סאפריה

סאפריהערבית: السافرية, נכתב גם ספריא או אל-סאפריה) היה כפר ערבי בנפת יפו. במלחמת העצמאות, במהלך מבצע חמץ, הכפר נכבש על ידי חטיבת אלכסנדרוני ותושביו גורשו או ברחו.

סאפריה (כפר)
קואורדינטות 31°59′36″N 34°51′03″E / 31.99338889°N 34.85093056°E / 31.99338889; 34.85093056 
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היסטוריהעריכה

השם "סאפריה" פירושו בערבית סורית בוקר, או זריחת השמש. הכפר היה מוכר בתקופה הביזנטית והצלבנית בשם שפריאה, והוא מסומן בצורה מקוטעת במפת מידבא[1].

בשטח הכפר נמצאו שרידי ישוב עתיק שכונה ח'רבת סובטרה.

האני אל-קינדי, מלומד מוסלמי בן המאה ה-8, נקבר בסאפריה. הח'ליף עומר השני משושלת בית אומיה הציע לו את משרת נציב מחוז פלסטין, אך אל-קינדי סירב.

משנת 1517 היה הכפר סאפריה חלק מהאימפריה העות'מאנית, ובשנת 1596 נרשם בקדסטר העות'מאני, כחלק מנפת רמלה. על פי הרישום, בכפר התגוררו 53 משפחות, שמנו 292 תושבים, כולם מוסלמים. הם שילמו שיעור מס קבוע של 33.3% על מוצרים חקלאיים, לרבות חיטה, שעורה, גידולי קיץ, שומשום, כרמים, עצי פרי, עיזים וכוורות, וכן מספר הכנסות נוספות. אלה הכניסו 18,800 אקצ'ה לקופת הווקף.

בשנת 1838 צוין סאפריה על ידי אדוארד רובינסון כאחד הכפרים שנצפה מראש המסגד הלבן ברמלה. הוא ציין שזהו כפר מוסלמי במחוז לוד.

בשנת 1863 אוזכר הכפר על ידי ויקטור גרן, שמנה בו 450 תושבים, וציין שיש בו מסגד השוכן בצילו של עץ תות עתיק, וסביבו מטעים של טבק ואבטיחים. רשימת הכפרים העות'מאנית משנת 1870 מנתה 29 בתים ואוכלוסייה של 134 נפש. ספירה זו כללה רק גברים. הכפר מופיע גם במפת הקרן לחקר ארץ ישראל משנת 1882.

בתקופת המנדטעריכה

ההיסטוריון חסן מוחמד עוואד נולד בסאפריה בשנת 1932. הוא כתב ספר על סאפריה, בו הוא מתאר אותה כך:

אל-סאפריה נמצאת בלב מישור החוף הפלסטיני, בדיוק באמצע המשולש בין יפו, לוד ורמלה, משני צידיה של מסילת הרכבת המשתרעת בין יפו ללוד. סאקיה נמצאת מצפון, צרפנד אל-עמאר וצרפנד אל-ח'ראב מדרום, והעיר רמלה נמצאת בדרום מזרח.

סאפריה מוקפת במטעי תפוזים, עם פירות צהובים-אדמדמים זהובים המכסים את כל העץ, ואור מוזהב מכסה את כיפות המקומות הקדושים, ובהן משתקפות קשתות בענן בצבעים עזים.

אל-סאפריה מחוברת לעיירות השכנות ברשת כבישים, שהחשובה שבהן היא מסילת הברזל המחברת אותה ליפו ולוד. שתים עשרה רכבות, נוסעים ומשא, עוברות בה מדי יום, בקצב של רכבת אחת לשעה, בנוסף לכביש סלול המקשר אותו עם יפו, לוד ורמלה, ועוד דרכי עפר מרובות המקשרות אותה עם שאר הכפרים שמסביב.

במפקד אוכלוסין 1922 של ארץ ישראל נמנו בסאפריה 1,306 תושבים, כולם מוסלמים. במפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל נמנו 2,040 תושבים ב-489 בתים. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל נמנו 3,070 תושבים על 12,842 דונם של קרקע, מתוכם שימשו 3,539 דונם לגידול פירות הדר ובננות, 3,708 למטעים, 3,032 לגידול דגנים, ו-95 דונם סווג שטחים בנויים. בסקר מצוין גם ש-1,722 דונם מאדמות הכפר שייכים ליהודים, המגדלים בהן פירות הדר.

בסאפריה היו שני בתי ספר יסודיים, אחד לבנים ואחד לבנות. בבית הספר לבנים הייתה ספרייה ובה עשרות ספרים, ושטח חקלאי ששימש להוראת החקלאות. מנהל בית הספר עד 1948 היה פרופסור עבד אל-ג'באר אחמד שהאב מענבתא, בוגר בית הספר החקלאי כדורי. הוא נשאר בכפר עד שנכבש.

בשנת 1929 דווח כי תושבי הכפר מחזיקים בשטחים רבים של פרדסים מניבים[2].

ב-17 בנובמבר 1933 ביקרו בסאפריה הנציב העליון ונציגי משרד המושבות בלווית מוסא אל-עלמי, וקיבלו ממושל מחוז לוד, רוברט אדוארד הרולד קרוסבי, נתונים אודות אוכלוסיית הכפר ופיתוח החקלאות בו[3]. נציג תושבי סאפריה ביקש משלטונות המנדט להפסיק את ההגירה היהודית ולמנוע מכירת קרקעות ליהודים[4].

בכפר פעל מועדון כדורגל שהוקם בשנת 1920. מועדון נוסף הוקם ב-1940 ופעל בכפר עד שנכבש.

בתקופת המרד הערבי הגדול ביצעו תושבי הכפר פעולות טרור רבות נגד מוסדות המנדט הבריטי ונגד יהודים. הם הצטרפו לשביתה הכללית של מפלגת אל-איסתקלאל ב-20 באפריל 1936, ולאחר מכן ביצעו פיגועים רבים שכוונו בעיקר לרכבות מלוד ליפו שעברו דרך הכפר. הם חיבלו במסילות הרכבת וגרמו להתהפכותה, הניחו מוקשים מתחת לרכבות, וביצעו פיגועי ירי. הבריטים, בתגובה, ביצעו תקיפות אוויריות בכפר ופוצצו מספר בתים בו. ב-20 בספטמבר פשטו כ-400 חיילים בריטיים על הכפר, ירו בתושבים ופוצצו בתים נוספים.

בספטמבר 1936 חיבלו תושבי הכפר במגדל מים בראשון לציון ושרפו מספר מבני עץ.

תושבים רבים מבני הכפר נעצרו ונכלאו. ב-13 בדצמבר 1938 גזר בית המשפט הצבאי בירושלים עונש מוות על שניים מתושבי הכפר, בגין החזקת נשק וירי לעבר כוחות הצבא, וכעבור שבוע הם הוצאו להורג. אדם שלישי שנעצר איתם נידון למאסר עולם בשל היותו מתחת לגיל 18. העימותים בין תושבי הכפר לבריטים נמשכו, עם הפוגות מעת לעת, עד שנת 1939. באותה שנה נהרג אחד ממנהיגי הכוחות החמושים בכפר, ואחרים נעצרו או ברחו.

לאחר 1948עריכה

כל 3,560 תושבי הכפר גורשו או ברחו במהלך מבצע חמץ באפריל-מאי 1948. על פי דיווח של יונייטד פרס, כוחות ישראליים כבשו את סאפריה ב-20 במאי 1948, כחלק מקרבות האצ"ל ברמלה[דרוש מקור]

ב-13 בספטמבר 1948 היה סאפריה אחד מ-14 כפרים פלסטינים שבן-גוריון ביקש להרוס, כדי למנוע את חזרתם של תושבי הכפר. על אדמותיו הוקמו צפריה, כפר חב"ד, תוחלת, אחיעזר וחלק משכונות ראשון לציון.

בשנת 1992 תוארו שרידי הכפר בספרו של וליד ח'אלדי: "שני בתי הספר, מבני בטון ארוכים עם פתחים וחלונות מלבניים, עדיין קיימים ואף שופצו. מספר בתים, חלקם מבני לבנים ואחרים מבני בטון, נותרו אף הם, נטושים או מאוכלסים במשפחות יהודיות. הם פשוטים מבחינה ארכיטקטונית, בעלי דלתות וחלונות מלבניים ורוב גגותיהם שטוחים. שיחי צבר ומגוון עצים צומחים לאורך דרך הכפר העתיקה, וביישוב פזורים עצי שקמה וברוש."[5]

רוב צאצאיהם של בני הכפר מתגוררים כיום בעמאן. הם נפגשים מעת לעת[6][7], ומאוגדים בקבוצת פייסבוק[8]. לדבריהם, צאצאי בני הכפר מונים כיום כ-60,000 איש.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא סאפריה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה