נושא רומח
נושא רומח (לעיתים מכונים נושאי חנית) הוא חייל רגלי שחימושו העיקרי הוא רומח. ידית העץ הארוכה של הרומח עלולה להישבר בקרב, לכן חומשו נושאי הרומח גם בחרבות, פגיונות, אלות וכלי נשק אחרים.
נושאי רומח הם מהחיילים הראשונים בהיסטוריה שאפשר להבדילם מיתר החיילים בעזרת כלי נשק שבו הם נלחמו. בתחילה, הרומח היה נשקו של חיל רגלים כבד ונושאי הרומח היו מוגנים בשריון רב. עם הזמן עברה הבכורה בשדות הקרב לחיל הפרשים והאמידים העדיפו לשרת בחיל זה ולא בחיל רגלים. המגמה הזאת הייתה חזקה במיוחד בימי הביניים. היות שבימי הביניים בדרך כלל נקנו כלי הנשק והשריון בכספו של החייל עצמו (עם יוצאי דופן מעטים), נותרו נושאי הרומח רגלים לא מוגנים.
באירופה, דחקו חיל הפרשים והקשתים את רגלי נושאי הרומח משדות הקרב ומשקלם הלך והצטמצם בימי הביניים, עד שזכה לעדנה מחודשת בשיא ימי הביניים כשבקרבות דוגמת קרב קורטואה (1302) ובקרב גשר סטירלינג (1297) הביס חיל רגלים לראשונה בימי הביניים צבא אבירים. רגלים אלה היו מורכבים בעיקר מנושאי רומח.
בעת החדשה בלטו שני סוגים של חיל רגלים: מוסקטרים ונושאי הרומח. נושאי הרומח היו צריכים להגן על המוסקטרים מהסתערות חיל הפרשים ומרגלים אחרים בגלל קצב האש הנמוך של המוסקט והדיוק הדל שהציע נשק זה לחייל. עם התפתחות המוסקטים והמצאת כידון הרובה נעלמו נושאי הרומח משדות הקרב האירופאים בראשית מאה ה-18, אם כי היו נפוצים עד המאה ה-19 בקרב כוחות גרילה שלא היו להם אמצעים לרכוש כלי נשק מורכבים יותר.
התפתחות עריכה
העת העתיקה עריכה
הרומח והחנית היו נשקי המוט העיקריים של חיל רגלים כבד בעת העתיקה. היו לכך סיבות רבות, בין היתר קלות הייצור של כלי נשק אלה שלא דורשים מתכת איכותית רבה שהייתה קשה להשגה בעת העתיקה. סיבה נוספת היא קלות השימוש בכלי נשק זה לעומת כלי נשק זמין אחר - החרב. אפילו חיילים לא מאומנים שקובצו בגוש גדול אחד וחומשו בחניתות וברמחים היו יכולים להילחם בצורה סבירה בעוד שחיילים לא מאומנים שחומשו בחרבות היו בדרך כלל מועדים לתבוסה.
כדי להשתמש ברומח ובחנית בצורה יעילה, היו צריכים החיילים להתקבץ לגושים גדולים. מבנה זה חשוף במיוחד לפגיעות של קשתים ומטילי כידונים, לכן עטו חיילים אלה שריון גוף, קסדה ומגן. שריון גוף היה נפוץ, אך לא הכרחי ונושאי רומח רבים הסתדרו בלי שריון גוף כבד. המאפיין המרכזי של נושא רומח בעת העתיקה מלבד הרומח עצמו היה המגן. בעזרת המגן שמר החייל על מקומו במערך ואיבוד המגן היה משבש מאוד את המבנה.
נושאי הרומח הראשונים היו הרגלים הכבדים של שומר. המערך הצפוף של נושאי רומח המוגנים במגן היה נפוץ בכל העולם העתיק, אך התפתח במיוחד ביוון העתיקה. ביוון נקראו חיילים אלה הופליט שנלחמו במערך צפוף הנקרא פלנקס. התפתחות הטקטיקה הביאה להופעת הסריסה, רומח באורך של 6-7 מטרים שהייתה בשימוש פזטיירוי המקדונים.
מערך הפלנקס היה דומיננטי באירופה עד הופעת הלגיון המניפולרי שהיה נפוץ בצבאותיה של רומא העתיקה. הלגיונר, שחימושו העיקרי היה חרב דחק את רגלי נושא הרומח כי לרומא היו האמצעים הכספיים לאמן את חייליה ואילו בשדות הקרב החרב הייתה גמישה פי כמה מהרומח הארוך והמסורבל.
ימי הביניים והעת החדשה עריכה
הרומח והחנית נותר בשיממונם עד אמצע ימי הביניים. הפרשים הכבדים מחצו בקלות את חיל הרגלים והיה צורך בנשק עם מוט ארוך כדי לשמור את הפרש במרחק בטוח מהחייל הרגלי. המערכים שהתבססו על הרומח ועל החנית נוצרו בארצות שבהן מסיבות שונות לא היו נפוצים פרשים כבדים. בין אם הסיבה לכך היא מיעוט האריסטוקרטיה שבסיסה הכלכלי הוא אחוזות גדולות כמו בפלנדריה או עוני יחסי של הארץ דוגמת סקוטלנד.
הפלנקס העתיק נולדה מחדש בדמותו של סקילטרון הסקוטי והמערכים הרגליים של השווייצרים ומערכים דומים בארצות אחרות. מערכים אלה, בדומה למערכים העתיקים של שומר ויוון העתיקה, הורכבו לרב ממיליציה שאימונה היה דל. בניגוד לעת העתיקה שבה אחד המאפיינים המרכזיים של נושאי הרומח היה המגן, בימי הביניים השימוש במגנים ובשריון גוף לא היה נפוץ כמו בעת העתיקה.
נושאי החנית הגיעו לשיא הפופולריות בשווייץ במאה ה-15 ובמאה ה-16. המשמר השווייצרי שכלי נשקו המועדף היה הרומח נחשב לחיל רגלים הטוב באירופה עד הפצה רחבה של הנשק החם.
הופעת כלי הנשק החמים בשדות הקרב במאה ה-14 ובמיוחד הופעת הארקבוז במאה ה-15 חייבו את התאמת נושאי החנית לחילות חדשים שהופיעו בשדות הקרב. בעת החדשה שימשו נושאי הרומח מגן חי למוסקטרים מפני הסתערות הפרשים ומהתקפות של נושאי רומח עוינים. שיעורם הלך והצטצמם עם השיפור בכלי הירי עד שהם נעלמו לחלוטין משדות הקרב.
טקטיקה עריכה
הטקטיקה של נושאי החנית הוכתבה בראש ובראשונה ממבנה המערך שבו הם נלחמו. בגלל הקיבוץ לגושים גדולים נאלצו הלוחמים לנהל קרב דחיפות. לרב, הגוש הגדול יותר ניצח בקרב. האבדות בקרב כזה היו, בדרך כלל, קלות למדי. המערך הזה היה יציב מאוד, אך לא גמיש. החלוקה ליחידות משנה שדרשה מקצועיות רבה הייתה, בדרך כלל, לא מקובלת. בגלל קשיחותו של המערך הוא היה פגיע במיוחד להתקפות מהאגף או מהעורף. אם הצליח האויב לאגף את המערך של נושאי החנית, היו אלה נתונים לחסדיו. כדי להתמודד עם בעיה זו, צורפו בדרך כלל יחידות של רגלים קלים או פרשים למערך נושאי החנית כדי להגן על אגפיו.
בדרך כלל המערך היה בעובי אחיד לכל אורכו ורק במאה ה-4 לפנה"ס הכניס אפמינונדס היווני חידושים לטקטיקה המקובלת על נושאי הרומח. במקום פיזור אחיד של החיילים לאורך המערך, העדיף אפמינונדס לעבות את אחד האגפים על חשבון האחרים ובעזרת האגף הכבד שלו הצליח לשבור את מערכי יריביו.
החידושים של אפמינונדס לא האריכו ימים ועד מהרה חזרו הצבאות למערך בעובי אחיד. זה קרה בין היתר בגלל הגברת שיתוף הפעולה בין נושאי הרומח לשאר החילות בשדות הקרב, בראש ובראשונה הפרשים והרגלים הקלים. הגברת שיתוף פעולה זה הוא ההתפתחות החשובה ביותר בטקטיקה של העת העתיקה בעולם הקלאסי. לא עוד צבאות שמורכבים מנושאי רומח בלבד או פרשים בלבד עם תוספות מעטות, אלא צבאות מאוזנים שלכל החלקים בו תפקיד משלו בשדה הקרב.
הגברת שיתוף הפעולה לא שינתה את המיקום של נושאי הרומח. עדיין ניצבו אלה במרכז ואילו הפרשים ורגלים הקלים באגפיהם. הגברת שיתוף הפעולה באה לידי ביטוי בעיקר בעזרה הדדית שהגישו החילות השונים זה לזה והגברת התיאום ביניהם. הלגיון שתפס את מקומה של הפלנקס הורכב מנושאי חרבות ולא מנושאי חנית, אך המבנה הכללי של חיל רגלים כבד במרכז ופרשים ורגלים קלים באגפים נותר, בדרך כלל גם בצבאות רומאים.
הצבאות המקצועיים הגדולים של רומא העתיקה שמנו עשרות אלפי חיילים לא היו נפוצים באירופה בימי הביניים. לרב הורכבו צבאות ימי הביניים באירופה מאבירים, שזכו, אמנם, לאימון רב, אך אימון זה הצטמצם בדרך כלל ללחימה אישית ולא תורגלו תמרונים משותפים של אבירים רבים במערך מסודר. חיל הרגלים לא זכה בדרך כלל אפילו לאימון זה. כתוצאה מכך נסוגה הטקטיקה מאות שנים לאחור. יחד עם זאת, המערך הצפוף העתיק דמוי הפלנקס סיפק תשובה נאותה ונתן מענה הולם לבעיה זו.
הארקבוז וביתר שאת המוסקט דרשו את התאמת הטקטיקה לכלי נשק חדשים אלה. קצב האש האיטי והדיוק הדל של כלי הירי הראשונים חייבו את קיבוץ היורים בגושים גדולים וירי במטחים ליצירת אפקט רובה ציד ענק. הרעיון היה ירי מרוכז כדי שלפחות חלק מהכדורים יפגעו במטרה. קצב האש האיטי לא יכול היה לתת מענה הולם לסכנות שהציב שדה הקרב לפני המוסקטרים. הם היו זקוקים להגנתם של חיילים אחרים ונושאי הרומח מילאו בדרך כלל את התפקיד הזה. מערך רמחים ורובים היה התשובה לדרישה זו. במערך זה ניצבו המוסקטרים לצד נושאי הרומח והאחרונים הגנו עליהם מהסתערות הפרשים העוינים וחיל רגלים של היריב.
הטרסיו הספרדי היה היורש של מערכי הרמחים והרובים הראשונים. הוא נותר דומיננטי באירופה עד המאה ה-17 עד שהוחלף בטקטיקה קווית שהמציא גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה. במערך זה סודרו החיילים בקווים ארוכים ולא בגושים גדולים. כך הירי של המוסקט בא לידי ביטוי רב יותר בקרב. השיפורים במוסקטים וחידושים טקטיים נוספים דחקו את רגלי נושאי החנית עד שאלה נעלמו לחלוטין במאה ה-18, אם כי הרמחים והחניתות המשיכו לשמש את כוחות הגרילה עד המאה ה-19.
