עדה פגיס

סופרת ישראלית

עדה פָּגיס (נולדה ב-3 בספטמבר 1932) היא סופרת ומתרגמת ישראלית.

עדה פגיס
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 3 בספטמבר 1932 (בת 91)
קאליש, הרפובליקה הפולנית השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית, פולנית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

עדה פגיס (במקור רוקמן), נולדה בקאליש שבפולין לעזריאל ורבקה רוקמן. ילדותה עברה עליה בקאליש, שבאותן השנים חוותה התפרצות רחבת היקף של אנטישמיות, עוד בטרם המלחמה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחה עם אמה ואחותה מזרחה לברית המועצות. מאוחר יותר הוגלו לסיביר, במסגרת שיתוף פעולה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית. במהלך הגלות בסיביר נפטרה אמה של פגיס בעקבות תנאי המחיה הקשים. לאחר סיום המלחמה הורשו אלפי היהודים שהוגלו לסיביר, ללכת לדרכם. היא ואחותה הבכורה, שתי נערות צעירות, עברו לבדן דרך מדינות אסיה עד שחזרו לוורשה. בוורשה הופתעו פגיס ואחותה למצוא את אביהן, עזריאל, אשר חשבו שנרצח על ידי הנאצים בפולין. יחד הם עלו לישראל במסגרת עליית הנוער.

עם הגעתה ארצה, למדה בגימנסיה העברית "הרצליה", ולמדה ספרות והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך לימודיה פגשה את המשורר דן פגיס ונישאה לו. לזוג נולדו שני ילדים.

פגיס עבדה במשך מספר שנים ביד ושם והייתה מורה לספרות והיסטוריה בבתי ספר תיכונים בירושלים[1].

כתיבתה מתמקדת בתקופת השואה בסגנון ספרותי המשוחרר מחוויות אוטוביוגרפיות ספציפיות: ”לא תמיד אני כותבת מתוך הניסיון האישי שלי, אלא מתוך תחושה של קרבה לאירועים האלה. השואה עדיין ממלאת אותי, אין לי שום רצון לכתוב על משהו אחר.”[2].

ספרה לב פתאומי הוכנס לרשימת יצירות החובה בלימודי הספרות בהיקף 2 יח"ל בכלל בתי הספר התיכוניים בישראל.

פגיס מתגוררת בתל אביב.


ספריה עריכה

  • לב פתאומי (1995) - פרקי ביוגרפיה על דן פגיס.
  • אגדת המבצר הקטן (1998) - קובץ סיפורים.
  • כריך גלותי (2003) - קובץ סיפורים.
  • ימי אפלה, רגעי חסד (2008) - על חיי ישראל גוטמן.
  • האפשרות השלישית (2015) - קובץ סיפורים.

תרגומיה עריכה

תרגמה ספרים אחדים, בעיקר מפולנית לעברית:

קישורים חיצוניים עריכה

מכּתביה:

על יצירתה:

הערות שוליים עריכה

  1. ^ פגיס עדה, באתר עם עובד
  2. ^ * שירה קדרי-עובדיה, ראיון עם עדה פגיס, בעיתון מקור ראשון, 17 באפריל 2015