סטורן טורף אחד מבניו
סטורן טורף אחד מבניו הוא השם שניתן לציור של הצייר הספרדי פרנסיסקו דה גויה. לפי הפרשנות המקובלת, הוא מציג את שליט הטיטאנים קרונוס מהמיתולוגיה היוונית (עם זאת, שם הציור נושא את שמו של מקבילו הרומי סטורן), שעקב נבואה שניבאה כי אחד מבניו ידיח אותו משלטונו בעולם ויתפוס את מקומו כשליט האלים, נהג לאכול את בניו בזה אחר זה כשנולדו. הציור הוא אחד מסדרת ארבעה-עשר "הציורים השחורים" של גויה, שהוא צייר כציורי קיר על קיר ביתו בין 1819 ל-1823. הציור הועבר לבד קנבס לאחר מותו של גויה, ומאז הוא מוצג במוזיאון הפראדו אשר במדריד, ספרד.
.jpg) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר | פרנסיסקו דה גויה |
| תאריך יצירה | בין 1819 ל-1823 |
| טכניקה וחומרים | שמן על קיר, הועבר בהמשך לקנבס |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
81.4 ס״מ  |
| גובה |
143.5 ס״מ |
| נתונים על היצירה | |
| זרם אמנותי |
הרומנטיקה |
| מספר יצירה |
P000763 (מוזיאון הפראדו) |
| מיקום | מוזיאון הפראדו, מדריד, ספרד |
  | |
רקע עריכה
ב-1819 רכש פרנסיסקו דה גויה בית על גדת נהר המנסנארס ליד מדריד, שנקרא "קינטה דל סורדו" (Quinta del Sordo; פירוש השם: "הווילה של החירש"). היה זה בית קטן בן שתי קומות, שנקרא על שמו של דייר קודם שהתגורר בו שלקה בחירשות, אם כי שם זה התאים גם לגויה, שהתחרש בעקבות מחלה שבה לקה ב-1792. בין 1819 ל-1823, אז עזב גויה את הבית ועבר לבורדו שבצרפת, יצר גויה סדרה של 14 ציורים שאותם צייר כציורי שמן ישירות על קירותיו של הבית. בגיל 73, ולאחר ששרד שתי מחלות מסכנות חיים, גויה היה כפי הנראה מודאג לגבי בריאותו, והיה מריר ביותר באשר למהומות שהתרחשו באותה עת בספרד, בשלוש השנים החוקתיות 1820-1823. בתחילה אמנם קישט את חדרי ביתו בציורים יותר חיוניים, אולם בסופו של דבר הוא כיסה את כולם בציורים אחרים ומטרידים הנקראים כיום "הציורים השחורים". ציורים אלו לא צוירו בעבור כסף ולא נועדו להצגה פומבית, והם משקפים את הלך רוחו הקודר של גויה וכוללים סצינות חזקות המעבירות רוע ומאבק[1].
"סטורן טורף אחד מבניו", ציור מטריד המציג את קרונוס אוכל את אחד מילדיו, היה אחד משש עבודות שצייר גויה בחדר האוכל בביתו. לפי המיתולוגיה הרומית (שהושפעה מהסיפור המקורי במיתולוגיה היוונית), לשליט האלים סטורן ניבאה נבואה כי אחד מבניו ידיח אותו מהשלטון בעולם, כפי שהוא עצמו הדיח את אביו קיילוס. על מנת למנוע את גורלו, סטורן נהג לאכול את ילדיו עם לידתם. בסופו של דבר, אשתו אופס החביאה את בנו השישי, יופיטר, באי כרתים; היא רימתה את סטורן כשהביאה לו אבן עטופה בחיתולים, וסטורן, שחשב שהיא בנו, אכל אותה. בסופו של דבר תפס יופיטר את מקומו של סטורן, כפי שחזתה הנבואה.
גויה מעולם לא העניק שמות לעבודות שיצר ב"קינטה דל סורדו". השמות ניתנו להם על ידי אחרים לאחר מותו[2], וציור זה ידוע גם בשמות "סטורן" פשיטא, "סטורן טורף את בנו" או "סטורן טורף את בניו".
הציור עריכה
גויה מתאר את סטורן טורף אחד מבניו. ראשו של הבן וחלק מזרועו השמאלית כבר נאכלו. הזרוע הימנית נאכלה כפי הנראה גם היא, על אף שייתכן גם כי היא מוסתרת, מקופלת בקדמת הגוף ונמעכת תחת אחיזתו החזקה של סטורן. סטורן נראה בדיוק כשהוא נוגס נגיסה נוספת מהזרוע השמאלית. בעודו מגיח מהחושך, פיו נפער ועיניו מתרחבות לרווחה. התמונה חשוכה, והבהירות היחידה בה היא בבשר הלבן, בדם האדום שנוזל מהגופה ובפרקי האצבעות הלבנים של סטורן שמחוברים לאצבעות הלוחצות לתוך גב הגופה. ישנן עדויות שייתכן כי הציור צויר במקור כך שהציג פין זקוף חלקית של סטורן[3], אך גם אם אלמנט זה היה בציור המקורי, תוספת זו נעלמה בעקבות דרדור במצב השימור של הציור עם הזמן, או שהיא הושמטה במהלך העברת העבודה לבד הקנבס; בציור שנותר כיום אזור המפשעה של סטורן אינו ברור. ייתכן אף כי אלמנט זה בציור הועלם וכוסה בשכבת צבע נוספת בטרם הוצגה העבודה לציבור[4].
למשמעות היצירה הוצעו כמה פרשנויות: הקונפליקט בין הצעירים לבאים בימים, הזמן כזולל הכול (סטורן הוא אל הזמן), זעם האלים ומשל למצב בספרד, שבה כילתה המולדת את בניה ובנותיה במלחמה ובמהפכות. היו אף פרשנויות שנאחזו ביחסיו של גויה עם בנו שלו, חאווייר, היחיד מבין ששת בניו שנותר בחיים עד לגיל בגרות, או עם לאוקדיה וייס (Leocadia Weiss), מנהלת משק הבית שהתגוררה בביתו ושייתכן שאף הייתה המאהבת שלו; את מינה של הגופה הנאכלת לא ניתן לקבוע בוודאות. אם גויה כתב הערות כלשהן על הציור, הן לא נותרו; מאחר שהוא מעולם לא ייעד את הציור להצגה פומבית, כפי הנראה לא היה לו עניין רב בהסבר משמעות היצירה. על הציור נאמר שהוא "חיוני לתפיסת מצבו של האדם בזמנים המודרניים, בדיוק כפי שציורי תקרת הקפלה הסיסטינית מאת מיכלאנג'לו חיוניים להבנת הלך הרוח במאה ה-16"[5].
ייתכן שגויה הושפע בציורו זה מציור בעל שם זהה של פטר פאול רובנס משנת 1636 (ראו משמאל). ציורו של רובנס, המוצג אף הוא במוזיאון הפראדו, בהיר יותר ומציג הסתכלות קונבנציונלית יותר על המיתוס היווני: ציורו מציג במידה פחותה, לעומת זה של גויה, את מעשה האכילה כבעל אופי קניבלי אכזרי. עם זאת, היו מבקרי אמנות שסברו כי ציורו של רובנס הוא דווקא זה הזוועתי יותר: האל מוצג כרוצח מחושב וחסר רחמים, שבמעשה הנובע מחשש לעמדת הכוח הרמה שלו, רוצח את ילדו התמים, יוצא חלציו. נקודת המבט של גויה, לעומת זאת, מציגה אדם שנטרפת דעתו על שום מעשה הרצח של בנו. בנוסף, גופת הבן בציורו של גויה מציגה מבנה גוף של אדם מבוגר, ולא של תינוק חסר ישע, כמו זה המופיע בציורו של רובנס. בשנים 1796-1797 צייר גויה בגיר ציור נוסף באותו נושא, ציור שנשא צביון דומה יותר ליצירתו של רובנס: שם היה סטורן דומה במראהו לזה של רובנס, הוא נגס בעדינות ברגלו של אחד מבניו בעוד הוא אוחז ברגל השנייה כמו ברגל של עוף, והציור לא הכיל את מאפייני האלימות או הטירוף שהופיעו בעבודתו המאוחרת יותר. חוקרו של גויה פרד ליכט העלה ספקות, עם זאת, בנוגע לכותרת המסורתית המוענקת לציור זה, מאחר שהבחין שכמה מהמאפיינים האיקונוגרפיים הקלאסיים המקושרים עם סטורן נעדרים מהציור, ומאחר שגופו של היצור הקטן יותר שבציור אינו מזכיר גוף של תינוק[2]. כמו כן, הישבן המעוגל והירכיים הרחבות של הגופה חסרת הראש, יש בהם כדי לערער על זיהויה של הדמות כזכר[6].
היציאה מ"קינטה דל סורדו" לעין הציבור עריכה
על אף ש"הציורים השחורים" לא נועדו להצגה פומבית, הם נחשבים חלק חשוב במורשתו הציורית של גויה. כאשר גויה הוציא את עצמו ל"גלות" יזומה בצרפת בשנת 1823, הוא הוריש את ה"קינטה דל סורדו" לנכדו, מריאנו. לאחר שעבר כמה בעלים, הגיע הבית ב-1874 לידיו של הברון הבלגי אמיל ד'ארלנז'ה (Emile d'Erlanger). לאחר 70 שנה על קירות ה"קינטה דל סורדו", התדרדר מצב השימור של הציורים, ועל מנת לשמר אותם, הם הועברו ביוזמת הבעלים החדשים של הבית לקנבס, תחת השגחתו של אוצֵר מוזיאון הפראדו, סלבדור מרטינס קובלס (Salvador Martinez Cubells). הם הוצגו לציבור בתערוכה העולמית של פריז (1878), ובסופו של דבר תרם אותם ד'ארלנז'ה לספרד.
פגעי הזמן, וכן הנזק הבלתי נמנע הכרוך בפעולה העדינה של העברת הטיח המתפורר לבד הקנבס, הצריכו עבודת רסטורציה למרבית העבודות, וייתכן כי פרטים מסוימים בעבודות אבדו. עם זאת, נראה ש"סטורן טורף אחד מבניו" שרד בצורה טובה יותר ממרבית העבודות האחרות.
לקריאה נוספת עריכה
- Connell, Evan (2004). Francisco Goya: A Life. Counterpoint. pp. 256. ISBN 9781582433073.
- Licht, Fred (1983). Goya: The Origins of the Modern Temper in Art. Icon. p. 288. ISBN 0064301230.
- Morden, Karen, and Pulimood, Stephen (2006). Stephen Farthing (ed.). 1001 Paintings You Must See Before You Die. London: Quintet Publishing Ltd. ISBN 1-84403-563-8.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
קישורים חיצוניים עריכה
- "Saturn Devouring One of His Sons". Museo del Prado. נבדק ב-27 בפברואר 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - E. Weems. "The Black Paintings: Saturn". נבדק ב-27 בפברואר 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - Jay Scott Morgan. "The Mystery of Goya's Saturn". New England Review. אורכב מ-המקור ב-2006-12-13. נבדק ב-27 בפברואר 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - "Goya's Black Paintings". theartworlf. נבדק ב-27 בפברואר 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - Milko A. García Torres. "Francisco José Goya". Pinacoteca Universal Multimedia (בספרדית). Madrid: F & G Editores. אורכב מ-המקור ב-2007-03-03. נבדק ב-27 בפברואר 2007.
{{cite web}}: (עזרה)