ויקיפדיה

נוואדו דל רואיס

הר געש בקולומביה

נֶוָאדוֹ דְל רוּאִיס (בספרדית: Nevado del Ruíz)[א] או לה מסה דל ארוואו (La Mesa de Herveo - "השולחן של ארוואו")[ב][2] או קומאנדיי (Kumanday – "אף מעשן") בשפתם של העמים הילידים הפרה-קולומביאנים[3] הוא הר געש גדול פעיל השוכן בגבול שבין המחוזות קלדס וטולימה בקולומביה, כ-129 קילומטרים מערבית לעיר הבירה בוגוטה. זהו הר געש שכבתי הבנוי משכבות רבות של לבה שביניהן אפר געשי שהתקשה וסלעים פירוקלסטיים אחרים. נוואדו דל רואיס פעיל מזה כשני מיליון שנים, משלהי תקופת הפליוקן או מתחילת תקופת הפליסטוקן. תקופת פעילותו מחולקת לשלוש תקופות התפרצות עיקריות. החרוט הגעשי הנוכחי נוצר במהלך תקופת ההתפרצות "הנוכחית", שהחלה לפני 150,000 שנים.

נוואדו דל רואיס
Nevado del Ruiz
קיטור על נוואדו דל רואיס ביולי 2007
קיטור על נוואדו דל רואיס ביולי 2007
קיטור על נוואדו דל רואיס ביולי 2007
מידע כללי
סוג הר הר געש שכבתי פעיל
גובה 5,321 מטר
מדינה קולומביהקולומביה קולומביה
מיקום בגבול שבין המחוזות קלדס וטולימה בקולומביה
רכס הרים קורדיליירה סנטרל, הרי האנדים
מספר הר געש 351020[1]
התפרצות אחרונה 2016
העפלה ראשונה 1936
קואורדינטות 4°53′43″N 75°19′21″W / 4.895278°N 75.3225°W / 4.895278; -75.3225

בהר הגעש מתחוללות בדרך כלל התפרצויות געשיות פליניאניות, המייצרות זרמים של סלעים וגזים חמים הנעים במהירות והמכונים זרמים פירוקלסטיים. התפרצויות אלו מחוללת לעיתים קרובות להארים (זרמי בוץ ושברי סלעים) מסיביים, המהווים סכנה לחיי אדם ולסביבה. ב-13 בנובמבר 1985 חוללה התפרצות קטנה להאר ענק שקבר תחתיו את העיירה ארמרו (Armero) בטולימה, וגרם למותם של כ-25,000 תושבים. אירוע זה שכונה אחר-כך "הטרגדיה של ארמרו" היה הלהאר הקטלני ביותר בהיסטוריה הכתובה. אירועים דומים, אם כי פחות קטלניים, התרחשו ב-1595 וב-1845, שבהם הייתה התפרצות מתפוצצת קטנה שחוללה להאר גדול.

הר הגעש הוא חלק מפארק הטבע הלאומי לוס נאוודוס (Parque Nacional Natural Los Nevados), הכולל כמה הרי געש נוספים. פסגת נוואדו דל רואיס מכוסה בקרחונים גדולים, אם כי הם נסוגו בצורה משמעותית מ-1985 בשל ההתחממות העולמית. הר הגעש ממשיך להוות סכנה לעיירות ולכפרים הסמוכים, וההערכה היא כי סכנת הלהארים בהתפרצויות עתידיות עלולה לסכן את חייהם של כחצי מיליון תושבים.

גאוגרפיה וגאולוגיה

עריכה

הר הגעש נוואדו דל רואיס שוכן כ-129 קילומטרים מערבית לבוגוטה, והוא חלק מ"המסיב הגעשי רואיס-טולימה" (או קורדיילרה סנטרל), שהוא חלק מרכס הרי האנדים. המסיב כולל שבעה הרי געש המשתרעים לאורך 50 קילומטרים בכיוון צפון-דרום. מתוכם, חמישה שפסגתם מכוסה שלג-עד (ולכן מכונים נוואדו): נוואדו דל רואיס, נוואדו דל טולימה (Nevado del Tolima) נוואדו דה סנטה איסבל (Nevado de Santa Isabel), נוואדו דל קינדיו (Nevado del Quindío) ונוואדו דל סיסנה (Nevado del Cisne).[4][ג] ושניים שפסגתם מתחת לקו השלג: סרו מאצ'ין (Cerro Machín) וסרו בראבו (Cerro Bravo).[5] המסיב שוכן בצומת של ארבעה העתקים, חלקם עדיין פעילים.

ההר נוואדו דל רואיס שייך לטבעת האש, אזור המקיף את האוקיינוס השקט וכולל כמה מהרי הגעש הפעילים ביותר. הוא הר הגעש השלישי הצפוני ביותר מבין הרי הגעש באזור הגעשי הצפוני של הרצועה הגעשית של האנדים, הכוללת 75 מתוך 204 הרי הגעש מתקופת ההולוקן בדרום אמריקה. הרצועה הגעשית של האנדים נוצרה בהפחתה של לוח נסקה הימי מתחת ללוח הדרום-אמריקאי.[6]

 
דימות מכ"ם לווייני של נוואדו דל רואיס שבו ניתן לראות את לוע ארנאס העמוק בסמוך לפסגה

נוואדו דל רואיס, כמו הרי געש אחרים ברכס האנדים, הוא הר געש שכבתי: הר געש גדול שצורתו חרוטית הבנוי משכבות רבות של לבה שהתקשתה וטפרה, כולל אפר געשי.[7] הלבה הבונה את השכבות היא אנדזיטית-דקיטית בהרכבה.[1] החרוט הגעשי הנוכחי מורכב מחמש כיפות לבה: לה אולטה (La Olleta), חרוט פירוקלסטי על המדרון הדרום מערבי של ההר, כיום אינו פעיל, אך ייתכן שהתפרץ בעבר הקרוב,[1] נאוודו דל סיסנה (Nevado El Cisne), אלטו דה לה לגונה (Alto de la Laguna), אלטו לה פיראנה (Alto la Pirana) ואלטו דה סנטאנו (Alto de Santano).[8] ההר מתפרש על שטח של מעל ל-200 קמ"ר, ומשתרע למרחק של 65 קילומטרים ממזרח למערב. הפסגה הרחבה של ההר מכילה את לוע ארנאס (Arenas) שקוטרו קילומטר אחד ועומקו 240 מטרים.[1]

מדרונות ההר בסמוך לפסגה תלולים למדי בזווית נטייה מ-20 ועד 30 מעלות, והם מנוקזים על ידי עמקי נהרות עמוקים יחסית. בגבהים נמוכים יותר, המדרונות תלולים פחות, וזווית הנטייה שלהם כ-10 מעלות. משם והלאה משתרעים מרגלות ההר כמעט עד נהר הריו מגדלנה (Río Magdalena), הנהר הגדול ביותר בקולומביה, צפונית להר הגעש, ועד לנהר הקאוקה (Cauca River) מערבית לו.[9] משני הצדדים העיקריים של הפסגה מסמנים קירות זקופים (headwall) את המקומות בהם התחוללו בעבר מפולות סלעים.

נוואדו דל רואיס מחולל התפרצות פליניאנית כפי שבדרך כלל מתרחש בהרי געש באזורי הפחתה יחד עם זרמים פירוקלסטיים היכולים להמיס שלג וקרחונים בסמוך לפסגה, שיוצרים לפעמים להארים (זרמי בוץ ושברי סלעים) הרסניים,[10] כולל ההתפרצות ב-1985 שהייתה הקטלנית ביותר שהתרחשה ביבשת אמריקה הדרומית.[1]

אקלים

עריכה

גשמים יורדים על ההר בעיקר בחודשים אפריל-מאי ואוקטובר-נובמבר והחודשים השחונים ביותר הם ינואר-פברואר ויולי-אוגוסט. המדרונות המערביים של ההר מקבלים יותר משקעים מהמדרונות המזרחיים בשל הרוחות הלחות המגיעות מהאוקיינוס השקט. בגבהים שבין 2,300 ל-3,800 מטרים נעות הטמפרטורות הממוצעות בין 14°C ל-6°C וכמות המשקעים נעה בין 2,000 ל-3,000 מ"מ לשנה. בגבהים שבין 3,800 מטרים ל-4,500 מטרים נעות הטמפרטורות הממוצעות בין 0°C ל-6°C‏- וכמות המשקעים נעה בין 1,500 ל-2,000 מ"מ לשנה. על המורדות המערביים יורדת הטמפרטורה ב-0.54°C עם כל עלייה של 100 מטרים בגובה, ועל המורדות המזרחיים הירידה היא 0.51°C.[11]

קרחונים

עריכה
 
פסגת הר הגעש והמורדות העליונים מכוסים בכמה קרחונים הנראים כגוש לבן המקיף את לוע ארנאס

פסגת נוואדו דל רואיס מכוסה בקרחונים ("נוואדו" פירושו "מכוסה שלג" בספרדית), שנוצרו במשך אלפי שנים, ונסוגו בהדרגה מאז שיא תקופת הקרח האחרונה. מלפני 28,000 שנים ועד לפני 21,000 שנים כיסו הקרחונים שטח של 1,500 קמ"ר במסיב רואיס-טולימה. לפני 12,000 שנים, כששכבות הקרח מהעידן הקרחוני האחרון היו בנסיגה, הן עדיין כיסו שטח של 800 קמ"ר. במהלך עידן הקרח הקטן, שנמשך מהמאה ה-17 ועד תחילת המאה ה-20 כיסתה כיפת קרח שטח של בערך 100 קמ"ר.

מאז הקרחונים נמצאים בנסיגה נוספת בשל התחממות האטמוספירה. ב-1959 היה שטח הקרחונים במסיב 34 קמ"ר. מאז ההתפרצות של 1985, שהמסה כ-10% מהקרחונים שכיסו את הפסגה הצטמצם שטח הקרחונים למחצית מגודל השטח לפני ההתפרצות, מ-17 קמ"ר מיד לאחר ההתפרצות לכ-10 קמ"ר ב-2003. ב-1985 הגיעו הקרחונים לגובה של 4,500 מטרים, אבל ב-2007 הם נסוגו עד לגבהים שבין 4,800 ל-4,900 מטרים.[12]

עובייה של כיפת הקרח הוא בממוצע 50 מטרים. חלקה העבה ביותר הוא בחלק של מישור הפסגה ומתחת לקרחון נראידס (Nereides) על המדרונות הדרום מערביים, שם עומקה מגיע ל-190 מטרים. הקרחונים במדרונות הצפוניים איבדו את מרבית הקרח בהתפרצות של 1985, ובדומה, אם כי במידה פחותה יותר, הקרחונים במדרונות המזרחיים, ולכן עומקם אינו עולה על 30 מטרים. הקרח העמוק המכסה את מישור הפסגה עשוי להסתיר קלדרה. חמש כיפות המקיפות את מישור הפסגה החלו לבצבץ כאשר הקרחונים נסוגו.[13]

מי הפשרת השלגים והקרחונים מתנקזים בעיקר לנהר הקאוקה ולנהר המגדלנה מהמורדות המערביים והמזרחיים של הר הגעש בהתאמה.[14] מי הנגר מהקרחונים על נוואדו דל רואיס ומהקרחונים על הרי הגעש הקרובים מהווים מקור למים טריים עבור כ-40 עיירות שסביב ההר, ומדענים ופקידי ממשל בקולומביה חוששים לאספקת המים לעיירות אלו אם הקרחונים ימסו לגמרי.[15]

צמחייה ובעלי חיים

עריכה
 
דוב המשקפיים

הר הגעש נוואדו דל רואיס מיוער בדרך כלל בדלילות בשל גובהו ומעטה היער הולך ופוחת עם הגובה. בגבהים הנמוכים צומח יער לח מפותח שהעצים בו מגיעים לגבהים שבין 20 ל-35 מטרים. העצים הנפוצים ביער על המורדות המזרחיים הם אלונים מהמין Quercus humboldtii ("אלון האנדים"), כשבגבהים הנמוכים יותר המינים השולטים ביערות הם של עצים מהסוגים Ocotea ו-Nectandra ממשפחת העריים. העצים ביערות שעל המורדות המערביים של ההר הם מהסוגים Hesperomeles ממשפחת הוורדיים, והמינים Weinmannia rollottii ממשפחת הקונוניים (Cunoniaceae) ו-Hedyosmum racemosum מהמשפחה Chloranthaceae. מעל ליערות אלו, אבל מתחת לקו העצים, מכוסים חלקים ממורדות הר הגעש ביערות ננסיים שבהם מגיעים העצים מהמין Hesperomeles lanuginosa השייך למשפחת הוורדיים לגבהים שבין 3 ל-8 מטרים. מעל לקו העצים, באזור המכונה Páramo,[ד] הצמחייה נשלטת על ידי עשבים ושיחים מהסוג Calamagrostis‏ ( המינים C. effusa ו-C. recta) השייך למשפחת הדגניים או מהמין Espeletia hartwegiana. בסך הכול זוהו באזור 1250 מינים של צמחים וסקולריים, 200 מינים של טחבים, 300 מינים של חזזיות ו-180 מינים של פטריות. כמה מהמינים, דוגמת Berberis diazii (משפחת הערטניתיים) ו-Oreopanax ruizianus (משפחת הקיסוסיים - Araliaceae), הם אנדמיים לאזור.[11]

בין היונקים הגדולים השוכנים על הר הגעש מצויים טפיר ההרים ודוב המשקפיים, שניהם מינים בסיכון. בעלי חיים אנדמיים השוכנים באזור כוללים את Bolborhynchus ferrugineifrons (מין של תוכי הקרוי באנגלית rufous-fronted parakeet), קוליברי מצויץ קסדה (Oxypogon guerinii ממשפחת הקוליבריים), ו-Osornophryne percrassa - מין חסר זנב השייך למשפחת הקרפדיים (באנגלית Herveo Plump Toad). הר הגעש הוא בית גידול ל-27 מינים של עופות אנדמיים לקולומביה, כש-14 מתוכם שוכנים באזור סביב הר הגעש בלבד. 15 מיני עופות באזור מוגדרים כמינים בסיכון.[11]

הפארק הלאומי לוס נוואדוס

עריכה

נוואדו דל רואיס הוא אחד מהרי הגעש השכבתיים השוכנים בפארק הטבע הלאומי לוס נוואדוס (Parque Nacional Natural Los Nevados), פארק טבע לאומי השוכן מערבית לבוגוטה ברכס המרכזי של הרי האנדים בקולומביה. הפארק הוא יעד תיירותי פופולרי וכולל כמה מקומות לינה לתיירים. מדרונות הר הגעש משמשים לענפי ספורט החורף, ובאגם אוטון (Laguna del Otún) הסמוך ניתן לדוג דגי טרוטה. בסמוך פועלים כמה אתרי ספא מסחריים.[11] בשנים 1868–1869 ניסו שני הוולקנולוגים הגרמנים: אלפונס שטובל (Alphons Stübel‏; 1904-1835) ווילהלם רייס (Wilhelm Reiss‏; 1908-1838) לטפס על נוואדו דל רואיס, אך כיבוש הפסגה התבצע רק כ-70 שנים אחר-כך. ב-1936 הגיעו שני גאולוגים שווייצרים וו. קונט (W. Cunet) ואוגוסטו גנסר-ביאג'י (Augusto Gansser-Biaggi) אל הפסגה כשחלק מהדרך הם עשו על מלגשי סקי, הם טיפסו לפסגה שוב ב-1939.[16]

היסטוריה של התפרצויות

עריכה

ההתפרצויות הראשונות של נוואדו דל רואיס התרחשו לפני כ-1.8 מיליון שנים בתחילת תקופת הפליסטוקן. בהיסטוריה של המסיב זוהו שלוש תקופות התפרצות: "קדומה", "עתיקה" ו"נוכחית". במהלך התקופה ה"קדומה" בין לפני 2 מיליון שנים למיליון שנים נוצר מתחם של הרי געש שכבתיים גדולים. בין לפני מיליון שנים ל-800,000 שנים הם התמוטטו חלקית, תוך יצירת קלדרות גדולות (בקוטר שבין 5 ל-10 קילומטרים). במהלך התקופה ה"עתיקה" שנמשכה מלפני 800,000 שנים ל-200,000 שנים, התפתח מתחם חדש של הרי געש שכבתיים (כולל הדור הקודם של רואיס, טולימה, קינדיו וסנטה איסבל). ושוב נוצרו קלדרות בפסגות מלפני 200,000 שנים ועד לפני 150,00 שנים.[5]

התקופה "הנוכחית" החלה מלפני 150,000 שנים וכללה את בניית המבנים הגעשיים הנוכחיים דרך היווצרות של כיפות לבה הבנויות מאנדזיט ומדקיט (סלעי יסוד) בתוך הקלדרות העתיקות. במהלך 11,000 השנים האחרונות עבר נוואדו דל רואיס 12 שלבי התפרצות, שכללו מפולות סלעים, זרמים פירוקלסטיים ולהארים מרובים שהובילו להרס חלקי של כיפות הפסגה. במהלך אלפי השנים האחרונות היו ההתפרצויות של הרי הגעש במסיב רואיס-טולימה בדרך כלל קטנות, ונפח המשקעים מהזרמים הפירוקלסטיים היה קטן מאלו של תקופת הפליסטוקן.[5] מכיוון שלא היו רישומים על התפרצויות קדומות השתמשו הוולקנולוגים בטפרוכרונולוגיה ובתיארוך פחמן-14 על מנת לתארך אותן.[17]

במהלך ההיסטוריה המודרנית התאפיינו מרבית ההתפרצויות בהתפרצות מהלוע המרכזי (בקלדרה) שאחריה התפרצות מתפוצצת, ואז להארים. ההתפרצות הקדומה ביותר של נוואדו דל רואיס שזוהתה בהולוקן התרחשה בערך ב-6600 לפנה"ס, והתפרצויות נוספות אירעו ב-1245±150 לפנה"ס (תוארכה בתיארוך פחמן-14), ב-850 לפנה"ס לערך, ב-200±100 לפנה"ס, ב-350±300, ב-675±50, ב-1350, 1541, 1570, 1595, 1623, 1805, 1826, 1828, 1829, 1831, 1833, 1845, 1916, דצמבר 1984 – מרץ 1985, ספטמבר 1985 – יולי 1991 וייתכן שבאפריל 1994. חלק גדול מההתפרצויות כללו התפרצות של הלוע המרכזי, התפרצויות של לוע צדי, והתפרצויות פריאטיות.[17] נוואדו דל רואיס הוא כיום הר הגעש השני בפעילותו לאחר גלראס.[18]

הלהאר של 1595

עריכה

בבוקר ה-12 במרץ 1595 התפרץ נוואדו דל רואיס. במהלך האירוע התרחשו שלוש התפרצויות פליאניות, שנשמעו עד למרחק של כ-100 קילומטרים מפסגת הר הגעש. בהתפרצות נפלטה כמות גדולה של אפר געשי, שהחשיכה את שמי האזור שמסביב. בנוסף לאפר נפלטו גם אבני לפילי ופצצות געשיות עד למרחק של 40–50 קילומטרים מההר. בסך הכל נפלטו בהתפרצות כ-0.16 קילומטר מעוקב של טפרה.[17] קדמה להתפרצות רעידת אדמה גדולה שהתרחשה שלושה ימים לפני ההתפרצות. ההתפרצות גרמה ללהארים שזרמו במורד עמקי הנהרות גואלי (Gualí) ולגונייאס (Lagunillas), כשהם חוסמים את זרימת המים בנהר גורמים למותם של דגים בנהרות והורסים את הצמחייה. בעוצמת השיטפון נסחפו סלעים שקוטרם כמה מטרים למרחק של שני קילומטרים במישור ההצפה של הנהרות.[19] 636 איש מתו כתוצאה מהלהאר.[20] ההתפרצות של 1595 הייתה התפרצות העיקרית האחרונה של נוואדו דל רואיס לפני ההתפרצות של 1985. ההתפרצויות של 1595 ו-1985 דומות בהיבטים רבים, כולל ההרכב הכימי של החומר שנפלט בהתפרצות.

זרם הבוץ של 1845

עריכה

בבוקר ה-9 בפברואר 1845 גרמה רעידת אדמה חזקה לזרם בוץ (mudflow). זרם בוץ זה זרם במורד עמק הנהר לגונייאס (Lagunillas) למרחק של כ-70 קילומטרים.[10] השיטפון חרג מערוץ הנחל תוך כדי הרג של מרבית האוכלוסייה המקומית. לאחר שהשיטפון הגיע למניפת הסחף הוא התפצל לשני ענפים. הענף הגדול יותר הצטרף לנהר לגונייאס וזרם לנהר המגדלנה הסמוך, בעוד שהענף הקטן יותר הוסט על ידי הגבעות שלפני קניון לגונייאס, פנה ב-90 צפונה עד שהיא לנהר סבאנדיחה (Sabandija), ואז זרם מזרחה בערוץ הנהר סבאנדיחה, עד שהצטרף שוב לענף העיקרי של זרם הבוץ במפגש הנהרות סבאנדיחה ומגדלנה. הערכה כיום היא שכ-1,000 איש נהרגו בזרם הבוץ של 1845.[21]

הטרגדיה של ארמרו

עריכה

החל בנובמבר 1984 הבחינו גאלוגים בהתגברות הפעילות הסייסמית בסמוך לנוואו דל רואיס. סימנים נוספים להתפרצות קרבה כללו, פעילות מוגברת של פומרלות ("מעשנות"), שקיעה של גופרית על פסגת ההר, וההתפרצויות פריאטיות קטנות. התופעה האחרונה מתרחשת כאשר מאגמה לוהטת באה במגע עם מים, ועקב כך מתחוללת התפוצצות כיוון שהמים הופכים כמעט מיד לקיטור. האירוע הבולט ביותר מסוג זה התרחש ב-11 בספטמבר 1985. פעילות הר הגעש דעכה באוקטובר 1985. ההסבר הסביר ביותר לשרשרת אירועים זו היא שמאגמה חדשה חדרה להר הגעש לפני ספטמבר 1985.

 
ההר לפני התפרצות של 1985

משלחת של וולקנולוגים איטלקים ניתחה דגימות גז מהפומרלות שבקרקעית לוע ארנאס והראתה כי הן תערובת של פחמן דו-חמצני וגופרית דו-חמצנית, ובכך הוכיחה כי הצטברה מאגמה קרוב לפני השטח. הדו"ח שחיברה המשלחת ופורסם ב-22 באוקטובר 1985, העריך כי הסיכון ללהארים גבוה מאוד. הדו"ח הציע לשלטונות המקומיים טכניקות פשוטות שונות להתכונן ללהארים.

בנובמבר 1985 התחזקה שוב הפעילות הגעשית כאשר מאגמה התקרבה לפני השטח. הר הגעש החל לפלוט כמויות הולכת וגדלות של גזים עשירים בגופרית דו-חמצנית וגופרית. תכולת המים בגזים שנפלטות מהפומרלות פחתה, ומי המעיינות בסמיכות לנוואדו דל רואיס הפכו לעשירים במגנזיום, סידן ואשלגן, שהסתננו מתוך המאגמה. הטמפרטורות של שיווי המשקל התרמודינמי (אנרגיית החום הקבועה), המקבילים להרכב הכימי של הגזים שנפלטו, היו מ-200°C ועד 600°C. עם עליית המאגמה קרוב לפני השטח וירידת הלחץ הליתוסטטי מתחיל תהליך של נרחב פליטת הגז המומס במאגמה ויצירת לחץ בתוך הר הגעש, המסתיים בסופו של דבר בהתפרצות מתפוצצת.[ה]

ההתפרצות והלהארים

עריכה
 
מפת אזורי הסיכון של נוואדו דל רואיס כשהלהאר של 1985 מסומן באדום

ב-13 בנובמבר 1985 בשעה 03:06 אחרי הצהריים התפרץ נוואדו דל רואיס כשהוא פולט טפרה דקיטית לגובה של מעל ל-30 קילומטרים. המסה שנפלטה בהתפרצות הייתה 35 מיליון טון – בסך הכול רק כ-3% מהכמות שנפלטה בהתפרצות הר הגעש הר סנט הלנס ב-1980. עוצמת ההתפרצות הייתה 3 במדד ההתפרצות הגעשית.[22] כ-700,000 טון, כ-2%, מתוך המסה שנפלטה היה גופרית דו-חמצנית, עובדה המעידה על כך שההתפרצות הייתה עשירה בגופרית באופן יוצא דופן.

ההתפרצות יצרה זרמים ונחשולים פירוקלסטיים שהמסו את הקרחונים והשלג בפסגה, תוך יצירת ארבעה להארים עמוקים שזרמו במהירות רבה במורד עמקי הנהרות על מדרונות הר הגעש.[23] ההתפרצות גם הרסה אגם קטן שנוצר בלוע ארנאס כמה חודשים לפני ההתפרצות. מים באגמים געשיים מסוג זה נוטים להיות מלוחים מאוד ומכילים גזים געשיים מומסים. המים החמים והחומציים של האגם האיצו במידה ניכרת את קצב התמוססות הקרח. העדויות לקיומה של תופעה זו הם הכמויות הגדולות של סולפטים וכלורידים שנתגלו בזרם הלהאר.

 
ארמרו שכנה במרכז תמונה זו שצולמה בסוף נובמבר 1985

הלהארים נוצרו ממים, קרח, פומיס וסלעים אחרים,[23] ותוך כדי זרימתם שחקו את הקרקע לאורך עמקי הנחלים התלולים במורד מדרונות הר הגעש וספחו אליהם חרסיות.[24] המהירות הממוצעת של הלהארים הייתה כ-60 קילומטרים בשעה, והם סחפו את הקרקע, ניתקו סלעים ממקומם והרסו את הצמחייה. לאחר שזרמו מגובה של כמה אלפי מטרים במורדות של הר הגעש, נותבו הלהארים לכל ששת עמקי הנחלים המובילים מן ההר. הלהארים ספחו מים וסלעים תוך כדי תנועתם ובתוך עמקי הנחלים גדל נפח הלהארים לפי ארבעה מהנפח המקורי שלהם. בנהר הגאולי (Gualí) הגיע הלהאר לרוחב מקסימלי של כ-50 מטרים.[23]

הלהארים העיקריים זרמו בצידו המזרחי של ההר, במורד הנהרות גאולי, אסופרדו (Azufrado) ולגונייס (Lagunillas). הזרמים בשניים מערוצים אלו, אספורדו ולגונייס התמזגו בערך באמצע המדרון לזרם גדול שהמשיך בתוך הערוץ העמוק של הנהר לגונייס עד לפתח הקניון של הנהר ואז נשפך אל מניפת הסחף של הנהר. על מישור זה, כשניים עד שניים קילומטרים וחצי מפתח הקניון של הנהר בגובה 450 מטרים מעל פני הים שכנה העיירה הקטנה ארמרו (Armero) השייכת למחוז טולימה. הלהאר מחק למעשה את העיירה, שמסיבות בלתי ברורות הוקמה בדיוק על המקום שהוצף בלהאר בהתפרצות של 1845. רק רבע מתוך 28,700 תושבי העיירה נותרו בחיים.[23] להאר שני, שזרם מערבה דרך העמק התלול של הנהר צ'ינצ'ינה (Chinchiná), גרם למותם של כ-1,800 תושבים והרס כ-400 בתים בעיירה צ'ינצ'ינה במחוז קלדס.[23] סך הכול נהרגו באסון מעל ל-23,000 תושבים וכ-5,000 נפצעו. יותר מ-5,000 בתים נהרסו.[23] "הטרגדיה של ארמרו" כפי שנתכנה האירוע היה האסון הגעשי הקטלני השני במספר קורבנותיו במאה ה-20, לאחר ההתפרצות של הר הגעש פלה באי מרטיניק ב-1902.[25] והוא האסון הגעשי הקטלני הרביעי בהיסטוריה הכתובה.[26] זהו גם הלהאר המתועד הקטלני ביותר ואסון הטבע הגדול ביותר בתולדות קולומביה.[27]

 
פסגת נוואדו דל רואיס בסוף נובמבר 1985

חלק מההסבר מדוע כה הרבה אנשים איבדו את חייהם במהלך ההתפרצות של 1985 הוא שהמדענים לא ידעו במדויק מתי תתרחש ההתפרצות, והשלטונות לא היו מוכנים לנקוט באמצעי מנע יקרים מבלי שיקבלו התרעה חד משמעית על סכנה קרבה.[28] מכיוון שההתפרצות המשמעותית האחרונה של ההר התרחשה 140 שנים קודם לכן, היה לרבים קשה להסכין עם הסכנה שהר הגעש צפן בחובו. מקומיים אף קראו להר "האריה הישן".[28] מפות המציינות את אזורי הסיכון שהראו כי ארמרו תוצף כליל לאחר התפרצות חולקו למעלה מחודש לפני ההתפרצות, אך בית הנבחרים הקולומביאני ביקר את המדענים ואת סוכנויות ההגנה האזרחית כמחרחרי פחד. השלטונות המקומיים נכשלו בכך שלא הזהירו את התושבים לגבי חומרת המצב. גם לאחר התפרצות עמוד האפר אחר הצהריים של ה-13 בנובמבר ונשירת האפר על העיירה הבטיחו ראש עיריית ארמרו והכומר המקומי לאוכלוסייה כי לא נשקפת סכנה. גורם נוסף הייתה סופה שפגעה באזור באותו ערב וגרמה להפסקות חשמל ולנתק בתקשורת. עובדים של סוכנויות ההגנה האזרחית מארבע ערים הסמוכות לארמרו ניסו להזהיר את ארמרו, אך לא הצליחו ליצור קשר רדיו.[29]

מדענים שבחנו אחר-כך את השעות בטרם ההתפרצות הבחינו בכמה רעידות אדמה ארוכות, שהתחילו בעוצמה רבה ואז נמוגו לאיטם. הוולקנולוג ברנרד צ'ואט (Bernard Chouet) אמר כי "הר הגעש צרח "אני עומד להתפוצץ"", אך המדענים שחקרו את הר הגעש בזמן ההתפרצות לא הבינו את משמעות אותות אלו.[30]

פעילות געשית ב-2012

עריכה

הר הגעש החל להראות סימנים של פעילות בפברואר 2012. תימרת קיטור גדולה מהרגיל נראתה מתמרת במשך תקופה ארוכה מהלוע הראשי של נוואדו דל רואיס, ובהר הגעש החלה פעילות סייסמולוגית מוגברת. מדענים שטסו מעל הר הגעש הבחינו באפר טרי על המדרון המערבי של הר הגעש בסמוך ללוע. משקעים אלו הם ככל הנראה מההתפרצות ב-22 בפברואר (כפי הנראה פריאטית). ב-23 בפברואר נראה עמוד אפר קטן מתמר מהלוע.

ב-31 במרץ 2012 החליטה רשות הפארק הלאומי נוואדוס לסגור את השמורה למבקרים, לאחר שהועלתה רמת הסיכון מצהוב לכתום. היה זה בשל שינוי בפעילות שנרשמה לאותו יום. ב-8 באפריל הועלתה רמת הסיכון של ההר מכתום לאדום, לאחר התגברות הפעילות הסייסמית בהר. היה חשש במיוחד לגבי הבטיחות של אזורים במורד הנחלים הזורמים מנוואדו דל רואיס בשל ממטרים רבים שירדו באותה תקופה באזור שעלולים היו להגביר מפולות במקרה של התפרצות. עם זאת, לא ניתנו הוראות פינוי. המרכז העירוני הגדול ביותר באזור הוא העיר מניסאלס, אם כי גם העיירות הונדה, מריקיטה, אמבלמה (Ambalema), צ'ינצ'ינה, הרוואו, וילה הרמוסה, סלגר ולה דוראדה עשויות להיפגע מהתפרצות. ב-30 באפריל פלט הר הגעש עמוד אפר בגובה שני קילומטרים.

הפעילות החלה לדעוך בתחילת מאי ורמת הסיכון הורדה לצהוב ב-3 במאי.[31]

סכנות עכשוויות ומוּכָנוּת

עריכה

הר הגעש ממשיך להוות איום רציני לעיירות וכפרים סמוכים. את הסכנה הסבירה ביותר מהוות התפרצויות בקנה מידה קטן, שעלולות לערער קרחונים ולעורר להארים. למרות הנסיגה המשמעותית של הקרחונים על הר הגעש, נפח הקרח על פסגת נוואדו דל רואיס והרי געש אחרים במסיב רואיס-טולימה הוא עדיין גדול. התמוססות של 10% בלבד מהקרח יכולה לחולל זרמי בוץ בנפח של עד ל-200 מ"ק – דומה לזרם הבוץ שהרס את ארמרו ב-1985. להארים מסוג זה יכול לזרום במהירות של עד 100 קילומטרים לשעה לאורך עמקי הנהרות במהלך כמה שעות. על פי הערכות מצויים בסכנה קרוב לחצי מיליון תושבים החיים בעמקי הקומבימה (Combeima), צ'ינצ'ינה, קואלו-טוצ'ה (Coello-Toche) וגאולי, ו-100,000 מתוכם נמצאים בסיכון גבוה. להארים מהווים סיכון לעיירות הסמוכות הונדה (Honda), מריקיטה (Mariquita), הרוואו, וילה הרמוסה (Villahermosa), סלגר (Salgar) ולה דוראדה (La Dorada).[32] למרות שסביר יותר שיתרחשו התפרצויות קטנות, במהלך ההיסטוריה בת שני מיליון השנים של ההתפרצויות במסיב רואיס-טולימה התחוללו מספר התפרצויות גדולות, ולכן אין להתעלם גם מסכנת התפרצות גדולה. להתפרצות גדולה יהיו השלכות מרחיקות לכת הרבה יותר, כולל סגירת נמל התעופה הבינלאומי של בוגוטה, 130 קילומטרים מההר, בשל נשירה של אפר געשי.[33]

 
נוואדו דל רואיס כפי שהוא נצפה ממניסאלס (Manizales) בשנת 2006

מכיוון שהטרגדיה של ארמרו הוחרפה משום שלא היו אתרעות מקדימות,[28] השימוש בקרקע נעשה בלא מחשבה והקהילות הסמוכות לא היו מוכנות,[28] הכינה ממשלת קולומביה תוכנית מיוחדת (Oficina Nacional para la Atencion de Desastres) בשנת 1987 על מנת למנוע אסונות דומים בעתיד. כל הערים בקולומביה נצטוו לקדם תכנון אמצעי מנע במטרה למתן את התוצאות של אסונות טבע,[34] והתבצעו פינויים המוניים בשל סכנות געשיות. כ-2,300 תושבים שחיו לאורך חמשת הנהרות הקרובים להר פונו כאשר נוואדו דל רואיס התפרץ שוב ב-1989.[35]

כאשר הר געש קולומביאני נוסף, נוואדו דל וילה (Nevado del Huila), התפרץ באפריל 2008, פונו אלפי תושבים משום שהוולקנולוגים חששו שההתפרצות תהיה "נוואדו דל רואיס" שנייה.[36]

ב-2006 גרמו גשמים כבדים על נוואדו דל רואיס למפולת בוץ במורד נהר הצ'ינצ'ינה שגרמה למותם של תשעה צופים בני 12 עד 19 שהיו בסיור בסמוך להר הגעש.[37]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא נוואדו דל רואיס בוויקישיתוף

ביאורים

עריכה
  1. ^ Nevado בספרדית "מכוסה שלג", כינוי להר שפסגתו מכוסה שלגי עד וקרחונים
  2. ^ ארוואו (Herveo) היא עיירה בת כ-10,000 במחוז טולימה.
  3. ^ למרות שמו נוואדו דל סיסנה כבר אינו מכוסה שלג בשל ההתחממות העולמית
  4. ^ כינוי למערכת האקולוגית של האזורים מעל לקו העצים ומתחת לקו השלג במרכז אמריקה ובאנדים של צפון אמריקה הדרומית
  5. ^ הסבר נרחב על הנושא בערך התפרצות געשית

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 Global Volcanism Program
  2. ^ Data – Los Nevados on=02.02020802 אתר הפארקים הלאומיים של קולומביה
  3. ^ Nevado del Ruíz (בספרדית)
  4. ^ S. Williams, Richard Jr, Ruiz-Tolima Volcanic Massif (Cordillera Central) – United States Geological Survey
  5. ^ 1 2 3 Jean-Claude Thouret, Murcia, A; Salinas, R; et al, tratigraphy and quaternary eruptive history of the Ruiz-Tolima volcanic massif, Colombia. Implications for assessment of volcanic hazards Symposium international géodynamique andine: résumés des communications, pages=391–393, Paris
  6. ^ Walter Sullivan, Plate Under a 'Ring of Fire' אתר הניו יורק טיימס
  7. ^ סוגים עיקריים של הרי געש – אתר USGS
  8. ^ Nevado del Ruiz: Synonyms & Subfeatures
  9. ^ Dennis S. Mileti, Patricia A. Bolton, Gabriel Fernandez, Randall G. Updike, The Eruption of Nevado Del Ruiz Volcano Colombia, South America, November 13, 1985
  10. ^ 1 2 Nevado del Ruiz San Diego State University
  11. ^ 1 2 3 4 Rangel-Ch., J. Orlando; Garzón-C., Aída (1997). Region of Los Nevados Natural National Park
  12. ^ Jennifer n. Morris, Alan J. Poole, and Andrew G. Klein, Retreat of Tropical Glaciers in Colombia and Venezuela from 1984 to 2004 as Measured from ASTER and Landsat Images"
  13. ^ J. Ramirez C., J-C. Thouret, J.L. Naranjo H., C.A. Vargas and F.Valla, Nevado del Ruiz, Colombia, 20 years after: Evolution of the ice cap, re-assessment of volcano-snow interaction processes that feed lahars
  14. ^ The Eruption of Nevado Del Ruiz Volcano Colombia, South America, November 13, 1985 Page 5
  15. ^ María Isabel García, The Thawing of the Peaks
  16. ^ Jill Neate, Mountaineering in the Andes
  17. ^ 1 2 3 Nevado del Ruiz: Eruptive History
  18. ^ Colombia Volcanoes and Volcanics USGS
  19. ^ Volcanic Eruption of March 12, 1595
  20. ^ 1985: Volcano kills thousands in Colombia
  21. ^ Mudflows of February 19, 1845
  22. ^ John Watson, Mount St. Helens – Comparisons with Other Eruptions
  23. ^ 1 2 3 4 5 6 Deadly Lahars from Nevado del Ruiz, Colombia
  24. ^ Lahars initiated by the 13 November 1985 eruption of Nevado del Ruiz, Colombia
  25. ^ Nevado del Ruiz ;– Facts and Figures
  26. ^ Deadliest Volcanic Eruptions Since 1500 A.D.
  27. ^ World News Briefs
  28. ^ 1 2 3 4 Emma Fielding, Volcano Hell Transcript
  29. ^ The Eruption of Nevado Del Ruiz Volcano Colombia, South America, November 13, 1985
  30. ^ Signs of an eruption — A scientist has found a way to use earthquakes to predict when volcanoes will erupt
  31. ^ Weekly reports
  32. ^ The Eruption of Nevado Del Ruiz Volcano Colombia, South America, November 13, 1985
  33. ^ Bart McDowell, Eruption in Colombia
  34. ^ Hazard Appraisal and Hazard-Zone Mapping of Flooding and Debris Flowage in the Rio Combeima Valley and Ibague City, Tolima Department, Colombia
  35. ^ Colombian Volcano Erupting ידיעה של Associated Press
  36. ^ Colombian Volcano Erupts, Thousands Evacuated
  37. ^ Mudslide kills nine Scouts; two missing
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=נוואדו_דל_רואיס&oldid=34769012"