חופש העיתונות נחשב בעיני רבים לאחד מערכי היסוד של מדינה דמוקרטית. לדעתם, כדי להבטיח את תפקוד השלטון יש להבטיח את אי־תלותה של העיתונות בשלטון ולהגן עליה מפני איומים מצדו. אי־תלות זו נתפשת בעיניהם כתמצית חופש העיתונות.

הרציונל העומד בבסיס התמיכה בעקרון זה בעיני הדוגלים בו הוא האינטרס של כל שלטון להמשיך ולשלוט. לצורך כך גורמי המפתח במנגנון השלטוני ירצו להימנע מכל צורה של פיקוח או ביקורת עליו. העיתונות מצד שני, עשויה לספק מידע על המתרחש במדינה ובעולם בכך היא ממלאת פונקציה של פיקוח על השלטון. בנוסף, העיתונות מספקת במה להעלאת דעות, רעיונות והצעות חלופיות לשלטון ולמדיניות ובכך היא ממלאת פונקציה של ביקורת. כדי שהעיתונות תוכל למלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר יש להבטיח את עצמאותה. חופש עיתונות זה בא לידי ביטוי בשני אופנים עיקריים: היכולת לכתוב ביקורת על השלטון ללא חשש מצנזורה. ובחיסיון עיתונאי - שמירה על זהותו של מקור.

בשנת 1993 קבע האו"ם את ה־3 במאי כיום חופש העיתונות כדי להדגיש את הצורך בחשיבות הנושא.

תוכן עניינים

חופש העיתונות בעולםעריכה

 
קריאת עיתונים בהודו.

ברבות ממדינות הדמוקרטיות חופש העיתונות מעוגן בחוקה, ובהן:

  • בארצות הברית, התיקון הראשון לחוקה האמריקנית אוסר על חקיקה העלולה לפגוע בין היתר בחופש הדיבור ובחופש העיתונות.

יש מדינות שבהם חופש העיתונות נרמס, למשל באמצעות כליאתם של עיתונאים. בטורקיה, למשל, בשלושת החודשים הראשונים של 2010 עמדו לדין 216 עיתונאים, בעיקר בגין הפרת החוק למלחמה בטרור, או הסעיף האוסר על פגיעה באומה הטורקית.[1]

חופש העיתונות בישראלעריכה

חופש העיתונות בישראל אינו מעוגן בחקיקה ראשית או משנית, אלא בפסיקות בית המשפט העליון, למן ההכרעה בבג"ץ קול העם שניתנה בשנת 1953.

עד לאחרונה, הייתה לממשל בישראל, בניגוד לרבות מהדמוקרטיות האחרות, סמכות לסגור עיתונים. סמכות הסגירה הייתה על פי פקודת העיתונות משנת 1933 אשר חייבה לקבל רישיון ממשלתי לפני הוצאה לאור של עיתון, ואפשרה לסגור עיתונים כמעט ללא התראה. - פקודת העיתונות בוטלה בעקבות עתירה לבג"ץ שהוגשה על ידי האגודה לזכויות האזרח[2] והחלטת הכנסת מיום 29.5.2017[3].

בנוסף, תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945 כוללות, בין היתר, הענקת סמכויות רחבות לצנזורה הצבאית, כדי למנוע חיכוכים בלתי פוסקים בין אמצעי התקשורת לצנזורה, התקבל בשנת 1949 "הסכם הצנזורה" ועודכן שנית בשנת 1951 בין נציגי התקשורת לנציגי צה"ל. על פי ההסדר זה העיתון ביצע מעין צנזורה עצמית בנושאים הקשורים לביטחון המדינה. בתמורה הצנזורה הצבאית התחייבה שלא להפעיל את הסמכויות הנרחבות שמקנה לה החוק, אם הדבר לא היה נחוץ. הסכם זה החזיק מעמד עד פרשת "שניצר" בשנת 1988, בה חידד בג"ץ את מטרתה של ועדת הצנזורה למנוע פרסום של ידיעות רק כאשר יש "ודאות קרובה" לפגיעה בביטחון המדינה.

מדד חופש העיתונותעריכה

מדד חופש העיתונות הוא מדד שמפרסם מדי שנה ארגון עיתונאים ללא גבולות. המדד מדרג את מדינות העולם, כאשר ציון נמוך פירושו רמת חופש גבוהה. במדד 2017 דורגו במקומות האחרונים צפון קוריאה עם ציון 84.98, אריתריאה (84.24) וטורקמניסטן (84.19). בארבעת המקומות הראשונים דורגו מדינות נורדיות ובראשן נורווגיה (7.6). ישראל דורגה במקום 91 מתוך 180 עם ציון 31.01.

התנגשויות של חופש העיתונותעריכה

במדינות רבות קורה לא אחת שזכויות אדם עשויות להיפגע על ידי זכויות אחרות המתנגשות עימן. חופש העיתונות מתנגש לא אחת עם זכויות יסוד וחרויות אחרות שיש המזהים עם דמוקרטיה, למשל במקרים הבאים:

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה