עליזה שמוקלר-הס
עליזה (אליס) שמוּקלֶר-הֶס (גרמנית: Alice Schmuckler-Hess; 19 ביולי 1896 – 20 באפריל 1988) הייתה פסנתרנית סולנית ומלווה, קורפטיטורית ומורה לפסנתר גרמנייה-ישראלית.
 | |
| לידה |
19 ביולי 1896 דיסלדורף, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
20 באפריל 1988 (בגיל 91) ניו יורק, ארצות הברית |
| מוקד פעילות |
ישראל |
| סוגה |
מוזיקה קלאסית |
| כלי נגינה |
פסנתר |
  | |
קורות חיים עריכה
אליס שמוקלר נולדה בשנת בדיסלדורף שבגרמניה במשפחה יהודית מרובת-ילדים ומוזיקלית. בנעוריה למדה נגינה בפסנתר אצל יוליוס בוּטס (אנ'), וב-1916, כשהייתה כבת עשרים, נסעה לקלן ללמוד בקונסרבטוריון (אנ') אצל לוני אפשטיין (Lonny Epstein), שם למדה עד 1922. בשנים שלאחר מכן קנתה לעצמה שם בגרמניה כסולנית, מוזיקאית קאמרית ומלווה. עיקר הרפרטואר שלה היה הרומנטיקה הגרמנית, ובפרט שומאן, ברהמס ורגר. היא הייתה מלווה מבוקשת, והופיעה עם סולנים ידועים באותה תקופה, בהם עמנואל פוירמן. בשנות ה-20, זמן קצר לאחר סיום לימודיה, נישאה להאנס לודוויג הס (Hans Ludwig Hess), סוכן מכירות של מוצרי טקסטיל. ב-1923 נולדה בתם הבכורה, אביבה (לימים לוסטיג-ויזל), וב-1930 נולדה בתם הצעירה, דורותיאה (Dorothee; לימים זהבה קיילוס).
שמוקלר-הס התיישבה עם משפחתה בשטוטגרט, שם קיבלה ב-1927 משרה של מורה לפסנתר בקונסרבטוריון החדש שבניהולו של קארל אדלר (גר'). בהמשך ייסדה ביחד עם פרידה שילקֶה (Frieda Schilke) וברנהרד קאולבֶּרש (Bernhard Kaulbersch) את האנסמבל למוזיקה קאמרית "הטריו של שטוטגרט" (Stuttgart-Trio), שהופיע בכל דרום-מערב גרמניה. בנוסף, הופיעה באופן קבוע כפסנתרנית קונצרטים ברדיו שטוטגרט. באותן שנים למדה באופן פרטי נגינה בעוגב אצל הרמן קלר (גר') בבית הספר הגבוה למוזיקה בעיר (אנ').
ב-1934, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, התחסל הקונסרבטוריון של אדלר עקב מוצאו היהודי והיא איבדה את משרתה. הופעותיה ברדיו הופסקו עוד קודם לכן מאותה סיבה. עד הגירתה מגרמניה ערכה קונצרטים עבור החברה לאמנויות היהודית של שטוטגרט (סניף של האגודה היהודית לתרבות (Jüdischer Kulturbund), שהוקמה ב-1933), כמה מהם ביחד עם אחותה מפרנקפורט, הכנרת פרֵנֶה (פרנציסקה) שמוקלר (Fränne Schmuckler). בנוסף נתנה במסגרת זו שיעורי פסנתר.
בפברואר 1935 החליטה לעזוב את גרמניה ונסעה לארץ ישראל בעקבות בעלה, שברח לארץ עוד ב-1933. התגוררה בשדרות נורדאו בתל אביב. שנותיה הראשונות בארץ היו קשות. היא לא הצליחה להתפרנס מעיסוק מקצועי במוזיקה, והמשפחה חייתה על משכורתו הדלה של בעלה, שמצא עבודה כנהג משאית. כעבור שנים ספורות, במלחמת העולם השנייה, התנדב לשירות בצבא הבריטי, נשלח ליוון ולא שב מהמלחמה (הוא נחשב לנעדר). שמוקלר-הס, שנאלצה לדאוג לבדה לשתי בנותיה, הצליחה לבנות לעצמה קריירה חדשה, בתחילה במתן שיעורים פרטיים בפסנתר, ולאחר מכן כמרצה בקונסרבטוריון הישראלי, באקדמיה למוזיקה בתל אביב ובאקדמיה למוזיקה בירושלים. בהדרגה החלה להיות מבוקשת גם בארץ כמבצעת של מוזיקה קאמרית וכמלווה, ואף הופיעה כסולנית עם התזמורת הארצישראלית (הפילהרמונית). לימדה את נכדה, ארנן ויזל, נגינה בפסנתר.
בשנת 1969, כשהייתה בת 73, חזרה לראשונה לגרמניה (בעיקר בשל תנאי האקלים בארץ) ובשנים 1970-75 התגוררה חליפות בשטוטגרט ובתל אביב. ביולי 1975 עזבה שוב את גרמניה ועברה להתגורר עם בתה הצעירה, זהבה קיילוס, בניו יורק, שם חייתה עד מותה (בניו יורק ישבה גם ידידתה הוותיקה אדית גולדפדן, ששבה לגרמניה לאחר מותה של שמוקלר-הס[1][2]). גם בשנות ה-80 לחייה הוסיפה לנגן בפסנתר חצי יום מדי יום.[3] עליזה שמוקלר-הס נפטרה לאחר מחלה קצרה[1] באפריל 1988, בגיל 92 בניו יורק. הותירה את בנותיה, חתניה ונכדים.
משפחתה עריכה
בתה הבכורה של שמוקלר-הס, אביבה לוסטיג-ויזל (ילידת 1923), היא נבלנית. הייתה נשואה למלחין והפסנתרן הישראלי משה לוסטיג (1922–1958) עד מותו בגיל 35.[4] אחר-כך נישאה לצ'לן עוזי ויזל (נולד ב-1926), ובנם הוא הפסנתרן ארנן ויזל.[5]
בתה הצעירה, זהבה קיילוס (ילידת 1930), שחקנית, הייתה נשואה לבמאי היהודי-אמריקאי-ישראלי היי קיילוס (1926–2012) עד מותו.
קישורים חיצוניים עריכה
- מתיאס פסדזיירני (Matthias Pasdzierny), עליזה שמוקלר-הס, בלקסיקון למוזיקאים ומוזיקאיות נרדפים בתקופה הנאצית, המכון למוזיקולוגיה, אתר אוניברסיטת המבורג (בגרמנית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Edith Goldfaden, "Alice Schmuckler-Hess," Aufbau 54,10 (May 6, 1988), 33 (מודעת אבל).
- ^ על גולדפדן ראו: גיא מירון, משם לכאן בגוף ראשון: זיכרונותיהם של יוצאי גרמניה בישראל, ירושלים: המרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש ר’ קבנר – האוניברסיטה העברית בירושלים על ידי הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשס"ה 2004, עמ' 317; "Goldfaden, Edith," in: Wilhelm Kosch (Ed.) et al., Deutsches Literatur-Lexikon. das 20. Jahrhundert, Zürich: Saur, 2008, Bd. 11, S. 480.
- ^ "Interview with Uzi Wiesel," American Record Guide, 42 (1978/79), 59.
- ^ משה לוסטיג, דבר, 19 בספטמבר 1958 (נקרולוג, והספד מאת מנשה רבינא); יוסף לפיד, את אשר אהב משה לוסטיג, מעריב, 24 בנובמבר 1958.
- ^ תמר אבידר, עוזי ויזל בחברה טובה..., מעריב, 31 ביולי 1964; טלילה בן-זכאי, דם כחול, דבר, "דבר השבוע", 18 במאי 1979.