סולטאן האימפריה העות'מאנית
סולטאן האימפריה העות'מאנית, או פאדישאה (טורקית Osmanlı padişahı), היה שליטה של האימפריה העות'מאנית (פרט לשלושת שליטיה הראשונים – עות'מאן הראשון, אורהן הראשון ומוראט הראשון – שנקראו ביי (Bey)). סולטאן הוא תואר של שליט מוסלמי בעל משמעות דתית ומוסרית המוגדרות בקוראן, והסולטאנים העות'מאנים נטלו לעצמם את התואר חליף ב-1517; אך למרות זאת, נוצרה הפרדה בין תפקיד הסולטאן, שפעל בכל תחומי האימפריה, לבין הח'ליפה, שהיה בעל תפקיד דתי בעיקר. דמות הסולטאן באימפריה העות'מאנית הייתה אוטוריטטיבית ומרכזית, והוא שימש כשליט חילוני בעל סמכויות צבאיות ומנהלתיות.
 | |
 | |
| מהמט השישי, הסולטאן העות'מאני האחרון | |
| תחום שיפוט | האימפריה העות'מאנית |
|---|---|
| מעון |
ארמון טופקאפי (1460–1853) ארמון דולמאבהצ'ה (1853–1889, 1909–1929) ארמון יילדיץ (1889–1909) |
| ייסוד המשרה | 1299 |
| איוש ראשון | עות'מאן הראשון |
| איוש אחרון | מהמט השישי |
| תאריך ביטול המשרה | 1 בנובמבר 1922 |
  | |
.svg)
תפקידי הסולטאן וכוחו
עריכהבראש מערכת האימפריה העות'מאנית עמד השליט, הסולטאן, ובני משפחתו מ"בית עות'מאן". השושלת העות'מאנית שלטה למעלה משש מאות שנה ברציפות והעניקה את שמה לאימפריה. החל מהמאה ה-15 היה הסולטאן שליט אבסולוטי, ומעמדו ושלטונו התבססו על כוח בלבד. תפקידו היה לנהל את המדינה ואת המועצה האימפריאלית ולהוביל את הלוחמים בקרבות. הוא היה מוגבל אך ורק על ידי חוקי השריעה החלים על כל מוסלמי. הסולטאן יכול היה להחליט על שלום ומלחמה, למנות בכירים במערכת הבירוקרטית והדתית, לחוקק חוקים שאינם נוגדים את השריעה (קאנון) ולהוציא פירמנים בנושאים שונים. בנוסף החזיק הסולטאן ברוב אדמות המדינה (מירי) והיה זכאי לקבל מס של חמישית מכל שלל מלחמה לאוצרו הפרטי.
עד לתחילת המאה ה-17 בדרך כלל ירש את השליט אחד מבניו, דבר שהוביל לרצח בין אחים, חיסולי סולטאנים ומרידות בשלטון. הסולטאן חי במרכזו של משק בית שכלל את נשות ההרמון ואת שומריהן, משרתים אישיים, גננים ושומרי הארמון. האידאולוגיה העות'מאנית הדגישה את בלבדיות היחסים בין השליט לבין נתיניו. הסולטאן ייצג כוח מוחלט ורבים ממשרתיו היו באופן טכני עבדיו, אף על פי שהחזיקו בידיהם עוצמה רבה. עובדה זו הקנתה לו עוצמה רבה שכן אם רצה בכך יכול היה להוציא להורג גם את הבכירים ביותר באימפריה מבלי שהדבר יגונה על ידי אנשי הדת. מלאכתם העיקרית של הסולטאנים הייתה להגן על הקהילה האסלאמית כנגד העולם החיצון ולשמור על הצדק בתוך החברה המוסלמית. הסולטאן היה ראש הרשות המבצעת, האזרחית והצבאית של המדינה.
ירושה
עריכהאף על פי שלסולטאנים היו בנים ובנות, רק הבנים היו יורשים בכוח לכס הסולטנות. בין בני הסולטן התנהל לא פעם מאבק אלים על הירושה, והבן שידו הייתה על העליונה זכה בשלטון בשל כך ולא מכוח חוק. היה עיקרון מנחה אחד – האימפריה לא תחולק והשלטון לא יתחלק בין כמה יורשים, וזאת על מנת לשמור על אחדות האימפריה. עד המאה ה-16 רבים מן הסולטאנים נקטו במדיניות של רצח אחיהם כדי לשמור על כס הסולטנות ועל יציבות השלטון. מימי סולימאן המפואר, נהגו הסולטאנים להסתגר בארמונם גם לאחר עלייתם לשלטון. המועמדים לירושה לא היו נשלחים עוד לפרובינציות כדי לגדול כלוחמים, אלא הוחזקו בתוך הארמון בפיקוחן של הנשים, במקום שכונה קפס, או "הכלוב". למרות הכינוי, היה זה מתחם מחייה נוח ("כלוב זהב"), שניתק את המועמדים מן העולם החיצוני. החסרון בשיטה זו היה שהיא לא הכינה את הסולטאנים לקראת אתגרים שלטוניים ולא הכשירה אותם לתפקידם. השיטה "האבולוציונית" הופסקה, היורשים לא נאלצו לפלס את דרכם אל כס השלטון, וכתוצאה מכך הומלכו סולטאנים חלשים יותר. בתקופה שבין אמצע המאה ה-16 לאמצע המאה ה-17, תקופה המכונה "סולטנות הנשים", כאשר הנשים של ההרמון הקיסרי של האימפריה העות'מאנית השפיעו רבות על הפוליטיקה, על ענייני מדינה ועל הסולטאן העות'מאני, החל מתקופת שלטונו של סולימאן הראשון ("המפואר") עד סוף תקופתו של מהמט הרביעי.
הסולטאן והדת
עריכהכח'ליף, נחשב הסולטאן העות'מאני למגן האסלאם והמקומות הקדושים, והיה מופקד על ארגון ועל הובלת העלייה השנתית לרגל למכה, החג'. חובתו הבסיסית של שליט מוסלמי, אשר חיזקה את בריתו עם האוכלוסייה המוסלמית, הייתה לתמוך בשריעה, החוק הדתי של האסלאם. הסולטאנים העות'מאניים העניקו לשריעה מידה רבה של תוקף, ואף ניסו להפוך אותה לחוקה ולהעניק לה את מלוא ההכרה והסמכות, כדי שהמערכת המשפטית תפעל על פיה. הכתרת סולטאן חדש הייתה מאורע חשוב, ולוותה בשני טקסים עיקריים: הושבה, בטקס זה נשבע הסולטאן אמונים; וחגירת החרב, טקס בעל אופי דתי שהתקיים במקום קדוש למוסלמים ובמהלכו נחגרה חרב עות'מאן למותנו של הסולטאן בידי שייח'.
שלטון ומיעוטים
עריכהבאימפריה העות'מאנית עמדו בתוקף חוקי השריעה הדתיים והחוק העות'מאני החילוני. המשפט הציבורי התבסס על צווים חילוניים של הסולטאן שנקראו פירמנים ואשר קובצו לקאנון. הקהילות הנוצריות והיהודיות נהנו ממעמד מיוחד, והן היו רשאיות למנות מערכות משפט משלהן שעסקו בענייני אישות. במאה ה-16 החזיקו יהודים בתפקידים בכירים בשירות האוצר ובתחום הבנקאות, אולם נוצרים ויהודים לא התקבלו למשרות שלטוניות בחסות הסולטאנים. ד'ימי, הכינוי שניתן לבני הדתות המונותאסיטיות במדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, הוענק גם ליהודים ולנוצרים באימפריה העות'מאנית, והם קיימו את אמונתם במקביל לאיסורים ולמגבלות שהבדילו אותם מן האוכלוסייה המוסלמית.
יהודים באיסטנבול וקרבתם לשלטון
עריכהשלושת הקריטריונים העיקריים אשר קבעו את מעמדו החברתי של יהודי באיסטנבול במאה ה-15 וה-16 היו קשריו בחצר העות'מאנית, עושרו ומקומו בקהילה היהודית. מי שהצליח להתקרב אל מרכז הכוח שהוחזק בידי פקידיו של הסולטאן, צבר כסף והשפעה. מנהיג הקהילה היהודית היה מקורב לחצר הסולטאן ומקרבה זו ינק את כוחו בקרב היהודים, אגב מספר מגבלות שנבעו ממבנה הקהילה היהודית. הידע אודות הקשרים בין היהודים לסולטאן עולה מכתביו של רבי משה אל-מוזנינו שהשאיר תיאורים מפורטים של חיי היומיום של הקהילה היהודית באיסטנבול בתקופת הסולטאן סלים השני. בין היתר רכשו היהודים את השפעתם בחצר הסולטאן בדרך של הענקת שירותים מקצועיים: הם שמשו כרופאים אישיים שליוו את הסולטאנים בחצר ובמהלך מערכות צבאיות, מילאו תפקידים בעלי אופי דיפלומטי, עסקו בענייניה הפיננסיים של המדינה ופעמים היו גם אנשי אמונם של הסולטאנים.
רבי משה קפשאלי שהיה הרב הראשי ליהודי איסטנבול והוכר על ידי הסולטאנים מהמט השני ובאיזיט השני, כסמכות התורנית העליונה בכל האימפריה העות'מאנית, נהנה מגישה חופשית לארמון הסולטאן, והצליח לפתור בעיות שהתעוררו בין היהודים והשלטון. יעקב חכים ביסס את קשריו אל חצר הסולטאן החל בכיבוש קונסטנטינופול. הוא תיפקד כרופאו של הסולטאן מוראט השני ושירת את בנו מהמט השני עד יום מותו ב-1481. הוא שימש גם כיועץ פיננסי, מתורגמן ויועץ כללי. בנוסף לכך הוא ליווה את הסולטאן בכל פעולה צבאית. הוא ניהל קשרים עם דיפלומטים איטלקים באיסטנבול, ובארכיון ונציאני הוא נזכר כמעורב בניסיונות להרוג את הסולטאן, וייתכן ותיפקד כסוכן כפול.
סולטאני האימפריה העות'מאנית ותאריכי שלטונם
עריכה| דיוקן | למניין | תואר | שם | בטורקית | טורה | שנות שלטון | הערות |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
1 | ביי | עות'מאן הראשון | Osman Gazi | - | 1299–1326 | הכריז על עצמאות הנסיכות ב-1299 וקבע את בירתה בבורסה |
|
2 | אורהן הראשון | Orhan Gazi | 
|
1326–1359 | כבש את איזניק ואיזמיט בצפון-מערב אסיה הקטנה והשתלט על גליפולי, ובכך תקע טריז עות'מאני בתראקיה שבאירופה. | |
|
3 | מוראט הראשון | I. Murat | 
|
1359–1389 | הנהיג את הדוושירמה, איסוף ילדים נוצריים ששימשו כעבדים וכחיילים. העביר את הבירה לאדירנה. | |
|
4 | סולטאן | באיזיט הראשון | Yıldırım Bayezid | 
|
1389–1402 | - |
| תקופת בין המלכים (1402–1413) | |||||||
|
5 | סולטאן | מהמט הראשון | I. Mehmet | 
|
1413–1421 | - |
|
6 | מוראט השני | II. Murat | 
|
1421–1444 | - | |
|
7 | מהמט השני "הכובש" | Fatih Sultan Mehmed | 
|
1444–1446 | כבש את קונסטנטינופול ב-1453, שינה את שמה לאיסטנבול וקבע בה את בירת האימפריה. | |
|
|
(6) | מוראט השני | II. Murat |
|
1446–1451 | כהונה שנייה | |
|
|
(7) | מהמט השני "הכובש" | Fatih Sultan Mehmed |
|
1451–1481 | כהונה שנייה | |
|
8 | באיזיט השני | II. Bayezid | 
|
1481–1512 | קליטת מגורשי ספרד ברחבי האימפריה העותמאנית | |
|
9 | סלים הראשון | Yavuz Sultan Selim | 
|
1512–1520 | כבש את ארץ ישראל | |
|
10 | סולימאן הראשון "המפואר" | Kanuni Sultan Süleyman | 
|
1520–1566 |
| |
|
11 | סלים השני | II. Selim | 
|
1566–1574 | בניית מסגד סלימייה באדירנה | |
|
12 | מוראט השלישי | III. Murat | 
|
1574–1595 | - | |
|
13 | מהמט השלישי | III. Mehmet | 
|
1595–1603 | - | |
|
14 | אהמט הראשון | I. Ahmet | 
|
1603–1617 | בנה את המסגד הכחול באיסטנבול (מסגד סולטאן אהמט) | |
|
15 | מוסטפא הראשון | I. Mustafa | 
|
1617–1618 | - | |
|
16 | עות'מאן השני | II. Osman | 
|
1618–1622 | - | |
|
|
(15) | מוסטפא הראשון | I. Mustafa |
|
1622–1623 | כהונה שנייה | |
|
17 | מוראט הרביעי | IV. Murat | 
|
1623–1640 | - | |
|
18 | איברהים הראשון | I. İbrahim | 
|
1640–1648 | - | |
|
19 | מהמט הרביעי | IV. Mehmet | 
|
1648–1687 | - | |
|
20 | סולימאן השני | II. Süleyman | 
|
1687–1691 | - | |
|
21 | אהמט השני | II. Ahmet | 
|
1691–1695 | - | |
|
22 | מוסטפא השני | II. Mustafa | 
|
1695–1703 | - | |
|
23 | אהמט השלישי | III. Ahmet | 
|
1703–1730 | - | |
|
24 | מהמוט הראשון | I. Mahmut | 
|
1730–1754 | - | |
|
25 | עות'מאן השלישי | III. Osman | 
|
1754–1757 | - | |
|
26 | מוסטפא השלישי | III. Mustafa | 
|
1757–1774 | - | |
|
27 | אבדילהמיט הראשון | I. Abdülhamit | 
|
1774–1789 | - | |
|
28 | סלים השלישי | III. Selim | 
|
1789–1807 | - | |
|
29 | מוסטפא הרביעי | IV. Mustafa | 
|
1807–1808 | - | |
|
30 | מהמוט השני | II. Mahmut | 
|
1808–1839 | - | |
|
31 | אבדילמג'יט הראשון | Abdülmecit | 
|
1839–1861 | פעל לביטול עלילת דמשק
בנייתו של ארמון דולמאבהצ'ה בניית מסגד אורטאקוי (ליד גשר הבוספורוס) | |
|
32 | אבדילאזיז | Abdülaziz | 
|
1861–1876 | - | |
|
33 | מוראט החמישי | V. Murat | 
|
1876 | - | |
|
34 | עבדול חמיד השני | II. Abdülhamit (אבדילהמיט השני) | 
|
1876–1909 | טבח הארמנים 1894–1896 | |
|
35 | מהמט החמישי (רשאט) | Mehmet Reşat | 
|
1909–1918 | רצח העם הארמני | |
|
|
36 | מהמט השישי | VI. Mehmet | 
|
1918–1922 | - | |
|
37 | ח'ליף | אבדילמג'יט השני | Halife Abdülmecit | - | 1922–1924 | ח'ליף בלבד |
.svg){kind=small}
