עזרא דנין

עזרא דנין (2 באוגוסט 190331 במאי[1] 1984) היה איש הש"י - שירות הידיעות של ארגון "ההגנה" בתקופת היישוב ויועץ לענייני ערבים במשרד החוץ בתקופת המדינה.

עזרא דנין
מימין לשמאל: עמינדב אלטשולר, עזרא דנין ויצחק ארנון בצילום משנות השלושים. ברקע העיר באר שבע
מימין לשמאל: עמינדב אלטשולר, עזרא דנין ויצחק ארנון בצילום משנות השלושים. ברקע העיר באר שבע
לידה 2 באוגוסט 1903
יפו, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 31 במאי 1984 (בגיל 80)
חדרה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 31 במאי 1984 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

עזרא דנין נולד ביפו בתשעה באב תרס"ג. אביו יחזקאל דנין (סוכובולסקי) היה מאנשי העלייה הראשונה, ואמו, רחל, הייתה בת למשפחה מ"היישוב הישן" - בתו של יהושע ילין האשכנזי ואשתו שרח, שמוצאה מעיראק. בתקופת ילדותו ביפו בא במגע רב עם ערבים, שהיו אז רוב מוחלט של תושבי העיר. אז, וגם בשנים הבאות, רכש ידע רב בשפה, בהווי ובתרבות הערביים. יחזקאל ורחל דנין היו ממייסדי אחוזת בית והקימו את ביתם בה ב-1910. בעת מלחמת העולם הראשונה עקרה משפחתו לרחובות. לאחר לימודיו התיכוניים, בבית הספר למסחר, למד דנין חקלאות במקווה ישראל. בשנים שלאחר מכן עסק בחקלאות במקומות שונים בארץ: רעננה, בנימינה ועוד, ולבסוף, לאחר נישואיו, קבע את ביתו בחדרה, אשר בסמוך אליה רכש פרדס.

בצעירותו לא עסק כמעט דנין בפעילות ביטחונית. באמצע שנות השלושים, עוד טרם הצטרף לארגון ביטחוני כלשהו, נוכח דנין לדעת כי קשריו העמוקים עם הערבים, ומידע שהפיק עקב כך, תורמים משמעותית לביטחון היישוב. עוד טרם ייסוד הש"י בשנת 1940 עמד עזרא דנין בראש שירות הידיעות האזורי של ההגנה במרכז הארץ ("גליל תיכון"). מאז ייסוד הש"י ועד למלחמת העצמאות עמד דנין בראש המחלקה הערבית של הש"י. היה ממקימי המחלקה הסורית של הפלמ"ח, שכללה מסתערבים שחדרו לסוריה וללבנון, שהיו בשלטון וישי בשנת 1941, לשם איסוף מודיעין לקראת הפלישה הבריטית שהתבצעה ביולי 1941.

ב-17 בנובמבר 1947, ערב ההצבעה על תוכנית החלוקה, נתלווה דנין אל גולדה מאיר (אז מאירסון) לפגישתה עם מלך ירדן עבדאללה הראשון בנהריים, בה נכח גם אליהו ששון (מומחה לענייני ערבים ולימים שר בממשלת ישראל). דנין כתב את פרוטוקול הישיבה. המלך הביע עמדה אוהדת להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אמר כי הוא חפץ כי המדינה הערבית שתוקם על פי הצעת החלוקה תצורף לממלכתו והבטיח לכרות ברית עם המדינה היהודית. הפגישה השנייה נערכה בארמונו של המלך בעמאן ב-12 במאי 1948, בניסיון לשכנעו שלא להצטרף למלחמה, כשנתברר כי הוא עומד לשלוח את הלגיון הערבי למלחמה. דנין נתלווה לגולדה כמתורגמן וכמומחה לענייני ערבים. גולדה מאיר באה לפגישה מחופשת לאשה ערביה ודנין התחזה לבעלה. בפגישה לא הכחיש המלך את הבטחתו בפגישה הקודמת, אך אמר כי הדבר יצא מכלל שליטתו וכי עתה הוא אחד מחמישה שליטים ערביים המעורבים בעניין ארץ ישראל. המלך הציע כי ארץ ישראל תהיה בשליטת ממלכת ירדן והיהודים יזכו לאוטונומיה ולייצוג בפרלמנט. מאיר ודנין אמרו למלך כי הוא ינוצח במלחמה וגולדה נפרדה ממנו במילים: "נפגש לאחר המלחמה".

לאחר קום המדינה היה דנין יועץ לענייני ערבים והמזרח התיכון במשרד החוץ. דנין היה תושב חדרה והוענק לו התואר יקיר העיר חדרה.

עזרא דנין נפטר בשנת 1984.

הבוטנאי פרופ' אבינעם דנין הוא אחיינו מצד אחיו, חירם.

עמדתו בנוגע למצוקת יהודי ארצות ערב במהלך מלחמת העצמאותעריכה

שאלת גורלם של יהודים שנותרו במדינות ערב הפכה סוגיה דחופה עם התרחבות המאבק הצבאי. יחד עם זאת, הממשלה הגיעה למסקנה שלמרות האירועים החריגים הם אינם מצויים ב"סכנת השמדה", ולכן הוחלט להסתפק במעקב אחר ההתפתחויות בכל מדינה. האחריות לטיפול בעניינם פוצלה בין מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ ובין המחלקה ליהודי ארצות ערב בהסתדרות הציונית. חילוקי דעות בין שני הגופים הובילו לבסוף להפסקת שיתוף הפעולה. בניגוד לדעתו של אליהו ששון, שטען כי החלטות שיתקבלו בשלב זה ישליכו בעתיד על יחסי ישראל וארצות ערב, טען דנין שלמשרד החוץ אין כל נגיעה בעניין וכי "שיקול עדתי" היה מעורב בבחירת אנשי המחלקה שטיפלה ביהודי ערב בההסתדרות הציונית. כך כתב:[2]

הרגשתי בעניין זה קשה ומעיקה. יום־יום מרעישים אותנו באיומים ובהודעות על יהודים אומללים אלה שנשארו כבני־תערובות. אני משוכנע שהתמונה היא מסולפת ומוגזמת, אם כי יש בה סכנות חמורות. אולם עצבנות בלתי-תכליתית לא תקדם אותנו בשטח זה.

עזרא דנין

ספרים שכתבעריכה

  • תעודות ותמונות מגנזי הכנופיות הערביות במאורעות 1936 - 1939. הוצאת מאגנס, 1981. הספר יצא במקור ב-1944 והודפס בשנית ב-1981
  • ציוני בכל תנאי (אוטוביוגרפיה שנכתבה בעזרת יעקב שרת). הוצאת קידום, 1987.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אתר "Billiongraves"
  2. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 298. (בעברית)