חג'

חָג' (בערבית: حجّ) הוא עלייה לרגל למכה שמקיימים מוסלמים בין היום השמיני ליום השנים עשר בחודש ד'ו אל-חיג'ה, בשבוע שבו מתקיים חג הקורבן. קיום החג' הוא החמישי מבין "חמשת עמודי האסלאם" באסלאם הסוני ואחד מאחד עשר ענפי הדת באסלאם השיעי. כל מוסלמי בריא בגופו ובנפשו מחויב לקיים את החג' לפחות פעם אחת בחייו, אם יש לו המשאבים הכספיים הדרושים לכך. מוסלמי אשר ביצע את מצוות החג' זוכה בתואר מיוחד, חאג' (حَاجّ), ולעיתים התואר אף מתווסף בקביעות לשמו.

עולים לרגל בהר ערפאת, המכונה גם "הר הרחמים" – אירוע השיא של החג'

החג' הוא העלייה לרגל השנתית הגדולה ביותר בעולם כיום. בשנת 2007 העריכו את מספר עולי הרגל השנתי בכשני מיליון. העולים לרגל מצטרפים לתהלוכות ענק של מאות ואלפי אנשים, אשר מתרכזים במכה לשבוע החג', ומבצעים יחדיו סדרת פולחנים. עולי הרגל מקיפים את הכעבה שבע פעמים בהליכה נגד כיוון השעון; רצים בין הרי הא-סאפא והא-מארוואה; שותים מבאר זמזם; הולכים למישורי הר ערפאת לעמידה בערנות; ומיידים אבנים בטקס סקילת השטן. העולים לרגל אז מגלחים את ראשם, מבצעים זבח חי ומתחילים לחוג את עיד אל-אדחה (חג הקורבן).

הכניסה לעיר אסורה על לא-מוסלמים, והעיר כולה נחשבת כאתר קדוש לאסלאם. לפי המסורת המוסלמית, החג' הוא מנהג קדום שהתקיים כבר בתקופת אברהם וישמעאל. קיום חג' יותר מפעם אחת הוא מצוות רשות ("תטווע").

אטימולוגיה

המילה הערבית חג' פירושה כשלעצמה עלייה לרגל, והיא נגזרה כנראה מאותו שורש שממנו נגזרה המילה העברית "חג". יהודי פרס משתמשים במילה זו לפעמים כדי לתאר עלייה לרגל של יהודים לארץ ישראל.

בהקשר המוסלמי (בפרט אצל הסונים), המילה חג' מתארת את סדרת הטקסים שיש לקיים במכה ובסביבותיה בתקופה מסוימת של השנה. סוגים אחרים של עלייה לרגל (עלייה לרגל למכה שלא בתקופה המסוימת בשנה, עלייה לרגל למקומות קדושים אחרים) מכונים בשמות אחרים. ישנו צמח הגה מצויה הנקרא בין השאר בערבית אל-חאג', משום שהוא מצוי בצידי הדרכים של העולים לחגוג את החג.

החל מהתקופה העות'מאנית המילה חג' משמשת גם לתיאור צליינות נוצרית לארץ ישראל. אנשים שנחשבו חאג' היו אלה שלאחר הטבילה בירדן קיבלו אישור מהפַּטְרִיאַרְכָט, קנו איקונה של ירושלים, נכחו בכנסיית התחייה בפסחא וחזו במו עיניהם באש הקדושה שיוצאת מהקבר ושממנה עולי הרגל מדליקים את נרות הפסחא שלהם. המילה חאג'י, ביוונית Χατζη, היא קידומת של שמות משפחה יוונים. בנצרות האורתודוקסית, הקידומת מתווספת כאשר מישהו עלה לרגל לירושלים. לדוגמה, אם השם היה דאקיס, השם לאחר המסע יהפוך לחג'ידאקיס (Χατζιδάκις).

מקורות החג'

החג' מבוסס על עלייה לרגל שנחשבה קדומה גם בזמנו של מוחמד במאה ה-7. לפי החדית' ניתן לעקוב אחר חלקים מהחג' עד לתקופתו של אברהם, סביב 2000 לפני הספירה, אשר, לפי האמונה, צווה על ידי אלוהים (אללה) לעזוב את אשתו הגר ובנו ישמעאל במדבר. בזמן שהגר רצה שבע פעמים הלוך ושוב בחיפוש אחר מים לבנה, ישמעאל בכה ורקע באדמה עם רגלו ומים מבור הזמזם החלו לזרום (בור מים זה זוכה לכבוד עד היום בערב הסעודית). בכל שנה שבטים מכל חצי האי ערב היו מתרכזים במכה כחלק מהעלייה לרגל. דתם הספציפית של השבטים הייתה לא רלוונטית לעצמם קיום העלייה לרגל. שבטים נוצרים לקחו בה חלק בדיוק כמו שבטים פגניים. היסטוריונים מוסלמים קוראים לתקופה הזאת של לפני מוחמד "הג'אהִליה". בתקופה זאת הכעבה כללה בתוכה מאות פסלים אשר ייצגו את האלילים של כל שבטי חצי האי ערב וכן פסלים של ישו ומרים.

מוחמד היה ידוע כמי שנסע פעמים רבות לערים מרכזיות, אפילו לפני שזכה להתגלויות. כמו כן באופן היסטורי מוסלמים רבים היו נפגשים בערים גדולות ועולים לרגל יחדיו במסות שמנו עשרות אלפי אנשים, למכה. שתי הנקודות המפורסמות ביותר למפגשים להתחלת מסעות כאלה היו קהיר ודמשק.

ב-632, כאשר מוחמד הוביל אנשים מאל-מדינה למכה זה היה לחג' הראשון המבוצע על ידי מוסלמים בלבד, ולחג' היחיד שמוחמד אי פעם ביצע. בנקודה זאת החג' הפך להיות חלק מחמשת עמודי האסלאם. הכעבה טוהרה מפסלוני אלילים ומוחמד הכריז עליה כבית האל.

חשיבות החג' באסלאם

תעודה המוכיחה כי האדם ששמו מופיע עליה השלים את כל חובות החג', ראשית המאה ה-20

עלייה לרגל היא מיסודות ההלכה האסלאמית, והראיות לכך הן מהקוראן: פסוק 97 מפרק 3 "האנשים מצווים בפני אללה, לעלות לרגל אל הבית, אכן זאת חובה על כל היכול לצאת לדרך"; מהמסורת: "הוי האנשים, מצווה עליכם העלייה לרגל, על כן תעלו לרגל"; ומההסכמה הגורפת של הפוסקים: מאז ימי הסחאבה ועד ימינו אנו, הסכימו פוסקי ההלכה שהחג' הוא חובה פעם אחת בחיים.

פירוש המילה חג' הוא "לעלות לדבר המועצם". החובה הדתית היא לעלות לרגל לבית אללה הקדוש, ועשיית הפולחנים והמנהגים והטקסים הקבועים לעלייה לרגל, בין אם זה לעשות הקפות, או ההתהלכות הלוך ושוב בין גבעות א-ספא ואל-מרווא, ושאר המנהגים והיענות לצו אללה.

העלייה לרגל עשויה לבנות את כל חייו של המוסלמי האדוק. המאמין מחויב לעלות לרגל לפחות פעם אחת בחייו, אך רק לאחר שכל ענייניו הגשמיים הושלמו כראוי. לפיכך (לפחות אידיאלית), כל חייו של המוסלמי מכוונים לקראת מטרה זו; כל חייו הם עלייה לרגל.

העלייה לרגל היא לא סתם ביקור בכעבה, היא ביקור אצל אלוהים, זו היא מצווה אברהמית אשר הלכתית נקבעה בימיו של מוחמד. עולה הרגל, ה"חג'", מכובד מאוד בקהילתו. כבוד זה הוא מניע לחלק מהמאמינים לקיים את החג'. יש מקומות בהם מכנים את מי שחזר מעליה לרגל "חג'" לשאר ימי חייו. ישנם מורים אסלאמיים שחושבים כי זהו מניע פסול, כיוון שהחג' צריך להיות תוצאה של דבקות באל ולא אמצעי למעמד חברתי. תפילת הטאלביה משקפת את ההרגשה הזו. על המאמין להיות מודע לעצמו ולמניעיו לקיום החג', וכך להשתפר כל הזמן במעשיו. לטקסי החג' יש השפעה פסיכולוגית עמוקה על מוסלמים המשתתפים בה. העלייה לרגל היא בדרך כלל חוויה עמוקה, ועשויה לשנות את חייו של עולה הרגל באופן מהותי. לפי המסורת, מי שעלה לרגל, ונמנע מביאה אל נשים, ולא השחית, חזר טהור כמו ביום היוולדו.

החכמה שמאחורי העלייה לרגל (חג'): העולה לרגל מביע את ההתמסרות לאללה, בזה שהוא מסיר את כל הקישוטים והבגדים וכל מה שמזכיר לו את העולם הזה. העלייה לרגל מחנכת את הנפש על הסבלנות, ונשיאת מסעות כבדים, ולציית לצווים שאללה ציווה עלינו. החג' מתניע את השוויון האנושי בין כל העולים לרגל. החג' מזכיר למוסלמי בהיסטורית הנביאים אברהם וישמעאל, עליהם השלום, וגם מזכיר את הנביא מוחמד עליו השלום והסחאבה, שאללה יתרצה מהם. החג' מזכיר את חובת התאחדות המוסלמים, והסכמתם על דעה אחת.

תנאים לחובת העלייה לרגל

גשר על נחל שלמה בהרי אילת, שבנו הממלוכים לרווחת עולי הרגל

חובת החג' אינה חלה על האנשים או המצבים הבאים:

1. מי שאינו מוסלמי.
2. מי שיצא מדעתו.
3. מי שחסרה בו בגרות ויכולת הבחנה.
4. עבדים.
5. אם הדרך אינה בטוחה.
6. מי שאינו יכול לעמוד במסע, כולל יכולת נפשית.
7. מי שנעדר אמצעי תחבורה או יכולת לנסוע.
8. מי שנעדר מזון ושתייה מספקים לכל הדרך, וגם למשפחתו שנותרה מאחור בהיעדרו.
9. מי שאינו יכול לשהות במקום החג' בערפה, מאחת הסיבות לעיל.

ישנם כמה תנאים נוספים לעלייה לרגל של נשים:

1. אישה יכולה לעלות לרגל עם ליווי בלבד. המלווה יכול להיות בעלה, בן משפחה שאיתו אסור לה להתחתן ("מוחראם") או קבוצת נשים.
2. אסור שתעלה לרגל בלי רשותו של בעלה.
3. אסור שתהיה בתקופת ההמתנה שלאחר גירושין או התאלמנות.

חג' לעומת עומרה

עולי רגל למכה מבצעים את הטוואף - סיבוב הכעבה ארבע פעמים במהירות, ולאחר מכן שלוש פעמים לאט יותר, נגד כיוון השעון.

יש להבחין בין שתי עליות לרגל הנהוגות באסלאם: החג', המכונה גם "החג' הגדול", והעומרה, המכונה גם "החג' הקטן". העומרה ממוקדת לכעבה בלבד וכוללת: אחראם, "טוואף" (ההקפות מסביב לכעבה), "סעי" (ריצה בין המרווה לצפא), "חלק" (התספורת והתקצר) וסיום האחראם. בתקופה הקדם-אסלאמית (ה"ג'היליה"), בוצעה העמרה ב-27 לחודש רג'ב. כיום אפשר לבצע את ה"חג' הקטן" כל השנה, אך את ה"חג' הגדול" יש לבצע בחודש ד'ו אל-חיג'ה. הדעה המקובלת היא שחג' עושים כמצוות חובה והעומרה היא רשות בלבד ("תטווע"), אך יש הטוענים כי שתיהן חובה ומכניסים את העמרה אל תוך החג'.

ישנן דעות שונות לגבי שילוב העומרה והחג' יחדיו. יש המבצעים את העמרה בזמן שהם מבצעים את החג', ויש אשר אומרים כי אין לבלבל בין השתיים. ישנן מסורות הגורסות כי זהו חטא גדול לבצע עמרה בתוך החג'. מסורות אחרות גורסות כי זה בסדר לשלב וזה בסדר לא לשלב וכי מוחמד עשה זאת פעמים, גם עמרה בעת צום הרמצ'אן וגם בחודש רג'ב. רוב עולי הרגל מבצעים את שני החג'ים בזמן החג' הגדול בשל העלות והקושי שבנסיעה למכה. לעולי רגל רבים (במיוחד אלה שמתקשים לנסוע מסיבות כספיות או בריאותיות), העלייה לרגל היא אירוע של פעם בחיים.

בגלל הערבוב המקובל כיום בין החג' לעומרה, יש צורך להבחין בין הפעולות ההכרחיות כדי לצאת ידי חובת החג' לבין פעולות הרשות. חובות החג' הן: כניסה לאיחראם מאחד המיקומים המיועדים לכך, עמידה ותפילה בהר ערפאת בזמן המיועד לכך, זריקת אבנים על השטן והקפת הכעבה לאחר הביקור בהר ערפאת. בין פעולות הרשות בחג' אפשר למנות את התלביה, הקפת ההגעה, השינה במוזדליפה, שתי רכעות לאחר הקפת החובה, השינה במינא והקפת העזיבה.

רוב עולי הרגל נוסעים לאחר העמרה לעיר מדינה, לבקר במסגד הנביא, שם הוא קבור ליד אבו בכּר ועמר בִּן אל-ח'טאב, אף שאין זו חובה כחלק מהחג'. השיעים ממליצים לבקר במקום בשם ע'דיר חם, שם לפי המסורת השיעית הכריז מוחמד על עלי כיורשו.

שלבי החג'

מיקאת ואחראם

עולים לרגל במיקאת ד'ו אל-חליפה, המיקאת למגיעים מכיוון מדינה, לאחר עטיית בגדי האחראם

הכניסה לאיזור מכה מחייבת את עולה הרגל להיטהר ולהתקדש, מצב הקרוי "אחראם". לאיחראם יש מועד התחום בזמן: מתחילת חודש שאאוול, עד עליית שחר יום חג הקורבן.

החובה להיכנס לאחראם חלה בנקודות גאוגרפיות מדויקות סביב מכה, המכונות מיקאת. המיקאת שבו העולה לרגל נכנס למצב של איחראם תלוי בכיוון שממנו הוא מגיע.

• מיקאת ד'ו אלחולייפה: למגיעים מכיוון אל-מדינה.
• מיקאת אבר עלי: למגיעים מדמשק ומאזור א-שאם.
• מיקאת יא למלם: למגיעים מאזור תימן וסביבתה.
• מיקאת קרן: למגיעים מאזורי נג'ד.

הכניסה לאחראם מתבצעת בסדרה של פעולות המתבצעות עם ההגעה למיקאת. ראשית משייפים ציפורניים, מקצרים את השיער, מתרחצים, מיטהרים (וודוא) ומתבשמים. לאחר מכן לובשים את בגדי האיחראם, שני חלקים בצבע לבן המכונים "איזר" ו"רידאא". על הגברים ללבוש בגד לבן אשר לא נגעו בו החוט והמחט, החלק העליון נקרא "אזאר" והתחתון נקרא "רדאא'". על יד ימין להישאר חשופה וכן על הראש, על מנת שדבר לא יפריד בין המאמין לשמים. האישה לא צריכה לשנות את הבגדים שלה, היא יכולה לעשות חג' באותו לבוש, בלי ניקאב.

פעולות הגוף חשובות כהכנה לאיסורי האחראם. לאחר הכניסה לאחראם אסור לשייף ציפורניים, אסור להסיר או לקצר את שיערות הגוף או הראש, אסור להתבשם, אסור לגברים לכסות את הראש ואסור ללבוש בגדים מחויטים, כמו חולצה, מכנס, נעליים, וכו'. בנוסף לאיסורים אלה אסור גם לצוד, אסור להתחתן ואסור לקיים יחסי מין.

לאחר הכנת הגוף לאחראם, מתפללים שתי רכעות. אומרים את ה"נייה", שהיא הצהרת כוונתו של העולה לרגל, האם הוא מתכוון לבצע חג' או עמרה (חג' קטן). לבסוף יוצאים לכיוון מכה ואומרים את תפילת התלבייה עד שרואים את מכה באופק. פירוש התלבייה הוא: "לפקודתך, לפקודתך אין לך שותף".

עומרה

ערך מורחב – עומרה

תרשים פעולות העומרה: הקפת הכעבה שבע פעמים והליכה בין שתי גבעות הסמוכות לכעבה

בהגעתם למכה, רשאים עולי הרגל לבצע עומרה לפני החג'. העומרה כוללת כמה פעולות פולחניות שמסמלות את חייו של הנביא מוחמד, ואת הסולידריות עם המוסלמים בעולם כולו.

טוואף (הקפת ההגעה)

"טוואף" (בערבית: طواف, תעתיק מדויק: טָוָאף) הוא ביצוע שבע הקפות סביב הכעבה, ארבע פעמים במהירות ולאחר מכן שלוש פעמים לאט יותר, נגד כיוון השעון. כל סיבוב מתחיל בנשיקת האבן השחורה (אל-חג'ר אל-אסוד). בזמן ההקפה תהיה מצדי השמאלי, ומתחיל את ההקפה באבן השחורה. הטוואף שמתקיים בהגעה למכה מכונה "הקפת ההגעה" והוא אינו חובה במסגרת החג', כמו כל מנהגי העומרה.

בשל ריבוי המשתתפים בעידן המודרני, טכניקות לשליטה בקהל החלו להיות קריטיות והטקסים קיבלו סגנון קצת שונה. אין צורך יותר לנשק את האבן השחורה, אלא רק להצביע עליה בכל פעם שמקיפים את הכעבה.

סעי

"סעי" הוא ביצוע ריצה מהירה בין הגבעות ספא ומארווה, שבע פעמים לכל כיוון. ריצה זו מסמלת את החיפוש של הגר אחר מים לבנה ישמעאל, לפני שבאר זמזם נתגלתה לה על ידי המלאך גבריאל.

פולחנים אלה משלימים את ה"עמרה", המכונה לפעמים "החג' הקטן". כעת, עולה הרגל רשאי לפשוט את האחראם וללבוש את בגדיו הרגילים. אם כי אין זה חלק מהפולחן, רוב עולי הרגל שותים מים מבאר זמזם כשהם מסיימים את העמרה.

יום 1: מסע להר ערפאת

תחנות החג':
1. מיקאת (עטיית בגדי אחראם)
2. מכה (הקפת הכעבה)
3. מנא (מחנה)
4. מישור ערפאת (תפילה)
5. מוזדליפה
6. מישור מנא ושלושת התלים (סקילת השטן)
7. מכה (הקפת הכעבה)

לאחר ה"סעי" ממשיכים לכיוון הר ערפאת, הידוע גם כהר הרחמים, וחוזרים לומר את התלביה. במהלך היום מתכוננים לצום ולעלייה להר ערפאת שיתקיימו למחרת באמצעות ריבוי שתייה. יש העוצרים בעיר מנא (מינא) ומתפללים שם במסגד אלח'יף ועם הבוקר ממשיכים לכיוון הר ערפאת.

יום 2: יום ערפה

ערך מורחב – יום ערפה

עמידה בהר ערפאת

עולים לרגל עומדים ומתפללים בהר ערפאת, במעמד הנחשב ללב החג'

לפי אחת המסורות, השם ערפאת (או: ערפה) נגזר מן השורש ע.ר.פ, שפירושו בערבית: "ידע" או "הכיר". גרסה אחת של המסורת אומרת כי זהו המקום שבו אדם וחוה ידעו זה את זה בשנית לאחר הגירוש מגן עדן. לפי גרסה אחרת, במקום זה הביא המלאך ג'בריל (גבריאל) לידיעתו של אברהם את אופן קיום הטקסים.

העמידה בהר ערפאת צריכה להיות בחלק מחלקי היום, החל מצהרי היום התשיעי בד'ו אלחיג'ה, עד שחר היום העשירי. חובה לעמוד במסגרת הגבולות של הר ערפה.

ליד הר ערפאת יש מישור גדול אשר יכול להכיל אלפים ושם מבצעים את הווּקוּף (وُقوف) במעמד האמאם. הווקוף נחשב לטקס המרכזי של החג'. חכמי דת מוסלמים אשר דנו בתוקפו של החג' במצבים שבהם טקס זה או אחר לא בוצע כראוי, הגיעו למסקנה כי קיום הווּקוּף כהלכה הכרחי בכל מקרה. הווקוף כולל: תפילות - מנחה, תפילות רשות, תפילות למחילות חטאים ובסוף האזנה לדרשת האמאם. המסורת מספרת בשבח יום זה, זהו יום נהדר בו משתבח אללה במאמיניו בפני מלאכיו, והמלאכים מברכים את המאמינים.

לאחר שקיעת השמש (על מנת להימנע מעבודת אלילים וסגידה לשמש) יש לקבל את ה"אג'זה" (إجازة), אישור מהאמם לנהירה המונית, "אפאדה" (إفاضة) המסמלת את תחילת החזרה לכיוון מכה, לאורך התחנות שבדרך.

מוזדליפה

העצירה הבאה היא מקום בשם מוזדליפה (בין 9–10 לחודש), משם מתפללים את תפילת הערב ואוספים 70 אבנים בהר קזח, שבו הייתה אש תמיד בתקופת הג'היליה, על מנת לרגום את תלי האבנים במנא ביום המחרת.

יום 3: יום הקורבן

ערך מורחב – חג הקורבן

סקילת השטן

עולים לרגל משליכים אבנים אל עבר קירות היסטוריים על מנת "לסקול את השטן"

טרם זריחת השמש (שוב כדי להימנע מעבודת אלילים) מתחילים את המסע בוואדי לכיוון הר ת'ביר ומבצעים "ווקוף" (תפילות) נוסף.

בחצות היום מתחיל זמן "סקילת השטן", הנמשך עד לשקיעת השמש. רוגמים שלושה תלים המיועדים לכך בשבע אבנים כל אחד. סקילה זו מייצגת את סקילת השטן. שמות התלים: "אלג'מרא אסוארה", "אלווסטה" ו"אלכוברא" (אלעקבה).

התל הראשון והגדול ביותר מציין את המקום בו השטן פיתה את אברהם שלא להקריב את ישמעאל, השני הוא במקום בו פיתה את אשתו של אברהם, הגר, למנוע ממנו את ההקרבה, והשלישי הוא היכן שפיתה את ישמעאל שלא יוקרב. השטן הושב ריקם וננזף בכל שלוש הפעמים, וזריקת האבנים מסמלת את הנזיפה הזו. כל אבן הנזרקת היא כתפילה העולה השמיימה. הרגימה היא השלב הראשון ליציאה ממצב האחראם למצב של "תחלול" - מצב של חול.

בעבר יידו אבנים על עמודים גדולים, אך בגלל תקלות בטיחות המנהג השתנה לקירות ארוכים עם סלי תפיסה תחתיהם כדי לתפוס את האבנים.

השחיטה

השלב השני ליציאה ממצב האחראם הוא השחיטה - "אל-נחר", העלאת הקורבן, הכבש, לזכר אותו הכבש אשר לבסוף שלח אללה לאברהם שיעקד במקום ישמעאל. ליד תל אלעקבה (התל הגבוה מבין השלושה) על פי המסורת יש מסגד בשם מסג'ד אלכבש (במקום שחיטה ניתן לתת כסף לעניים).

הקרבת החיה יכולה להיעשות באופן אישי או על ידי מינוי נציג וכן הלאה.

תספורת

אישה מגלחת את כל שיער ראשו של עולה רגל

הטקס השלישי אשר מעביר את עולי הרגל ממצב של קדושה למצב של חול הוא ה"חלק" - התספורת והגילוח אצל הגברים, וגזרת קווצת שיער (סמלית) אצל הנשים, פעולת הנשים נקראת "תקצר" (תקציר). התספורת יכולה לכלול שלוש שערות ומעלה, עד להסרת כל שיער הראש, אך אסור לפחות משלוש שערות. האישה מקצרת את השער אך לא מסתפרת. על פי המסורת ביצע מוחמד את ה"חלק": קודם צד ימין ואז צד שמאל.

התספורת חייבת להתבצע אחרי חצות היום. עם ביצוע ה"חלק" מבוטלים כל האיסורים מלבד האיסור על יחסי מין.

טוואף (הקפת הביקור)

לאחר הטקס השלישי ישנה עוד יציאה המונית, "אפאצ'ה" לכיוון מכה, שם מבצעים שוב הקפות סביב הכעבה, הנקראות "הקפת אל-איפדא". בניגוד להקפות האחרות, הקפות אלה הן חלק יסודי בחג' וחובה לכל עולי הרגל. הן נקראות גם "הקפת הביקור".

לאחר מכן נוהגים להיטהר במי הזמזם וכך נשלמת היציאה אל ה"תחלול" מן ה"אחראם".

ימים 4–5: ימי חג הקורבן

אחרי הקפת הביקור חוזרים למנא עד סוף ימי חג הקורבן. במנא חוזרים מדי יום על רגימת התלים ויש פירושים האומרים כי יש לחזור על שמו של אללה.

יום 6: סיום החג'

לאחר הימים במנא, בסוף חג הקורבן, חוזרים למכה. זהו היום האחרון של החג'.

טוואף (הקפת העזיבה)

כשמגיעים למכה, מבצעים שוב טוואף (שבע הקפות) סביב הכעבה. טוואף זה מכונה "הקפת העזיבה". לאחר מכן שוב שותים ממי הזמזם ושוב נוגעים באבן הקדושה (אך יש מסורות אשר מורידות זאת). הקפת העזיבה היא הקפת רשות. טקס זה חותם את החג'.

החג' בימינו

כיוון שנכון לשנות ה-20 של המאה ה-21 יש כ-2 מיליארד מוסלמים, ובעיקר עם השתכללות התעופה האזרחית באמצע המאה ה-20 שמאפשרת הגעה למכה בקלות ובעלות זולה יחסית לרוב האוכלוסייה המוסלמית, מכה מוצפת בקהל עצום בזמן העלייה לרגל. אנשים רבים הולכים למכה בקבוצות עם חבריהם או משפחתם, או עם חברים מהמסגד המקומי, על מנת לחסוך בכסף. יש חברות תעופה שמשווקות חבילה מיוחדת למוסלמים הנוסעים למכה. בשל חוקי ערב הסעודית, ומחשש לביטחונן, אסורה על אישה ההגעה למכה ללא ליווי של קרוב משפחה: עליה להיות עם אביה, בעלה או אחיה.

מספר עולי הרגל המגיעים לחג' מגיע עד 4 מיליון איש בשנה. זרם עצום זה מכביד מאוד על העיר, שאינה תמיד מצליחה למנוע צפיפות גדולה, או לספק מקום מגורים לכל האורחים. מצב זה הביא למקרי מוות רבים ולפציעות, בעיקר כתוצאה מרמיסה בשל צפיפות. אלו שמתים במהלך הטקסים נחשבים לקדושים שמתו על קידוש שם אללה. בשנת 1990 נרמסו למוות 1,426 אנשים במהלך מהומה שפרצה במנהרה בעיר. במהלך 16 השנים שלאחר אסון 1990 אירעו במכה עוד שבעה אירועים במהלך הח'ג , שבהם נרמסו עשרות עד מאות אנשים למוות תחת רגלי הקהל. ב-12 בינואר 2006 נהרגו לפחות 346 אנשים. האסון החמור ביותר מסוג זה התרחש ב-24 בספטמבר 2015, ובו נספו לפחות 2,121 עולי רגל.

ארגונים רבים אחראים על ארגון וניהול החג'. אלפים מערביי ישראל עולים למכה מדי שנה תוך שימוש בדרכונים ירדניים זמניים שניתנים לצורך החג'. ממשלת ערב הסעודית מנפיקה ויזות מיוחדות לזרים המגיעים לרגל החג', ומיישמת מערכת של רישום, דרכונים וויזות על מנת לשלוט בזרם עולי הרגל. מטרתה של המערכת לעודד ולעזור לאלה שמגיעים בפעם הראשונה למכה, ובמקביל להגביל יותר את אלה שכבר היו שם. יש רבים שמתנגדים למערכת זו, משום שהם רוצים לעלות לרגל מספר פעמים, אך ועדת החג' טוענת כי אין להם אפשרות אחרת למנוע תאונות וטרגדיות כתוצאה מהצפיפות. למרות הניסיונות לשיפור הבטיחות עדיין מתרחשות תקריות בטיחות במהלך החג' אשר גורמות למאות מקרי מוות.

ראו גם

• עומרה

קישורים חיצוניים

• דותן הלוי, מחג' לחגיגה: מסע הקסם הצרכני אל הכעבה, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 13 בנובמבר 2013
• חג' – העלייה למכה באתר הספרייה הלאומית
• חג', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• צליינים וצליינות מוסלמיים - ערב הסעודית מכה, דף שער בספרייה הלאומית