סימונס דאוקנטס
סימונס דאוקנטס (ליטאית: Simonas Daukantas; 28 באוקטובר 1793 – 6 בדצמבר 1864) היה סופר, היסטוריון ואתנוגרף סאמוגיטי-ליטאי, ממניחי היסודות ללאומיות הליטאית המודרנית.
 | |
| לידה |
28 באוקטובר 1793 קלביאיי, ליטא  |
|---|---|
| פטירה |
24 בנובמבר 1864 (יוליאני) (בגיל 71) Papilė, ליטא |
| מדינה |
ליטא |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת וילנה |
| שפות היצירה |
ליטאית |
  | |
ביוגרפיה עריכה
דאוקנטס נולד בקלביאיי שבסאמוגיטיה, המחוז הצפון-מערבי של ליטא ההיסטורית (ובאותם ימים, בגוברניית וילנה של האימפריה הרוסית), למשפחת יערן. על אף מעמדו הנמוך, הצליח להתקבל לגימנסיה בווילנה ב-1814, וב-1817 זייף מסמכים שהעידו על מוצא מהאצולה ונרשם ללימודי משפטים באוניברסיטה בעיר. הוא לימד את עצמו פולנית, רוסית, גרמנית וצרפתית כאוטודידקט. הוא השלים את חובותיו ב-1822, אך קיבל את התעודה רק ב-1825 בשל דיכוי אגודות סטודנטים. במהלך שנותיו באוניברסיטה התקרב לאחרים ממוצא ליטאי. כמו כן למד מספר קורסים עם יואכים ללוול, מחשובי ההיסטוריונים הפולנים בזמנו, והחל לטפח את תפישתו הלאומית.[1]
מאז איחוד לובלין ב-1596 היו השפה והתרבות הפולניות דומיננטיות באיחוד הפולני-ליטאי. האצולה בדוכסות הגדולה של ליטא זנחה את השפה הליטאית והותירה אותה רק לשכבות הנמוכות; בניה ראו עצמם כ"gente Lithuanus, natione Polonus" (לטינית: ליטאים במוצאם, פולנים באומתם). מעט השימוש הספרותי בשפה נעשה רק בליטא הפרוסית, מחוץ לאיחוד. בראשית המאה ה-19 התחוללה תנועת תחייה תרבותית בזעיר אנפין בחבל סאמוגיטיה המבודד, שהאצולה הזוטרה בו הייתה עניה וקרובה יחסית לאיכרות ושמרה על זיקה לניב המקומי. היא הובלה על ידי דמויות כמו חוקר הפולקלור דיוניזאס פושקה, שדאוקנטס וחבריו הסטודנטים היו מאוהדיו, ונתמכה גם על ידי הרוזן ניקולאי רומיאנצב ששאף להחליש את הקרבה לפולין (הוא נקט במדיניות דומה כלפי עמים קטנים אחרים). התנועה הסאמוגיטית הייתה מקומית ושמרה על זיקה חזקה לפולניוּת;[2] דאוקנטס, ששאף לייצג את מעמד הצמיתים המופלה שנולד לתוכו ואת תרבותו העממית, היה הראשון לכתוב את ההיסטוריה של הליטאים כלאום בפני עצמו.
ללוול, מורהו הראשי, פיאר את העבר המשותף לנתיני האיחוד תחת מה שתיאר כהשפעה המתרבתת הפולנית והציג את חלוקת פולין כסופו של תור זהב. בעוד שעמיתו לספסל הלימודים של דאוקנטס אדם מיצקביץ', בעצמו בן לאב ליטאי ויליד חבל בו דוברה בלארוסית ישנה, אימץ ראייה זו והפך את ההיסטוריה של האיחוד לנקודת מוצא ללאומיות רומנטית שהפולניות הייתה במרכזה, דאוקנטס נקט בעמדה קוטבית. הוא הקפיד לכתוב את כל ספריו בליטאית – עקב כך הרים גם תרומה לשונית חשובה, וטבע תחדישים רבים – ואת תולדות רפובליקת שני העמים הפך לפרק אפל. תור הזהב של ליטא, לשיטתו, היה בימים שלפני המאה ה-14, בטרם התנצרו השבטים הפגאניים שלה בהשפעת פולין. קבלת הנצרות הפכה במפעלו ההיסטורי לנקודה ממנה התחילה ההידרדרות של עמו, שהפך לשותף נחות באיחוד פוליטי הולך ומתהדק עם השכנה ממערב.[3]
כבר ב-1822 חיבר את ספרו הראשון, "מפעלות הליטאים והסאמוגיטים הקדומים" (Darbai senųjų lietuvių ir žemaičių), שכמו מרבית עבודותיו יצא לאור רק אחרי מותו. מ-1825 עבד כמתורגמן במשרדי מושל ריגה. ב-1835 יצא לסנקט פטרבורג כדי להמשיך בתפקידו בלשכה הכללית לענייני ליטא, בה נשמרו רשומות הדוכסות הגדולה. דאוקנטס מצא חומר רב בארכיב, והעביר מאות מסמכים עתיקים להיסטוריון תאודור נארבוט שחיבר סדרה בת עשרה כרכים על תולדות הדוכסות בפולנית. דאוקנטס סלד מהזדהותו של עמיתו עם הפולנים ובמכתב מ-1843 הפציר בו לדחות את רעיונותיו של ללוול ולא להבליע את ההיסטוריה של ליטא. הוא עצמו הוסיף לחבר סיפורים קצרים בשפת אמו ולנסוע בחופשותיו לאזורי הכפר במולדתו כדי לאסוף מידע אתנוגרפי; הוא קיבל מימון ותמיכה משרידי הרשת שהקים רומיאנצב בזמנו. ב-1838 ערך מילון ליטאי-לטיני והוציא לאור עוד ספר היסטוריה על תולדות סאמוגיטיה.
ב-1845 התפרסם חיבורו המשפיע ביותר (בשם הבדוי י. לאוקיס), "דמותם של אנשי הרמה והשפלה הליטאים הקדומים" (Budą Senowęs Lietuwiû kalneniu ir Żemaitiû). היה זה הפרסום המחקרי המשמעותי הראשון בשפה, ודאוקנטס פרס בו את עיקרי תפישתו ההיסטורית והציג את בני קונפדרציית השבטים הקדומה כפגאנים שחיו בקרבה לטבע בתוך יערות עבותים וקיימו אורח חיים דמוקרטי-למחצה, שהלך והתנוון בהשפעה פולנית. בניגוד ליצירותיו האחרות ששמר לעצמו, "אנשי הרמה והשפלה" זכה לתהודה גדולה בקרב האינטליגנציה דוברת-הליטאית שהחלה להתגבש בארצו והורכבה מבני איכרים שהתקדמו, כמותו. כמו כן, הכחיש את האגדה המקובלת על מוצא עמו, שנטבעה בימי הרנסאנס, לפיה היו הליטאים צאצאיהם של רומאים שנמלטו בימי נירון קיסר. בהסתמך על בלשנות השוואתית ועל הדמיון שמצא בין הליטאית העתיקה לסנסקריט, קבע כי מקורם היה בהודו הקדומה. הוא ערך הקבלה בין מגוון אלוהויות ודיות למעט הידוע על הפנתיאון הליטאי, בהתבסס על רשומות טבטוניות ששרדו.[4] בשנים הבאות ערך אנתולוגיות של סיפורים ושירים עממיים שליקט.
ב-1850 שב דאוקנטס לליטא. הוא התיישב בקאונס והצטרף למעגל המלומדים שפעל סביב בישוף סאמוגיטיה, מודיאיוס ולנצ'יוס, מי שנחשב למבשר הלאומיות הליטאית ולפטרונה בשלבי הנצתה. ולנצ'יוס לא העריך במיוחד את האתנוגרף: למרות נטייתו הפרוטו-לאומית החזקה, אפילו הוא סבר שדאוקנטס מגזים בהתלהבותו הרומנטית ובקבלה הלא-ביקורתית של מקורות ישנים. פעם תהה בפניו אם היה שיכור כשחיבר אחד מספריו. חוגו של הבישוף היה עדיין קרוב יחסית לתנועה הסאמוגיטית: הרוב המוחלט של הציבור כמעט ולא התייחס אליהם. דאוקנטס מת ב-1864.[5]
שחרור הצמיתים ב-1861, מרד ינואר ב-1863 ומדיניות הרוסיפיקציה הקשיחה שנאכפה לאחריו יצרו את התנאים להתפתחותה של תנועה לאומית בשנות ה-70 והלאה. ראשיה של זו, כמו יונאס בסנביצ'יוס, הושפעו רבות מההיסטוריוגרפיה של דאוקנטס, בעיקר מדחייתו המוחלטת את הזיקה לפולין. אף כי אמינותם ואיכותם של חיבוריו נמוכה מאוד, וכתביו נחשבים יותר לספרות מאשר להיסטוריה, בבידול שערך בין תולדות הליטאים לאלו של הרפובליקה המשותפת הניח את התשתית לצמיחת הלאומיות הליטאית.[3] דמותו הופיעה על שטרות ובתי-ספר נקראו על שמו בכל המדינה; גם הכיכר מול ארמון הנשיאות בווילנה נושאת את שמו.
לקריאה נוספת עריכה
- Virgil Krapauskas, Nationalism and Historiography: The Case of Nineteenth-Century Lithuanian Historicism, East European Monographs, 2000.
קישורים חיצוניים עריכה
- Vincent Trumpa, Simonas Daukantas, Historian and Pioneer of Lithuanian National Rebirth, 1965.
- מוזיאון דאוקנטס
- סימונס דאוקנטס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Steven Seegel, Mapping Europe's Borderlands: Russian Cartography in the Age of Empire, University of Chicago Press, 2012. עמ' 61-63.
- ^ Linas Eriksonas, National Heroes and National Identities: Scotland, Norway, and Lithuania, Peter Lang, 2004. עמ' 271-273.
- ^ 1 2 Marcel Cornis-Pope, John Neubauer, History of the Literary Cultures of East-Central Europe: Junctures and Disjunctures in the 19th and 20th Centuries, Volume 2, John Benjamins Publishing, 2004. עמ' 20-21.
- ^ Gábor Klaniczay, Multiple Antiquities - Multiple Modernities: Ancient Histories in Nineteenth Century European Cultures, Campus Verlag, 2011. עמ' 176-180.
- ^ Tomas Balkelis, The Making of Modern Lithuania, Routledge, 2009. עמ' 9-10.