אמל נסראלדין

אמל נסראלדין
أمل نصر الدين
	אמל נסראלדין, 2012
לידה	31 ביולי 1928 (בן 96); דלית אל-כרמל, פלשתינה (א"י)
מדינה	ישראל
מפלגה	מפא"י, הליכוד
סיעה	הליכוד
	22 בינואר 1977 – 21 בנובמבר 1988; (11 שנים)
כנסות	8 - 11
פרסים והוקרה
	פרס ישראל, תשפ"ג, 2023

אמל נסראלדין (בערבית: أمل نصر الدين; נולד ב-31 ביולי 1928) הוא מנהיג דרוזי-ישראלי, חבר הכנסת לשעבר מטעם סיעת הליכוד (בשנים 1977–1988), מייסד ויו"ר בית יד לבנים הדרוזים, ואחד האישים המרכזיים בחברה הדרוזית במדינת ישראל. חתן פרס ישראל בתחום מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת תשפ"ג (2023)^[1].

ביוגרפיה

אמל נסראלדין, שמשמעות שמו הפרטי בערבית – "תקווה", נולד בכפר דלית אל-כרמל כבנם הבכור של נסיב ושל סעידה ממשפחת נסר-אלדין. בצעירותו עבד כקבלן עבודות כריתת עצים, ובשלב כלשהו העסיק כ-200 עובדים; כמו כן פעל לגיוס גדוד דרוזי ובו כשבע מאות חיילים. הבסיס הכלכלי שעבודתו הכניסה לו העניק לו מעמד חברתי בסביבתו. אולם התנהגותו, שלא הייתה מסורתית, כדוגמת הבגדים שלבש וחלק מהתבטאויותיו, גררה עימותים שונים.

אבא חושי, ראש עיריית חיפה, העניק לו תפקיד בהסתדרות הכללית, הנוגע למגזר הדרוזי. במועצת דלית אל-כרמל כיהן כראש סיעה שישבה באופוזיציה, ובהמשך כסגן ראש המועצה; אמל היה שותף לחיבור הכפר דלית אל-כרמל לחשמל ולמים בשנת 1964, וכן להקמת מפעל "גיבור" לטקסטיל בדלית אל-כרמל, שסיפק עבודה לנשים דרוזיות בלבד. לפי המופיע באתר "יד לבנים הדרוזים", פעולה זו שיפרה את מעמד האישה בחברה הדרוזית. בפעילותו עסק אף בענייני תרבות, דרך הקמת מועדונים, בהם נחשף הציבור הדרוזי לתרבות הסביבה.

בשנת 1969 נהרג בנו לוטפי בעת מרדף אחרי מחבלים ביום האחרון לשירותו הצבאי. מאורע זה הוביל לפעילות אינטנסיבית של אמל בנושא הטרור ומשפחות שכולות בעדה הדרוזית. בתחילה הצטרף לארגון יד לבנים הארצי. בשנות ה-70 של המאה העשרים פעל להעברת בית אוליפנט בדלית אל-כרמל לבעלות המדינה כדי שישמש בהמשך כבית יד לבנים. לאחר פנייתו לראש הממשלה מנחם בגין בקשתו נענתה. בשנת 1979 נרכש המבנה על ידי המדינה. בשנת 1980 הקים את ארגון יד לבנים הדרוזים שקיבל לשימושו את בית אוליפנט. ארגון זה מהווה את עיקר פעילותו עד היום.

בשנת 1995 פרסם ביחד עם מוסבאח חלבי את "אנציקלופדיית שמות החללים, השייח'ים, המנהיגים והפעילים הדרוזים 1800–1995".

עקב ויכוחים ממסדיים על רצונו להוצאת ענייני הדרוזים מהמחלקה הערבית, פרש מההסתדרות וממפא"י. הוא פנה לתחום העסקי ומונה ליועץ לבעלים של מפעלי "גיבור", גרשון רוזוב. מנחם בגין, ראש סיעת "חרות", זיהה את הפוטנציאל האלקטורלי הטמון בו וצירף אותו למפלגתו (1971). בינואר 1977 הושבע אמל לכנסת במסגרת הליכוד, כשהוא מכהן כחבר הכנסת עד שנת 1988. בשנים אלו פעל לסיוע לקהילה הדרוזית ולשיפור מעמדה, תוך שהוא טוען שישנה עדיפות להשפעה מתוך הסיעות הגדולות ולהשתלבות בחברה הישראלית, מהצטמצמות במפלגה סקטוריאלית.

ב-2005 נבחר להשיא משואה בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות.

בשנת 2008, במסגרת חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל, נבחר לאחד מששת הזוכרים, באירוע המרכזי של ארגון זוכרים.

נכדו של אמל, רס"ב לוטפי נסראלדין (הקרוי על שם דודו שנהרג כחייל צה"ל בעת מרדף), נהרג בעת שירותו הצבאי ב-30 בדצמבר 2008 מפגיעת פצצת מרגמה במבצע עופרת יצוקה.^[2]

נשוי לחפידה.