פוקהונטס

פוקהונטס (באנגלית: Pocahontas, נולדה כמאטואקה, ידועה גם כאמוניוט ומאוחר יותר גם כרבקה רולף (באנגלית: Rebecca Rolfe); 1595 –‏21 במרץ 1617) הייתה אינדיאנית שידועה בהקשר ההתיישבות הקולוניאלית בג'יימסטאון שבווירג'יניה. פוקהונטס הייתה בתו של פאּוהאטאן, המנהיג האינדיאני של רשת העמים השבטיים שהתיישבו על חלקה המזרחית של הקהילה בווירג'יניה.

פוקהונטס
Pocahontas

לידה	1596? Werowocomoco, טסנאקומאקה
פטירה	מרץ 1617 (בגיל 21 בערך) גרייבסנד, ממלכת אנגליה
מדינה	טסנאקומאקה, ממלכת אנגליה
מקום קבורה	St George's Church, Gravesend
השקפה דתית	אנגליקניזם
בן או בת זוג	ג'ון רולף (1614–1617) Kocoum (1610–1613)

דיוקן של פוקהונטס, 1616

במעשיה היסטורית ידועה נאמר שהיא הצילה את חייו של שבוי אנגלי בשם ג'ון סמית' ב-1607, על ידי הצמדת ראשה לראשו כשאביה עמד להוציאו להורג ולערוף את ראשו.

פוקהונטס נתפסה בידי האנגלים במהלך פעולות האיבה האנגליות-אינדיאניות ב-1613, והוחזקה למטרות כופר. במהלך השבי, היא עברה תהליכי התנצרות ואימצה את השם רבקה. כשההזדמנות לחזור אל אנשיה עלתה, היא בחרה להישאר עם האנגלים.

באפריל 1614, היא נישאה לג'ון רולף האנגלי (האיש שפיתח את ענף הטבק), ובינואר 1615 נולד לזוג בן בשם תומאס רולף. נישואיה של פוקהונטס היו הנישואים הבין-גזעיים הראשונים שתועדו בהיסטוריה הצפון-אמריקאית.

בשנת 1616, משפחת רולף נסעה ללונדון. פוקהונטס הוצגה לחברה האנגלית כדוגמה ל"פרא" מתורבת בתקווה לעודד השקעות בהתיישבות בג'יימסטאון. היא הפכה למפורסמת, היללו אותה באלגנטיות, והזמינו אותה לנשף מסכות בארמון וייטהול. בשנת 1617, משפחת רולף הפליגה לווירג'יניה, אך פוקהונטס מתה בגרייבסנד בנסיבות עלומות. היא נקברה בכנסייה בגרייבסנד, אך מיקומו המדויק של קברה לא ידוע.

מקומות רבים, דרכים ומוצרים בארצות הברית נקראו על שמה של פוקהונטס. שיוו לסיפורה אופי רומנטי לאורך השנים, והיא הפכה לנושא מוכר בתחומי האמנות, הספרות והקולנוע. הצאצאים הידועים של פוקהונטס דרך בנה, תומאס, הם חברי המשפחות הראשונות של וירג'יניה, הגבירות הראשונות של ארצות הברית אדית בולינג וילסון וננסי רייגן, והאסטרונום פרסיוול לוול.

רקע

שנת הלידה של פוקהונטס לא ידועה, אבל היסטוריונים מסוימים מעריכים שהיא נולדה סביב 1595, בהסתמך על כתביו של קפטיין ג'ון סמית'. ב-In A True Relation of Virginia, סמית' מתאר את דמותה של פוקהונטס, שפגש בשנת 1608 כ"ילדה בת 10". במכתב שנכתב ב-1616, הוא מתאר אותה בשנית באותו האופן, אך הפעם היא גדלה במקצת, שכן הוא מתאר אותה כ"ילדה בת 12 או 13 שנים".

פוקהונטס הייתה ביתו של פאּוהאטאן, ששלט בטסנאקומאקה, ברית של כ-30 קבוצות אינדיאניות שבטיות בטיידווטאר, וירג'יניה. אימה, ששמה וקבוצתה המקורית לא ידועים, הייתה אחת מתוך שתים-עשרה נשים שנלקחו בידי פאּוהאטאן; כל אישה נתנה לו ילד אחד, ואז נשלחה בחזרה לכפר ונתמכה כלכלית על ידי השליט (פאּוהאטאן) עד שמצאה בעל אחר. מכאן שמעמדה אמור להיות נמוך. ב-Relation of Virginia, המתיישב הנרי ספלמן, שחי לצידם של הפאּוהאטאנים ושירת כמתורגמן, העיר בדבר הנשים של הצ'יף פאּוהאטאן. לאחר שכל אישה נתנה לפאּוהאטאן ילד אחד, היא לא רק המשיכה להחזיק במעמדה, אלא גם חזרה למקום שממנו הגיעה.

סביר שילדותה של פוקהונטס הייתה שונה משל רוב הבנות בטסנאקומאקה. היא למדה איך לבצע את מה שהיא החשיבה כעבודה נשית, שכללה חקלאות וחיפוש אחר אוכל, עצי הסקה וחומרים צמחיים ששימשו במבנים בעלי גגות קש. בנוסף, סביר שכשגדלה, עזרה לעובדים אחרים במשק הבית של פאּוהאטאן עם הכנות לארוחות גדולות. הגשת סעודות כמו האחת שמוצגת לג'ון סמית' לאחר לכידתו היא מחויבות נורמטיבית מצד המאמאנאטוויק, השליט של משטר הצ'יף בטסנאקומאקה.

שמות

בעת לידתה של פוקהונטס, היה נפוץ בקרב הילידים האמריקאים להחזיק בכמה שמות פרטיים, להחזיק ביותר משם אחד באותו הזמן, להחזיק בשמות סודיים שרק נבחרים ידעו, ולשנות את השם באירועים חשובים. בהינתנם בזמנים שונים, השמות הביעו משמעויות שונות, ונעשה בהם שימוש בקונטקסטים שונים. בילדותה של פוקהונטס, היא קיבלה שם סודי - מאטואקה, אך מאוחר יותר היא נודעה גם כאמוניוט. את השמות האלו לא ניתן לתרגם.

השם פוקהונטס היה כינוי ילדות שכנראה התייחס לאופיה העליז. לפי המתיישב ויליאם סטרייקי, המשמעות היא "שובבה קטנה". ויליאם סטית', היסטוריון מהמאה ה-18, טען ש"שמה האמיתי, כנראה, היה במקור מאטואקס, אך האינדיאנים החביאו בזהירות מהאנגלים ושינו לפוקהונטס, מתוך פחד מיסטי שאם יחשפו לשמה האמיתי, יוכלו לפגוע בה באופן כלשהו". לפי האנתרופולוגית הלן ס. ראונטרי, פוקהונטס "חשפה (את שמה) לאנגלים רק לאחר שאימצה שם דתי לאחר הטבילה, רבקה".

שמה הנוצרי של פוקהונטס, רבקה, עשוי להיות מחווה סימבולית לרבקה מספר בראשית, שכאימם של יעקב ועשו, הייתה אימן של שתי "אומות", או אנשים נבדלים. פוקהונטס, בתור פאּוהאטאנית שנישאה לגבר אנגלי, אולי ראתה בעצמה אמא של שתי אומות.

תואר ומעמד

פוקהונטס נחשבת לנסיכה בתרבות הפופולרית. בשנת 1841, ויליאם ווטסון מטריניטי קולג', דבלין, אירלנד, הוציא לאור את "פוקהונטס: נסיכת וירג'יניה, ושירים נוספים", וקרא לפוקהונטס "בת המלך האהובה והיחידה ששרדה". פוקהונטס אכן הייתה מועדפת על אביה, שכינה אותה "תענוג" ו"יקרה" (לפי המתיישב קפטיין ראלף האמור), אבל היא לא הייתה בעמדת ירושה של התארים השלטוניים. במפת וירג'יניה של ג'ון סמית', הוא מסביר את סדר הירושה בקרב הפאּוהאטאנים:

...הממלכה שלו (של פאּוהאטאן) לא נתונה לבניו או ילדיו: אלא קודם לאחיו, מהם יש לו שלושה הנקראים אופיטצ'אפאן, אופצ'אנקאנאו, וקאטאטאו; ולאחר מותם, לאחיותיו. קודם לאחיותיו הגדולות, ואז לשאר: היורשים - זכרים או נקבות - מצד האחות הבכורה; אך לעולם לא ליורשים מצד הגברים.

ג'ון סמית'

בכרומוליטוגרפיה מ-1870, ניו אינגלנד, פוקהונטס מצילה את חייו של ג'ון סמית'. הסצנה מסתמכת על סטריאוטיפים שמיוחסים לילידים אמריקאים, ואף עושה לאלו אידיאליזציה, ולא מסתמכת על מידע אמין בפרטים הידועים על הרגע ההיסטורי הזה. אין הרים באזור טיידוואטר שבווירג'יניה, למשל, והפאּוהאטאנים לא חיו באוהלים אלא בבתים בעלי גגות קש. הסצנה המפורסמת שסמית' תיאר ב-Generall Historie מ-1624 לא התרחשה בחוץ, אלא בבתים אינדיאניים מסורתיים.

פוקהונטס מפורסמת בעיקר בגלל הקשר שלה למתיישב האנגלי ג'ון סמית', שהגיע לווירג'יניה עם למעלה מ-100 מתיישבים אחרים באפריל 1607. לאחר בניית מבצר על חצי-אי ביצתי שצץ לתוך הג'יימס איילנד, האנגלים חוו מפגשים רבים בחודשים שעקבו עם הילידים בטסנאקומאקה, חלקם חברותיים, חלקם עוינים. בדצמבר 1607, בזמן חקירת הנהר צ'יקהומיני, נלכד סמית' בידי קבוצה שהונהגה על ידי אחיו של פאּוהאטאן (או קרוב משפחה אחר), אופצ'אנקאנאו, והובא לבירתו של פאּוהאטאן. ברשמיו מ-1608, סמית' מתאר סעודה גדולה ולאחריה שיחה ארוכה עם פאּוהאטאן. הוא לא מציין את פוקהונטס ביחס ללכידתו; למעשה, לפי רשמיו, הוא לא פוגש את פוקהונטס בפעם הראשונה עד לאחר כמה חודשים. בשנת 1616, עם זאת, סמית' כתב מכתב למלכה אן בציפייה לביקורה של פוקהונטס באנגליה. ברישום החדש הזה, הלכידה שלו הכילה איום למותו: "... ברגע ההוצאה להורג," הוא כתב, "היא (פוקהונטס) הסתכנה בכריתת ראשה על מנת להציל את שלי; ולא רק זאת, אלא הצליחה כל כך לגבור על אביה, שהודרכתי בשלום לג'יימסטאון."

ההיסטוריה המוקדמת קבעה שפוקהונטס התיידדה עם סמית' ועם הקולוניה בג'יימסטאון. פוקהונטס הלכה להתיישבות מדי פעם ושחקה עם הבנים שם משחקים. כשהמתיישבים גוועו ברעב, "פעם בארבעה או חמישה ימים, פוקהונטס עם בני לווייתה הביאה לו (סמית') אספקה כה מרובה שהצילה חיים רבים שהיו נלקחים בלעדיה בגלל חרפת הרעב." כשהמתיישבים הרחיבו את ההתיישבות שלהם, הפאּוהאטאנים חשו שאדמותיהם נמצאות בסכנה, והקונפליקט עלה בשנית.

בשלהי 1609, פציעה מפיצוץ של אבק שרפה הכריחה את סמית' לחזור לאנגליה בשביל טיפול רפואי. האנגלים אמרו לפאּוהאטאנים שסמית' מת. פוקהונטס האמינה לכך והפסיקה לבקר בג'יימסטאון. זמן רב לאחר מכן, היא גילתה שהוא חי באנגליה כשטיילה שם כאשתו של ג'ון רולף.

רשמים היסטוריים לא מעלים שסמית' ופוקהונטס היו מאהבים, או שהיא הייתה בגיל מתאים למערכת יחסים מהסוג. הרומנטיקה מוצגת, באופן מגמתי, בגרסאות בדיוניות של מערכת היחסים שלהם בלבד. כמו למשל בסרט האנימציה של חברת דיסני משנת 1995, פוקהונטס, ובסרט ההמשך מ-2005, פוקהונטס 2: מסע לעולם חדש. הסיפור הרומנטי הראשון נכתב עליהם בתחילת המאה ה-19, והצביע על המשיכה המיתית של הסיפור. גישות רומנטיות באשר לסיפורה של פוקהונטס חזרו בסרטים שנעשו על ידי ארצות הברית.

גישות מודרניות על ניסיון ההוצאה להורג

שמונה שנים לאחר הרישום המקורי (ב-Generall Historie של סמית'), סמית' מרחיב את הסיפור. בכתיבה על עצמו בגוף שלישי, הוא מסביר על הסיטואציה שהתרחשה לאחר שנלקח ונלכד בידי האינדיאנים:

שתי אבנים גדולות הובאו לפני פאּוהאטאן: ולאחר מכן כמה שרק יכלו תפסו בגופו (סמית'), גררו אותו אליהם, השכיבו את ראשו, וכשהיו מוכנים עם מקלותיהם להכות את מוחו, פוקהונטס בתו האהובה ביותר של המלך, כששום תחנון לא יכול היה לעזור, תפסה את ראשו בידיה, והשכיבה את ראשה עליו, להצילו ממוות...

האנתרופולוגית הלן ס. ראונטרי טענה על דבריו של סמית': "גרסתו הראשונה למאורעות (לפיה שוחח עם פאּוהאטאן) הגיונית, בהתחשב בכמה נחושה הייתה ההנהגה האינדיאנית לגלות למה האנגלים הגיעו ונשארו בווירג'יניה." סמית' כנראה הגזים או המציא את דבריו ברשמים על מנת להעצים את מעמדה של פוקהונטס. מצד שני, יכול להיות שאמר דברי אמת. חוקרים מסוימים טענו שההיעדרות של הפרק על עבודותיו המוקדמות של סמית' לא יכולה להעיד על כך שהדבר לא התרחש. ההיסטוריון ג. א. ליאו לימאי, למשל, ציין בספרו משנת 1992 שכתיבתו המוקדמת של סמית' התעסקה לרוב בתחומים האתנוגרפים והגאוגרפים, ועל כן לא היה לו אינטרס לספר את סיפורה של פוקהונטס. סטאן בירצ'פילד כתב ש"כתיבתו של סמית' עולה בקנה אחד עם האמיתות של הפרק."

בכתבי True Travels משנת 1630, סמית' סיפר סיפור דומה על התערבותה של ילדה קטנה לאחר שנחטף ב-1602 על ידי טורקים בהונגריה. ההיסטוריונית קרן אורדל קופרמן הציעה שהוא "הציג את אותם אירועים זכורים מכמה עשורים אחורה" כשסיפר את סיפורה של פוקהונטס. במילים אחרות, הסיפור גדל לאורך הזמן.

תאוריה אחרת מציעה שסמית' לא הבין לחלוטין מה קרה לו בביתו של פאּוהאטאן. במקום קורבן של ניסיון הוצאה להורג, יכול להיות שהיה הנושא של טקס שבטי שנועד לסמן את מותו ולידתו מחדש, כחלק מהשבט. עם זאת, התאוריה הזו לא נתמכת במיוחד על ידי הוכחות אודות טקסי הפאּוהאטאנים או טקסים של ילידים צפון-אמריקאים אחרים. ההיסטוריונית מרגרט ויליאמסון הובר טענה שפאּוהאטאן, במקרה הזה, התנהל בפרגמטיזם פוליטי, בניסיונו להביא את סמית', ובכך את האנגלים, אל השבטיות שלו. בהתאם להובר, פאוהאטאן ניסה להציע לסמית' תפקיד באזור שקרוב לעיר הבירה שלו. בדרך הזו, פאוהאטאן קיווה להשאיר את סמית' ואנשיו "קרובים וניתנים לפיקוח".

לכידתה של פוקהונטס

ביצירתו המפורסמת "חטיפתה של פוקהונטס" (1624), ג'והאן תיאודור דה בריי מתאר עלילה מלאה. החל בפינה השמאלית התחתונה, פוקהונטס (במרכז), מרומה על ידי אדם המחזיק בקומקום נחושת כפיתיון, כשאשתו מעמידה פנים שהיא בוכה. במרכז מצד ימין, פוקהונטס מועלה לספינה. ברקע, ההתרחשות עוברת לניו יורק ריבר, שם תהליך משא ומתן בנושא החטופה נכשל והאנגלים תוקפים ושורפים כפר של הילידים האמריקאים.

לכידתה של פוקהונטס התרחשה בזמן המלחמה האנגלו-פאוהאטאנית הראשונה, קונפליקט בין מתיישבי ג'יימסטאון לבין הילידים האמריקאים שהתחיל בקיץ 1609. בשנות המלחמה הראשונות, האנגלים השתלטו על הג'יימס ריבר משני צדדיו. בינתיים, קפטן סמואל ארגאל חיפש אחר מגעים עם קבוצות של הילידים בחלקו הצפוני של תחום שליטתו של פאוהאטאן. הפאטאוומק, שגרו על נהר הפוטומק, לא היו תמיד נאמנים לפאוהאטאן, ולצידם חי מתורגמן אנגלי צעיר. במרץ 1613, ארגארל גילה שפוקהונטס ביקרה את הפאטאוומקים, וחיה בקרבם למשך זמן מה.

עם עזרתו של המתורגמן, ארגאל ניסה ליצור קשר עם ראש הפאטאוומקים, איופסוס, על מנת לחפש עזרה בלכידתה של פוקהונטס. הוא הציע ברית מבטיחה עם האנגלים, כנגד הפאוהאטאנים. הם רימו את פוקהונטס לעלות על הספינה של ארגאל והחזיקו בה ככופר, בדרישתם לשחרר את האסירים האנגליים שהוחזקו בידי אביה, לצד כלים וכלי נשק שונים שנגנבו. פאוהאטאן החזיר את האסירים, אבל נכשל בסיפוק הקולוניאליסטים עם מספר כלי הנשק והכלים שהסכים להחזיר. תֵיקוּ ארוך התפתח בין היריבים, שבמהלכו פוקהונטס נותרה בשבי.

במהלך השנה שעקבה, היא הוחזקה בהנריקוס, בעיר מודרנית בווירג'יניה. ידוע מעט מאוד על חייה שם, אף על פי שהמתיישב ראלף האמור כתב שהיא קיבלה "שימוש יוצא דופן ונדיב". בספרו מ-2007, לינווד קאסטאלואו טען שפוקהונטס נאנסה במהלך השבי, כחלק מסיפור מסורתי שהועבר בעל-פה במשך ארבע מאות שנים. הלן ראונטרי אמרה כי "היסטוריונים אחרים ערערו על האמינות של סיפורים מסורתיים שהועברו בעל-פה, בשל אי היכולת שלהם לשרוד במשך 400 שנים, ובמקום זאת טוענים שיחס לא הולם כלפי פוקהונטס היה עומד כנגד האינטרסים של האנגלים ביחסי המשא ומתן עם פאוהאטאן".

במהלך הזמן הזה, כוהן הדת של הנריקוס, אלקסנדר ווייקר, לימד את פוקהונטס על הנצרות ועזר לה לשפר את האנגלית שלה. לטבילתה, פוקהונטס אימצה את השם הנוצרי "רבקה".

במרץ 1614, שוויון הכוחות הוביל להתעמתות אלימה בין מאות אנגלים ופאוהאטאנים על נהר הפאמונקי. בבירתו של פאוהאטאן, האנגלים פגשו קבוצה של מנהיגים בכירים של הילידים (אם כי לא פאוהאטאן בעצמו, שלא נכח). האנגלים התירו לפוקהונטס לשוחח איתם. פוקהונטס, כמסופר, נזפה באביה על כך שהעריך אותה כ"פחותה מחרבות ישנות, חתיכות וגרזנים", ואמרה שהעדיפה להישאר עם האנגלים.

נישואים אפשריים לקוקום

האמונה של שבט מאטאפוני, אחד משני השבטים היחידים היום בווירג'יניה שמחזיק בקרקעות, היא שבעלה הראשון של פוקהונטס היה קוקום הפאטאוומקי, ושקוקום נרצח על ידי האנגלים לאחר חטיפתה. הפאטאוומקים של היום מאמינים שלשניים הייתה ילדה, קא-אוקי, שגודלה בידי הפאטאוומקים לאחר מותו של אביה וחטיפתה של אימה.

עם זאת, זהותו, מיקומו ואפילו קיומו של קוקום הם נושאים שאינם מוסכמים בין חוקרים במשך מאות שנים; לפי מספר היסטוריונים, האזכור היחידי של השם "קוקום" במסמך אנגלי כלשהו נמצא בהצהרתו של ויליאם סטרייקי באנגליה, לפיה פוקהונטס הייתה נשואה ל"קפטן פרטי בשם קוקום" במשך שנתיים. התקופה העוקבת לאחר שנת 1614 הייתה ללא ספק הזמן בו נישאה לג'ון רולף, ושום רשמים אחרים אפילו לא מרמזים על נישואים אחרים. באותו ההקשר הועלתה הטענה שדבריו של סטרייקי היו התייחסות מוטעית לרולף עצמו, כשהאזכור הובן לא נכונה כאחד מאנשיו של פאוהאטאן. בצבא השבטי של פאוהאטאן נכחה דרגה צבאית בשם קוקוראוס, שלעיתים תורגמה כקפטן, והדיון המחקרי התעסק גם בהאם סטרייקי היה יכול להתכוון, כחלק מאחת מטעויות הניסוח המפורסמות שלו, לבאר את המילה באופן הזה. בנוסף, הדיון על הצהרתו המקורית של סטרייקי שנוי במחלוקת באופן חריג בקרב חוקרים רבים שמנסים להפריך או לאמת שפוקהונטס הייתה נשואה לפני ג'ון רולף. אם אכן היו הנישואים הללו וקוקום לא היה נרצח, הם היו לבטח מסתיימים, משום שאיבדו את משמעותם - בהתאם למסורת הפאוהאטאנית - כשפוקהונטס נחטפה.

נישואים לג'ון רולף

ג'ון גדסבי צ'פמן, "טבילתה של פוקהונטס" (1840)

במהלך הישארותה בהנריקוס, פוקהונטס פגשה את ג'ון רולף. אשתו האנגלייה של רולף, שרה האקר, וילדתו, ברמודה רולף, מתו לפני מסעו לווירג'יניה. הוא פיתח בהצלחה זן חדש של טבק ובילה שם את מרבית זמנו בטיפוח היבול שלו. הוא היה אדם אדוק שהתייסר מעצם המחשבה על ההשלכות המוסריות הפוטנציאליות של נישואים לעובדי-אלילים. במכתב ארוך למושל בו ביקש להתחתן עם פוקהונטס, הוא הביע גם את אהבתו כלפיה וגם את אמונתו שבנישואיו 'יציל את נשמתה', כשטען על עצמו שהיה -

...אחוז-מוטיבציה לא בשל תשוקה לא מרוסנת לחיבה גופנית, אלא בשביל טובו של המטע, בשביל כבודה של המדינה, בשביל פארו של אלוהים, בשביל ישועתי הפרטית... כלומר פוקהונטס, לה נתונות מחשבותיי הטובות והלבביות ביותר, שהפכו סבוכות במשך כל כך הרבה זמן, וכה מוקסמות במבוך כזה מורכב, שהפכתי בלתי נלאה להתיר לעצמי להתחמק מהן.

רגשותיה של פוקהונטס כלפי רולף לא ידועים. היא נישאה לו ב-5 באפריל 1614. אף על פי שחתונות נערכו לרוב בג'יימסטאון, אין למעשה שום רשמים קיימים שמעידים על מיקומו של הטקס. מקומות אפשריים הם הנריקוס, ברמודה סיטי וג'יימסטאון. ריצ'רד באק ערך את החתונה. הם חיו במשך שנתיים על מטעו של רולף במשקי וירג'יניה, שהיו ממוקמים לאורך הג'יימס ריבר, כחלק מהקהילה החדשה של הנריקוס. בנם, תומאס, נולד ב-30 בינואר 1615.

הנישואים לא צלחו בהחזרת השבויים האנגלים, אך כן יצרו אקלים של שלום בין המתיישבים בג'יימסטאון לבין שבטיו של פאוהאטאן למשך 8 שנים; ב-1615, ראלף האמור כתב שמאז החתונה, היה לאנגלים מסחר ידידותי, לא רק עם פאוהאטאן, אלא גם עם נתיניו.

אנגליה

ה-"Sedgeford Portrait" נועד להציג את פוקהונטס ובנה, אך האותנטיות שלו שנויה במחלוקת.

חברת וירג'יניה הלונדונית שמה בראש סדר העדיפויות שלה לאורך זמן רב את המרתם של הילידים האמריקאים לדת הנוצרית. עם התנצרותה של פוקהונטס ונישואיה לאדם אנגלי, שהביאו לסופה של המלחמה האנגלו-פאוהטאנית הראשונה, החברה ראתה הזדמנות לקדם השקעות. החברה החליטה להביא את פוקהונטס לאנגליה כסמל ל"פרא מתורבת", כהצלחה של ההתיישבות בג'יימסטאון. ב-1616, משפחת רולף הגיע לנמל פלימות' ב-12 ביוני. הם ערכו מסע מודרך ברחבי לונדון, כשלצידם קבוצה של כאחד עשר פאוהאטאנים. ג'ון סמית' הגיע ללונדון במקביל, ובזמן שפוקהונטס הייתה בפלימות', היא גילתה שהוא עדיין חי. סמית' לא פגש את פוקהונטס, אבל כתב למלכה אן, אשתו של המלך ג'יימס, שפוקהונטס צריכה לקבל יחס מכבד, כאורחת מלכותית. הוא הוסיף שאם תקבל יחס רע, "אהבתה הנוכחית כלפינו וכלפי הנצרות עשויה להיהפך לזעם ובוז", כך שאנגליה תאבד את ההזדמנות "להחזיק בממלכה בהתאם לרצונה". פוקהונטס נהנתה ממספר חוויות חברתיות. ב-5 בינואר 1617, היא וטומוקו (אחד מהפאוהאטאנים שהצטרפו אליה למסעה) הובאו לפני המלך בארמון וויטהול, במהלך נשף מסכות. בהתאם לדבריו של סמית', המלך ג'יימס היה כל כך לא מרשים, שלא פוקהונטס ולא טומוקו הבינו את מי פגשו עד שהסבירו להם מאוחר יותר.

אף על פי שפוקהונטס לא הייתה נסיכה בהקשר של התרבות הפאוהאטאנית, חברת וירג'יניה הלונדונית הציגה אותה בכל אופן כנסיכה לציבור האנגלי. היא הוצגה בכתבים כ"מאטואקה, הידועה גם כרבקה, בתו של הנסיך העצמתי ביותר של האימפריה הפאוהאטאנית בווירג'יניה". אנגלים רבים באותו הזמן ראו בפאוהאטאן כשליט של אימפריה, והם ככל הנראה העניקו לבתו את היחס התואם. המכתב של סמית' למלכה אן מתייחס לפאוהאטאן בתור "המלך הצ'יף". איש הכנסייה והגאוגרף סמיואל פרצ'ס הזכיר שפגש את פוקהונטס בלונדון, ושהיא הרשימה את כל מי שפגשה משום שהיא "הציגה את עצמה כבתו של מלך". כשהוא פגש אותה פעם נוספת בלונדון, סמית' התייחס לפוקהונטס בנימוס באותו האופן. פוקהונטס זכתה, ככל הנראה, ליחס מכבד בזמן שהותה בלונדון. מקום הישיבה שלה בנשף המסכות תואר באופן חיובי למדי. עם זאת, לא כל האנגלים התרשמו. בהתאם להלן ס. ראונטרי, "אין הוכחה חותכת שמעידה על כך שפוקהונטס יוחסה (באנגליה) למעיין אצולה." למעשה, היא נחשבה לתעלומה, ובהתאם לצופה מהצד, היא אף נחשבה לאישה וירג'ינית פשוטה.

פוקהונטס ורולף חיו בפרברי ברנטפורד במשך זמן מה, ולאחר מכן גם בנורפוק. ב-1617, סמית' פגש את הזוג במפגש חברתי, ומאוחר יותר כתב שכשפוקהונטס ראתה אותו, "ללא מילים, היא הסתובבה, פניה האפילו, והיא נראתה בלתי מרוצה", והלכה. לאחר "שעתיים או שלוש", הם דיברו יותר; רשמיו של סמית' על דבריה תיארו אותם כמקוטעים וחידתיים. היא הזכירה לו את האדיבות שגילתה כלפיו, והוסיפה: "אתה הבטחת לפאוהאטאן שמה ששלך יהיה שלו, והוא הבטיח את אותה הבטחה." היא אף הביכה אותו כשקראה לו "אבא", בעודה מקבילה את הסיטואציה וההבדלים המעמדיים ביניהם - בדרך בה היא ראתה אותם - לסיטואציה אחרת, כשסמית' קרא לפאוהאטאן "אבא" כשהיה זר בווירג'יניה. "ומאותה הסיבה עלי לעשות אותו הדבר", אמרה. סמית' לא קיבל את דרך הפנייה הזו, משום שפוקהונטס התעלתה עליו, כ"בת מלך". פוקהונטס אמרה, בארשת פנים מתואמת^{[דרושה הבהרה]}:

לא חששת לבוא לארצו של אבי ולעורר בו ובאנשיו (מלבדי) פחד, אבל חשש עולה בך כשאני קוראת לך 'אבא'? אומר לך אם כך שאקרא לך כך, ואתה קרא לי ילדה, ואהיה לנצח בת-ארצך.

לבסוף, פוקהונטס אמרה לסמית' שהיא והילידים האמריקאים הנוספים העריכו שמת, אבל אביה אמר לטומוקו לחפש אחריו, "כי אנשיו מרבים לשקר".

מותה

פסל בדמותה של פוקהונטס בכנסיית סיינט ג'ורג', אנגליה

במרץ 1617, רולף ופוקהונטס עלו על ספינה לחזור לווירג'יניה; הספינה שטה עד לנהר בגרייבסנד כשפוקהונטס חלתה באופן חמור. היא נלקחה לחוף ומתה בידיו של ג'ון רולף בגיל עשרים ושתיים. לא ידוע מה הביא למותה, אבל תאוריות נעות בין אבעבועות שחורות, דלקת ריאות, או שחפת, לבין האפשרות שהורעלה. לפי רולף, מילותיה האחרונות היו:

כל אישה סופה למות, אבל מספיק שבנה ימשיך לחיות.

—
ג'ון רולף, מכתב לסיר אדווין סנדיס (באנגלית), 8 ביוני 1617

הלווייתה של פוקהונטס התרחשה ב-21 במרץ 1617. משוער שמיקום הקבר נמצא מתחת לבית המקהלה שבכנסיית סיינט ג'ורג', גרייבסנד, אך מאז הריסת הכנסייה בשריפה בשנת 1727, מיקומו המדויק של הקבר לא ידוע. פסל ברונזה בגודלה הועמד לכבודה באזור הכנסייה.

ייצוגה בתרבות הפופולרית

בול דואר בהוצאה מחודשת מ-1907, פוקהונטס

האגדות והמיתוסים

לאחר מותה, יותר ויותר ייצוגים דמיוניים ורומנטיים נוצרו. היצירה הסמוכה ביותר לתקופה של פוקהונטס היא "חטיפתה של פוקהונטס" (1619), של ג'והאן תיאודור דה בריי, בה הוא ניסה להעניק לה תכונות של הילידים האמריקאים. יצירות מאוחרות שיוו לה מראה עם זהות יותר אירופאית.

המיתוסים שעלו סביב סיפורה של פוקהונטס הציגו אותה בתור האחת שהפגינה את הפוטנציאל "להשתלב" בחברה האירופאית. למשל, הקפיטול מציגה ציור מ-1840 של ג'ון גדסבי צ'פמן, "טבילתה של פוקהונטס", ברוטונדה. העלון הממשלתי שמקושר ליצירה מסביר על הדמויות שבה, ומהלל את המתיישבים בג'יימסטאון על הצגת הנצרות ל"פראים עובדי האלילים".

טרנספורמציה אחרת של הסיפור נוגעת ברומנטיקה. כותבים מסוימים העדיפו סיפור אהבה שלה ושל ג'ון סמית'. הראשון שפרסם סיפור היה ג'ון דייוויס, ב-Travels in the United States of America מ-1803. עיבוד התיאטרון הדרמטי הראשון הוא, סביר להניח, "הנסיכה האינדיאנית" של נלסון בארקר. במאה ה-19, ג'ון בראוגמן יצר בורלסקה בשם "פו-קא-הונ-טס", או "הפראית העדינה".

כשהתערוכה בג'יימסטאון חגגה 300 שנים להקמת ההתיישבות בה (בתור הקולוניה הבריטית הראשונה באמריקה), נוצרה הוצאה מחודשת של שטר חמישה הסנטים, בה הופיעה פוקהונטס, חברה לקולוניה, ידועה בתור מצילת חייו של ג'ון סמית'.

באלבומו Rust Never Sleeps מ-1979, ניל יאנג הקליט שיר על פוקהונטס.

פוקהונטס בקולנוע

מספר סרטי קולנוע על פוקהונטס נוצרו, כשהראשון בהם היה סרט אילם משנת 1924. "קפטן ג'ון סמית' ופוקהונטס" יצא ב-1953, עם ג'ודי לורנס בתפקיד הגיבורה. סרט האנימציה של חברת דיסני מ-1995, "פוקהונטס", מציג רומן בדיוני בין פוקהונטס לג'ון סמית'. בנוסף, פוקהונטס מלמדת את סמית' לכבד את הטבע. סרט ההמשך, "פוקהונטס 2: מסע לעולם חדש", מתאר את מסעה לאנגליה ואת מפגשה עם ג'ון רולף, בו התאהבה בסרט. ב-2005 יצא הסרט "העולם החדש" בבימויו של טרנס מאליק, שתיאר את גילוי ג'יימסטאון על ידי האנגלים. את פוקהונטס גילמה קוריאנקה קילצ'ר. סרט נוסף על חייה הוא "פוקהונטס: האגדה".

כוכב הלכת המינורי 4487 Pocahontas נקרא על שמה.

עיבוד לבמה בישראל

ב-2000 עלה בישראל המחזמר "פוקהונטס" בו שיחקו אלינור אהרון, טוביה צפיר, דפנה ארמוני, משה פרסטר, אייל בוחבוט, ופיני קידרון.

קישורים חיצוניים

• שחר שילוח, החיים זה לא דיסני, באתר nrg‏, 26 במאי 2005
• המיתוס של פוקהונטס
• פוקהונטס, סיכום היסטורי
• Contact and Conflict, The Story of Virginia: An American Experience
• The Anglo-Powhatan Wars, The Story of Virginia: An American Experience
• Stan Birchfield, Did Pocahontas Save Captain John Smith?
• פוקהונטס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פוקהונטס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• פוקהונטס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)