סעיף 48 (חוקת רפובליקת ויימאר)

סעיף 48 לחוקת רפובליקת ויימאר איפשר לנשיא, בנסיבות מסוימות, לנקוט באמצעי חירום ללא הסכמה מראש של הרייכסטאג. סמכות זו הובנה ככוללת תיקון "צווי חירום".[1] סעיף זה איפשר לקנצלר אדולף היטלר, עם צווי חירום שהוציא הנשיא פול פון הינדנבורג, ליצור דיקטטורה טוטליטרית במהלך עליית המפלגה הנאצית לשלטון בתחילת שנות ה-30.

נוסח הסעיףעריכה

Artikel 48 סעיף 48
Wenn ein Land die ihm nach der Reichsverfassung oder den Reichsgesetzen obliegenden Pflichten nicht erfüllt, kann der Reichspräsident es dazu mit Hilfe der bewaffneten Macht anhalten. במקרה שמדינה [2] לא תמלא את החובות המוטלות עליה על פי חוקת הרייך [3] או על פי חוקי הרייך, נשיא הרייך רשאי לעשות שימוש בכוחות המזוינים כדי לכפות עליה לעשות זאת.
Der Reichspräsident kann, wenn im Deutschen Reiche die öffentliche Sicherheit und Ordnung erheblich gestört oder gefährdet wird, die zur Wiederherstellung der öffentlichen Sicherheit und Ordnung nötigen Maßnahmen treffen, erforderlichenfalls mit Hilfe der bewaffneten Macht einschreiten. Zu diesem Zwecke darf er vorübergehend die in den Artikeln 114, 115, 117, 118, 123, 124 und 153 festgesetzten Grundrechte ganz oder zum Teil außer Kraft setzen. אם הביטחון והסדר הציבורי נמצאים בסכנה או מופרעים קשות בתוך הרייך הגרמני, נשיא הרייך רשאי לנקוט באמצעים הדרושים להשבתם, להתערב במידת הצורך בסיוע הכוחות המזוינים. לצורך כך הוא רשאי להשעות לזמן מה, באופן מלא או חלקי, את זכויות היסוד הקבועות בסעיפים 114, 115, 117, 118, 123, 124 ו-153.
Von allen gemäß Abs. 1 או Abs. 2 dieses Artikels getroffenen Maßnahmen hat der Reichspräsident unverzüglich dem Reichstag Kenntnis zu geben. Die Maßnahmen sind auf Verlangen des Reichstags außer Kraft zu setzen. על נשיא הרייך להודיע לרייכסטאג ללא דיחוי על כל האמצעים שננקטו בהתאם לפסקאות 1 או 2 של סעיף זה. יש לבטל צעדים אלה על פי דרישת הרייכסטאג.
Bei Gefahr im Verzuge kann die Landesregierung für ihr Gebiet einstweilige Maßnahmen der in Abs. 2 bezeichneten Art treffen. Die Maßnahmen sind auf Verlangen des Reichspräsidenten oder des Reichstags außer Kraft zu setzen. אם סכנה קרבה, מדינה רשאית לנקוט באמצעים זמניים בשטחה כמפורט בפסקה 2. יש לבטל צעדים אלה על פי דרישתו של נשיא הרייך או של הרייכסטאג.
Das Nähere bestimmt ein Reichsgesetz. הפרטים ייקבעו בחוק הרייך.[4]

היסטוריהעריכה

 
הוגו פרויס מנסחה של חוקת רפובליקת ויימאר

עם תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הכריז פיליפ שיידמן, מדינאי סוציאל-דמוקרט, על הקמת רפובליקה גרמנית סוציאליסטית, וראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית פרידריך אברט נבחר להיות נשיאה הראשון. הצעד הבא שננקט על מנת לייצב ולבסס את השלטון היה כינון חוקה, היא חוקת ויימאר. הממשלה אימצה את הנוסח של פרופסור הוגו פרויס, והחוקה נחתמה והתקבלה ב-11 באוגוסט 1919.

בתקופת שלטונו של אברט שרר תוהו ובוהו פוליטי כלכלי וחברתי. בעקבות הסכם ורסאי, סבלה גרמניה מהיפר-אינפלציה קיצונית בין 1921 ל-1923. ולאחר מכן בגלל סירובה לשלם לצרפת פיצויים על מלחמת העולם הראשונה השתלטו הצרפתים על חבל הרוהר החשוב לתעשייתה וכלכלתה של גרמניה עד 1925. בשל נסיבות אלו השתמש אברט בסעיף 48 ב-136 הזדמנויות שונות, בהן הפקדת ממשלות שנבחרו כדין בסקסוניה ובתורינגיה, כאשר אלה נראו חסרות סדר.[5] והענקת מרחב פעולה ניכר לקנצלר וילהלם קונו על מנת להתמודד עם האינפלציה ועם עניינים הקשורים לרייכסמארק.[דרוש מקור]

גם יורשו של אברט בנשיאות, פול פון הינדנבורג השתמש רבות בסעיף 48. במהלך הקיץ של שנת 1930, מצא הקנצלר היינריך ברונינג [6] שממשלתו אינה מסוגלת להשיג רוב פרלמנטרי להעברת הרפורמה הפיננסית שלה, שנדחתה על ידי הרייכסטאג.[7] אך הממשלה לא ניסתה ברצינות לנהל משא ומתן עם הפרלמנט ולמצוא מודוס ויוונדי. אלא במקום זאת, ברונינג ביקש מהידנבורג להכריז על מצב חירום ולהפעיל את סעיף 48 על מנת להעביר את הצעת החוק כצו חירום ובכך לתת לממשלת ברונינג את הסמכות לפעול ללא הסכמת הרייכסטאג.[8] כאשר הינדנבורג נתן את סמכותו והוציא את הצו, דחה אותו הרייכסטאג, ברוב קטן, ולפי סעיף 48, הצבעה זו ברוב של חברי הרייכסטאג פסלה את הצו הנשיאותי.[9] בשל התמוטטות השלטון הפרלמנטרי בזמן שהמשבר הכלכלי דרש פעולה, ביקש ברונינג מהינדנבורג לפזר את הפרלמנט ולקרוא לבחירות חדשות. הרייכסטאג פוזר בהתאם ב-18 ביולי ובחירות חדשות נקבעו ל-14 בספטמבר 1930.[10] [11]

הבחירות הביאו לגדילה משמעותית בכוחן של המפלגות הקיצוניות, הן של הקומוניסטים והן, באופן דרמטי ביותר,של הנאצים, על חשבון מפלגות המרכז המתונות.[12] וכך, גיבוש רוב פרלמנטרי הפך לקשה אף יותר עבור ברונינג. למעשה, רק כדי לנהל את הממשלה כרגיל הוא נאלץ לבקש מהינדנבורג להפעיל את סעיף 48 מספר פעמים בין 1930 ל-1932. גם הממשלות שלאחר ברונינג תחת הקנצלרים פרנץ פון פאפן וקורט פון שלייכר במהלך השנה הסוערת 1932 נאלצו לבקש צווי חירום נשיאותיים מהינדנבורג כאשר גם הם מצאו שבלתי אפשרי להשיג רוב פרלמנטרי כאשר המפלגות הקיצוניות בשמאל ובימין צברו כוח כה רב.[דרוש מקור]

הפניות החוזרות ונשנות של ממשלות הרפובליקה לסעיף 48 במקום החקיקות המוסדרות דרך הפרלמנט סייעה לחתום את גורלה של רפובליקת ויימאר. בעוד שהבקשה הראשונה של ברונינג לצו חירום הייתה אולי עם כוונות טובות, השימוש בסעיף הפך יותר ויותר לשימוש לא בתגובה לשעת חירום ספציפית אלא כתחליף למנהיגות פרלמנטרית נעדרת. השימוש המופרז בצווי החירום הנשיאותיים והעובדה שהקנצלרים כבר לא היו אחראים בפני הרייכסטאג אלא בפני הנשיא, נטל כנראה חלק משמעותי באובדן אמון הציבור בדמוקרטיה החוקתית, שהוביל בתורו לעליית המפלגות הקיצוניות האנטי-דמוקרטיות.[דרוש מקור]

השימוש הנאציעריכה

ב-30 בינואר 1933, אדולף היטלר מונה לקנצלר. בהיעדר רוב ברייכסטאג, היטלר הקים קואליציה עם מפלגת העם הלאומית הגרמנית. זמן לא רב לאחר מכן, הוא הכריז על יציאה לבחירות ב-5 במרץ. כשבוע לפני מועד הבחירות, ב-27 בפברואר, שריפת הרייכסטאג פגעה בבית הפרלמנט בברלין. בטענה שהשריפה היא הצעד הראשון במהפכה קומוניסטית, הנאצים גרמו לנשיא הינדנבורג לחתום על צו שרפת הרייכסטאג.[דרוש מקור]

על פי הצו, שהוצא על בסיס סעיף 48, ניתנה לממשלה סמכות לצמצם זכויות חוקתיות, לרבות חופש הביטוי, חופש העיתונות, הביאס קורפוס וחופש ההתאגדות. גם בוטלו הגבלות חוקתיות על חיפושים והחרמת רכוש.[דרוש מקור]

צו האש של הרייכסטאג היה אחד הצעדים הראשונים שהנאצים נקטו לקראת הקמת דיקטטורה חד-מפלגתית בגרמניה. עם כמה תפקידי ממשלה מרכזיים בידיהם ועם השעיית ההגנות החוקתיות על חירויות האזרח, הנאצים להפחיד ולעצור את התנגדותם, בפרט את הקומוניסטים. עקב השימוש בסעיף 48, לדיכוי זה הייתה חותמת של חוקיות.

הבחירות שהתקיימו לאחר מכן ב-5 במרץ העניקו לקואליציית הנאצים והDNVP רוב דחוק ברייכסטאג. אף על פי כן, הנאצים הצליחו לתמרן ולהעביר חוק ההסמכה ברוב של שני שלישים מהפרלמנט ב-23 במרץ 1933, ובכך למעשה ביטלו את סמכות הרייכסטאג והפקידו את סמכותו בידי הקבינט (למעשה, הקנצלר).

במהלך השנים השתמש היטלר בסעיף 48 כדי להעניק לדיקטטורה שלו חותמת של לגיטימיות חוקית. אלפי גזירותיו התבססו במפורש על צו האש של הרייכסטאג, ומכאן על סעיף 48. זו הייתה הסיבה העיקרית לכך שהיטלר מעולם לא ביטל רשמית את חוקת ויימאר, למרות שלמעשה היא הפכה לאות מתה עם העברת חוק ההסמכה.

לקחיםעריכה

השימוש לרעה בסעיף 48 היה טרי בתודעתם של מנסחי חוקת גרמניה. לכן הם החליטו לרסן באופן משמעותי את סמכויותיו של הנשיא, עד כדי כך שהוא, בניגוד לקודמו בוויימאר, נחשב בעיקר תפקיד ייצוגי ולא ביצועי. כמו כן, כדי למנוע מממשלה להיאלץ להסתמך על צווי חירום נשיאותיים כדי להתנהל הם קבעו כי ניתן להדיח קנצלר מתפקידו רק באמצעות הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית. כלומר, ניתן להדיח קנצלר רק אם יורשו הפוטנציאלי כבר מקבל רוב.[דרוש מקור]

סעיף 48 של חוקת ויימאר השפיע גם על מנסחי החוקה הצרפתית של הרפובליקה הצרפתית החמישית שסעיף 16 שלה מאפשר באופן דומה לנשיא צרפת לשלוט במצבי חירום באמצעות צווי חירום נשיאותיים.[13] הסעיף הצרפתי, לעומת הגרמני, כולל אמצעי הגנה חזקים הרבה יותר מפני שימוש לרעה: הנשיא נדרש להתייעץ עם ראש הממשלה ונשיאי שני בתי הפרלמנט לפני הכרזה על צווי חירום; צווים אלה, בתורם, אינם יכולים לשמש להשעיית זכויות וחירויות האזרח, אלא נדרשים להיות מתוכננים מראש על מנת להחזיר את הכללים הרגילים של החוקה. מה שמונע שימוש בהם כתחליף לאמון הפרלמנטרי. סעיף 16 אוסר על פירוק האספה הלאומית, בעוד שהפרלמנט שומר על הזכות להגיש צווי חירום למועצה החוקתית, שבסמכותה לפסול אותם אם לא קיימים עוד התנאים הדרושים להפעלת הסעיף.

פרשנותעריכה

הניסוח של סעיף 48 לא הגדיר במדויק את סוג החירום שיצדיק את השימוש בו ולא העניק במפורש לנשיא את הסמכות לחוקק. עם זאת, סמכות חקיקה נשיאותית השתמעה בבירור, שכן הסעיף נתן במפורש לרייכסטאג את הסמכות לבטל את צו החירום ברוב רגיל. הסמכות הזו של הפרלמנט רמזה שצו יכול, בין אם בנוסחו המפורש ובין אם בהפעלתו, לפגוע בתפקודו החוקתי של הרייכסטאג.[14]

סעיף 48 חייב את הנשיא להודיע מיד לרייכסטאג על הוצאת צו החירום ונתן לרייכסטאג סמכות לבטל את צו החירום. הרייכסראט, הבית העליון של הפרלמנט בו ישבו נציגי המדינות, כלל לא היה מעורב בתהליך.[14][5] לפי סעיף 25 של החוקה במקרה ואכן הרייכסטאג מבטל את הצו, הנשיא יש יכולת להגיב בפיזור הרייכסטאג וקריאה לבחירות חדשות בתוך 60 יום.

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Singular, Notverordnung.
  2. ^ The German term Land translates into English most appropriately as "state", as Weimar Germany, like Germany under the monarchy until 1918 and the modern Federal Republic, was a federation consisting of several Länder with some degree of autonomy.
  3. ^ Reich translates literally as "empire" or "realm". The term persisted even after the end of the monarchy in 1918. The German state's official name was therefore Deutsches Reich through the Weimar Republic and to the end of World War II.
  4. ^ No such law was ever enacted: Olechowski, Thomas (2020). Hans Kelsen: Biographie einer Rechtswissenschaftler. Tübingen: Mohr Siebeck. p. 510. doi:10.1628/978-3-16-159293-5. ISBN 978-3-16-159293-5.
  5. ^ 1 2 Evans, Richard J. (2004). The Coming of the Third Reich. Penguin. pp. 80–84. ISBN 1-59420-004-1.
  6. ^ He was appointed Chancellor on 30 March 1930 after considerable political intrigue
  7. ^ On 16 July, the Chancellor presented his wide-ranging financial bill to the Reichstag; it sought, among other things, to reform government finances through both higher taxes and decreases in government spending (an obviously deflationary policy). The government bill was rejected by the Reichstag, by a vote of 256 to 193,
  8. ^ This was, in fact, the first time that a bill which had been legislatively rejected was later promulgated by way of executive decree, and the constitutionality of such "second bite at the apple" tactics has been questioned (Kershaw, pp. 320–325).
  9. ^ The Social Democrats cooperated with the Nazis to reject the decree, as did Alfred Hugenberg's Nationalists and the Communists. See Maehl, The German Socialist Party, p. 168. The decree was voted down, by a vote of 236 to 221.
  10. ^ Under the constitution, new elections had to be held within 60 days of the dissolution
  11. ^ Historians have not been kind to Brüning. According to Maehl (p 168), the Chancellor "foolishly" dissolved the Reichstag as a result of the financial imbroglio. The decision to dissolve parliament was, in Kershaw's phrase, one of "breathtaking irresponsibility." Brüning had stunningly misjudged the discontent and anger within the country. It is difficult to avoid the conclusions that (a) the democratic processes–namely, parliamentary negotiation to achieve a working majority, either on a single piece of legislation or on a legislative program–were just too difficult for this cast of characters and (b) the parties were too parochial and self-interested to cooperate in the greater interests of the whole (Kershaw, Vol 1, pp. 324–325; Hubris, pp. 73–75; Collier, p. 167). Collier maintains that this single act–the dissolution in the face of a legitimate exercise by the Parliamentary body of its constitutional authority–was one of them most crucial steps in the Nazi rise to power, as it demonstrated the contempt in which the President and his advisers held the concept of democracy and the function of the Reichstag. "It ... marks the shift from parliamentary ... to presidential government ... [which] gave the Nazis a 'legal' route to success that Hitler so needed" (Collier and Pedley, p. 167).
  12. ^ See Election Results. The Nazis increased their seats from a pitiful 12 to a respectable 107, out of a total of 577, becoming the second largest party in the Reichstag as a result; only the Social Democrats were larger at 143 seats.
  13. ^ Skach, C., 2005. Borrowing Constitutional Designs. Princeton University Press, p.104.
  14. ^ 1 2 Mommsen, Hans (1998). The Rise and Fall of Weimar Democracy. UNC Press. pp. 57–58. ISBN 0-8078-4721-6. ("Mommsen")(confirming that only a simple majority of Reichstag was necessary to overturn an emergency decree)