פתיחת התפריט הראשי

עלילת הדם בבלואה

עלילת הדם בבלואה (ידוע בשם גזירת בלוייש) התרחשה בבלואה (אנ') (Blois; בכתיב של אותה תקופה: בלויש) שבצרפת בשנת 1171 (ד'תתקל"א). כתוצאה מהעלילה הועלו על המוקד למעלה משלושים יהודי העיר. הייחוד בעלילה זו, הוא בכך שהופצה על אף שלא נמצאה גופה כלל, וללא שנטען שילד כלשהו נעדר.

סיפור המעשהעריכה

האירוע החל ב-20 במאי 1171 (אור לט"ו בסיוון ד'תתקל"א), כאשר יצחק בן אלעזר, מיהודי העיר השקה את סוסו בנהר הלואר, ובמקביל השקה משרת גוי אחד את סוסו של אדונו. היהודי נשא ככל הנראה חבילה של עור מעובד לבן בחיקו, וכאשר חתיכת עור נשמטה מחיקו, ראה אותה המשרת הנכרי. המשרת חזר אל אדונו, וספר כי ראה את היהודי משליך אל הנהר גופת ילד שהרגו היהודים. יחסם של בני האצולה של בלואה, לרבות אדונו של אותו משרת, ליהודי העיר, היו מתוחים ממילא בשל יחסיו של נסיך בלואה תיאובלד עם פילגשו היהודיה (מכונה בכרוניקות "מרת פולצלינא"), והאדון ניצל את ההזדמנות שנקרתה לו לנקום בה וביהודי העיר. הוא ספר לתיאובלד (בכרוניקות מופיע שמו "טיבלט") את דברי משרתו, ובתגובה תיאובלד, שאהבתו לפילגשו כנראה נתקררה, הורה לאסור את כל יהודי העיר.

בתחילה, דרש תיאובלד כופר נפש כספי וביטול כל החובות שחייבים ליהודים, אולם לאחר מכן, בא כומר ששכנע אותו שאין לקחת כופר לנפש אדם. הכומר הציע לתיאובלד לבדוק את אמינותו של המשרת-העד במשפט האל – הוא הוכנס לגיגית מלאה מים, וכיוון שצף בהן, הוחלט שהוא דובר אמת, והיהודים נידונו להעלאה על המוקד. במהלך השריפה, נשרפו החבלים של שלושה מהנשרפים, והם השתחררו. הם טענו שזה מהווה ראיה לחפותם, ועל כן הם זכאים להשתחרר, אולם תיאובלד לא קבל טענה זו, והם הוחזרו למוקד. כאשר הם הוחזרו למוקד, הם תפסו גוי אחד וניסו לגרור אותו עמם אל האש. בתגובה, אנשיו של תיאובלד הרגו אותם, והשליכו את גופותיהם לאש. בסך הכל נהרגו 31 יהודים.[1][2] 17 מהם היו נשים.[3]

רבי אפרים מבונא, שהיה הראשון שהעלה על הכתב את סיפור המעשה כותב ב"ספר זכירה" שלו, שקהילת בלואה, אנשים נשים וטף, עלתה על המוקד כאשר שירת עלינו לשבח בפיה, והוא מתאר את המנגינה שאותה שרו, "כי תחילה היה הקול נמוך ולבסוף הרימו קולם בקול גדול ויענו יחד 'עלינו לשבח' ותבער האש".[2]

אחדים מיהודי בלואה, שלא הועלו על המוקד, נכלאו, והקטנים שבהם אולצו להתנצר. יהודי שאר הקהילות בתחום אחריותו של אותו המושל נאלצו לשלם כופר נפש גבוה.

תגובת היהודיםעריכה

מלבד הייחודיות בעלילה זו בכך שהיא בוצעה ללא מציאת גופה או הכרזה על נכעדר, היא גם היתה העלילה הראשונה בצרפת בה השלטונות שתפו פעולה עם המעליל. עד עתה, שלטונות צרפת לא ביצעו כל ענישה כלפי היהודים, והעלילה בבלואה היתה עלילת הדם הראשונה בה הועלו יהודים על המוקד. בשל כך גרמה העלילה לזעזוע עמוק בקרב יהודי צרפת, והשינוי בעמדת השלטון שכלל סכנה לכל יהודי האזור גרם לחרדה בקרב יהדות צפון צרפת. בכך יש כדי להסביר את המספר הרב של קינות וסליחות שנכתבו לזכר המאורע וכן את קביעת התענית.[4]

מלבד התענית לדורות (ראה להלן), קהילות אחדות גזרו על עצמן גזרות אבלות ותעניות לתקופה שאחר המאורע. כך למשל, קבעה קהילת טרואה (טרוייש; עירו של רבנו תם) שלא ללבוש בגדי משי למשך שלש שנים, וכן להתענות כל ימי שני וחמישי עד סוף השנה.[4]

השפעה לדורותעריכה

העלילה הותירה חותם עמוק על יהודי אותה תקופה. רבנו תם, מגדולי חכמי ישראל באותה תקופה, קבע לזכרה צום בכ' בסיוון מדי שנה,[5] ואמר על הצום: "גדול יהיה צום זה מצום גדליהו בן אחיקם". לזכר המאורע נכתבו מספר סליחות, ביניהן קינה הבנויה לפי הסדר של מגילת איכה "למי אוי למי אבוי" של רבי אפרים מבונא, והקינה "שלומי אמוני ישראל" של אחיו רבי הלל מבונא המתארות את האירועים בהרחבה. סליחתו של רבי הילל אף זכתה להיכנס, למנהג כמה קהילות, לתפילת מוסף של יום הכיפורים.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בחלק מהגרסאות, שלושים ושניים.
  2. ^ 2.0 2.1 ד"ר דוד אלטמן, נייר עמדה בנושא עלילות הדם, 2009, באתר המכללה האקדמית נתניה
  3. ^ כך מופיע בסליחתו של ר' הילל בר יעקב; מאיר קוטיק, משפט בייליס : עלילת דם במאה העשרים, עמ' 281.
  4. ^ 4.0 4.1 אריק זימר, "צום כ' בסיוון – העלילה בבלוייש", בתוך מפרות האילן: על המועדים (רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד), עמ' 558.
  5. ^ כ' סיוון – יום הזיכרון לשואת יהודי הונגריה, באתר זכור