פתיחת התפריט הראשי

יעקב רובינסון

ד"ר יעקב רובינסון
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ד"ר יעקב רובינסון (וגם רובינזון, רבינזון, רבינסון; בליטאית: Jokūbas Robinzonas; באנגלית: Jacob Robinson‏; 28 בנובמבר 1889, סייריהיי, ליטא הרוסית24 באוקטובר 1977, ניו יורק, ארצות הברית) היה משפטן, מגדולי עורכי הדין בליטא, פוליטיקאי ליטאי, דיפלומט, פעיל ציוני, מחנך ומרצה. ייסד את הגימנסיה העברית בווירבאלן ושימש כמנהלה. מעורכיו הראשונים של היומון היידי הציוני "די אידישע שטימע", חבר בסיימאס הליטאי מטעם הסיעה היהודית, ויועץ משפטי במשרד החוץ הליטאי ובמשלחת ליטא בבית הדין הבינלאומי לבוררות בהאג בסוגיית ממל. בסוף שנת 1940 עבר לארצות הברית, עמד בראש המכון לענייני יהודים, ושימש מרצה למשפט בינלאומי באוניברסיטת קולומביה. ב-1945 היה יועץ לתובע של ארצות הברית במשפטי נירנברג וב-1961 יועץ לתובע של מדינת ישראל במשפט אייכמן. ממנהלי יד ושם. פרס על שם יעקב רובינסון חולק מטעם איגוד יוצאי ליטא בישראל בשנים 19791995.

קורות חייםעריכה

עד סיום מלחמת העולם הראשונהעריכה

יעקב רובינסון נולד ב-28 בנובמבר 1889 בעיירה הליטאית הקטנה סייריהיי (ליט') שבפלך סובאלק, במערב האימפריה הרוסית (כיום בנפת לאזדיהיי, מחוז אליטוס שבדרום ליטא), הבכור משבעת ילדיהם של דוד ובלומה רובינסון ונצר למשפחת למדנים וגדולים בתורה, שאחד בהם היה רבי יום-טוב ליפמן הלר, מגדולי פרשני המשנה ובעל פירוש "תוספות יום טוב". אביו של יעקב, מורה ומשכיל, יוצא העיירה וישטיניץ (Vištytis), בעל בעמיו בקהילתו ודובר שלה, ייצג אותה לפני רשויות האימפריה הרוסית והקיסרות הגרמנית כאחד.

קיבל חינוך יהודי מסורתי ממורה פרטי בווישטיניץ, ב-1910 גמר את הגימנסיה בסובאלק,[1] ובקיץ 1914 סיים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ורשה וקיבל תואר דוקטור למשפטים.[2] עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 גויס לצבא הרוסי הצארי על סמך תקנות השירות המיוחדות לבוגרי אוניברסיטאות אך לאחר שנה נלקח בשבי הגרמני ועד סוף המלחמה הוחזק בשמונה מחנות שבויים. באופן בלתי רשמי שימש כדוברם של שבויי מלחמה יהודים ורוסים בפני הגרמנים.

בין מלחמות העולםעריכה

בתום המלחמה שב לליטא העצמאית, ייסד את הגימנסיה העברית בווירבאלן (Virbalis) ושימש מנהלה בשנים 19191922. במאי 1923 נבחר לסיימאס הליטאי, בו כיהן עד לפיזורו הלכה למעשה בדצמבר 1926 (הסיימאס השני והשלישי. הסיימאס השלישי חדל למעשה מלתפקד בעקבות הפיכה צבאית שבראשה עמד אנטנאס סמטונה) כיושב ראש הסיעה היהודית וכמנהיג גוש המיעוטים.[3] בשנים 1923–1925 ערך בקובנה ביחד עם ראובן רובינשטיין את היומן היידי הציוני המרכזי של יהודי ליטא "די אידישע שטימע", בשמשו כמנחה המדיני של העיתון בתיאום עם הקו של הסיעה היהודית בסיים הליטאי.

ד"ר רובינסון היה אחד מקברניטי המאבק על האוטונומיה למיעוט היהודי בליטא ונטל חלק בניסוח מערכת חוקים שבאו להבטיח זכות להתארגנות עצמית בכל הנוגע לחינוך, תרבות, דת, וזהות יהודית בליטא העצמאית. בתוך כך עסק בהקמת המערך המשפטי והפוליטי לייסוד קהילות יהודיות בכל עיירה ו"המועצה הלאומית" (ביידיש: 'הנאציאנאל-ראט') של יהודי ליטא – המוסד העליון שמנהל את האוטונומיה היהודית בעל סמכויות נרחבות להטלת מסים לקיום מוסדות הקהילות היהודיות, הקמת רשת בתי חינוך עבריים, הבטחת קיומן של הישיבות, בתי אולפנה ועוד. כמו כן ניהל מאבק פרלמנטרי ומשפטי נגד אפליה ונישול זכויות יהודים בחקלאות, בתעשייה, במסחר, בחברה ובממשל, והתפרסם במיוחד כאשר הועלו בסיים הליטאי הצעות חוק ימי מנוחה, שנועדו לחייב בעלי מלאכה וסוחרים יהודיים לסגור בתי מלאכה ועסקים בימי ראשון ובחגים נוצריים בנוסף לשבתות וימי חג יהודיים.

בשנים 1925 עד 1931 היה דובר יהודי בולט בקונגרס-הלאומים של אירופה (Congress of European Nationalities), ארגון גג למיעוטים באירופה, לטיפוח האינטרסים המשותפים שלהם.

מ-1927 עסק בעריכת דין בקובנה יחד עם אחיו נחמיה.[4]

ב-1931 נתמנה ליועץ המשפטי של משרד החוץ הליטאי, תפקיד בו שימש עד 1933. הנושא החשוב ביותר בו עסק נודע כ"תקנון ממל (קלייפדה)" (19311932), שהשתלשלויות הימים הביאוהו לבירור בבית הדין הבינלאומי לבוררות בהאג. החלק הצפוני של פרוסיה המזרחית הידוע כחבל ממלגרמנית: Memelland או Memelgebiet) היה חלק מהקיסרות הגרמנית עד לפני מלחמת העולם הראשונה אך בתום המלחמה, בעקבות חוזה ורסאי, נמסר על ידי מדינות ההסכמה לשליטתה של צרפת וסופח ב-1923 על ידי ליטא. אלא שגרמניה תבעה לשנות את תנאי השלום בחוזה ורסאי. מן המערכה בפרשת ממל (הכולל נמל חשוב) יצאה ליטא כשידה על העליונה הודות לניהול ייצוגה על ידי צוות שד"ר רובינסון הדריך את צעדיו בצורה מבריקה.

כיהן משך שנים כיושב ראש המרכז הציוני בליטא והיה אחד משלושת הנאמנים של חוות ההכשרה החלוצית שם, השתתף בקונגרסים ציוניים ושימש דוברה של יהדות ליטא וציוניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והשבת וילנה לליטא, נבחר לראשות הנציגות היהודית לטיפול בפליטי פולין היהודים, תפקיד אותו מילא בשנים 19391940.[1]

ב-1940, בטרם סיפוחה לברית המועצות, עלה בידיו לאחר מאמצים רבים לצאת את ליטא ולהגיע עם בני משפחתו (קלרה אשתו הייתה ידידת נעוריו מימי הגימנסיה) דרך ליסבון לניו יורק, שם הקים ב-1941 יחד עם אחיו נחמיה את המכון לענייני יהודים (Institute of Jewish Affairs)[5] בחסותם המשותפת של הקונגרס היהודי העולמי והקונגרס היהודי האמריקאי, אותו ניהל עד 1947. המכון מיקד את מעייניו בבעיות אקטואליות יהודיות בעלות רקע משפטי: שיקום חיי היהודים באירופה, בעיית הפיצויים והשילומים, הבסיס המשפטי להעמדתם לדין של פושעי מלחמה נאצים על רצח היהודים באירופה, וקידום תפיסת זכויות אדם כאמצעי להגנה על זכויות היהודים.[6] בתקופה 19421944 עסק גם בהוראת המשפט הבינלאומי באוניברסיטת קולומביה.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייהעריכה

עם תום מלחמת העולם השנייה וייסוד האו"ם התמקד בשתי בעיות יסוד עיקריות: א. כינון מדינה יהודית והבטחת קיומה וביטחונה; ב. חיסול, ככל מידת האפשר, השפעת השואה על הניצולים. שרת את כל שלוש המשלחות היהודיות (משלחת של הקונגרס היהודי העולמי, משלחת של הסוכנות היהודית ומשלחת של הוועידה היהודית אמריקאית - American Jewish Conference) שהשתתפו באפריל-יוני 1945 שפעלו כמשקיפות בוועידת האומות המאוחדות בסן פרנסיסקו לשילוב סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות שנחתמה בסיום הוועידה. ב-1946 הוזמן על ידי מזכירות האו"ם כדי לסייע בארגון נציבות האומות המאוחדות לזכויות אדם (UNCHR),[7] ולאחר מכן היה חבר אותה ועדה.

במשפטי נירנברגעריכה

במשפטי נירנברג (19451946) שימש יועץ לענייני יהודים לשופט רוברט ה. ג'קסון שעמד בראש צוות הקטגוריה מטעם ארצות הברית, ושמו נקשר כמי שמילא תפקיד מפתח בשכנועו לקבל כהולם את הרעיון החדש פשע נגד האנושות כסעיף אישומם של הנאצים בפשעים נגד היהודים (המונח הופיע לראשונה בכתבי אישום במשפטי נירנברג).[8] אחרי משפט פושעי המלחמה הראשיים, הוסיף לעקוב מקרוב אחרי בירור דינם והליכי ענישתם של פושעי מלחמה בסדרת משפטים הידועה בשם "משפטי נירנברג הנוספים". הוא ייעץ, למשל, לתובע הראשי במשפטו של פרידריך פליק, בריגדיר גנרל טלפורד טיילור.[9]

 
משלחת ישראל לאו"ם בראשות אבא אבן, 1950; מימין: גדעון רפאל (משרד החוץ), ד"ר אברהם קצנלסון (משרד הבריאות), אבא אבן, ד"ר יעקב רובינסון (עורך דין) וארתור לוריא (קונסול ישראל בניו יורק וסגן ראש המשלחת)

ב-1947, כאשר העלתה ממשלת בריטניה את בעיית ארץ ישראל לפני האו"ם, התמנה ליועץ המשפטי של משלחת הסוכנות היהודית לארץ ישראל בניו יורק. זה היה מקור השראתו לחיבורו החשוב: Palestine and the United Nations: Prelude to Solution.[10]

במשלחת ישראל לאו"ם וניסוח אמנה בדבר מעמדם של פליטיםעריכה

בעקבות הכרזת העצמאות של ישראל ב-14 במאי 1948, הפכה משלחת הסוכנות למשלחתה הקבועה של ישראל באו"ם, וד"ר רובינסון נתמנה כיועץ בה, תפקיד אותו מילא עד 1957. בתור יועץ השתתף במושבים של עצרת האו"ם, בישיבות מועצת הביטחון ובמוסדות אחרים של האו"ם.[8]

בדצמבר 1946 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 62, שהכריזה על הקמתו של ארגון הפליטים הבינלאומי. עד מהרה התברר שבעיית הפליטים גדולה ממה שחשבו וכי יש צורך בחקיקה לאומית ובינלאומית. האו"ם המליץ אל הקמת וועדה מיוחדת שתמליץ על ניסוח אמנה בינלאומית בנושא. הוועדה הורכבה מנציגיהן של 13 מדינות חברות באו"ם, כולל מדינת ישראל, שיוצגה על ידי רובינסון.[11] רובינסון ביסס סביבו חוג של מומחים שהיו שותפים לניסוח האמנה ופעלו להרחיב ככל הניתן את ההגנות שסיפקה לפליטים. מומחים אלה כללו משפטנים, דיפלומטים ונציגי ארגונים שונים שהצטרפו לוועדה כמשקיפים. בנוסף תרמו לאמנה הנציג האמריקאי לאמנה, המשפטן היהודי לואיס הנקין, נציג אגודת ישראל למוסדות האו"ם בניו יורק, הרב יצחק לוין, וההסתדרות הציונית העולמית.[11]

גלעד בן נון, היסטוריון מטעם האיחוד האירופי באוניברסיטת ורונה, שמחקרו עסק בנושא, טוען כי:

יהודים, ובראשם נציג מדינת ישראל לאמנה, ד"ר יעקב רובניסון, היו אלה שנשפו חיים לתוך האמנה וגרמו לה להתקבל – שלולא הקרבות הדיפלומטיים הקשים שלהם, לא היתה האמנה רואה אור יום – בוודאי לא במתכונתה הנוכחית של הגנה משמעותית על פליטים באשר הם

[11]

ב-28 ביולי 1951 אושרה האמנה בדבר מעמדם של פליטים. נכון לשנת 2010 - 147 מדינות בעולם חתמו על האמנה או על הפרוטוקול שהרחיבה אותה.[12]

תרומתו למשרד החוץ ולהסכם השילומיםעריכה

אף שישב דרך קבע בניו יורק, עקב תמיד מקרוב אחר מהלך המאורעות בישראל. את ניסיונו הרב במשרד החוץ הליטאי העמיד לרשות מדינת ישראל כאשר סייע בארגון המחלקה המשפטית של משרד החוץ הישראלי. ב-1951, יחד עם אחיו ד"ר נחמיה רובינסון, נטל חלק פעיל במשא ומתן עם מערב גרמניה לגבי שילומים לנפגעי הנאצים שהתנהל בוואסנאר (Wassenaar), ליד האג שבהולנד, המקום בו ישבו הצדדים המתדיינים על המדוכה ועיבדו את "הסכם-לוקסמבורג" שנחתם בספטמבר 1952 (בבית העירייה של לוקסמבורג בין ישראל לגרמניה). את כל הידע והניסיון שרכש במגעים עם גרמניה בעבר (בשנות היותו בשבי הגרמני ולאחר מכן בעת טיפולו בסוגיית ממל מה גם שהיה דובר גרמנית שוטפת) השקיע עתה במגעיו עם הגרמנים על נושא השילומים. ד"ר יעקב רובינסון שימש חבר המשלחת הרשמית של ממשלת ישראל והיה אחראי להיבט המשפטי של ההסכם שהושג עם ממשלת בון. ב-1957 מונה באופן טבעי על ידי ממשלת ישראל ליועץ לוועידה על תביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה, ולאחר מכן השתתף בהקמתה ב-19641965 של קרן הזיכרון לתרבות יהודית (Memorial Foundation for Jewish Culture) מכספי השילומים מגרמניה, בניו יורק. היה בין המייסדים של יד ושם והרבה במחקרים בנושא השואה ובמפעלים אחרים במסגרתו ובמסגרות אחרות.

במשפט אייכמןעריכה

עם לכידתו של אייכמן הוזמן להצטרף לצוות התביעה שבראשו עמד גדעון האוזנר. ניסיונו במשפטי נירנברג, הכרתו את גרמניה והגרמנים ובקיאותו במשפט הפלילי הישראלי הפכוהו לדמות מרכזית בצוות התביעה. בעקבות המשפט פרסם ספר "העקוב למישור: יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי", שהוא ספר תגובה (ביקורת) לספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע".[13]

פטירתועריכה

ד"ר יעקב רובינסון נפטר בניו יורק ב-24 באוקטובר 1977.

בצוואתו הועיד לענייני יהדות ליטא והוקמה קרן להענקת פרס על שמו עבור עבודת מחקר בנושא: "היהודי כפרט וכמיעוט לאומי במשפט בינלאומי" (נושא שהיה קרוב לליבו). הפרס הוענק לחוקרים צעירים וחבר השופטים כלל את פרופ' חיים כהן, פרופ' שבתאי רוזן ועו"ד אברהם תורי (שגם ניהל את הקרן).[14] הפרסים הוענקו בשנים 19791995.[15]

משפחתועריכה

אחיו ד"ר נחמיה רובינסון (18981964) היה משפטן מזהיר, ממייסדיו ב-1941 בניו יורק של המכון לענייני יהודים (Institute of Jewish Affairs) ומנהלו לימים. פעיל במשא ומתן עם מערב גרמניה לגבי שילומים ופיצויים לנפגעי הנאצים. היה חלוץ בחקר בעיות הרכוש היהודי שאבד בשואה ובענייני פיצויים.

אחיו האחר פרופ' נתן רובינסון (19041964) עמד בראש המעבדה לקרינה סולארית בפקולטה לפיזיקה בטכניון. נחשב לבר-סמכא בינלאומי בנושא הקרינה הסולארית.

פרסומיו (נבחרים)עריכה

  • "Die Juden Osteuropas als nationaler Minderheit", Nation und Staat 1 (1927);
  • Das Minoritäten-Problem und seine Literatur; kritische Einführung in die Quellen und die Literatur der europäischen Nationalitätenfrage der Nachkriegszeit, unter besonderer Berücksichtigung des Völkerrechtlichen Minderheitenschutzes (Berlin-Leipzig, 1928);
  • Lietuvos įstatymų raidynas (Kaunas, 1933);
  • Kommentar der Konvention über das Memelgebiet (Kaunas: Verl. Spaudos Fondas, 1934);
  • Klaipėdos Krašto konvencijos komentaras, t. 1-2 (Kaunas: Spaudos fondas, 1934);
  • Klaipėdos Statuto komentarai (?, 1934);
  • Lietuvos pilietybés teisiu̜ kolizijos (Kaunas, 1936);
  • Estijos, Latvijos ir Lietuvos konvencija dél savitarpio pirmesniojo teistumo pripažinimo (Kaunas : "Vilniaus" spaust., 1936);
  • Балтийская юридическая уния (Каунас: Издание Д. Гутмана, 1937);
  • Lietuvos įstatymai: sistemiška visų paskelbtų ir galiojančių įstatymų, įsakymų, taisyklių ir instrukcijų apžvalga (Kaunas, 1940 );
  • Minorities and the League of Nations (Washington D.C.: American Council on Public Affairs, 1941);
  • ”The Institute, Its Tasks and Its Techniques", Institute of Jewish Affairs: Its Aims and Methods (New York: World Jewish Congress, February 1942);
  • "Problems of Jewish Reconstruction After the War", Address presented to the war emergency session of the American Jewish Congress, 10 May 1942;
  • Were the Minorities Treaties a Failure? (New York: Institute of Jewish Affairs, 1943) [together with Oscar Karbach, Max M. Laserson, Nehemiah Robinson and Marc Vichniak];
  • "Uprooted Jews in the Immediate Postwar World", International Conciliation 389 (April 1943), pp. 291-310;
  • Human rights and fundamental freedoms in the Charter of the United Nations (New York: Institute of Jewish Affairs, 1946);
  • "Jews in the U.S.S.R.", Jewish Affairs, Vol. 1, No. 3 (1946);
  • Palestine and the United Nations: Prelude to Solution (Washington D.C.: Public Affairs Press, 1947);
  • Guide to Jewish History Under Nazi Impact (New York: Yivo Institute for Jewish Research, 1960; a bibliographical work with Philip Friedman with forewords by Benzion Dinur and Salo W. Baron);
  • And the crooked shall be made straight: the Eichmann trial, the Jewish catastrophe, and Hannah Arendt's narrative (New York: Macmillan, 1965)
  • International Law and Organization: General Sources of Information (Leiden: A.W. Sijthoff, 1967);
  • Guide to unpublished materials of the Holocaust period (Jerusalem, 1970);
  • "The International Military Tribunal and the Holocaust", Israel Law Review, 7/1 (1972), pp. 1-13;
  • Holocaust (Jerusalem : Keter Books, 1974) [et al];
  • Holocaust : the Nuremberg evidence (Jerusalem: Yad va-shem, rashut ha-zikaron la-Sho'ah vela-gevurah.; Yivo Institute for Jewish Research, 1976) [together with Henry Sachs];
  • אכסניא של תורה (ברלין, 1921) [על בית הספר בווירבאלן];
  • ידיעת עמנו: דמוגרפיה ונציולוגיה (ברלין: עינות, 1923) [ספר לימוד ועיון לבתי הספר];
  • ניתוק או רציפות בוועדי הקהילות בתקופה הנאצית (ירושלים: המכון ליהדות זמננו, 1966);
  • העקוב למישור: יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי; תרגמו מאנגלית: אריה מור וצבי בר-מאיר; ערך יעקב רובינסון (ירושלים: מוסד ביאליק, 1966).

לקריאה נוספתעריכה

  • Eglė Bendikaitė & Dirk Roland Haupt (eds.), The Life, Times and Work of Jokūbas Robinzonas–Jacob Robinson, St. Augustin: Academia, 2015. ISBN 978-3-89665-633-9
  • שבתאי רוזן, "סניגורו הגדול של עם ישראל: לזכרו של יעקב רובינסון (28 בנובמבר 1889 – ‏ 24 באוקטובר 1977)", גשר, כ"ד (1978), עמ' 91–101
  • אברהם תורי, "לזכר נעדרים: ד"ר יעקב רובינזון ז"ל", הפרקליט, ל"ב (1978), עמ' 125–126
  • א. תורי, 'דר יעקב רובינזון', בתוך: אברהם תורי (עורך), תרומת יהודים מליטא לבניין הארץ ומדינת ישראל, תל אביב, אפריל 1988, עמ' 43–45

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 "יוקובס רובינזונס", בפורטל 'השטעטל הווירטואלי' של המוזיאון ההיסטורי ליהודי פולין בוורשה (בליטאית).
  2. ^ הבחירה באוניברסיטת ורשה לא הייתה מנטיית לבו אלא משום שחוקי האימפריה הרוסית מנעו את התקבלותו לאחת האוניברסיטאות הגדולות במרכזי רוסיה.
  3. ^ מידע על פעילותו הפרלמנטרית נאסף מתוך: "היסטוריה של הסיימאס", באתר הרשמי של הסיימאס (בליטאית).
  4. ^ שותפות שלא נפסקה אלא עם מותו של נחמיה ב-1964.
  5. ^ ב-1965 עבר המכון ללונדון וב-1996 שינה את שמו ל-Institute for Jewish Policy Research או בראשי תיבות – JPR.
  6. ^ עמרי קפלן פויראיזן, יעקב רובינסון, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  7. ^ ב-2006 הוחלף גוף זה על ידי מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם (UNHRC).
  8. ^ 8.0 8.1 שבתאי רוזן, "סניגורו הגדול של עם ישראל: לזכרו של יעקב רובינסון (28 בנובמבר 1889 – ‏ 24 באוקטובר 1977)", גשר, כ"ד (1978), עמ' 91–101.
  9. ^ עמרי קפלן פויראיזן, יעקב רובינסון, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  10. ^ Eglė Bendikaitė & Dirk Roland Haupt (eds.), The Life, Times and Work of Jokūbas Robinzonas–Jacob Robinson, St. Augustin: Academia, 2015. ISBN 978-3-89665-633-9
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 על מעורבותה של ישראל בניסוח אמנת הפליטים של האו"ם, "המשרוקית", גלובס, 16 בינואר 2018
  12. ^ צדדים לאמנה בדבר מעמדם של פליטים, באתר נציבות האו"ם לפליטים
  13. ^ ראו: ליאורה בילסקי, כעוף החול: ארנדט בירושלים, אלפיים, בשביל הזיכרון 41 (2001), עמ' 16–23.
  14. ^ א. תורי, 'דר יעקב רובינזון', בתוך: אברהם תורי (עורך), תרומת יהודים מליטא לבניין הארץ ומדינת ישראל, תל אביב, אפריל 1988, עמ' 45.
  15. ^ על סמך המייל מגבי רחל לוין, מאיגוד יוצאי ליטא בישראל, 10 ביולי 2013.