן, שברו את השתיקה האלחוטית ושדרו למפקד צ'ואיצ'י נאגומו: "טפס על הר ניתאקה". משמעות המסר, שנמסר על ידי מפעיל הרדיו בספינה למפקדו, הייתה לבצע את התקיפה כמתוכנן. שלב זה כבר היה "נקודת אל חזור" מבחינת היפנים שחששו מלהתגלות. נושאות המטוסים היפניות שהשתתפו בתקיפה היו אקאגי, היריו, קאגה, שוקאקו, סוריו וזואיקאקו. את כוח המשימה ליוו שתי אוניות קרב מהירות, שתי סיירות כבדות, תשע משחתות וצוללות רבות. בסך הכול כלל הכוח 441 מטוסי קרב, בהם מטוסי יירוט, מפציצי טורפדו, מפציצי צלילה ומפציצי קרב.

גל התקיפה הראשון יצא בבוקר 7 בדצמבר 1941 בשעה 6:05. 183 מטוסים יצאו במבנה, שנשבר כדי ש־53 מטוסים יוכלו להתפנות לתקיפת שדות התעופה שבאי. מרגע שהתקרבו הכוחות היפנים ליעדם, פתחו המגינים האמריקאים באש נ"מ לעברם, ובסופו של דבר גם ירו עליהם בתותחי 127 מילימטר מספינות שלא ניזוקו קשה.

היריות הראשונות וההרוגים הראשונים במתקפה על פרל הארבור התרחשו כאשר USS Ward תקפה והטביעה צוללת ננס יפנית. היפנים תכננו להפעיל חמש צוללות ננסיות בפרל הארבור כדי לפגוע בספינות הצי האמריקאי באמצעות טורפדו, לאחר תחילת ההפצצה האווירית. אף אחת מהצוללות לא חזרה בשלום, ורק ארבע מתוך חמש הצוללות נמצאו.

המטוסים תקפו בשני גלים, בשעה 7:53 ובשעה 8:55. מטוסי הצי היפני הפציצו את כל בסיסי חיל האוויר של ארצות הברית שעל האי ואת כל ספינות המלחמה האמריקניות שעגנו במקום. כמעט כל המטוסים שהיו על הקרקע הושמדו, ורק מטוסי קרב בודדים הצליחו להמריא במטרה ליירט את המטוסים התוקפים. חמש אוניות מערכה, שולת מוקשים אחת ושלוש משחתות טבעו, וחמש אוניות נוספות ניזוקו; 188 מטוסים הושמדו, ו־2,402 חיילים אמריקאיים נהרגו. אוניית המערכה אריזונה התפוצצה וטבעה ובה יותר מ־1,100 מלחים – כחצי מכלל ההרוגים בתקיפה. ליפנים אבדו 29 מטוסים במהלך הקרב, ונהרגו 58 טייסים ואנשי צוות.

האדמירל נגומו החליט לוותר על הגל השלישי והעדיף להסיג את כוחותיו, דבר שאחר כך התברר כטעות קשה מבחינת היפנים. מטרתו של הגל השלישי הייתה לפגוע ביכולת השיקום של הצי, מוסכי הנמל ומפעלים חיוניים על האי. ביטול תקיפה זו איפשר את שיקום צי האוקיינוס השקט והנמל בזמן קצר בהרבה מאשר צפו היפנים בהערכות המקוריות שלהם. את הסיבה לביטול מתקפת הגל השלישי סיפק צ'ואיצ'י נאגומו: במתקפת הגל הראשון איבדו היפנים 7 מטוסים, שכולם הופלו באש נגד מטוסים. במתקפת הגל השני הופלו 22 מטוסים יפניים, וצ'ואיצ'י נאגומו ביטל את ההמשך בטענה שאז כבר היו האמריקנים ערניים ביותר, והוא ביקש לחסוך באבדות. היסטוריונים טענו מאוחר יותר, שהמחדל היפני היה בכך שלא הפציצו את מכלי הדלק של הנמל, דבר שהיה באפשרותם לעשות. זה הדבר שאיפשר לאמריקנים להתאושש מהר יחסית מהמתקפה.

הגורמים למחדל האמריקני עריכה

  • המודיעין האמריקני לא הצליח לגלות את התוכנית היפנית. היפנים הסוו את תוכניתם בצורה מושלמת באמצעות שליחת מסרים מעורפלים שהביכו את האמריקנים, וקיימו "שיחות שלום" באותו הזמן בין השגריר היפני לשר החוץ האמריקני.
  • שאלוני מודיעין שנשלחו לסוכן כפול גרמני ששירת לטובת בעלות הברית והועברו לידי ראש הבולשת הפדרלית, ג'ון אדגר הובר, לא הגיעו לידיעת הנשיא וגורמי הצבא הרלוונטיים.[2]
  • האמריקנים לא קלטו שישנו מרגל יפני בהוואי. רק מספר שעות לאחר התקיפה התגלה המרגל ונלכד. שמו היה תאקאו יושיקאוא וכינויו "תאדאשי מורימורא", והוא שהה בהוואי מאז 27 במרץ 1941 כסגן הקונסול היפני בהוואי. באיים היו 160,000 תושבים ממוצא יפני, אך תאקאו התייחס אליהם כאל נאמנים לארצות הברית ולא יצר איתם קשר. עם הזמן הוא סיפק למפעיליו את מפת נמל פרל הארבור. אחד מהרגליו היה לבלות במקומות הבילוי של חיילים אמריקנים כדי להבין האם הם מודעים לאפשרות התקיפה. בערב 6 בדצמבר 1941 דווח תאקאו יושיקאוא למפעיליו שהאמריקנים ישנים וכלל אינם מודעים לתכנון התקיפה.
  • גם מרגל נאצי מטעם האבווהר הגרמני התגורר בהוואי: שמו היה Bernard Julius Otto Kuehn. הוא התגורר עם משפחתו בדירה בטווח תצפית מנמל פרל הארבור. הגרמנים שלחו אותו כסיוע לתאקאו יושיקאוא, אבל יושיקאוא התייחס אליו כאל "בלתי מקצועי", והעדיף לעבוד לבדו. הגרמני נהג לשדר ליפני אותות מורס ממרפסת ביתו והאמריקנים לא ראו בו כל סכנה עד שנעצר ב־21 בפברואר 1942.
  • כל אחת מזרועות הצבא האמריקני האמינה שהאחרת עושה את הצעדים הדרושים. הצי סמך על הצבא, ולהפך, ולא הייתה מערכת בקרה כוללת. קשה להאשים את אדמירלי האוקיינוס השקט שלא נקטו אמצעים. ראש הצי באוקיינוס נקט שורה של מהלכים לקדם מתקפה אפשרית, אך ציפה, כמו כולם, שהיא לא תהיה על פרל הארבור אלא בדרום. האמריקנים קלטו רחשים אלקטרוניים רבים באשר ליציאת ספינות יפניות מנמליהן בראשית דצמבר 1941, אך טעו לחשוב שמטרת כולן היא מלאיה. למעשה תקפו היפנים את דרום תאילנד ב־6 בדצמבר 1941, ותאילנד נכנעה כעבור חמש שעות לחימה בלבד. הדבר העניק בסיס ליפן לתקוף את מלאיה בדרך היבשה, בפלישה שהחלה ב־7 בדצמבר 1941. האמריקנים טעו לחשוב שהצי שיצא מיפן הוא בדרך לשם. אלא ששתי הספינות הבריטיות שטובעו ליד האי תיומאן, טובעו שלושה ימים לאחר המתקפה על פרל הארבור.
  • יפן נסתה להחדיר 5 "צוללות כיס" שבכל אחת מהן היו 2 אנשי צוות אל נמל פרל הארבור הרדוד. בגלל מבנה הכניסה הצר מאוד נכשלו 4 מהן לעשות זאת. ב־7 בדצמבר 1941 בשעה 3:42 בבוקר דיווח מפקד אמריקני מספינתו למפעיליו שהטיל פצצות עומק לעבר צוללת יפנית. לא ברור אם הדיווח נקלט, ובכל מקרה לא נעשה בו שימוש. שרידיהן של לפחות 3 מהצוללות היפניות נודעו להיסטוריונים בחיפושים מחוץ לנמל סמוך ל"מדף היבשת" המקיף את האי אואהו. החמישית מהן הצליחה לחדור לנמל ולהשתתף בתקיפה הימית באמצעות טורפדו. הפריסקופ שלה זוהה בצילום ישן, כשבלט מעט מעל לפני הים בנמל לפני ששיגרה טורפדו לעבר ספינה אמריקנית. כמשוער טובעה הצוללת היפנית בידי הכוח האווירי היפני עצמו. לצבא ארצות הברית נודע דבר הצוללות במקרה ב־8 בדצמבר. הצוללת הרביעית נתקעה על החוף בגלל תקלה במצפן הג'ירו שלה. אחד מאנשי צוותה הספיק להתאבד, אך איש הצוות השני, קאזואו סקאמאקי (אנ'), נפל בשבי והיה השבוי היפני הראשון שנפל בידי אמריקאיים במלחמה. כל 9 היפנים האחרים מצוותי הצוללות נחשבים להרוגים.
  • ב־7 בדצמבר 1941 בשעה 7:00 בבוקר החליף חייל חסר ניסיון את קודמו בעמדת המכ"ם. בשעה 7:02 ראה שפע נקודות מופיעות על הצג. הוא שאל את מפקדו שענה לו שאלו הם מטוסי טייסת אמריקנית ששבה מאימונים.
  • מחדל מודיעיני נוסף היה קשור במסרים שקיבל נומורה, השגריר היפני בוושינגטון. בעת ההיא כבר פיצח המודיעין האמריקני את הצופן הדיפלומטי היפני, אך עדיין לא פיצח את הצופן הצבאי. מארק ארנולד פורסטר כתב בספרו "עולם במלחמה" שבעת שהפכו האמריקנים באותיות ובמספרים שהרכיבו את הצופן היפני, הפכו האמריקנים את נומורה לשוטה הגדול ביותר בכל תולדות הדיפלומטיה. תכופות קראו את המסרים שנועדו אליו לפני שהוא עצמו קיבלם. למרות זאת לא הצליחו למנוע את המתקפה. נומורה קיבל מסר מיפן שעליו להודיע לאמריקנים בוושינגטון שקיים מצב מלחמה בין יפן לארצות הברית "בשעה 13:00 לפי הזמן שלך", אלא שעד שהגיעה השעה המיועדת לפי זמנו של נומורה בוושינגטון כבר הייתה פרל הארבור פגועה קשות מזה כמה שעות בגלל הפרשי שעות ידועים: מראית הזריחה כפי שהיא נראית בהוואי קדמה למראיתה בוושינגטון. אל הדבר הזה התייחס הנשיא רוזוולט בנאום הכרזת המלחמה שלו, כשכינה את המתקפה בשם: "בכוונה תחילה ללא התגרות". את הידיעה על אודות התקיפה קיבל רוזוולט במסדרון הבית הלבן, על ידי רץ שעקף בריצה את 8 גושי הבניינים המפרידים בין בניין מחלקת המדינה לבית הלבן. בוושינגטון שררה "בהלת מרגלים" בעקבות התקיפה, דבר שגרם לאמריקנים לא למסור את הידיעה בטלפון מחשש לציתות.

תוצאות התקיפה עריכה

 
חילוץ ניצולים
ברקע אוניית המערכה וסט וירג'יניה עולה באש

למחרת המתקפה היפנית, ב־8 בדצמבר 1941, הודיעו ארצות הברית הולנד ובריטניה על הכרזת מלחמה רשמית על יפן, והקונפליקט העולמי של מלחמת העולם השנייה התרחב על פני כל שטחו של האוקיינוס השקט. שלושה ימים אחר־כך, ב־11 בדצמבר, הכריזו גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית מלחמה על ארצות הברית, ואיטליה נכנסה למלחמת העולם השנייה לצד אויבי בעלות הברית, גם בהקשר האמריקני, כי באירופה ובאפריקה פעלו האיטלקים מאז 10 ביוני 1940. הכרזת המלחמה הגרמנית הייתה בניגוד לדעת גנרלים בצבא גרמניה, אבל אדולף היטלר שהכריז מלחמה על ארצות הברית, אמר שהניצחון מובטח כי יש לו בעלת ברית שלא נכבשה מזה 3,000 שנה, בהתייחסו ליפן.

מתקפת הפתע היפנית על פרל הארבור שיתקה את כוחה של ארצות הברית באזור, חיסלה לזמן מה את יכולתה לשלוט במרחב הימי, ואפשרה ליפנים לשלוט במרחבי האוקיינוס השקט. מתקפת פרל הארבור שימשה מבוא להתקדמות היפנית. עד פברואר 1942 כבש הצבא היפני את גואם, וייק, הונג קונג, סיאם, הפיליפינים, מלאיה ובורמה. שתי ספינות הדגל הבריטיות, אה"מ פרינס אוף ויילס ואה"מ ריפאלס, הוטבעו, אחת מדרום לאי תיומאן והשנייה מצפון לאותו אי מלזי, ב־10 בדצמבר 1941, והיעדרן איפשר את כיבוש סינגפור. הדבר הטעה גם את האמריקנים באשר למזימות יפן.

עם זאת, הניצחון היפני היה זמני ומוגבל, שכן היפנים לא הצליחו לנצל את התקפתם לגירוש האמריקאים מזירת האוקיינוס השקט. כישלון זה הביא להתמוטטותם כעבור ארבע שנים. היפנים לא הצליחו להשיג שליטה מלאה במרחב הימי שלהם. כניסת ארצות הברית למלחמה גרמה ליפנים למתוח יתר על המידה את גבולות יכולת השליטה על יחידותיהם, ולא אפשרה להם לרכז מאמץ.

המתקפה היפנית על פרל הארבור גם זירזה את הצטרפותה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בחזיתות באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח הרחוק מול יפן לצידן של בעלות הברית.

היפנים זיהו את בסיס פרל הארבור כנכס חיוני של ארצות הברית, אך התעלמו, או לא הכירו, בחשיבותן של נושאות המטוסים כעמוד השדרה של הצי האמריקאי. כמו כן הם לא העריכו נכונה את התגובה של העם האמריקאי למפלת פרל הארבור, ולא ציפו להתגייסות מסיבית של ארצות הברית למלחמה נגדם. האדמירל יממוטו, שהכיר היטב את המנטליות האמריקנית מתקופת לימודיו בארצות הברית, הזהיר בעצמו כי התקפה על פרל הארבור, אם לא תסתיים בריסוק מלא של הצי האמריקאי באוקיינוס השקט, תביא לתוצאות הפוכות ו"תעורר את הענק האמריקאי מרבצו".

תחזיותיו של יממוטו התגשמו במלואן. הציבור האמריקאי, שהיה מפולג לגבי מידת המעורבות של ארצות הברית במלחמה באירופה, התאושש מהר מהלם המתקפה בפרל הארבור והתאחד כולו סביב הקריאה לנקום ביפן, בהיטלר ובפשיזם. קריאת הקרב של לוחמי ארצות הברית מאז אותו יום הייתה "זכרו את פרל הארבור" (Remember Pearl Harbor).

הדגל האמריקני שהתנוסס מעל למפקדתו של הגנרל דגלאס מקארתור בטוקיו בתפקידו כמושל יפן לאחר כניעתה, היה אותו דגל עצמו שהתנוסס בפרל הארבור ביום התקיפה היפנית.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ לפי מיטסואו פושידה ומאסאטאקה אוקומאיה בספרם: "מידויי" נתנה הפקודה בשעה 7:49.
  2. ^ דוד, גיל, אומנות ההסתרה, הוצאת בית העורכים, 2022, עמ' 278 - 281