סב

הורה של הורה

סבים הם האבות או האימהות של הוריו של אדם (המילים העבריות סב וסבה נתפסות בימינו כמשתייכות למשלב גבוה ואינן שימושיות בעברית היומיומית; במקומן נקלטו השמות המקבילים מארמית: סבא וסבתא). לכל אדם ישנם שני סבים, שתי סבות[1], ארבעה רב-סבים (סבא רבא) וארבע רב-סבות (סבתא רבתא) (לעיתים פחות מכך, עקב נישואים בין קרובי משפחה). בן הבן או בן הבת נקרא ביחס לסבו וסבתו נכד ובת הבת או בת הבן נקראת נכדה.

סבתא ונכדתה, ציור משנת 1893
סבתא ושתי נכדותיה, ציור משנת 1883
מסירות לסב (אלברט אנקר, 1893)
סבתא ונכדתה מכינות עוגיות

הסבים מזוהים עם זקנה ואף משמשים לעיתים כסמל שלה.

מעמדעריכה

בתרבויות רבות לסבים תפקיד חשוב בגידול וחינוך הילדים ובמקרים רבים, שבהם ההורים מסרבים או לא מסוגלים לגדל את ילדיהם, לוקחים על עצמם הסבים את התפקיד.

בתרבויות המזרח-אסייתיות המסורתיות, אשר הושפעו מאוד מהקונפוציאניזם, שבו כיבוד האבות היה מן הערכים המוסריים החשובים ביותר במשפחה, נהגו הסבים במשפחה להשתמש בסמכות שלהם בענייני המשפחה, וצאצאיהם היו חייבים לציית להם. מסורת זו נעלמה עם ההתגברות של ההשפעות המערביות והגידול במספר המשפחות הגרעיניות בקרבם.

השערת הסבתאעריכה

תאוריה להסבר אריכות החיים האנושית ובפרט תוחלת החיים הגבוהה של נשים לאחר הפסקת מחזור הווסת מציעה כי לטיפול של סבות בנכדים לאחר הגמילה ולפני שיוכלו למצוא את מזונם בעצמם הייתה חשיבות בהישרדות של אבות האדם שהתקיימו על ציד ולקט. תאוריה זו - "השערת הסבתא" (Grandmother hypothesis) - מסתמכת על תצפיות בשבטי ציידים-לקטים כדוגמת שבט ההַדזָה בטנזניה, שם לסבות תפקיד מרכזי במציאת מזון (שורשים ופקעות) לילדים בזמן שהאם מטפלת בתינוקות. סבתא פעילה מאפשרת בחברות אלו ילודה גבוהה יותר של הבת כך שמתבטל החסרון שבתקופת הילדות הארוכה אצל בני אדם בהשוואה לבעלי חיים אחרים.

ביהדותעריכה

לפי ההלכה, מצוות כיבוד הורים כוללת גם את כיבוד הסבים:

חייב בכבוד אבי אביו ואבי אמו, ואֵם אביו ואֵם אמו... ויתן להם דין קדימה בדיבור ובאכילה, וידבר אליהם בלשון כבוד וחשיבות.

שולחן ערוך המקוצר, הלכות כיבוד אב ואם

במסכת ערכין מוזכר פתגם עממי שרואה את הסבתא כמועילה, לעומת הסב שמהווה נטל על בני הבית.

אמרי אינשי סבא בביתא פאחא בביתא סבתא בביתא סימא בביתא (אומרים: סבא בבית - מעמסה בבית, סבתא בבית - מטמון בבית).

זכות משפטית לסבותעריכה

השופט שאול שוחט קבע ההורים שבנם נפטר זכאים לשאוב מגופו זרע שיופרה באמצעות אם-פונדקאית, בתנאי שיוכיחו כי הבן הסכים לכך.
ההוכחה צריכה לכלול שלושה מרכיבים מצטברים לגבי רצונו של הבן המנוח:

  1. רצון כללי להביא ילדים לעולם
  2. רצון להוליד ילדים גם לאחר מותו
  3. רצון לממש זאת באמצעות אישה שיבחרו הוריו[2].

בית המשפט העליון נדרש למחלוקת בין הורי המנוח שרצו למסור את זרעו של המנוח לאם-פונדקאית לבין אשתו של המנוח שהתנגדה לכך, והכריע כי זכותה של אשת המנוח גוברת על זכותם של הוריו. באוביטר היו חילוקי דעות לגבי מעמדם המשפטי של הורי המנוח במקום שאין התנגדות של אשתו: השופטים אסתר חיות ויורם דנציגר צידדו בזכותם של הורי הנפטר להעביר את זרעו של הנפטר לפונדקאית כשאין התנגדות לכך מצד אשתו, לעומת השופט מני מזוז שהתנגד לכך.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • כהן, רינה, תבונת הזקנה - תבונת הסבאות - אינטליגנציה סבאית, מדור לדור, 2017
  • מירי ברוך, "תמורות בעיצוב דמות הסבים במשפחה בספרות הילדים בת זמננו", מאזנים כרך פ"א, גיליון 3/4, אפריל 2008. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא סב בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה