סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות

סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות (1945) מתייחס לשמירת זכויותיהם של מדינות ועמים כאשר טריטוריה מסוימת מועברת לניהול ופיקוח של מערכת הנאמנות של האומות המאוחדות. הסעיף הוא חלק מהפרק העוסק במערכות נאמנות בינלאומיות (International Trusteeship System), שבין השאר, באה להחליף את שיטת המנדטים של חבר הלאומים. הסעיף קובע כי, עד לחתימת הסכמי נאמנות, אין לפרש דבר בפרק זה של האמנה כמשנה את זכויותיהם הקיימות של מדינות או עמים. ולאחר חתימת הסכמי הנאמנות, שינוי הזכויות יהיה רק ביחס לנושאים שהוסכם עליהם בהסכמים אלו.

נוסח

1. Except as may be agreed upon in individual trusteeship agreements, made under Articles 77, 79, and 81, placing each territory under the trusteeship system, and until such agreements have been concluded, nothing in this Chapter shall be construed in or of itself to alter in any manner the rights whatsoever of any states or any peoples or the terms of existing international instruments to which Members of the United Nations may respectively be parties.

2. Paragraph 1 of this Article shall not be interpreted as giving grounds for delay or postponement of the negotiation and conclusion of agreements for placing mandated and other territories under the trusteeship system as provided for in Article 77.

רקע

ועידת סן פרנסיסקו 1945 התכנסה לקראת כניסת האו"ם לנעליו של חבר הלאומים ששבק בתחילת מלחמת העולם השנייה, לשם ניסוח מגילת האומות המאוחדות – המסמך המכונן אשר מהווה את חוקת הארגון.

המאבק הדיפלומטי סביב סעיף 80 פרק 12 למגילה, בין המשלחות הציוניות והמשלחות הערביות, מסמל את תחילת המאבק הציוני, במסגרת מוסדות האו"ם, "בהגנה על זכויות העם היהודי והבית הלאומי, שהיו כלולות במנדט שבידי בריטניה על ארץ ישראל", אל מול הסכנות למפעל הציוני שהציבו האינטרסים שיוצגו על ידי המשלחות הערביות לוועידה.

הנוסח המוסכם של מגילת האומות המאוחדות, המסמך החוקתי המחייב את ארגון האו"ם, כולל סעיף 80 לפרק 12, נחתם ב-26 ביוני 1945 על ידי כל החברות בארגון.

שניות הנוסח של סעיף 80, שאינו מזכיר את ארץ ישראל, יהודים או ערבים אל מול התשומות היהודיות במאבק המדיני להשפיע על הנוסח הסופי, שעניינן, הזכויות של העם היהודי לעלות ולהתיישב בארץ ישראל עם חזון הבית הלאומי כפי שנרכשו בעיני משפט העמים מכוח משטר המנדטים, מקורה במצב שבה בשעה שהוועידה לא התכוונה לעסוק בשאלת ארץ ישראל הרי הערבים התכוונו לרוקן את המנדט הארץ-ישראלי מתוכנו היהודי והציוני תוך צביעת המהלך כנובע מתוך דאגה ונימוקים עקרוניים מתקדמים ודמוקרטיים למשטר הנאמנות בכללותו והיהודים פעלו לחשוף בפני נציגי המשלחות את "הפיל הנוכח בחדר".

מטרת היהודים

יעדה הסופי של התנועה הציונית נוסח כבר בתוכנית בילטמור (1942) בהשראת דוד בן-גוריון יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית – הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל לאלתר שתשתלב במערך הדמוקרטי שיכון בעולם עם תום המלחמה.

בדיוני המעצמות הגדולות ב-1944 לקראת הקמתו של האו"ם הוערך כי בוועדה הייסוד של הארגון יצקו את דפוסי המנגנון שינהל ויעביר את פלשתינה-א"י – מנדט חבר הלאומים האחרון מסוג A לאחר שסוריה ולבנון זכו בעצמאות, משיטת המנדטים לשיטת משטר נאמנות.

משהתברר שבעיית ארץ ישראל לא תעלה בוועדה ושפתרון הסוגיה יידחה לאחר סיום המלחמה, לדרישת הבריטים, האתגר שניצב בפני הצד היהודי היה לשמור בשלמותם על העיקרון ההיסטורי והזכויות שמקנה המנדט לעם היהודי בארץ ישראל אם כדרישה מממשלת בריטניה למלא התחייבויותיה כפי שהוגדרו במנדט ואם במסגרת כל הסדר עתידי כפי שינוסח במגילת האו"ם, אם משטר נאמנות או הסדר אחר, כשלב במערכה לכיבוש היעד הסופי. ברוח זו הגישה הסוכנות היהודית לכל המשלחות בוועידה תזכיר בחתימתו של חיים ויצמן שכלל גם את חזון המדינה היהודית על פי תוכנית בילטמור בהיבט של יחסה לאוכלוסייה הערבית שבתחומה העתידי. בעקבות תזכירים של המשלחות הבריטית, האמריקאית והאוסטרלית שאף אחד מהם לא כלל את הדרישה המפורשת להבטיח את הזכויות והיתרונות שנרכשו לפי שיטת המנדטים של חבר הלאומים גם במשטר הנאמנות החדש שיכון בחסות האו"ם, הן למדינה שבידיה המנדט והן לעם ולאומה שמשטר המנדט נועד ליצור עבורם את התנאים להקמת בית לאומי, על פי אופיו המיוחד של המנדט על ארץ ישראל, הגישה הסוכנות היהודית ב-8 במאי, תזכיר משלים, שמדגיש את חשיבות שמירת הזכויות של כל מוטבי משטר הנאמנות העתידי – זכויות העם היהודי כולו לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה.

מטרת הערבים

מטרת העולם הערבי הוצהרה בכינוס היסוד של הליגה הערבית במרץ 1945 בקהיר, בה הוכרז על זכותה של פלסטין לעצמאות מדינית, ונתאמתה בדיונים המוקדמים של ועדת הנאמנות בוועידת סן פרנסיסקו בה הובררה המטרה לרוקן את המנדט הארץ-ישראלי מתוכנו היהודי והציוני ולקבוע הלכה חדשה לפיה תכיר מגילת האו"ם בזכותו של עם אחד בלבד – עמו של הרוב הערבי, להחליט על צורת המשטר המדיני בארץ ועתידה הלאומי בשטח משטר הנאמנות, או כל הסדר אחר, שיכון בארץ ישראל המערבית ויחליף את משטר המנדט ביום מן הימים. תחבולת הערבים ותכסיסם נועדה לצבוע את המהלך כנובע מתוך דאגה ונימוקים עקרוניים מתקדמים ודמוקרטיים למשטר הנאמנות בכללותו.

הרכב המשלחות

התקבצו ובאו לוועידת סן פרנסיסקו נציגים של לא פחות מ-20 מוסדות וארגונים יהודיים מארצות הברית ומחוצה לה, ובהם הסוכנות היהודית, הקונגרס היהודי האמריקאי, אגודת ישראל בארץ ישראל, ועד שליחי הקהילות של בריטניה, הקונגרס היהודי הקנדי ונציגי מוסדות יהודיים מאמריקה הלטינית, שהפיצו תוכן עם הצעות ודרישות בעניינים בעלי ערך כללי ויהודי. לאף אחד מהארגונים היהודיים לא היה מעמד רשמי ומוכר בוועידה. במסגרת המשלחת האמריקאית היו נציגים של ארגונים יהודיים, כיועצים, והם ידעו לנצל מעמדם לפעולה בקרב משלחות אחרות בוועידה. למרות התהוות גוש מרכזי של ארגונים יהודיים סביב התביעה הציונית לראות בארץ ישראל את הפתרון לשאלת הלאום היהודי תוך התחשבות בזכויותיו ההיסטוריות בארץ אבותיו הרי הייתה גם דעת מיעוט שהקשתה על תומכי הציונות מקרב האומות לתמוך בתביעה ואף סייעו לעוינים את העניין הציוני כמו מחלקת המדינה לנסות ולקעקע אותה.

את מדינות ערב יצגו בוועידה כחברות בעלות זכויות מלאות מצרים, עיראק, ערב הסעודית, סוריה ולבנון שהיו מאוחדות במסגרת הליגה הערבית זה מקרוב קמה. מלבד מטרת הערבים כהגדרתה בפרק הקודם לא שררה אחדות בקרב חברות הליגה.

אחרית דבר

ב-17 באפריל 1946 חוקק חבר הלאומים את החלטתו האחרונה לפיה יש להמשיך לדאוג ולפעול למען זכויות המדינות החדשות שטרם קיבלו את עצמאותן.

חוות דעת מייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק מ-21 ביוני 1971 קובעת: "החלטתה האחרונה של אספת חבר–הלאומים וסעיף 80, פסקה 1, בכתב ההקמה של האומות המאוחדות שימרו את מחויבויותיהם של המנדטורים. בית הדין הבינלאומי לצדק הכיר בעקביות בכך שהמנדט שרד גם לאחר קצו של חבר–הלאומים".

מעמד יהודה ושומרון

דו"ח אדמונד לוי מ-2012 מתייחס לסעיף ככזה הקובע את "העיקרון של ההכרה בהמשך תוקפן של זכויות קיימות של מדינות ועמים שנרכשו מכוח המנדטים למיניהם, כולל אותן הזכויות של היהודים מכוח המסמכים המפורטים לעיל (הצהרת בלפור וכתב המנדט) להתיישב בשטחי ארץ ישראל" ובהתייחסויות של משפטנים בינלאומיים אחרים ברוח דומה.

אסכולה של מומחים במשפט בין לאומי רואה בסעיף 80 המתקף את החלטות ועידת סן רמו (1920) ואת מנדט חבר הלאומים כלגיטימציה, מבחינת משפט העמים, לכינונה של מדינת ישראל ולאו דווקא החלטה 181, שלא הגיעה לידי מימוש, ועל כן פקעה ולא קנתה אחיזה במשפט הבינלאומי. באופן דומה, אסכולה זו גורסת שהסיפוח הירדני של יהודה ושומרון ב־1950 פקע בשנת 1988 עם ניתוק הזיקה, ועל כן עדיין עומדת בתוקפה הצהרת בלפור מ־1917 שיעדה את שטחי יהודה ושומרון למדינה יהודית.

עם זאת, הדעה הרווחת בקרב משפטנים היא שתוכנית החלוקה והחלטה 181 של האו"ם, החליפו החלטות קודמות בעניין ארץ ישראל, והיא מה שנותן תוקף משפטי להקמתה של מדינת ישראל. לפי טענה זו, החלטה אשר מתקבלת באו"ם אינה הופכת בלתי-תקפה, גם אם הצדדים הנוגעים להחלטה אינם מוכנים לקבל אותה.

מאידך, מצדדי דוקטרינת ה-uti possidetis juris פוסלים את הלגיטימיות של החלטת החלוקה בטענה שהיא נטולת תוקף חוקי על פי החוק הבין-לאומי ולכן בגדר 'אות מתה'. על פי העיקרון הרווח במשפט הבין-לאומי הפומבי הקובע, שמדינות 'יורשות' לכאורה, זכאיות לריבונות טריטוריאלית בשטח שיחפוף את הגבולות המנהליים שלהן טרם עצמאותן, ישראל היא המדינה היחידה שנוצרה ('היורשת') בתחומי ארץ ישראל המנדטרית, שגבולותיה אושררו על ידי ועדת המנדטים של חבר הלאומים וארצות הברית, וזהותה תאמה את משימת הפיקדון הבין-לאומי - המנדט הבריטי על ארץ ישראל - הקמת הבית הלאומי לעם היהודי, ולכן לא יכולה הייתה להיות כל מדינה מתחרה אחרת להציג תביעה שגבולותיה הפנימיים של א"י המנדטורית ישמשו כגבולותיה. ומכאן, החלטת החלוקה שחלקה את השטח שלא על פי הגבולות הפנימיים, שהכתיב כתב המנדט, איננה חוקית.

לקריאה נוספת

• הווארד גריף, Article 80 and the UN Recognition of a “Palestinian State”, האלגמיינה, 22.9.2011
• Palestine and the United Nations: Prelude to Solution (Washington D.C.: Public Affairs Press, 1947); Yaakov Robinson
• *
  Rostow, Eugen Bricks and stones: settling for leverage; Palestinian autonomy, The New Republic, 23 April 1990, עמ' 3
• אליהו אילת, יומן סן פרנסיסקו, הוצאת דביר, 1971