סקאג'וויה
סקאג'וויה (באנגלית: Sacajawea ,Sakakawea, Sacagawea או הגששית; מאי 1788 – 20 בדצמבר 1812) הייתה אישה ילידית אמריקאית משבט למהי שושון שסייעה לחוקרים לואיס וקלארק במשלחת החקר שלהם למיפוי השטח בטריטוריית לואיזיאנה. במאה העשרים היא אומצה כסמל לעצמאות ולשוויון של נשים, ודמותה מונצחת במקומות ובאירועים רבים.
 | |
| לידה |
מאי 1788 Salmon, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
20 בדצמבר 1812 (?) Fort Lisa, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| כינויים נוספים | Sacajawea, Sakakawea |
| ידועה בשל | הדרכת משלחת החקר של לואיס וקלארק |
| בן זוג | טוסן שארבונו |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
ביוגרפיה עריכה
מידע היסטורי אמין על אודות סקאג'וויה מוגבל מאוד. היא נולדה בקבוצת "אוכלי הסלמון" של שבט למהי שושון באזור סלמון, איידהו, במחוז למהי. בשנת 1800, כאשר הייתה בערך בת 12, היא ונערות נוספות נחטפו על ידי קבוצה של הידאטסה. בתקרית זו נהרגו כמה מבני שבטה. היא הוחזקה בשבי בכפר ליד העיר וושבורן, צפון דקוטה.[1]
בסביבות גיל 13, סקאג'וויה נמכרה ל"נישואים" שלא בהסכמתה לטוסן שארבונו (Toussaint Charbonneau), צייד קוויבקי שהתגורר בכפר. הוא קנה צעירה שושונית נוספת, המכונה "אשת בונה", כאישה שנייה. שארבונו רכש את שתי הנערות מידי ההידאטסה כדי שישמשו כנשותיו, אך ייתכן ש"זכה" בסקאג'וויה בהימורים.
המשלחת של לואיס וקלארק עריכה
סקאג'וויה הייתה בהריון עם הילד הראשון שלה כאשר משלחת המחקר הגיעה לכפרי הידאטסה בחורף של 1804/5. מריווד'ר לואיס וויליאם קלארק בנו את מבצר מנדן (הקרוי על שם שבט מנדן, שאלו היו אדמותיו). הם ראיינו מספר ציידים שיוכלו לתרגם או להדריך את המשלחת לאורך נהר המיזורי באביב, ובחרו להעסיק את שארבונו כמתורגמן כיוון שגילו כי אשתו דוברת שושוני, וידעו שיזדקקו לעזרת השבטים השושניים במקורות המיזורי. תהליך התרגום היה מסורבל - סקאג'וויה דברה עם בעלה בשפתה, הוא מסר את דבריה בצרפתית לאחד מחיילי המשלחת, שתרגם אותם לאנגלית עבור לואיס וקלארק[2].
סקאג'וויה ושארבונו עברו להתגורר במבצר שבוע לאחר מכן. קלארק כינה אותה "ג'ייני".[3] לואיס ציין את לידתו של בנה ז'אן בטיסט שארבונו ב-11 בפברואר 1805, וציין כי חלק מהמתורגמנים במשלחת כתשו זנבות עכסנים כדי לזרז את הלידה. קלארק ומערביים נוספים כינו את הילד "פומפ הקטן" או "פומפי".
באפריל, המשלחת עזבה את מבצר מנדן ויצאה לכיוון נהר מיזורי בפירוגים. הם היו צריכים להשתמש במוטות נגד הזרם ולפעמים למשוך מגדות הנהר. ב-14 במאי 1805, סקאג'וויה הצילה פריטים שונים שנפלו מתוך הסירה, כולל היומנים והרשומות של לואיס וקלארק. מפקדי החיל, ששיבחו אותה על פעולתה המהירה, ואף העניקו לנהר את השם "נהר סקאג'וויה" לכבודה ב-20 במאי 1805. עד אוגוסט 1805, הגיעה המשלחת לשטחי שושון ואנשיה ניסו לקנות סוסים כדי לחצות את הרי הרוקי. סקאג'וויה שימשה כמתורגמנית, ואז נתגלה כי הצ'יף של השבט, קמאיוויט (Cameahwait), היה אחיה שלא ראה אותה מאז שנחטפה.
אנשי השבט הסכימו למכור סוסים לקבוצה, ולספק מדריכים שיובילו אותם בהרי הרוקי. המסע היה קשה במיוחד, עד כי חברי המשלחת נאלצו לאכול חלב נרות כדי לשרוד. כאשר ירדו אל האזורים היותר נוחים בצד השני, סקאג'וויה עזרה להם למצוא ולבשל את שורשי צמח הקמסיה כדי לחזור לאיתנם.
כאשר המשלחת פנתה לפתח נהר קולומביה לחוף האוקיינוס השקט, סקאג'וויה ויתרה על חגורת החרוזים שלה כדי לאפשר למפקדי המשלחת לסחור עבור חלוק פרווה אותו רצו לתת לנשיא תומאס ג'פרסון.
כאשר הגיעה המשלחת אל האוקיינוס השקט, כל חברי המשלחת - כולל סקאג'וויה ויורק, שהיה עבד שחור של קלארק, הצביעו בנוגע למיקום בניין משכן החורף שלהם. בינואר, כאשר פגר לווייתן נשטף אל החוף הדרומי של מבצר קלאטסופ, סקאג'וויה עמדה על זכותה ללכת ולראות את "הדג המפלצתי".
בדרך חזרה, הם הגיעו להרי הרוקי ביולי 1806. ב-6 ביולי כתב קלארק: "האישה האינדיאנית הודיעה לי שביקרה במישור הזה בתדירות גבוהה, והיא מכירה אותו היטב... היא אמרה שנגלה רווח בהרים לכיוון שלנו..." (כעת נקרא "מעבר גיבונס"). שבוע לאחר מכן, ב-13 ביולי, סקאג'וויה המליצה לקלארק לחצות לתוך אגן נהר ילוסטון במה שמכונה כיום "מעבר בוזמן". מאוחר יותר, המסלול הזה נבחר כמסלול האופטימלי עבור הרכבת הצפון פסיפית בחצייתה את קו פרשת המים של אמריקה.
אף על פי שסקאג'וויה תוארה כמדריכה עבור המשלחת,[4] פעולת ההדרכה שלה מתוארת פעמים מעטות בלבד. עבודתה כמתורגמנית בהחלט עזרה למשלחת החקר לנהל משא ומתן עם שבטי השושון; עם זאת, ייתכן כי הערך החשוב ביותר למשימה היה עצם הנוכחות שלה במהלך המסע המפרך, אשר סימלה את כוונותיה שוחרות השלום של המשלחת. בעת המסע במחוז פרנקלין (כיום), וושינגטון, ציין קלארק, "האישה האינדיאנית אישרה עבור האנשים האלה את הכוונות הידידותיות שלנו, כיוון שאף אישה לא מלווה משלחת מלחמה אינדיאנית באזור זה," ו"אשתו של שאבונו המתורגמן שלנו מפייסת את כל האינדיאנים בנוגע לכוונות הידידותיות שלנו, אישה עם קבוצת גברים היא אות של שלום".[5]
בסיום המסע כתב קלארק לשארבונו והוקיר תודה לסקאג'וויה על עבודתה ותרומתה למשלחת; הוא הודה שלא היה ביכולתו להשיב לה כראוי. הוא מוסיף כי היה שמח לאמץ את "פומפ" הקטן ולגדלו כבנו; הוא הזמין את "ג'ייני" ללוות את בנה הקטן אל קלארק עד שיאמצו באופן חוקי.[6]
המשך חייה ומותה עריכה
לאחר סיום המסע, שארבונו וסקאג'וויה גרו שלוש שנים אצל ההידאטסה לפני שקיבלו את הזמנתו של ויליאם קלארק להתיישב בסנט לואיס, מיזורי, בשנת 1809. הם הפקידו את חינוכו של בנם ז'אן-בטיסט בידיו של קלארק, שרשם את הבחור הצעיר בפנימייה של אקדמיית סנט לואיס. סקאג'וויה ילדה בת, ליזט, כנראה בשנת 1812.[7]
כמה חודשים מאוחר יותר, 15 אנשים נהרגו במתקפת אינדיאנים על מבצר ליסה, בפתחו של נהר ביג הורן. בין הניצולים הייתה גם בתה הצעירה של סקאג'וויה. טוסן שארבונו חי עד גיל 76. בשנת 1813 הוא העביר באופן רשמי את המשמורת על בנו לוויליאם קלארק.[8]
תפקידה במשלחת עריכה
על פי בלאושטיין, ממרחק הזמן וממיעוט התיאורים ביומנים, קיים קושי להבין מה היה תפקידה של סקאג'וויה במשלחת, וכיצד התייחסו אליה מפקדי המשלחת. היא מפרטת דעות של כמה חוקרים שכל אחד מהם הגיע למסקנות שונות: בין מי שטען כי תפקידה במשלחת היה שולי, דרך תפיסה של מעמדה המרכזי כמי שמיתנה את החשדנות כלפי המשלחת בעצם נוכחותה כאישה, ועד ראיה של תפקידה באופן הירואי ממש, בדומה למיתוס של "הנסיכה האינדיאנית", שבמסגרתו נכללת פוקהונטאס.[2]. דעתה של בלאושטיין היא שמתוך תיאור פעולותיה ביומנים, אין ספק שסקאג'וויה ניחנה בתושיה ויוזמה, וכן שהכירה את דרכי השבטים הילדיים ויכלה להתקשר עימם, ואף הכירה צמחים ובעלי חיים שבזכותם יכלה המשלחת לשרוד. מול אלה, עומדים הדיווחים השבלוניים והתמציתיים שלה ביומנים, שמקשים על הקורא להבין עד כמה היתה חיונית במסע[2]. עוד היא מציינת, שסביר כי לתפיסה הסטראוטיפית שהיתה ללואיס וקלארק כגברים לבנים ומשכילים כלפי נשים בכלל, ונשים ממוצא ילידי בפרט, היתה השפעה על תפיסתה של סקאג'וויה כאדם שלם וכדמות בעלת תפקיד קריטי במשלחת.
הוקרה והנצחה עריכה
סקאג'וויה הייתה חלק חשוב במשלחת של לואיס וקלארק, המוכרת היטב לציבור האמריקאי. התנועה הלאומית לזכויות נשים בתחילת המאה העשרים אימצה אותה כסמל של עצמאות ושוויון, הקימה מספר פסלים ושלטים לזכרה, וופעלה רבות כדי להפיץ את ההישגים שלה.[9] פסלים ואנדרטאות רבים הוקמו לזכרה ברחבי ארצות הברית, להלן רשימה חלקית: הפסלת אליס קופר פיסלה את "סקאג'וויה וז'אן-בטיסט" בשנת 1905. זהו פסל ברונזה בפארק וושינגטון בפורטלנד, אורגון. בפארק סקאג'וויה במונטנה ניצב פסל שלה במקום ממנו משערים כי נחטפה כילדה. ב-1910 פיסל לאונרד קרונל את סקאג'וויה ובנה התינוק עבור פארק גבעת הממשל בצפון דקוטה. ב-2008 יצר האמן טום מקלילנד את הפסל "סקאג'וויה" בריצ'לנד, וושינגטון.
ב-1977, שנים לאחר מותה, היא נכללה בהיכל התהילה הלאומי לבוקרות בפורט וורת', טקסס. בשנת 2001, הוענק לה תואר "סמל של כבוד" (Honorary Sergeant) על ידי הנשיא ביל קלינטון.[10]
בשנת 2000, מטבעת ארצות הברית הנפיקה מטבע מיוחד לזכרה בו נראים סקאג'וויה ובנה ז'אן-בטיסט. פניה של סקאג'וויה צוירו לפי תווי פניה של אישה מודרנית מבנות שבט שושון, רנדי'ל ה-דואו טטון (Randy'L He-dow Teton). ערכו של מטבע הזיכרון הוא דולר אחד.[11]
ב-2006 הושקה ספינת הצי האמריקאי USNS Sacagawea (T-AKE-2). המוטו של הספינה הוא "מובילים את הדרך" ( Leading the Way).[12]
אתרים עריכה
רשימה חלקית:
- אגם סקאג'וויה - בצפון דקוטה
- הר סקאג'וויה - בוויומינג
- שביל מורשת סקאג'וויה - שביל בן כ-37 ק"מ לאורך נהר קולומביה בין הערים ריצ'לנד, פסקו וקנוויק במדינת וושינגטון
- נהר סקאג'וויה - פלג של נהר המיזורי
- פארק לאומי סקאג'וויה - במדינת וושינגטון
- קלדרת סקאג'וויה(אנ') - קלדרה גדולה ומוארכת במישור עשתר שעל הכוכב נוגה
בתרבות עריכה
- 1974-9 - מיצב ארוחת הערב של האמנית הפמיניסטית ג'ודי שיקגו כולל צלחת לסקאג'וויה באגף 3.
- 1984 - הרומן סקאג'וויה מאת אנה לי וולדו
- 2004 - הסרט מסעה של סקאג'וויה. במאי: אלן אוסטין.
- 2006 - הסרט לילה מוטרף במוזיאון. את דמותה שיחקה מיזו פק (Mizuo Peck). גם בסרטי ההמשך ב-2009 וב-2014.
- 2007 - הסרט הרוח של סקאג'וויה. במאיות: בוורלי פנינגר ואליסון יאנג.
- 2013 - דמותה הוצגה בפרק מתוך הסדרה "היסטוריה שתויה", אותה גילמה אלכסנדרה דדריו.
קישורים חיצוניים עריכה
- סקאג'וויה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- סקאג'וויה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אלון לנדאו - שני צידי המטבע, דולר סקאג'וויה, מרץ 2024
הערות שוליים עריכה
- ^ "Sacagawea". Lewis and Clark. Public Broadcasting Service. נבדק ב-2017-09-12.
- ^ 1 2 3 איילת בלאושטיין, היווצרותו של מיתוס: דמותה של סקג'ווייה על פי יומני לואיס וקלארק (עמ' 102)
- ^ Irving W. Anderson, "The Sacagawea Mystique: Her Age, Name, Role and Final Destiny," COLUMBIA Magazine, 13/3 (1999).
- ^ Hebard, Grace Raymond (1933). Sacajawea: Guide and Interpreter of Lewis and Clark (2012 ed.). Courier Corporation. ISBN 9780486146362.
- ^ Meriwether Lewis-William Clark, The Journals of the Lewis and Clark Expedition, "October 13, 1805", University of Nebraska–Lincoln.
- ^ Peter Kastor et al., "Sacagawea in primary sources", Lewis and Clark and the American Challenge, St. Louis: Department of American Cultural Studies, Washington University.
- ^ Bonnie Butterfield "Spirit Wind-Walker", "WHAT HAPPENED TO SACAGAWEA AFTER THE EXPEDITION RETURNED?".
- ^ Ramona Cameron Worley, Sacajawea 1788–1884: Examine the Evidence (Lander, WY, 2011), p. 17.
- ^ Fresonke, Kris & Spence, Mark David (25 בפברואר 2004). Lewis & Clark: Legacies, Memories, and New Perspectives. University of California Press. ISBN 978-0-520-23822-0.
{{cite book}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link) - ^ "Sergeant Sacagawea". lewisandclarktrail.com. 2009-01-04. נבדק ב-2012-02-13.
- ^ דף המטבע באתר מטבעת ארצות הברית.
- ^ פרטי רישום הספינה.