ויקיפדיה

נשקי אותי שלא לציטוט

סרט משנת 2008

נשקי אותי שלא לציטוט (ברוסית: Поцелуй не для прессы) הוא סרט עלילתי רוסי, סרט הביכורים של אולגה ז'ולינה. הסרט צולם בסוף שנת 2002, אך לא הגיע להקרנה, ויצא מיד ב-DVD רק בשנת 2008. הדמות הראשית של הסרט היא הדיילת לשעבר טטיאנה (בגילומה של דריה מיכאילובה), שבעלה (בגילומו של אנדריי פאנין) הופך לפקיד ממשלתי בכיר ואז לנשיא רוסיה.

נשקי אותי שלא לציטוט
Поцелуй не для прессы
בימוי Olga Zhulina עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים Daria Mikhailova
אנדריי פאנין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רוסיהרוסיה רוסיה
הקרנת בכורה 2008 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 100 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מלודרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בתקשורת הרוסית והזרה הסרט מכונה בדרך כלל "סרט על פוטין" בשל העובדה שיש הרבה מקבילות ברורות בין עלילת הסרט לבין חייו של ולדימיר פוטין לפני בחירתו לנשיא (מוצא לנינגרדי, נישואין לדיילת, עבודה בחברה רוסית-גרמנית, עבודה כיועץ למושל, עיכובים מתמידים ואפילו צירוף מקרים "מקרי לחלוטין" של שמו של הגיבור עם שם בדוי מבצעי של אב טיפוס מסווג בשלב הרבה יותר מאוחר). עם זאת, יוצרי הסרט התעקשו כי דמות הגיבור נבחרה באקראי והסרט אינו עיבוד לביוגרפיה של הנשיא האמיתי[1][2][3][4].

עלילה עריכה

הסרט מתחיל בסצנה שבה הדמות הראשית, טטיאנה פלאטובה, נוהגת דרך פטרבורג במכונית עם בתה בתיכון, דנה עמה במסה שלה על יבגני אונייגין ועוברת תאונה. הבת לא נפגעת, אך טטיאנה נפצעת קשה, היא נלקחת לבית החולים ומכינים אותה לניתוח, בזמן שהרופאים מנסים למצוא את בעלה, שעובד כיועץ למושל.

במקביל, סיפור היכרותה של טטיאנה עם בעלה מוצג כפלשבקים. טטיאנה, דיילת צעירה מקלינינגרד, במהלך אחת הטיסות ללנינגרד פוגשת את אלכסנדר פלאטוב הצנוע. פהם מתאהבים זו בזה ובמשך שנתיים טטיאנה ואלכסנדר התראו במהלך הגעתה ללנינגרד. טטיאנה לומדת שאלכסנדר סיים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטת לנינגרד ועובד בחברה לידידות סובייטית-גרמנית, הוא דובר גרמנית שוטפת ובעל תואר בסמבו. לבסוף, אלכסנדר מציע לה נישואין. עד מהרה יש לזוג בת. אלכסנדר נשלח לגרמניה והמשפחה עוברת דירה. טטיאנה מכבידה על תפקיד עוזרת הבית והיא מקבלת עבודה כמורה לספרות רוסית בבית ספר בשגרירות הסובייטית. שם היא מטמיעה בתלמידיה אהבה ל"יבגני אונייגין", שהיא עצמה מכירה בעל פה.

פלאטוב מגיע לבית החולים, שם עברה טטיאנה ניתוח. מתברר שבאותו יום פוצצה המכונית בה היה אמורה לנסוע פלטוב. המושל מעודד אותו להשתמש במעגל האבטחה כדי להגן על עצמו ועל משפחתו, אך פלטוב מסרב לרעיון זה.

לאחר הניתוח טטיאנה לא יכולה להתחיל ללכת זמן רב, ורק ההתמדה והטיפול של משפחתה והרופא מחזירים אותה לחיים מלאים. הביקור בדאצ'ה של בני פלאטוב של חבריהם הוותיקים ואדים ונינה מוצל על ידי העובדה שמישהו מצית את הדאצ'ה. אולם פלטוב ו-ואדים מצליחים להציל את בנותיה וחמותה של פלטוב מהאש.

פלאטוב מונה לתפקיד פוליטי בכיר במוסקבה, לשם עבר עם משפחתו. טטיאנה ובנותיה כמעט ולא רואות אותו, מכיוון שהוא לא חוזר מהעבודה עד חצות. אולם פלטוב מסכים לקחת את טטיאנה איתו לטיול בצ'צ'ניה, שם המלחמה משתוללת. הוא מבקר ביחידות צבאיות, ובאחד הביקורים טטיאנה מזהה את תלמידה אליושה. מתברר כי אליושה למד בעל פה את "יבגני אונייגין" והתמכר לשירה. בשל פגישה זו התעכבו פלטוב וטטיאנה, מה שמאפשר להם להימנע ממוות: בדרכם, חמושים תוקפים שיירה צבאית ישירות מולם.

עד מהרה הופך פלטוב לנשיא; לאשתו, הוא אומר שהוא עצמו לא יודע "אם הוא רוצה את כל זה", אלא "החיים הם כאלה". בברלין מכינים את מסיבת העיתונאים הגדולה של פלטוב, אך הוא מאחר שטטיאנה עצמה מתחילה לענות על שאלות העיתונאים אודות החוב החיצוני של רוסיה, השחיתות וחופש הביטוי. תשובותיה מעוררות תשואות; לבסוף הופיע בפתח האולם, מצטרף פלאטוב למחיאות הכפיים ואז מנשק את אשתו מול הקהל (מבטא את המילים שהפכו לשם הסרט).

בסצנת הסיום של הסרט, מראים את משפחת פלאטוב בפיקניק בשטח. "סוף סוף אנחנו לבד!" – אומרת טטיאנה. המצלמה נסוגה לאחור ומתברר שבמרחק מסוים כשהם יושבים סביב המדורה עם בנותיהם, הם מוקפים בטבעת מאבטחים צפופה.

שחקנים ודמויות עריכה

  • אנדריי פאנין – אלכסנדר פלאטוב, יועץ למושל סנקט פטרבורג ולאחר מכן נשיא רוסיה
  • דריה מיכאילובה – טטיאנה פלאטובה
  • אליסה בוגארט – נינה
  • איגור לאגוטין – ואדים
  • ראיסה ריאזאנובה – אמה של טטיאנה
  • אלכסנדר בליאבסקי – המושל
  • ליזה קמאנבה – אניה
  • אירינה רומאנובה – דאשה
  • אולג צבטאנוביץ' – אנטולי גברילוביץ'
  • איגור יוראש – רופא
  • ורה מאיורובה – אישה עם תפוחים
  • אלכסנדר לויה – אליושה אוספנסקי
  • יבגני באטוב – גנרל 1
  • ולדימיר וינוגראדוב – גנרל 2
  • אנה גוליארנקו – נטשה
  • אנטולי גוזנקו – מנהל בית הספר
  • יקטרינה קוניסביץ' – אירוצ'קה, אחות
  • אלכסנדר אנדריינקו – עוזרו של פלאטוב
  • ניקולאי מלאייב – מעצב אופנה
  • יורי אקולינין – סלבה יאקושב

הפקה עריכה

הרעיון המקורי לסרט שייך לפאבל רומנוב ואנטולי וורופייב, האחרון היה שותף לכתיבת התסריט והמפיק הכללי (בכתוביות הפתיחה של הסרט הוא נקרא אנטולי ירגולסקי). ההנחה הייתה שהבמאי יהיה אולג פומין, אך הוא היה שקוע בעבודה על הסדרה "נקסט" וכתוצאה מכך פומין הסתפק בתפקיד המנהל האמנותי ואולגה ז'ולינה שימשה כבמאית, במה שהיה לסרט הביכורים שלה.

הצילומים החלו בנובמבר 2002 והתקיימו במוסקבה, סנקט פטרבורג, ברלין ודרזדן[5][6]. כמה סצנות צולמו בקלינינגרד, אך הן לא נכללו בגרסה הסופית של הסרט[7]. הסרט צולם תוך 23 יום[8]. לדברי אולגה ז'ולינה, "רצינו לעשות סרט על אישה שקשה לה כי בעלה עסוק כל הזמן, לעיתים רחוקות הוא בבית והיא כל כך רוצה תקשורת ותשומת לב. כמה קשה לחיות עם אדם כזה. באופן כללי, על כל נשות אנשי העסקים”. איגור ליוואנוב, דמיטרי חראטיאן וקונסטנטין חבנסקי נבחנו לתפקיד הגברי הראשי, בעוד יקטרינה רדניקובה נבחנה לתפקיד הנשי. התקציב היה קטן, פחות מחמישה מיליון דולר[3], כשהצילומים מומנו על ידי משקיעים פרטיים (באחד הראיונות הזכיר אנדריי פאנין כי "הסרט צולם בכסף של הקומוניסטים בטולה, הייתה איזושהי מעורבות פוליטית"[9]).

כבר בדיווחים הראשונים אודות הסרט כינו את הסרט "סרט על גורלה הקשה של אשתו של פוטין"[10] ו"הסרט העלילתי הראשון על פוטין"[11]. אנדריי פאנין תיאר את הסרט כ"סרט על הנשיא, שצולם מעיניה של אשתו", וציין שהוא לא הבין מיד ש"סרט על משפחת פוטין" מצולם, "שיחקתי מלודרמה משפחתית, דמות אחרת לגמרי, ואז ניחשתי: אותו!...". בהמשך אמר השחקן כי הוא "התבקש לגלם אדם מסוים, דמות פוליטית מרכזית" ו"במהלך הצילומים נראה פתאום שזה נהיה כמו פוטין." כשסיפר על כך לבמאי, “היא הביטה בי בתדהמה. היא אפילו לא חשבה על זה"[12]. עם זאת, פאנין לא ניסה לתאר באופן ספציפי את גיבורו הדומה כלפי חוץ לפוטין והדמיון האפשרי הוא מקרי למדי[13].

בראיון בשנת 2003 הודה השחקן אלכסנדר בליאבסקי, ששיחק את תפקיד המושל, כי "מאירועי חייו ומציאות מסוימת, הצופה יכול לנחש כי אב הטיפוס של הגיבור שלי הוא אנטולי סובצ'אק", בעוד שפרטי הביוגרפיה של הגיבור של אנדריי פאנין "מעלים הנחה שולדימיר פוטין הצעיר שימש כאב הטיפוס שלו... ניתן לומר על תנאי שמדובר בסרט – תוך התחשבות בטכניקה האמנותית – על שנותיו הצעירות של ולדימיר פוטין"[14].

לאחר סיום הצילומים הסרט לא יצא לאקרנים ולמעשה "שכב על המדף" במשך חמש שנים. המפיק אנטולי וורופייב הסביר את העיכוב בשחרורו של הסרט, במיוחד בכך שהוא מילא תפקידים ממשלתיים במשך מספר שנים (בשנים 2002–2004 שימש כסגן מושל, לאחר מכן כסגן מושל מחוז טולה, בשנים 2005–2007 מונה לסגן ראש ממשלת מחוז סטברופול) ורצה להימנע מ"ניגוד עניינים"[15].

ה-DVD לסרט יצא ב-14 בפברואר 2008 ותוזמן לחפוף את חג האהבה. המפיק הסביר את השחרור ב-DVD ברצונו "שהסרט יגיע לאנשים בכל רחבי הארץ המתגוררים במקום בו אין בתי קולנוע, ולא רק בערים"[15] ותאריך ההפצה הוסבר בכך שזה היה "סרט על אהבה" ו"יכול להיות מתנה מצוינת לאישה אהובה"[7]

לפני יציאת הסרט, התקיימו כמה הצגות פרטיות ובאחד מהם אנטולי וורופייב הודה ש"ולדימיר פוטין ואשתו היו אב הטיפוס של הדמויות הראשיות"[16]. עם זאת, הוא הכחיש שמועות שהתסריט מבוסס על זיכרונותיה של לודמילה פוטינה: "התסריט נכתב בשנת 2001. זה תרחיש מקורי... כמובן, בזמן שעושים סרט על פוליטיקה, על פוליטיקאים, בכלל לא היינו יכולים, כמו מאדים, לדבר על פוליטיקאים ממאדים. רצינו קודם כל לעשות סרט על האופן בו אנו רואים ורוצים לראות פוליטיקאים”[17]. לאחר מכן כינה אולג פומין בראיון את הסרט כ"יצירה על ולדימיר פוטין והיכרותו עם אשתו"[18].

ב-5 בפברואר 2008 הוצג הסרט לנציגי התקשורת במלון נשיונל[19]. הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה ב-11 בפברואר בקולנוע במוסקבה[20]. בתחילת ההקרנה תלו שני פעילים של המפלגה הלאומית הבולשביקית דגל מהמרפסת עם הכיתוב "פוטין הוא פושע!” ופיזרו עלונים נגד פוטין, מלווים בצעקות ושריקות[21][22]. עם זאת, הם נעצרו מיד על ידי קציני שירות האבטחה הפדרלי, לאחר מכן הואשמו בהשתתפות בפעילות של ארגון קיצוני[23] ובאוקטובר אותה שנה נגזרו על אחד מהם מאסר על תנאי למשך שנה[24]. הסרט הוצג גם בירוסלבל[25] ויקטרינבורג[26].

שחרור הסרט משך את תשומת לבם של כלי תקשורת זרים בעיקר Time[27] וניו יורק טיימס[28].

ביקורות עריכה

הסרט התקבל בקור רוח על ידי המבקרים, שהיו בעיקר מבולבלים לגבי הסיבה שהסרט יצא ממש לפני הבחירות לנשיאות 2008, וערב מסיבת העיתונאים הגדולה של פוטין[29][30].

סבטלנה סטפנובה כינתה את הסרט "אגדה נשית טיפוסית" ו"סיפור נשי טיפוסי על חייו של בן ארצנו בסוף העשרים – תחילת המאה ה-21 ", אשר "בוודאי ישמח את מעריצי סדרות הטלוויזיה ורומני נשים בכריכה רכה, אך ישאיר את כל שאר הצופים אדישים". היא ציינה כי הסרט "לא הפך ליצירת מופת קולנועית", כשהעלילה מתפתחת באופן דינמי ובשום מקום "אינה גולשת לרגשנות", הסרט "משחזר בחריצות פרטים שנשכחו למחצה מהחיים הסובייטים" ומובחן ב"עבודת משחק מעניינת"[31]. לדברי יוליה יקושבה, הדמות הראשית של הסרט היא "לא הנשיא, אלא אשתו האוהבת והמבינה": "מבעד לעיניה הצופה רואה את פוטין הקולנועי, המופיע לפנינו בדמות בעל עדין, אוהב ואב אכפתי לשתי בנות". עם זאת, למרות קרבתו של מפיק הסרט לחוגים פוליטיים, "יוצרי הסרט לא הציגו את גרסתם לאירועים במנגנונים הפנימיים של הפוליטיקה הרוסית המודרנית, והגבילו את עצמם רק לעובדות מחייו הפוליטיים של הגיבור, שנכתבו בקלות על היסטוריה של משפחה אחת".

המבקר גם ציין כמחדל את העובדה ששמו של הגיבור עולה בקנה אחד עם שמו של המושל לשעבר של מחוז טבר, ולדימיר פלאטוב, שנידון בשנת 2005 לחמש שנים בגין פגיעה בתקציב בגובה 460 מיליון רובל[32]. אף ש-15 שנה לאחר סיום הצילומים ו-10 שנים לאחר צאת הסרט, התברר שהשם "פלטוב" הוא שם בדוי מבצעי של פוטין במהלך שירותו במודיעין[33].

פסימית יותר הייתה ביקורתה של אולגה שרווד, לפיה "איכות הצילומים... התבררה, בלשון המעטה, נוראית"[34]. דעה דומה הביעה דריה גוריצ'בה: "הסרט נעשה כמיטב המסורות של הקולנוע הרוסי הגרוע ביותר: פסקול משעמם, בימוי סדרתי חסר צבע, המזכיר את "שוטרים "או"כוח קטלני", משחק חסר אונים ופוטנציאל המשחק של פאנין שירד לטמיון". לדברי המבקר, הסרט "אינו צו ממשלתי, אין ספק בכך. זו יוזמה אישית, דרך של סימביוזה עם כוח " והצפייה בה מעלה רק שאלה אחת: "איפה קוני הלברדור?" [כלבתו לשעבר של פוטין][35]. נצפו גם חסרונות כמו "חוסר נכונותו של הבמאי 'להצעיר' את דמויותיו, מה שמאלץ אנשים מבוגרים להתחזות לבני 25"[36].

הטלגרף הבריטי ציין כי אף על פי ששמו של פוטין נעדר מהסרט, אין ספק למי הכוונה, ובכלל הסרט מכוון "להראות לרוסים את הנשיא שהם מכבדים ביחסים עם אשתו לודמילה ובנותיו האוהבות, כמו גם בחדר השינה"[37].

עובדות עריכה

  • תפקידו של המושל, הבוס של פלטוב, היה האחרון בקריירה הקולנועית של אלכסנדר בלייבסקי, שלא גילם תפקידים לאחר שבץ מוחי בסוף שנת 2003[38].
  • על הכרזה הרשמית של הסרט, מוצגים מאחוריהם פלטוב ואשתו ופלטוב נראה יותר כמו פוטין מאשר פאנין[39][40].
  • אנדריי פאנין ודריה מיכאילובה שיחקו בני זוג גם בסרטה השני של אולגה ז'ולינה – "נידון למלחמה", על פי סיפורו של וסילי ביקוב.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "Поцелуй не для прессы — только на DVD". אורכב מ-המקור ב-2014-09-13. נבדק ב-2013-03-15.
  2. ^ Немецкий знает, дзюдо владеет, в разведке служил… (6 февраля 2008)
  3. ^ 1 2 Любовное письмо Путину (но не адресованное ему) («The New York Times», США)
  4. ^ "В России накануне президентских выборов сняли мелодраму о Путине (7 февраля 2008)". אורכב מ-המקור ב-2016-03-07. נבדק ב-2013-03-15.
  5. ^ Путин, потому что блондин: Пресс-конференция, посвященная фильму «Поцелуй не для прессы»
  6. ^ В России сняли и засекретили мелодраму про Путиных (24 марта 2005)
  7. ^ 1 2 Фильм про Людмилу Путину покажут только на DVD (6 Февраля 2008)
  8. ^ Ольга Жулина: Сначала Путиным хотели сделать Хабенского (25 Марта 2005)
  9. ^ Андрей Панин: «Это всё не правда!» (25 Января 2008)
  10. ^ Оксана ФОМИНА. Это будет кино о нелегкой судьбе жены Путина (28 Января 2003, 11:03)
  11. ^ Куда исчез первый художественный фильм о Путине? (23 Марта 2005, 17:33)
  12. ^ Андрей Панин: «Это всё не правда!» (25 Января 2008)
  13. ^ Программа Бориса Ноткина — Андрей Панин (2004)
  14. ^ «Поцелуй не для прессы» с политиками: Александр Белявский вошел в роль Анатолия Собчака
  15. ^ 1 2 Киновалентинка для Путина («Time», США)
  16. ^ "Поцелуй взасос (20-27 февраля 2008)". אורכב מ-המקור ב-2013-10-14. נבדק ב-2013-03-15.
  17. ^ «Поцелуй не для прессы». Впечатляющий финал обещан (06.02.2008)
  18. ^ Олег Фомин: «Полгода я жил с волками в одной клетке» (23 сентября 2010)
  19. ^ В России выходит фильм о жене «простого ленинградца, самбиста, отлично говорящего на немецком» (4 февраля 2008)
  20. ^ "Вечер скандалов: «Поцелуй не для прессы» вызвал недоумение (12.02.2008)". אורכב מ-המקור ב-2009-03-21. נבדק ב-2013-03-15.
  21. ^ "Нацболы сорвали премьеру фильма о Владимире Путине «Поцелуй не для прессы»". אורכב מ-המקור ב-2013-05-02. נבדק ב-2013-03-15.
  22. ^ Нацболы не сумели сорвать показ фильма про Путина (12 февраля 2008)
  23. ^ Лимоновцев, устроивших акцию на премьере фильма про Путина, обвиняют в экстремизме (12 февраля 2008)
  24. ^ Лимоновец из Мурманска приговорен в Москве к году условно за акцию на премьере фильма про Путина (28 октября 2008)
  25. ^ Журналистам показали «Поцелуй не для прессы» (14 Февраля 2008)
  26. ^ В Екатеринбурге пройдет закрытая презентация «Поцелуя не для прессы» (12.02.2008)
  27. ^ A Movie Valentine for Putin. By YURI ZARAKHOVICH (Feb. 13, 2008)
  28. ^ A Love Letter to Putin (but It’s Not Addressed to Him). By SOPHIA KISHKOVSKY (February 6, 2008)
  29. ^ Леонид ЗАХАРОВ. «Поцелуй не для прессы»: А впрочем, песня не о Нем, а о любви (15 Февраля 2008)
  30. ^ Поцелуй не для Путина (15 февраля 2008)
  31. ^ "Светлана Степнова. Женское счастье — был бы милый рядом… (рецензия на фильм «Поцелуй не для прессы»)". אורכב מ-המקור ב-2013-08-28. נבדק ב-2013-03-15.
  32. ^ "Юлия Якушева. «Поцелуй не для прессы». Фильм как бы не о политике (03.03.2008)". אורכב מ-המקור ב-2016-03-05. נבדק ב-2013-03-15.
  33. ^ Путин назвал свой оперативный псевдоним во время работы в разведке. /«Известия», 15 марта 2018 года (https://iz.ru/720167/2018-03-15/putin-nazval-svoi-operativnyi-psevdonim-vo-vremia-raboty-v-razvedke), Опубликована характеристика КГБ на Путина /«Известия», 30 октября 2019 года (https://iz.ru/938106/2019-10-30/rassekrechena-kharakteristika-kgb-na-putina).
  34. ^ Ольга Шервуд. «Поцелуй не для прессы»: В диафрагму. Под дых (22.02.08)
  35. ^ Дарья Горячева. Кони — отдельно, котлетки — отдельно: Премьера фильма «Поцелуй не для прессы» (12.02.08)
  36. ^ Нацболы. Президент. Девушка. Премьера фильма «Поцелуй не для прессы» не обошлась без скандала (12 февраля 2008)
  37. ^   Adrian Blomfield, ‏Vladimir Putin film: A Kiss - Not for the Press, The Telegraph, 6 February 2008
  38. ^ Артист на все руки: На 81-м году жизни погиб артист Александр Белявский
  39. ^ Поцелуй не для прессы (32 фотографии) (ארכיון)
  40. ^ Фотожаба: поцелуй не для прессы (37 картинок)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=נשקי_אותי_שלא_לציטוט&oldid=38103215"