ויקיפדיה

סוסים במלחמת העולם הראשונה

השימוש בסוסים במלחמת העולם הראשונה שיקף תקופת מעבר בהתפתחות העימותים המזוינים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נחשבו יחידות פרשים למרכיב הכרחי בצבא, אך בחלוף הזמן, עם התקדמות הלחימה, השתנתה התפיסה לגבי השימוש בסוסים במלחמה בצורה ניכרת. יחד עם זאת, סוסים מילאו תפקידים משמעותיים לאורך המלחמה, במיוחד בתחום התמיכה הלוגיסטית.

פרשים אוסטרליים קלים טרם עזיבתם את אוסטרליה, 1914

כל המדינות שנטלו חלק מרכזי בלחימה במלחמת העולם הראשונה החלו את המלחמה עם יחידות פרשים. בשל הצלחה מוגבלת וכישלונות באספקת ציוד, הפסיקו הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית להשתמש בהן בחזית המערבית מיד לאחר תחילת המלחמה, אם כי בחזית המזרחית נעשה בהן שימוש מצומצם גם בשלבים מאוחרים יותר. בצד של מדינות ההסכמה, האימפריה הבריטית השתמשה ברגלים רכובים ובפרשים לאורך המלחמה, ואילו ארצות הברית, לכשנכנסה למלחמה, השתמשה בפרשים לפרק זמן מוגבל. אף על פי שבחזית המערבית לא הצליחו במיוחד מדינות ההסכמה להשתמש בפרשים, הן נחלו הצלחה מסוימת בזירה המזרח-תיכונית, שכן הן התמודדו מול אויב חלש ובעל נחיתות טכנולוגית לעומתן. האימפריה הרוסית השתמשה בפרשים בחזית המזרחית, אך גם כן בהצלחה מוגבלת. בסופו של דבר, המחסור בסוסים תרם להפסדה של גרמניה במלחמה, מכיוון שמדינות ההסכמה מנעו את הייבוא של סוסים למעצמות המרכז.

השימוש הנרחב ביותר של סוסים במלחמה היה לצורך תמיכה לוגיסטית. סוסים יכלו לנוע בבוץ ועל פני שטח בעל עבירות נמוכה לרכב ממוכן. הסוסים לקחו חלק במשימות סיור, נשאו שליחים וכן משכו כלי נשק ארטילריים, אמבולנסים ועגלות אספקה. הסוסים גם ביצעו משימות נוספות שהיו חיוניות למאמץ המלחמתי ונוכחותם העלתה לעיתים קרובות את המורל של החיילים בחזית[1]. ערכם הרב של הסוסים במשימות אלו והקושי הגובר להחליפם היו כאלה שב-1917, אובדן של סוס עורר לעיתים דאגה רבה יותר מבחינה טקטית מאשר אובדן של חייל.

התנאים עבור הסוסים בחזית היו קשים. סוסים מתו מאש ארטילרית, סבלו מפגיעות בעורם ונפגעו מנשק כימי. מאות אלפי סוסים מתו במלחמה, ומספר גדול יותר טופל בבתי חולים וטרינריים ונשלח חזרה לחזית. השגת מזון לסוסים הייתה בעיה גדולה במלחמה, וסוסים גרמניים רבים רעבו למוות כתוצאה ממחסור במספוא.

בשל תפקידם המשמעותי במלחמה, הוקמו מספר אנדרטאות להנצחת סוסים שמתו בקרב. בנוסף, אמנים, בהם אלפרד מנינגס, תיעדו בצורה נרחבת את עבודת הסוסים במלחמה. סוסים גם הופיעו בשירה שנכתבה במלחמה, והסופר מייקל מורפורגו כתב ספר על סוס בחיל הפרשים במלחמה, ספר שאף הועלה כמחזה.

פרשים

עריכה

עוד לפני פרוץ המלחמה, הבינו טקטיקנים בריטים רבים כי הפיתוחים הטכנולוגיים של זמנם משנים את אופי הלחימה בצמצום השימוש בפרשים ובסיום עידן הלוחמה הרכובה. אולם, פרשים רבים לא הסכימו עמם, וגדודי פרשים נשארו בהיכון לאורך המלחמה, למרות תועלתם המוגבלת. אמונה זו בתועלתם של הפרשים הביאה להפניית משאבים לאימון ותחזוקה של גדודי פרשים, אשר נעשה בהם שימוש לעיתים נדירות, וכן לאיבוד חיילים וסוסים רבים במתקפות חסרות תוחלת אל מול מקלעי האויב.[2]

בשלבים המוקדמים של המלחמה, לא היה נדיר לראות קרבות פרשים, והיה שימוש נרחב בחיילים רכובים למטרות סיור.[3] כמו כן, בעוד שהפרשים הבריטים אומנו להילחם הן בצורה רכובה והן על הקרקע, רוב חילות הפרשים באירופה עדיין נסמכו על פעולות הסתערות. אמנם היו מקרים בודדים של לוחמת סער מוצלחת בחזית המערבית, בהם דיוויזיות פרשים גם סיפקו מקור ירי נייד וחשוב, אך הזירות בהן פרשים היו בעלי חשיבות מכרעת היו החזית המזרחית והמזרח התיכון.[4] השימוש בפרשים נמשך גם בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה. למשל, פרשים תקפו כוחות גרמניים נסוגים במהלך מתקפת מאה הימים בשנת 1918, לעיתים בהפעלת טנקים ופרשים באותו הקרב.[5]

שינויים גדולים בהפעלה הטקטית של פרשים אפיינו את מלחמת העולם הראשונה. אף שבפרשים נעשה שימוש בעל תועלת בארץ ישראל, למשל בקרב עזה השלישי ובקרב מגידו, אופייה הכללי של המלחמה השתנה. טנקים החלו לתפוס את מקומה של לוחמת הסער, וההתבצרות במלחמת חפירות, יחד עם השימוש בגדרות תיל ובמקלעים, הפכו את חילות הפרשים המסורתיים לכמעט מיושנים.[6] בשנים שלאחר המלחמה הפכו רוב הצבאות לממוכנים, דבר שגרם להמרתם של גדודי פרשים בחטיבות המשוריינות, וטנקים קלים פותחו למילוי תפקידים רבים שהיו במקור של פרשים.[7] ההיסטוריון מאייר כותב כי "המלחמה הגדולה הביאה את הפרשים לקצם".[8] מאז מימי הביניים ועד למאה ה-19 שלטו הפרשים בשדות הקרב, אך החל ממלחמת האזרחים האמריקנית ניכר כי ערכם במלחמה פוחת, עת הארטילריה התעצמה והפכה את ההסתערויות ליעילות פחות. החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה הבהירה כי פרשים הם כמעט חסרי תועלת אל מול הארטילריה המודרנית וקשים לניוד ואספקה. ברם, קציני פרשים בריטים, יותר מאשר במדינות אחרות באירופה, היו נחושים להשתמש בפרשים ולתחזק אותם, בהאמינם לאורך כל המלחמה כי חיילים רכובים יהיו בעלי תועלת בניצול פריצות דרך של חיל רגלים, ובנסיבות המתאימות, יוכלו לעמוד בפני מקלעים. זאת, חרף העובדה שאף אחת מהשיטות לא הוכחה כמוצלחת.[8]

ארצות הברית

עריכה

בשנת 1916 מנה חיל הפרשים האמריקאי 15,424 חיילים, אשר היו מאורגנים ב-15 רגימנטים, לרבות מפקדה, לוגיסטיקה וחיילים מפעילי מקלעים ותותחים. מעט לפני הצטרפות ארצות הברית למלחמה, צברו האמריקאים ניסיון משמעותי בשנים 1916–1917 במשלחת כנגד פנצ'ו וייה, שתרמה להכנת האמריקאים למלחמה. במאי 1917, כחודש לאחר הכרזת המלחמה של ארצות הברית, נכנס לתוקפו חוק ההגנה הלאומית, שהוביל ליצירת 28 רגימנטים חדשים של פרשים. אולם, הניסיון של הבריטים במהלך השנים הראשונות למלחמה הראה כי מלחמת החפירות וכלי הנשק, שכללו מקלעים וארטילריה, הפכו את הלוחמה באמצעות פרשים ללא-מעשית. כך, ב-1 באוקטובר הוסבו שמונה מהרגימנטים החדשים לרגימנטים ארטילריים, ועד לחודש אוגוסט 1918 הוסבו עוד 20 יחידות פרשים של הצבא הלאומי לסוללות ארטילריה ומרגמות. מספר יחידות פרשים ליוו את הכוחות האמריקאיים באירופה, שם החיילים פעלו כמטפחים וכמטפלים של הסוסים. רק בשלהי אוגוסט 1918 נכנסו הפרשים האמריקאים לקרב. גדוד זמני, שכלל 418 קצינים וחיילים מרגימנט הפרשים השני, רכובים על סוסים שהחלימו מפציעה, מילא תפקידי סיור ושליחויות במהלך קרב סן-מייל. ב-11 בספטמבר 1918 רכבו חיילים אלה דרך שטח ההפקר וחדרו לעומק של 8 ק"מ מאחורי קווי הגרמנים, אך בעודם שם הם נאלצו לחזור לשטח מדינות ההסכמה. אף שהשתתף במתקפת מז-ארגון, הועבר הגדוד מהחזית באמצע אוקטובר.

תמיכה לוגיסטית

עריכה
 
חיילים חוצים נהר על גבי סוסיהם בדרכם לוורדן

בנוסף לתפקידם ביחידות הפרשים, במהלך מלחמת העולם הראשונה נעשה שימוש בסוסים לגרירת ארטילריה, ואילו בפרדים נעשה שימוש לגרירת עגלות תחמושת. בסוסים גם נעשה שימוש למשיכת אמבולנסים ולנשיאת אספקה ואמצעי לחימה. הסוסים היו הכרחיים ליעילות הארטילריה, כשבמקביל, השתמש חיל הקשר המלכותי בסוסים למשיכת עגלות קשר. הבוץ העמוק, שנגרם כתוצאה מהצפות של מערכות ניקוז הרוסות והיה שכיח בחלקים מסוימים בחזית, הפך את הסוסים לחיוניים, שכן הם היו האמצעי היחיד להעברת אספקה לחזית ולניוד תותחים ממקום למקום. 6 עד 12 סוסים נדרשו למשיכת תותח שדה אחד, ואלפי סוסים הועסקו במשימה זו במלחמה. במקרים מסוימים נשלחו סוסי דמה במטרה להטעות את האויב באשר למיקומם של החיילים.[1] בתחילת המלחמה, היה הצבא הגרמני תלוי בסוסיו שימשכו את מטבחי השדה, כמו גם את עגלות התחמושת לחטיבות התותחנים.[9]

סוסים סייעו בניוד תחמושת ומוצרי אספקה אחרים באמצעות עגלות למרות התנאים הקשים. אחרי קרב רכס וימי סיפר חייל קנדי כי "הסוסים היו בבוץ עד לגובה הבטן שלהם. היינו קושרים אותם בלילה לקו היתדות בין גלגלי העגלות, והם היו שוקעים עד מעל לאזורי הכפיתה ביום למחרת. היינו צריכים לירות במספר לא קטן".[10] ערכם של הסוסים היה ידוע לכל. בקרב פשנדל, חיילים בחזית הבינו ש"בשלב זה אובדן סוס היה גרוע יותר מאשר אובדן אדם, כי אחרי הכול, בני אדם היו ניתנים להחלפה וסוסים לא".[11] כרזות גיוס מתקופת המלחמה הציגו את השותפות בין הסוס לאדם בניסיונן להשיג מתגייסים נוספים.[1]

גיוס סוסים

עריכה

מדינות ההסכמה

עריכה

בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה הגדילה בריטניה את מלאי הסוסים שלה לאור הישגי הבורים הרכובים במלחמת הבורים השנייה.[12] על מנת לעמוד בדרישה לסוסים במלחמת העולם הראשונה, ייבאה בריטניה סוסים מאוסטרליה, קנדה, ארצות הברית וארגנטינה, וכן החרימה סוסים מאזרחים בריטים. עם זאת, שר המלחמה הבריטי, הוריישו קיצ'נר, הורה שלא להחרים סוסים בגובה של פחות מ-152 ס"מ, בשל דרישתם של ילדי בריטניה, שדאגו לרווחתם של סוסי הפוני. שירות אספקת הסוסים הבריטי (Remount Service), במאמץ לשפר את אספקת הסוסים הפוטנציאליים לשימוש צבאי, סיפק לאיכרים הבריטים סוסי הרבעה מאיכות גבוהה לצורך הפריית סוסותיהם.[1]

גזע הסוסים שבו השתמשו הבריטים היה קליבלנד ביי. סוסים קטנים מגזע קליבלנד ביי יועדו לשאת פרשים, ואילו סוסים גדולים מגזע זה יועדו למשיכת ארטילריה. גמול כספי ניתן על ידי משרד המלחמה הבריטי עבור סוסי הרבעה מגזע זה. סוסים מגזע הארדנים היו בשימוש צבאות צרפת ובלגיה לצורך משיכת ארטילריה. מזגם הרגוע והסבלני, בשילוב עם אופיים הפעיל והגמיש, הפך אותם לסוסים האידיאליים עבור ארטילריה.[13]

האספקה המתמשכת של סוסים הייתה סוגיה חשובה במלחמה. לפי אחת ההערכות, כשישה מיליון סוסים שירתו במלחמת העולם הראשונה, כשאחוז ניכר מהם מתו כתוצאה מסיבות הקשורות במלחמה.[14] מוערך כי בשנת 1914 עמדה אוכלוסיית הסוסים בבריטניה על בין 20,000 ל-25,000 סוסים. הדבר אילץ את הבריטים לבקש סיוע מארצות הברית באספקת סוסים עוד בטרם הצטרפה האחרונה למלחמה.[14][15] בין השנים 1914–1918 שלחה ארצות הברית כמיליון סוסים אל מעבר לים, דבר שהפחית משמעותית את אוכלוסיית הסוסים במדינה. זאת בנוסף ל-182,000 סוסים שנלקחו עם החיילים האמריקאים שיצאו למלחמה. עד אמצע שנת 1917 היו ברשות הבריטים 591,000 סוסים ו-213,000 פרדים, כמו גם 60,000 גמלים ושוורים. מחלקת אספקת הסוסים הבריטית הוציאה 67.5 מיליון ליש"ט על רכישה, אימון ומשלוח של סוסים ופרדים לחזית. מחלקה זו הפכה לעסק רב־לאומי משמעותי ולשחקן מרכזי בסחר העולמי בסוסים, עם אספקת סוסים לא רק לצבא הבריטי, אלא גם לקנדים, לבלגים, לאוסטרלים, לניו זילנדים, לפורטוגזים ואף לאמריקאים. משלוח סוסים בין ארצות הברית לאירופה היה מסוכן; גורמים בחיל המשלוח האמריקאי חישבו כי היה נדרש יותר מפי שבעה מקום לטון בעלי חיים מאשר למשא מלחמתי ממוצע, וכי יותר מ-6,500 סוסים ופרדים טבעו בהפגזות גרמניות על ספינות מדינות ההסכמה.[15] הרוסים, מצדם, אספו באוגוסט 1914 מעל מיליון סוסים.

בשל שיעורי האבדות הגבוהים בקרב הסוסים, גם צבא ארצות הברית המצויד היטב עמד בפני מחסור בסוסים לקראת השנה האחרונה של המלחמה. לאחר שהארמייה הראשונה האמריקאית, בפיקודו של ג'ון פרשינג, דחפה את הגרמנים אל מחוץ ליער ארגון בסוף 1918, עמדו הכוחות האמריקאיים בפני מחסור של 100,000 סוסים, דבר שלמעשה גרם לשיתוק הארטילריה. כשפרשינג ביקש מפרדיננד פוש, מרשל צרפת, 25,000 סוסים הוא סורב. היה זה גם בלתי אפשר להשיג עוד סוסים מארצות הברית משום שהמשלוחים הוגבלו, וקצין הלוגיסטיקה הבכיר של פרשינג ציין כי "מצב בעלי החיים יהיה בקרוב נואש".[16]

מעצמות המרכז

עריכה

גרמניה, בתקופה שלפני מלחמת העולם, גם כן הגדילה את מלאי הסוסים שלה, וזאת באמצעות חוות השבחה במימון המדינה ומענקים ששולמו למשביחי סוסים פרטיים. תוכניות השבחה אלה יועדו מראש לספק סוסים ופרדים באיכות גבוהה לצבא הגרמני. מאמצים אלה, יחד עם התמקדות הלחימה בסוסים בראשית המאה ה-20, הובילה להגדלת היחס בין סוסים לחיילים, מאחד לארבעה ב-1870 לאחד לשלושה ב-1914. תוכניות ההשבחה אפשרו לגרמנים בעצמם לספק את כל סוסיהם בתחילת המלחמה.[15] הסוסים נחשבו גם כאילו היו במילואים, שכן כל בעלי הסוסים חויבו לרשום את סוסיהם באופן סדיר, והצבא הגרמני ידע היכן היו כל הסוסים כל הזמן. בשבועות הראשונים של המלחמה ניידו הגרמנים 715,000 סוסים והאוסטרו-הונגרים – 600,000.

בהמשך המלחמה, לעומת זאת, הדרך היחידה שהייתה לגרמנים לייבא סוסים במספרים גדולים הייתה באמצעות כיבוש. בדרך זו נלקחו יותר מ-375,000 סוסים מהשטחים הכבושים בצרפת. השטחים הכבושים באוקראינה סיפקו 140,000 סוסים נוספים.[15] הגרמנים הכירו בחשיבותם של סוסים מגזע הארדנים, עד שכאשר הם הקימו באוקטובר 1914 את הוועדה לרכש סוסים לצורך תפיסת הסוסים הבלגיים, גזע זה היה אחד משני הגזעים שסווגו כחשובים, לצד הגזע הבלגי.[1] אולם, הגרמנים לא יכלו לשים את ידיהם על הסוסים הבלגיים המלכותיים, משום שהם פונו בהצלחה, אך הם כן תפסו מספיק סוסים כדי להפריע לחקלאות הבלגית ולתוכניות ההרבעה הבלגיות. סוסים לצורך תובלה של סחורות גם כן נלקחו, דבר שהביא למשבר דלק בחורף שלאחר מכן, משום שלא היו סוסים למשוך את עגלות הפחם. הגרמנים מכרו חלק מהסוסים שלקחו במכירות פומביות.[1] בסופו של דבר, מאחר שמדינות ההסכמה מנעו את ייבוא הסוסים לגרמניה, נותרו הגרמנים עם מספר מועט של סוסים, גורם נוסף בהפסדם במלחמה, בין היתר משום שהדבר הגביל את יכולתם לנייד ארטילריה.[1]

אבדות

עריכה
 
סוסים וחיילים בריטיים מוטלים בשדה הקרב בלה קאטו

עבור בריטניה, היוו אבדות הסוסים בקרב כ-25% מכלל מקרי המוות של סוסים בשנים 1914–1916. שאר מקרי המוות נגרמו על ידי מחלות נשימה, תשישות ומחלות שהועברו דרך בוץ, אם כי בקרבות מסוימים היו אבדות הסוסים די כבדות. במזרח אפריקה היה שיעור מקרי המוות הגבוה ביותר, מרביתם עקב זיהומים שנגרמו כתוצאה מזבוב הצה צה. בממוצע איבדה בריטניה כ-15% ממלאי בעלי החיים הצבאי שעמד לרשותה בראשית המלחמה בכל שנה של המלחמה (בין אם מתו, ניטשו או שמקומם לא נודע), עם 17% אבדות בחזית המערבית.[15] במהלך שלבים מסוימים במלחמה הגיעו לאירופה כ-1,000 סוסים ביום כאספקה מחודשת עבור החיילים הבריטיים לסוסים שאבדו. הגרמנים כיוונו את אשם אל עבר הסוסים. סוסים אחרים התמוטטו מתשישות ושקעו בבוץ בגובה הקרסול, עייפים מדי מכדי להרים את הראש ולנשום. סוסים נחשבו ליקרי ערך במיוחד, עד שאם סוס מת, היה על החייל שרכב עליו להביא למפקדו חזרה את פרסתו על מנת להוכיח שלא נפרדו סתם כך.[17] פגיעות בסוסים היו גבוהות, במיוחד במהלך קרבות התשה, כמו קרב ורדן שנערך ב-1916 בין כוחות צרפתיים לגרמניים. באחד הימים בקרב זה מתו 7,000 סוסים בשני הצדדים מפגזים ארוכי-טווח.[18] בשנת 1917 היו לבריטים כבר יותר ממיליון סוסים בשירות מבצעי, אך התנאים הקשים, במיוחד בחורף, הביאו לאבדות כבדות, במיוחד בקרב סוסי הקליידסדייל שמשכו את האש. לאורך המלחמה כולה איבדה בריטניה מעל 484,000 סוסים – סוס אחד על כל שני חיילים.

הזנת הסוסים הייתה סוגיה מרכזית, ומספוא לסוסים היה במספר מדינות, לרבות בריטניה, הסחורה הגדולה ביותר שנשלחה לחזית.[19][20] סוסים צרכו בערך פי עשרה יותר מזון מאשר חיילים, והקש ושיבולת השועל היו למעמסה על שירותי התעבורה העמוסים ממילא. בשנת 1917 עמדו מבצעי מדינות ההסכמה בסכנה עת הקצבות האוכל לסוסים צומצמו בשל פעילות הצוללות הגרמנית שהגבילה את אספקת שיבולת השועל מצפון אמריקה ובשל יבול לא מוצלח באיטליה. הגרמנים אף עמדו בפני משבר מספוא חמור עוד יותר, מפני שהם לא העריכו מספיק את כמויות המזון שהיה עליהם לייבא ולאגור טרם המלחמה. בעתות מחסור, עורבבה נסורת עם המזון וחיות רבות גוועו ברעב. מזון אף נלקח משטחים כבושים במזרח ומהבריטים במהלך פעולות מתקפת האביב ב-1918.‏[15]

סוסים רבים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים בחזית: מתשישות, מטביעה בבוץ, ומנפילה אל תוך מכתשי פגזים. סוסים גם נגנבו לאחר שרוכביהם נהרגו. סוסים גם סבלו מחוסר במזון ובטיפול נאות, מהתקפות נשק כימי שפגעו במערכות הנשימה שלהם ובעורם ומשחין. כאשר החלו התקפות הגז בשנת 1915, אולתרו אטמי אף עבור הסוסים במטרה לאפשר להם לנשום במהלך ההתקפות.[1] בשלב מאוחר יותר פותחו סוגים שונים של מסכות גז, הן על ידי מעצמות המרכז והן על ידי מדינות ההסכמה,[21][22] אם כי הסוסים לא הסתדרו עם שקיות ההזנה והרסו אותן לעיתים קרובות. החיילים מצאו כי סוסים מושבחים באיכות גבוהה סבלו יותר מהלם הפגזים והתפרעו יותר בעת חשיפה למראות המלחמה וקולותיה מאשר סוסים מושבחים באיכות נמוכה, אשר למדו לשכב ולתפוס מחסה למשמע קולות הארטילריה. בתי חולים וטרינריים הוקמו במטרה לסייע לסוסים בהחלמתם מהלם הפגזים ופצעי הקרב, אך אלפי גופות סוסים עדיין היו מוטלות לאורך הדרכים בחזית המערבית.[1] במהלך אחת משנות המלחמה טופלו 120,000 סוסים, בעקבות מחלות או פציעות, על ידי בתי החולים הווטריניריים הבריטיים לבדם. אמבולנסים ובתי חולים שדה וטרינריים נדרשו לטפל בסוסים, וקרונות סוסים פותחו לשימוש כאמבולנסים לסוסים בחזית המערבית.[14]

בסוף המלחמה הורדמו סוסים זקנים רבים וסוסים צעירים נמכרו לבתי מטבחיים או לאנשים מקומיים, דבר שהעציב חיילים רבים אשר רכבו על סוסים אלה.[1] סוסים רבים כאלה גם נמכרו לקצבים צרפתים.[23]

הנצחה

עריכה

הסוס הוא בעל החיים המזוהה ביותר עם מלחמת העולם הראשונה. לציון שירותם הוקמו אנדרטאות ברחבי העולם, למשל, האנדרטה בכנסיית תדאוש הקדוש בהמפסטד, לונדון, אשר נושאת את הכתובת: "בצייתנות רבה ביותר ולעיתים קרובות בצורה כואבת ביותר הם נפלו – נאמנים עד למוות"[1]. אנדרטה נוספת לזכר חללי חטיבת הפרשים האוסטרלים הקלים והרובאים הרכובים הניו זילנדים, המציינת גם את זכרם של טייסים ורוכבי גמלים, היא אנדרטת חיל הרכובים במדבר, או אנדרטת הפרשים הקלים, בקנברה, אוסטרליה. אנדרטה זו היא לזכר החללים מיחידות אלה שנפלו בין 1914 ל-1918 במצרים, ארץ ישראל וסוריה. היא הוצבה במקור בפורט סעיד, אך נהרסה במהלך מלחמת סיני.[24]

ייצוגים באמנות ובתרבות הפופולרית

עריכה

הצייר אלפרד מנינגס, שהוזמן על ידי חיל היערנים הקנדי לתעד את בסיסיהם בצרפת, צייר את מלאכתם בחזית, ובציוריו נראים גם סוסים.[25] מנינגס נשלח לצרפת בתחילת 1918 כצייר מלחמה רשמי עם חטיבת הפרשים הקנדית. רבים מציוריו מציגים את הסוסים במלחמה. אמנים נוספים אף הם יצרו עבודות שהציגו את הסוסים במלחמת העולם הראשונה, בהם אומברטו בוצ'וני וטרנס קוניאו. בשנת 1916 הוטל על האמן פורטונינו מטניה לצייר ציור למען גיוס כספים לטובת טיפול בסוסים באירופה שנפגעו במלחמה.

כתיבת שירים הייתה עבור חלק מהחיילים אמצעי להעביר את הזמן. במספר שירים ניכרה הופעתם של סוסים. בשנת 1982 כתב מייקל מורפורגו את הספר סוס מלחמה (War Horse), אודות סוס מחיל הפרשים במלחמה. הספר עובד למחזה הנושא את אותו שם, והועלה על ידי התיאטרון המלכותי הלאומי בלונדון. ב-2011 ביים סטיבן ספילברג סרט המבוסס על הספר. בינואר 2010 שידר ערוץ ההיסטוריה סרט תיעודי בשם "סוס המלחמה האמיתי" (The Real War Horse), גם כן אודות הסוסים במלחמת העולם הראשונה.

העבודה הקשה שביצעו הסוסים והפרדים בחזית ומולה, הטיפול המועט לו זכו בעת שנפגעו בלחימה, היוו השראה לסופר הבריטי יו לופטינג בעת שיצר את דמותו הבדיונית של רופא החיות דוקטור דוליטל.[26]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • Braddon, Russell (1977). All the Queen's Men: The Household Cavalry and the Brigade of Guards. New York, NY: Hippocrene Books, Inc.
  • Carver, Michael (1998). Britain's Army in the 20th Century. London: Macmillan.
  • Dent, Anthony (1978). Cleveland Bay Horses. Canaan, NY: J.A. Allen.
  • Ellis, John (2004). Cavalry: The History of Mounted Warfare. Pen & Sword Books Ltd (Pen & Sword Military Classics).
  • Gilbert, Martin (1994). The First World War: A Complete History (First American ed.). New York: Henry Holt & Co.
  • Herwig, Holger H. (2009). The Marne, 1914: The Opening of World War I and the Battle That Changed the World. Random House.
  • Holmes, Richard, ed (2001). The Oxford Companion to Military History. Oxford: Oxford University Press.
  • Holmes, Richard (2005). Tommy: the British soldier on the Western Front 1914-1918. London: Harper Perennial.
  • Jarymowycz, Roman Johann (2008). Cavalry from hoof to track. Greenwood Publishing Group.
  • Keegan, John (1994). A History of Warfare. New York: Vintage Books.
  • Keegan, John (1998). The First World War. New York: Alfred A. Knopf.
  • Meyer, G.J. (2006). A World Undone: The Story of the Great War 1914 to 1918. New York, NY: Bamtam Dell.
  • Mitchell, Elyne (1982). Light Horse: The Story of Australia's Mounted Troops. Melbourne: MacMillan.
  • Pinney, Charlie (2000). "The Ardennes". The Working Horse Manual. Farming Press.
  • Schafer, Elizabeth D. (1996). "Animals, Use of". in Tucker, Spencer. The European Powers in the First World War: An Encyclopedia. Taylor & Francis.
  • Urwin, Gregory J. W. (1983). The United States Cavalry: An Illustrated History. Poole, Dorset, United Kingdom: Blandford Press.
  • Willmott, H.P. (2003). World War I. New York: Dorling Kindersley.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא סוסים במלחמת העולם הראשונה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Schafer, "Animals, Use of" in The European Powers in the First World War, p. 52-53
  2. ^ Ellis, Cavalry: The History of Mounted Warfare, pp. 174-176
  3. ^ Willmott, World War I, p. 46
  4. ^ Holmes, The Oxford Companion to Military History, p. 188
  5. ^ Cavalry and Tanks at Arras, 1918, מוזיאון המלחמה הקנדי.
  6. ^ Carver, Britain's Army in the 20th Century, p. 123
  7. ^ Carver, Britain's Army in the 20th Century, p. 154-157
  8. ^ 1 2 Meyer, A World Undone: The Story of the Great War 1914 to 1918, p. 264
  9. ^ Keegan, The First World War, p. 77
  10. ^ Meyer, A World Undone: The Story of the Great War 1914 to 1918, p. 531
  11. ^ Bert Stokes remembers Passchendaele, אתר ההיסטוריה של ניו זילנד.
  12. ^ Dent, Cleveland Bay Horses, pp. 61-64
  13. ^ Pinney, "The Ardennes". The Working Horse Manual, pp. 24-25
  14. ^ 1 2 3 "1900: The Horse in Transition", המוזיאון הבינלאומי של הסוס.
  15. ^ 1 2 3 4 5 6 Singleton, John (May 1993). "Britain's military use of horses 1914-1918". Past & Present: 178–204.
  16. ^ Gilbert, The First World War: A Complete History, pp. 477-479
  17. ^ The horses that won us the war: How a harrowing reality inspired Michael Morpugo's classic novel, אתר הדיילי מייל, 8 בינואר 2010.
  18. ^ Gilbert, The First World War: A Complete History, p. 235
  19. ^ Keegan, A History of Warfare, p. 308
  20. ^ Holmes, Tommy: the British soldier on the Western Front 1914-1918, p. 163
  21. ^ Gas mask for horses, Germany, 1914-1918, אתר מוזיאון המדע הבריטי
  22. ^ GAS-MASKS FOR HORSES; Improved Device Being Made for the American Army., אתר הניו יורק טיימס
  23. ^   Michael Morpurgo, ‏War Horse: When Horses were heroes, The Telegraph, 13 October 2007
  24. ^ Image: Desert Mounted Corps Memorial, Anzac Parade, Canberra, popularly known as the Light Horse Memorial, ספריות טריטוריית הבירה.
  25. ^ Draft Horses, Lumber Mill in the Forest of Dreux אתר גלריות לסטר.
  26. ^ The Author, אתר המוקדש ליצירתו של יו לופטינג
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סוסים_במלחמת_העולם_הראשונה&oldid=37832286"