טקס הדלקת המשואות

ה' באייר

טקס הדלקת המשואות הוא הטקס הנועל את אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה ופותח רשמית את חגיגות יום העצמאות למדינת ישראל. הטקס נערך ברחבת הר הרצלהר הרצל שבירושלים), שם נמצא קברו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. האישיות המרכזית בטקס היא יו"ר הכנסת, ובנוסף לו נוכחים גם ראש הממשלה, שרים, חברי הכנסת, הרמטכ"ל, המפכ"ל, אנשי סגל דיפלומטי, משפחות שכולות, נכי צה"ל אישים ומוזמנים אחרים. הטקס, שמועבר בשידור ישיר בערוצי הטלוויזיה והרדיו המרכזיים, נועד לשוות ליום זה אווירה מכובדת וחגיגית, ולצורך כך מקשטים את חלקת הקבר בתפאורה הכוללת את סמלי 12 שבטי ישראל, ומשתמשים בתאורה צבעונית, באמצעים אור-קוליים ופירוטכניים.

תזמורת צה"ל יוצרת מגן דוד בטקס הדלקת המשואות לכבוד יום העצמאות ה-66 למדינת ישראל. החלק האמנותי של המופע כולל תרגילי סדר של דגלני צה"ל היוצרים צורות מורכבות ומגוונות.
השופטת מרים בן-פורת מדליקה משואה בערב יום העצמאות ה-40, 1988
טקס הדלקת המשואות לחגיגות ה-30 למדינת ישראל, בניהולו של יהודה אילן 1978

הפקת הטקס וארגונו עריכה

את הטקס מפיק מרכז ההסברה. במשך שנים רבות (1958–1983) היה יהודה אילן האחראי על הפקת הטקס; החל משנת 2015 האחראי על הפקת הטקס הוא מנהל מרכז ההסברה מושיק אביב. חלקו הצבאי של הטקס, שהורחב עם ביטול מצעד צה"ל, נוהל במשך שנים רבות (עד לשנת 2016) על ידי אלוף-משנה (במיל') דוד רוקני ובשנת 2017 החליפו סגן-אלוף (במיל') שמעון דרעי, שהועלה לאחר מכן לדרגת אלוף-משנה.

מדי שנה מוקמים סביב הרחבה בהר הרצל שלושה יציעים זמניים לאורחי הטקס עבור כחמשת אלפים צופים.

בחירת מדליקי המשואות עריכה

במרכז הטקס עומדת הדלקת 12 משואות, המסמלות את 12 השבטים. בכל שנה עוסק הטקס בנושא מרכזי אחר, כפי שנבחר על ידי ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. בין השנים 1951 ו-1959 משיאי המשואות היו נציגי הגלויות והעדות השונות מכל אזורי המדינה. כמה חודשים לפני יום העצמאות מתפרסמת באמצעי התקשורת הזמנה לציבור להציע מועמדים להדלקת המשואות, המייצגים בפועלם את הנושא השנתי של הטקס[1]. ועדה ציבורית בראשה עומד מנהל מרכז ההסברה בוחנת את ההצעות ובוחרת את מדליקי המשואות לאותה שנה. הוועדה כוללת 8 או 10 חברים ובהם: נציג יושב ראש ועדת השרים, נציג הכנסת ונציג ראש הממשלה. הדלקת המשואות היא ביטוי להכרת תודה וכבוד למדליקי המשואות. הקריטריונים לבחירת מדליקי המשואות מעוגנים בתקנון בעל תוקף של החלטת ממשלה[2]. על פי תקנון זה מדליקי המשואות חייבים להיות תושבי ישראל (אלא אם יושב ראש ועדת השרים הציע לוועדה מועמד שהוא תושב חוץ). אמות המידה לבחירת מדליקי המשואות כוללות:

  • פיזור גאוגרפי של המועמדים
  • התפלגות על פי גילאים (מנוער עד "ותיקים עתירי מעש")
  • מועמדים חילוניים, דתיים, גברים ונשים
  • בני מיעוטים
  • גיוון בתעסוקות של משפחות המועמדים
  • ייצוג למגזרים חברתיים כגון התיישבות, תעשייה, יישובי פיתוח, יישובי ספר, פעילי חינוך
  • ילידי הארץ וילידי התפוצות
  • רגישות ל"מכאובים לאומיים" כגון השואה, שכול, טרור
  • נציג צה"ל, נציג המיעוטים ונציג הדור הצעיר נכללים באורח קבע ברשימת המועמדים

מהלך הטקס עריכה

לטקס תבנית קבועה, אבל במהלך הטקס מוכנסים מדי פעם בפעם שינויים. את הטקס ניתן לחלק לשניים: החלק הטקסי-רשמי והחלק החגיגי.

החלק הטקסי עריכה

תרועת חצוצרות ליום העצמאות, 1951

תחילת הטקס עריכה

 
דגל יושב ראש הכנסת

הטקס נפתח בשעה 19:45. תחילה נכנס משמר הכנסת לרחבת הטקס כדי לקבל את פני פמליית יושב ראש הכנסת. כניסת פמלייתו של יושב ראש הכנסת מתבצעת לקול תרועת הקשב המנוגנת על ידי שלושה נגני חצוצרה מתזמורת צה"ל והנפת דגל יו"ר הכנסת.

לאחר שהפמליה מתיישבת במקומה, מגיע מפקד הטקס ומבקש את רשות יו"ר הכנסת להמשיך בטקס. כשניתן האישור תופס משמר הכנסת את מקומו. את תפקיד מפקד הטקס ממלא קצין מפיקוד העורף אשר מגויס מדי שנה למילואים במיוחד לצורך כך. מאז 1983 ועד 2016 מילא את התפקיד אלוף-משנה דוד רוקני, והחל משנת 2017 ממלא את התפקיד אלוף-משנה (במיל') שמעון דרעי.

תחילת הטקס בתרועת אבל והקראת תפילת יזכור, בנוסח מיוחד לחללי מערכות ישראל. את התפילה, כמו גם את קטע התנ"ך, הקריא עמיקם גורביץ' במשך שנים רבות. בעשור השני של המאה ה-21, מקריאים את תפילת יזכור אישים שונים הקשורים לפעולות צבאיות וביטחוניות שאירעו בחודשים שקדמו למועד הטקס. לאחר מכן בשעה 20:00 בדיוק, מונף דגל ישראל מחצי התורן לראש התורן לקול תרועת הנפת הדגל, דבר המסמל את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. לאחר הנפת הדגל מושר לרוב שיר נוגה המלווה בריקוד הקשור עדיין ביום הזיכרון. לאחר מכן מוקראים פסוקי תנ"ך הקשורים בנושא המרכזי ומוצג קטע מוזיקלי נוסף הקשור לכך. בסיום קטע היזכור וקטע התנ"ך עולה יו"ר הכנסת לשאת את דברי ברכתו. זהו הנאום היחיד המושמע בטקס, למעט בשנים מסוימות בהן ראש הממשלה נואם נאום אשר הוקלט מראש (כדוגמת שנת היובל ושנת השישים למדינה). בסיום נאומו מתכבד יו"ר הכנסת להשיא את המשואה המרכזית (אשר אינה נכללת בסך 12 המשואות).

את הטקס הנחו שנים רבות (עד לשנת 2014) הקריינים שמירה אימבר ואריה אורגד. החל משנת 2015 מנחים את הטקס הקריינים נעמי רביע ויגאל רביד.

מעמד השאת 12 המשואות עריכה

12 המשואות מושאות בזו אחר זו על ידי הנציגים הנבחרים. בשנים האחרונות מלווים את מעמד הדלקת המשואות זוג שחקנים אשר מציגים את משיאי המשואות ואת פועלם. בסיום הצגתו קורא משיא המשואה (לעיתים, משואה מודלקת על ידי שני אנשים): "אני פלוני, יליד (מקום הולדתו) בן אלמוני ואלמונית, מתכבד להשיא משואה זו של יום העצמאות ה-(מספר שנות קיום המדינה) של מדינת ישראל לכבוד..." כל משיא מקריא שלושה משפטים המתחילים ב"לכבוד". הנאום מסתיים במילים "ולתפארת מדינת ישראל!". את הדלקת המשואות מלווה תזמורת צה"ל ביחד עם להקות זמר בשיר "אנו נושאים לפידים" ובשירים ישראליים נוספים. בסיום הדלקת כל המשואות מנחי הטקס מכריזים: "גבירותי ורבותי, שתים עשרה משואות כנגד שנים עשר שבטי ישראל!". בשנים האחרונות נוסף קטע עם סיום הדלקת המשואות בו מוזמנים המשיאים לשיר יחד עם להקות הזמר שיר ומוגש להם זר פרחים.

החלק החגיגי עריכה

תרגילי הסדר עריכה

 
דגלני צה"ל, משטרה, מג"ב וכבאות בטקס יום העצמאות בהר הרצל.

בתום הדלקת המשואות נערכים תרגילי סדר, על ידי חוליית דגלנים המורכבת מכוח משותף של חיילי צה"ל מהחילות השונים וכן דגלנים ממשטרת ישראל ומערך הכבאות. מספר הדגלנים המשתתפים בתרגילי הסדר הוא כמספר שנות המדינה באותה השנה. מפקד הטקס מצעיד את חוליית הדגלנים לרחבת הטקס, בליווי תזמורת צה"ל המנגנת שירי לכת שונים. במהלך תרגילי הסדר הדגלנים יוצרים מבנים מרשימים בתיאום ודיוק רב, המסמלים דברים שונים וקשורים ברובם לנושא הטקס המרכזי. בין היתר הם יוצרים מגן דוד, אותיות או ספרות המסמלות את מספר שנות קיום המדינה ואת מנורת שבעת הקנים. במספר מופעים השתלבו ביצירת המבנים קבוצות נוספות כגון ילדי להקות מחול או 120 חיילים נוספים – מצטייני הנשיא לאותה השנה.

בסיום תרגילי הסדר מוצגים שני קטעים נוספים הכוללים שיר או מחרוזת שירים ומופע של ילדי להקת המחול. הקטע הראשון מעלה על נס את הנושא המרכזי לשנה זו, בעוד הקטע השני הוא קטע כללי המעלה על נס את יום העצמאות הישראלי.

מעמד העברת הדגלים הראשיים עריכה

בתום תרגילי הסדר נערך טקס שבו מועברים דגל המדינה הראשי ודגל צבא הגנה לישראל הראשי, למשמרת לאחד מזרועות, פיקודי, או אגפי צה"ל, מהיחידה ששמרה עליהם בשנה הקודמת. חוליות הדגלים הראשיים נכנסות בליווי קצבי של מתופפי תזמורת צה"ל, ומסתדרות כאשר דגלני היחידה שמקבלת ודגלני היחידה שמוסרת את הדגלים נערכים זה מול זה. הדגלנים הראשיים מתייצבים זה מול זה, הדגלים נפרשים ומועברים תוך שברקע נשמעת תרועת העברת הדגלים המנוגנת על ידי תזמורת צה"ל.

סיום הטקס עריכה

בסיום מעמד העברת הדגל, חוליות הדגלים הראשיים, חוליות הדגלנים ומשמר הכנסת מסתדרים בראש חץ והכל שרים את התקווה. לאחר שירת ההמנון, עוברים חוליות הדגלים הראשיים, דגלני היחידות ומשמר הכנסת, לפקודת מפקד הטקס ולנגינת מרש צה"ל, בשדרת מסע, אחת אחת אל מול פמליית הכבוד כאשר בראשן חוליית הדגלים הראשיים. כל חוליה מצדיעה לעבר הפמליה (לאחר הישמע הפקודה: "לימין, שור!"), ומפנה את הרחבה. את מצעד ההצדעה נועל נגד היחידה. לאחר פינוי הרחבה ניגש מפקד הטקס אל יו"ר הכנסת, מצדיע ומודיע לו "אדוני/גברתי/מכובדי, תם הטקס! אדוני/גברתי/מכובדי".

בתום הטקס, שר לרוב זמר מפורסם שיר סיום. נערכים מופע זיקוקין די-נור ומופע של להקות מחול. בשנת 2022 הוחלט לעשות שימוש בזיקוקים שקטים, כדי לא לגרום לחץ אצל הלומי קרב עקב קולות הפיצוצים[3].

אירועים מיוחדים עריכה

בשנת 1968 שינתה רחל ינאית בן-צבי את סיום נאומה טרם הדלקת המשואה למילים "לתפארת מדינת ארץ ישראל השלמה"[4].

בטקס של שנת 2003 נמנתה עם משיאי המשואות נעמי נלבנדיאן, בת לעדה הארמנית בישראל, בזכות פעילותה כאחות במחלקת שיקום בבית החולים "הדסה". נלבנדיאן רצתה להזכיר בטקס את רצח העם הארמני, אולם הופעל עליה לחץ להצניע זאת, כדי שלא לפגוע ביחסי טורקיה–ישראל.

בשנת 2004 הוחלט שהטקס ייערך בסימן הישגי הספורט הישראלי. הוועדה לבחירת משיאי המשואות בחרה 11 משיאי משואות והחליטה להשאיר לבחירת הציבור את זהות משיא המשואה הנוספת, באמצעות מסרונים (SMS). שיטת בחירה זו עוררה ביקורת על הוועדה. הציבור בחר באלי אוחנה להדליק את המשואה[5]. משהתברר שמיקי ברקוביץ' אינו בין משיאי המשואות התעוררה על כך ביקורת ציבורית ולבסוף הוחלט לצרף אותו לרשימת משיאי המשואות.

בשנת 2005 נערך הטקס בעיצומו של המאבק סביב תוכנית ההתנתקות. יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, שהיה ממתנגדי התוכנית נשא במחאה נאום בעל אופי פוליטי[6]. דבר זה הקים עליו ביקורת על כך שהוא מנצל את הבימה שניתנה לו מתוקף תפקידו בטקס ממלכתי לצרכים פוליטיים.

בשנת 2011, במהלך טקס יום העצמאות ה-63, התפרצו לבמה המרכזית יואל שליט, אחיו של גלעד שליט וחברתו יערה וינקלר בצעקות "גלעד עדיין חי". שוטרים פינו אותם מהבמה. בין הצועקים היו גם כמה פעילי ארגון "מטה החברים של גלעד"[7]. באותו טקס הדליק משואה הרב שמעון רוזנברג, סבו של מוישי הולצברג שהיה ניצול מתקפת הטרור בבית חב"ד במומבאי. הדלקת המשואה נעשתה בניגוד לדעת בית דין רבני חב"ד. בצעד שעורר מחלוקת שינה הרב רוזנברג את סיום נוסח הדלקת המשואה המקובל ואמר "ולתפארת מדינת ארץ ישראל". כמו כן הזכיר את עניין משיחיותו של הרבי מלובביץ'[8].

ב-18 באפריל 2012, במהלך החזרות לטקס, קרס גשר התאורה שהקיף את הרחבה וכתוצאה מכך נהרגה סגן הילה בצלאלי, דגלנית מחיל הרפואה ונפצעו שבעה חיילים[9]. הוריה של סגן הילה בצלאלי הדליקו בטקס באותה שנה משואה לזכרה, בצוותא עם יושב ראש הכנסת ריבלין. הדגלנים הוצבו במעמד הצגת הדגלים במבנה חסר, לזכרה של בצלאלי.

בשנת 2014 בחרה הוועדה לטקסים וסמלים בראשות שרת התרבות והספורט לימור לבנת בנשים בלבד להדליק את המשואות באותה שנה[10]. גם בחלק האומנותי של הטקס הופיעו נשים בלבד[11].

בשנת 2016 נגרמה מבוכה כאשר במהלך תרגילי הסדר יצרו הדגלנים את הסיסמה "עם אחד – מדינה אחת" אשר הזכירה לרבים, כולל לניצולי שואה, את הסיסמה הנאצית "עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד" (בגרמנית: Ein Volk, ein Reich, ein Führer)"[12].

בשנת 2018 התעורר ויכוח מתוקשר בין יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, לשרת התרבות מירי רגב, בשאלת הנואמים בטקס יום העצמאות השבעים. רגב דרשה לשלב בטקס נאום של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואילו אדלשטיין התנגד לכך ודרש לשמור על המתכונת הקבועה של הטקס, בה הנואם היחיד הוא יו"ר הכנסת[13][14]. אדלשטיין הודיע שאם ישולב בטקס נאום של ראש הממשלה, הוא ומשמר הכנסת לא יגיעו לטקס[15]. לקראת יום העצמאות הסתמנה פשרה לפיה ראש הממשלה יישא דברי ברכה קצרים בטקס וידליק משואה יחד עם יושב ראש הכנסת, אך לא ינאם[16]. לקראת הטקס התקבלה החלטה שנתניהו ינאם וידליק משואה, ואף יישב לצידו של יו"ר הכנסת, מה שהצריך שינוי בנוסח המקובל בו פונה מפקד הטקס ליושב ראש הכנסת: בדרך כלל הפנייה היא בתואר "אדוני", למשל "אדוני תם הטקס, אדוני", ואילו בטקס זה פנה הקצין ליושב ראש הכנסת ולראש הממשלה בתואר "מכובדיי". נוסף על אירוע זה, ב-5 באפריל פורסם כי נשיא הונדורס חואן אורלנדו ארננדס ידליק משואה בטקס. הדבר גרר ביקורת ציבורית על רקע הרג מפגינים בהונדורס, וב-9 באפריל ביטל הנשיא את בואו.

באפריל 2019 פרסם מבקר המדינה דו"ח אשר העביר ביקורת על שרת התרבות והספורט מירי רגב, וחשף ליקויים בדרך בחירת המועמדים להשיא את המשואות בטקס, כמו גם על חלוקת רובם המכריע של כרטיסי הצופים למקורבים או לפי מפתח פוליטי[17].

בשנת 2020, לנוכח התפרצות נגיף הקורונה בישראל ותקנות שעת חירום האוסרות על התכנסות, התקיים הטקס בפעם הראשונה ללא קהל ורובו הוקלט מראש והוכן כמופע טלוויזיוני, ולראשונה לא נערכו בו תרגילי סדר[18]. בשנת 2020, לקראת טקס המשואות, נבחרה חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בנפאל, להשיא משואה. כשבוע לאחר מכן ביטלה ליפשיץ את השתתפותה על פי דרישת בית דין רבני חב"ד בנימוק ש"אני בורחת ממחלוקות"[19]. ביטול ההשתתפות עורר סערה בתקשורת[20].

נושאי הטקס ומשיאי המשואות לאורך השנים עריכה

שנה נושא נבחר שמות משיאי המשואות
1951–1959 משיאי המשואות היו נציגי הגלויות והעדות השונות מכל אזורי המדינה 1957: הרב צבי יהודה הכהן קוק – נציג היישוב הישן (ירושלים), מרדכי שמיר (הודו – קוצ'ין ממסילת ציון), משה בהר (מצרים – מחנה ישראל), משה וייס (הונגריה – קבוצת יבנה), יחיא סמידי (תימן – מגידו), יעקב מיכלסון (פולין – מגדל העמק), ראובן גמזון (צרפת – הרצליה), ד"ר ראוף צמח (עיראק – רמת-גן), הרולד זלצמן (דרום אפריקה – באר-שבע), חיים הפריט (צפון אפריקה – עזתה), אדמונדו ברמק (דרום אמריקה – חיפה), חיים נשפיץ (רוסיה – חיפה).

1959: אריה זיו

1960 100 שנה להולדת הרצל – 12 משיאי משואות, 6 מוותיקי הציונות ועוד 6 מנציגי קהילות העולים פרופ' מרטין בובר, ברטה ברגר, יצחק גרינבוים, ד"ר מרדכי נורוק, מוריי רוזנברג, אלברטו רומאנו, יוסף טוניק, קורנל ינקו, יוסף כהן, ריכרד סימן-טוב, אליהו עאבד (עברון), גיזלה שיי.
1961 ילידי ה' באייר תש"ח החוגגים בר מצווה בתאריך הטקס[21]
1962 נציגי פועלי הכפיים
1963 שנת הראשונים – נציגי 12 המושבות שנוסדו עד 1891[22] מאיר רומם (נס ציונה, בנו של הרצל הוכברג), חווה תמרי (משמר הירדן), נגבה דוד (מקווה ישראל), גיורא שוחט (פתח תקווה), קדיש לוז (דגניה)[22]
1964 ההעפלה
1965 17 משואות לציון 17 שנות המדינה, בסימן ההתנדבות לגדודים העבריים, הבריגדה ולוחמי מח"ל
1966 שנה 18 למדינה – בנות ובנים ללוחמי מערכת העצמאות דרור זייגרמן
1967 נציגי הנגב נציגי 11 הנקודות שהתיישבו בנגב בתש"ז והבן הבכור של העיר באר שבע: דוד הרר (תקומה), אברהם אייזנברג, שולמית לב, ניסים בן אריה, ישראל ברנד, מרדכי גליצנשטיין, צבי קרן (חצרים), יצחק שמיר, יואב אלטמן, שמואל אבני, חנה גולדשטיין ושמעון אנשי[23].
1968 נציגי יובלות ואירועים ביטחוניים רחל ינאית בן-צבי, אברהם אביגדורוב, חיים הזז, חנה רובינא, פנחס רוזן, יוסף יואל ריבלין
1969 נציגי יישובי הספר
1970 12 בנים ובנות מישובי קו האש יצחק יהודה, דני זית, הרן ריבלין, פלג מור, דני שושן, רבקה רוז, דוד מלכה, זיו אופיר, מלכה ניצן, רותם דניאלי, סמדר בלסקי, ניר עופר[24]
1971 נציגי עולי ברית המועצות ועולי ארצות ערב הוותיקים
1972 נציגי גלויות + 2 'צברים' צעירים
1973 גיבורי ישראל (25 שנה לעצמאות ישראל) אמיל בריג, אילנה קרניאל, אליהו גנה, בן ציון ליטנר, אריה עצמוני, לאה בן-טל, אברהם זיבל, אברהם אביגדורוב, רון פלר, יעקב הורביץ, גדליהו ערמוני, יוחאי בן-נון[25]
1974 6 נציגי חילות צה"ל ו-6 נציגי יישובי הספר
1975 התנדבות ומופת אישי בסקטור האזרחי מוחסן דגש
1976 צעירים נושאי דגל הקשר עם התפוצות
1977 בני ירושלים, מגיניה ולוחמיה נציג הדורות בירושלים - יעל מיוחס, נציג ארגון ההגנה - ירחמיאל עציון, נציג אצ"ל - יוסף אבני, נציג משמר העם - בן ציון אבני, נציג לח"י - צבי שועמי, נציג הרובע היהודי - משה משעלי, נציג חטיבת עציוני - יעקב סלמן, נציג חטיבת הפלמ"ח - אביבה גוסרסקי-קפלן, נציג חטיבת הצנחנים - עמוס גול, נציג שריון (הראל) - אלדר אבידר, נציג חטיבת ירושלים - יוסי אוחנה וילדה שנולדה בכ"ח באייר - סיגל אלמוג[26]
1978 12 צאצאי לוחמים למען תקומת ישראל (30 שנה לעצמאות ישראל)
1979 חוזה השלום עם מצרים והמשכיות היישוב בארץ ישראל (מדליק נוסף הוא אב ששכל את בנו ונכדו באותה השנה)
1980 אנשי מדע, תעשייה וחקלאות רחל שלון
1981 נציגי המפעל החינוכי בישראל צפניה דרורי, אגנס קלטי, נעמי תבורי[27]
1982 100 שנה להתיישבות לעליה ראשונה – צאצאי המייסדים אורית גנור, עוזיה חובב, עמית פרידמן, חני גיסין, נדב צברי, אפרת פריימן, דנית פראג, ענבר גולדשטיין, ירדנה אלמקייס, מתי אריאל, עמוס פרץ, נמרוד בן אהרון[28]
1983 גבורת ישראל יוסף אבידר, רפאל סבן, יהושע כהן, זיוה ארבל, שמחה רותם, מיליה פלזנשטיין, יונתן פרידן, בן ציון ליטנר, גד שחר, יעקובה כהן, משה קרביץ, שרה שמעוני[29]
1984 אחדות ישראל אורי טלמור
1985 פיתוח המדע והטכנולוגיה אשר כהן, יונה אושפיז, עוזיה גליל, עובדיה הררי, אברהם קליר, אורנה זקן, משה קולר, רחמים ענתבי, צבי סוזין, ניקולא אליאס ינאקי, צבי צור, בנימין מזר[30]
1986 הדמוקרטיה בישראל זרח ורהפטיג, משה לנדוי, טדי קולק, סמיר דרוויש, שלמה זמיר, אליס שלוי, משה פיאמנטה, יהושע טן-פי, צביה בר ציון, ניצן נוריאל, יוחנן בן-יעקב, דוריס לביא[31]
1987 ענפי האמנות בישראל רבקה מרים
1988 40 שנה למדינת ישראל, עקרונות מגילת העצמאות[32] עמנואל רקמן, אילת קרן (קיבוצניקית מהר עמשא, היישוב הצעיר ביותר בישראל באותה שנה), דבורה (דבי) גולן (עולה מארצות הברית), דוד פולנסקי (מלוחמי גטו ורשה), אהרון זיו, הרצל רוזנבלום, מרסל ניניו, מרים בן-פורת, ארז ביטון, סולימאן אלקרינאוי (רופא מרהט), משה ששון
1989 העלייה ההמונית לישראל (40 שנה ל-1949) אפרים שילה, מנחם לוזיה, חיים צדוק, יוסף צרף, חוה אלברשטיין, אורנה שרם-כהנא (בשם סבה, דוד כהנא), סם אביטל, אליעזר מרכוס, שושנה אדלר, רבקה רוזנצווייג, גלנדה סוולד, אליעזר קושרובסקי[33]
1990 שנת הלשון העברית זאב בן-חיים, דולה בן-יהודה, רפאל סיטון, מרים רות, ראובן סיוון, חיים באר, ראומה אלדר, סילבי פרטוק, עדנאן גרכד, אריה אליאס, דינה פטיגו, יוסף ביגון[34]
1991 עליה וקליטה יהודית ביאלר, גרגורי אלפרנס, מיכאל אופור, אידה מרקוס, מרים פרידלר, עקיבא אורגד-אונגר, אריה קרול, נתמר הלל, הלנה אברגומוב, זימנה ברהני, יוסף פרחי, דורה פרץ[35]
1992 500 שנה לגירוש ספרד מתילדה כהן-סראנו, רפאל אברבנאל, דפנה דון-יחייא, סם דה קוסטה, ניסן בן אברהם, יוסף קפלן, דוד נחמיאס, איילת מלול, חיים רפאל, יהודה תג'ר, עליזה טולידאנו-כהן[36]
1993 שנת ירושלים דוד קאסוטו, וולף דוידקין, רות לפידות, ענת אלטמן, דידיה גוטל, יורן לרסון, חדוה רוזנברג איש-שלום, תמר ברגמן, יעקב בן-יהודה, חאג' מוסא אבו גוש, דן בניה סרי, חייקה גרוסמן[37]
1994 איכות הסביבה יוסף תמיר, סלמאן אבו רוקון, הדסה קאין, הגר ציגלר, חוסיין אל הייב, יהודה ברוניצקי, שולמית שמרלינג, נאוה איסרוב, דוד אביחיל, חיים אליאס, אמוץ זהבי, אריה וסטרייך[38]
1995 שנת תיירות השלום שמואל פדרמן, יוסי הוכמן, אריה ארזי, צביה חשמונאי-בלוך, רחל גולדברג, אנטואן שאהין, אלפונסו נוסבאומר, ברכה בן אלי, טוני מורגנשטרן, סנו שרף, דוד וילק, רעיה פרחאת ורעות רבהון-שפיגל[39]
1996 חינוך ותעשייה יואל גת, ישראל גורלניק, דוד סויסה, עליזה עמיר-זהר, קלרה וינוקור, ברוך אברמזון, דב לאוטמן, רחאב עבד אלחלים, לאה גוטליב, מני ברזילי, משה ויסגלס, ירון לבנת (משואה נוספת הדליק ולדיק קושנירוב, בן 9, שהוריו נרצחו בפיגוע בקו 18 בירושלים)[40]
1997 מאה שנות ציונות ענת מדמוני, עמנואל כהן, שולמית כהן-פרץ, פרץ הוכמן, אורה זר, אסף מרדכי, אליסה נילי רפאל, אלונה לריונובה ורבקה לנקחי, יעקב אליאס, זכי זאהר, משה בנזימן, ציון שנקור[41]
1998 חגיגות שנת ה-50 למדינת ישראל צמח סמדר, מזל שרירא, משה מושקוביץ, הודא חיר, יעקב חודורוב, מגיסט מנגשה ואירנה צייטלין, יואלי אור, הדסה שמיר, אהרן דוידי, טל סלע ורועי מרציאנו, מטילדה ומשה אזולאי, סורין הרשקו[42]
1999 הכנסת – סמל הדמוקרטיה והריבונות יוסף בורג, עדי אפרימי ודניס לב, עדנה סולודר, אלימלך רם, עאידה סאלח אבוסוויד, טוביה וקסמן ונורית רון, דב שילנסקי, חנה אבנור, יואב בלחסן, רבקה טולקר, מרדכי קרמניצר, מיטל קאפח ומיכל אשכנזי[43]
2000 שונים אבל שווים – יחדיו במרקם חברתי תרבותי מגוון טובה אילן, אהרן כהן, בועז כיתאין, מריומה קליין, זהבה ברוך, יורם כהן, ג'קי לוי, רות רזניק, אור סבטלנה טוקייב, דוד רובנר, דיאב חתאר, זיו שחר ודניאלה עאיסה[44]
2001 שנת ההתנדבות בישראל[45] אסתר הרליץ, אורי סלונים, נילי פורטוגז, חיים רוט, יעקב בוחבוט, ברכה זיסר, נחום פרנקל וליטל אפטר, שרונה וגיל-עד חריש, נאש מימת, ששון אליאס, הנרי אלקסלסי, רותי יצחק ויוליה בטאייב[46]
2002 "ילדים ונוער – העתיד והעוצמה של מדינת ישראל"[47] יורי גרשוביץ', ענבל פיזרו, אסף זוהר וליאור טלר, אניה קולגוב ומירב רחל שחף, ורד איפרגן, דידי דאבוש, מאיר אלירן הרוש, עזאנו מזל מקונן, בן-חור קיקיאן, קובי צורף, עבדאללה סאלח[48]
2003 מאוחדים בלבבות ומשלבים זרועות רס"ר ברוך דסטה, יהודה משי זהב, יצחק זהבי, אליעזר פארן, אברהם-שמואל נמיר, נעמי נלבדיאן, שלום דריי ורמי ביטון, יורם שליט, יעל מנג'ם וקלרה ביילר, לורנס גוזלן וג'יהאד חסן, תומר אדר, נטלי גאידוק[49]
2004 הספורט ההישגי והעממי בישראל רלף קליין ומיקי ברקוביץ', מיכל שחר (בתו שלך קהת שור, מאמן הקלעים שנרצח באולימפיאדת מינכן), קרן לייבוביץ', מרדכי שפיגלר, שמעון מזרחי, אסתר רוט-שחמורוב, רון בולוטין, איאן פרומן, אלכס אברבוך ויעל ארד, טל ברודי ואלי אוחנה, טאהר אבו ליל (נער בדואי חולה סוכרת אירועים שמארגן פעילויות ספורטיביות בשגב שלום) ולי קורזיץ, אבי מויאל[50]
2005 "צו חיים" – צו השעה לקירוב לבבות לגורל אחד ועתיד משותף אריה (לובה) אליאב, יחיאל קדישאי, נדיה כהן, פטסי לנדא, אמל נסראלדין וזיאד סעדי, חיליק מגנוס, רות גיליס, צ'ארלס ברונפמן ומתוקה בנג'מין, ציון בר-יצחק ועזאם עזאם, חיים פרי, אדי טריגר, יירוסלם אלמו ויצחק צרור[51]
2006 פיתוח הנגב והגליל[52] סטף ורטהיימר, יהודה דקל, דורית אלמליח ושמוליק בן-שלום, שרה חתן ורות קפלן, אלי אלאלוף, שאול שאשא, ג'מילה ח'יר, אסתר לוצאטו, זכריה לירז, דורון אלמוג, נטאשה לייאמץ, יהודה הכהן[53]
2007 40 שנה לאיחוד ירושלים יצחק נבון, אליהו סחרוב, שולמית קישיק-כהן, יוסף שנקר, אבינעם מור-חיים, רחל סעד, מרדכי אליאב, אורי עמדי, נאוה בן-צבי, רות חשין, פארס פרג' ואברהם יהודה שריקי, יהודה דוד ויוסף ליברמן[54]
2008 ילדי ישראל יצחק דוד גרוסמן ותמיר אבוקסיס, אריקה לנדאו וזורריש וובה, יצחק קדמן וניב כספי, סנא אלבז ופאהום פאהום, נפתלי דרעי ויעל ברזילי, גלילה רון־פדר-עמית ורוני אקרמן, פנינה קליין ואורן אלמוג, רוני דואק ופנינה יניוודג', רלף גולדמן ושמואל פאליק, הדרה רוזנבלום וג'ניה גרישקוב, אביחי חיון וסלמן נבואני, אורי יעקובוביץ' וראובן בנטולילה[55]
2009 מאה שנים לעיר תל אביב שלמה (צ'יץ') להט, חיים אדלר, לאה מג'רו-מינץ, מנחם (חמי) גוטמן, יאיר רוטלוי, שולה וידריך, יבגניה דודינה, עמיקם גורביץ', יונס יוסף נזריאן, קובי אוז, אורן כהן, מיכל סמדר מירון ואנג'ליקה יואבוב[56]
2010 "אם תרצו אין זו אגדה"[57] אריאל פלדשטיין, שרה ברוורמן, אברהם גרינזייד, אשר הירש ואירה חייטין, דליה דורנר, רם בלינקוב, צבי לבנון, יוסי פלדמן, רעיה שטראוס, יוסף מטאנס, טל-אל פילו ואמנון לביא, אברהם יצחק[58]
2011 "ערבין זה לזה" – שנת הערבות ההדדית עמר בר-לב, אורית דרור, ברברה גולדשטיין, אריג' רכאב ורחל זיקרי, זאב דשבסקי, מיכאל גולדמן-גלעד, זהבה דנקנר, גדי בשארי, מתתיהו דרובלס, הרב שמעון רוזנברג, יובי תשומה כ"ץ וסער שפירא, הושע פרידמן בן-שלום[59]
2012 מים – מקור החיים[60] מנחם רבהון, משה (מושיק) כהן, חנה רוזנפלד, הרצל נאור, גיורא שחם, אסתר אברהם, אלכס ויז'ניצר, שלמה צוויפלר ואורי מורן, רוביק דנילוביץ', אורית סקוטלסקי, מאיה בראון וליאור לפבר, רמטין סבטי[61]
2013 המורשת הלאומית[62] מוקי צור, מאיר בוזגלו, תמר רוס, דפנה שמשון-מוסניקוב, רן חדוותי, דוד בלומברג, בלהה בן-אליהו, איריס הלפרין-פלג ודב צור, עליאן אלקרינאוי, רינו צרור, אלי-ענה אלבז ואגטה פלצ'יק, דני שפירא
2014 "זמן נשים – הישגים ואתגרים"[63] כרמלה מנשה, שחר פאר ופסקל ברקוביץ, בליינש זבדיה, מרים פרץ, מקסין פסברג, הנדיה סולימאן, טלי פרץ־כהן, עדינה בר-שלום, מרים זוהר, קירה רדינסקי, אורנה ברביבאי, גל יוסף וגאולה כהן
2015[64] ישראלים פורצי דרך[65] לוסי אהריש, דני גולד, רפי מהודר, אליס מילר, מרתה וינשטוק-רוזין וגבי עידן, רמי לוי[66], מלכה פיוטרקובסקי, סימה שיין, גל לוסקי, אהוד שבתאי ואור אסולין, אביהו מדינה, דן קורקובסקי[67]
2016[68] גבורה אזרחית[69] אבי טויבין, נילי ומויש לוי, פייני סוקניק, גבריאל נדאף, ענאן פארס-פלאח, רונה רמון, גבי ברשישת, רותם אלישע, הלל בראלי, הרצל ביטון, יעקב ארנפלד, אליסון ברסן ורוברטו פרה אוסה
2017[70] 50 שנים לאיחוד ירושלים אלי עמיר, יעקב חץ, מירי ארנטל, מייקל סטיינהארט ומרווין האייר, חנה הנקין, אלי מזרחי, אחמד עיד, אורי מלמיליאן, אמנון שעשוע, דינה סמטה, יהורם גאון, ירוס ירושלים סיגוט ודין ארגיל[71]
2018[72] מורשת של חדשנות[73] אבשלום קור, מוואפק טריף, מרסל מחלוף, נועם גרשוני, רחלי גנות, מרגלית זינאתי, רות כהנוב, ליא קניג וזאב רווח, אביעזרי פרנקל, מאי קורמן, שלמה ארצי, ישעיהו גביש ורועי לוי[74]
2019 רק בגלל הרוח[75] מוריס קאהן וכפיר דמרי, הודיה אוליאל, אבי נשר, סלמאן זרקא, גיל שלמה, מורן סמואל ומנשה זלקה, ג'ף פינקלשטיין, הלה הדס, שי סימן טוב, מארי נחמיאס, יהודה פוליקר, איריס יפרח, רחל שפרכר-פרנקל ובת גלים שער[76]
2020 חיבורים בחברה הישראלית[77] עידן רייכל, גליה רהב, אורי כהן, יסמין מזאווי, אלי בן שם, אחמד בלאונה ויעל וילוז'ני-אזולאי, ריינה אביטבול, ישראל אלמסי, עדי אלטשולר, לורי פלטניק, הישאם אבראהים, ציפי שביט[78]
2021 אחווה ישראלית, כי אנשים אחים אנחנו[79] שלומי שבת, אייבי מוזס, נארג'ס אבו יאמן ומאהר איבראהים, עדן הבטנש טפט, ציפי הרפנס, איתן שנרב, גבריאלה שטריגלר, עדי גוזי ושירה איסקוב, דרור דיקר, מאור כהן, עפרי בוטבול, יעיש גיאת[80]
2022 יד פוגשת יד אחות קלמן סמואלס, יעל שרר, יורם יאיר, מיקה ואורי בנקי, עידן קלימן, אליזבטה שרסטוק, עשהאל שבו, מפקד הימ"מ תת-ניצב ח', אנג'ל אלון ושמחה גתהון, מוניר מאדי, הדר כהן, ריטה[81]
2023 חלוציות אביגדור קהלני, סיון יערי, אבי ריבקינד וחתאם חוסין, ורד בן סעדון, סילבן אדמס, נינה ווינר, שלום אסייג, אופק ראשון, יהודית נגוסה, צאלח אליהו ורעות עמיחי, סא"ל ד' (מפקד יחידת דובדבן), דייוויד בלאט[82]
2024 גבורה ישראלית

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא טקס הדלקת המשואות בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ נעמי דרום, איך נבחרים להדליק משואה ומדוע יש כל כך הרבה ציניות שאופפת את הטקס המדובר?, באתר TheMarker‏, 17 באפריל 2010
  2. ^ תיקון התקנון לבחירת מדליקי המשואות בטקס ערב יום העצמאות, החלטה מספר סט/4 של ועדת שרים לענייני סמלים וטקסים מיום 29.12.2013 אשר צורפה לפרוטוקול החלטות הממשלה וקיבלה תוקף של החלטת ממשלה ביום 15.01.2014 ומספרה הוא 1188(סט/4), ‏15 בינואר 2014
  3. ^ לראשונה בטקס המשואות: זיקוקים שקטים, באתר ‏מאקו‏, 4 במאי 2022
  4. ^ חגי סגל, "זיכרונות ושופרות: 50 שנה למלחמת ששת הימים", עמ' 77 בגיליון "מקור ראשון", פסח תשע"ז
  5. ^ נבחרו מדליקי המשואות: יעל ארד ואלי אוחנה בפנים, מיקי ברקוביץ' בחוץ, באתר nrg‏, 11 במרץ 2004
  6. ^ דבר יו"ר הכנסת לערב יום העצמאות ה-57, התשס"ה, באתר הכנסת
  7. ^ ג'קי חורי, מחאה למען שחרור גלעד שליט בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-63, באתר הארץ, 10 במאי 2011
  8. ^ יקי אדמקר, רבני חב"ד: מותר למוישי להדליק משואה , באתר בחדרי חרדים, 9 במאי 2011
  9. ^ יאיר אלטמן, האסון בהר הרצל: שמונה בני אדם עוכבו לחקירה, באתר ynet, 18 באפריל 2012
  10. ^ אמיר תיבון‏, נשים בלבד ידליקו את המשואות ביום העצמאות, באתר וואלה!‏, 29 בדצמבר 2013
  11. ^ איתי בלומנטל, מדינת ישראל חוגגת 66 שנות עצמאות, באתר ynet, 5 במאי 2014
  12. ^ כרמלה מנשה, "עם אחד, מדינה אחת" - על טקסיות ומסרים, במקור, באתר רשת ב', 13 במאי 2016; כעת, מתוך ארכיון האינטרנט "archive.is"
      הקלטת הקטע מהרדיו: בעקבות 'עם אחד, מדינה אחת' כרמלה מנשה על טקסיות ומסרים, באתר "SoundCloud"
  13. ^ בשנים 1998 (שנת היובל לישראל), 2015-2017 הוצגה ברכה מוקלטת קצרה של ראש הממשלה נתניהו במסגרת הטקס.
  14. ^ אורלי וגיא, סערת טקס המשואות: "רגב טועה - אסור למשרד התרבות לקבוע תכנים", באתר חדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 2 באפריל 2018
  15. ^ מורן אזולאי, אדלשטיין לח"כים ולעובדים: אם יהיו שינויים בטקס המשואות, לא ניקח חלק, באתר ynet, 29 במרץ 2018
  16. ^ איתמר אייכנר, טקס הדלקת המשואות: נתניהו יגיע - אך לא ינאם, באתר ynet, 30 באפריל 2019
  17. ^ טל שניידר, ‏כרטיסים למקורבים וחלוקת תפקידים לא תקינה: דוח מבקר המדינה על התנהלות מירי רגב בטקס המשואות, באתר גלובס, 28 באפריל 2019
  18. ^   חוגגים 72: טקס הדלקת המשואות | יום העצמאות תש"ף – 2020, בערוץ יוטיוב של כאן 11תאגיד השידור הישראלי
    עידן בנימין, משרד התרבות מסרב לדווח לאן יגיע הכסף שנועד לטקס המשואות, באתר "שקוף", 20 באפריל 2020
  19. ^ איתמר אייכנר, קובי נחשוני ולירון נגלר-כהן, חני ליפשיץ לא תדליק את המשואה: "היו עליה לחצים רבים וקנאה", באתר ynet, 23 באפריל 2020
    יעקב בר-און, ‏”בשם קירוב הלבבות הזה ראיתי כבוד בהשאת המשואה, אבל זה לא הסתייע", באתר מעריב אונליין, 26 באפריל 2020
  20. ^ מדוע חב"ד אסרו על השליחה בנפאל להדליק משואה? תלוי את מי שואלים
    לירון נגלר-אורן, אחיה של חני ליפשיץ:"התעללו בה כי שיתפה פעולה עם טקס ציוני, באתר ynet, 23 באפריל 2020
    אליטוב מגיב: "חב"ד פועלת באיראן כי היא לא מגדרית", באתר col, כ"ט בניסן תש"פ.
  21. ^ הם ידליקו משואות הבר מצווה, דבר, 14 באפריל 1961
  22. ^ 1 2 ראשונים וצאצאיהם הדליקו את משואות יוס־העצמאות בהר־הרצל בירושלים, דבר, 30 באפריל 1963
  23. ^ ידיעות אחרונות, יום ראשון ד' באייר תשכ"ז, 14 במאי 1967.
  24. ^ והיו משיאין משואות, מעריב, 10 במאי 1970
  25. ^ יום העצמאות | 1973, "כאן ארכיון", 1 במאי 1973
  26. ^ "אירועי יום העצמאות ייפתחו מחר בערב - בתום יום הזכרון" | "דבר" | 19 אפריל 1977 | אוסף העיתונות, באתר הספרייה הלאומית
  27. ^ נעמי תבורי, באתר ארכיון אלון שבות
  28. ^ יום העצמאות | 1982, "כאן ארכיון", 4 במאי 1982
  29. ^ יום העצמאות | 1983, "כאן ארכיון", 17 באפריל 1983
  30. ^ יום העצמאות | 1985, "כאן ארכיון", 24 באפריל 1985
  31. ^ יום העצמאות | 1986, "כאן ארכיון", 1 במאי 1986
  32. ^ שנים עשר המדליקים, מעריב, 20 באפריל 1988
  33. ^ יום העצמאות | 1989, "כאן ארכיון", 9 במאי 1989
  34. ^ אריה בנדר, "יום העצמאות בסימן הלשון העברית", מעריב, 24 באפריל 1990
  35. ^ יום העצמאות | 1991, "כאן ארכיון", 17 באפריל 1991
  36. ^ יום העצמאות | 1992, "כאן ארכיון", 6 במאי 1992
  37. ^ יום העצמאות | 1993, "כאן ארכיון", 25 באפריל 1993
  38. ^ יום העצמאות | 1994, "כאן ארכיון", 13 באפריל 1994
  39. ^ יום העצמאות | 1995, "כאן ארכיון", 3 במאי 1995
  40. ^ יום העצמאות | 1996, "כאן ארכיון", 23 באפריל 1996
  41. ^ יום העצמאות | 1997, "כאן ארכיון", 11 במאי 1997
  42. ^ יום העצמאות | 1998, "כאן ארכיון", 29 באפריל 1998
  43. ^ יום העצמאות | 1999, "כאן ארכיון", 20 באפריל 1999
  44. ^ יום העצמאות | 2000, "כאן ארכיון", 9 במאי 2000
  45. ^ רותי סיני, הופסק תקצוב המועצה הלאומית להתנדבות, באתר הארץ, 26 ביוני 2001
  46. ^ יום העצמאות | 2001, "כאן ארכיון", 24 באפריל 2001
  47. ^ בין מדליקי המשואות: בן לקצין שנפל וילד שנפצע בפיגוע, באתר הארץ, 18 באפריל 2002
  48. ^ יום העצמאות | 2002, "כאן ארכיון", 16 באפריל 2002
  49. ^ ישראל חוגגת עצמאות 55, באתר ynet, 7 במאי 2003
  50. ^ יום העצמאות | 2004, "כאן ארכיון", 26 באפריל 2004
  51. ^ דורון שפר, יום העצמאות: אליאב ועזאם מדליקי המשואות, באתר ynet, 11 במאי 2005
  52. ^ רותי סיני,יולי חרומצ'נקו, בין מדליקי המשואות: אלוף במיל' אלמוג ו"סבתא ג'מילה", באתר הארץ, 22 במרץ 2006
  53. ^ יום העצמאות | 2006, "כאן ארכיון", 2 במאי 2006
  54. ^ יום העצמאות | 2007, "כאן ארכיון", 23 באפריל 2007
  55. ^ מדינת ישראל חוגגת 60 שנות עצמאות, באתר ynet, 8 במאי 2008
  56. ^ יום העצמאות | 2009, "כאן ארכיון", 28 באפריל 2009
  57. ^ רונן ליבוביץ`, בנימין זאב הרצל יעמוד במרכז חגיגות יום העצמאות השנה, באתר חדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 13 בינואר 2010
  58. ^ מדינת ישראל חוגגת 62 שנות עצמאות, באתר ynet, 19 באפריל 2010
  59. ^ יום העצמאות | 2011, "כאן ארכיון", 9 במאי 2011
  60. ^ נבחרו מדליקי המשואות בטקס יום העצמאות בהר הרצל, באתר הארץ, 28 במרץ 2012
  61. ^ יום העצמאות | 2012, "כאן ארכיון", 25 באפריל 2012
  62. ^ לבקשת נתניהו: השנה הבאה - "שנת המורשת הלאומית", באתר וואלה!‏, 18 בדצמבר 2012
  63. ^ נשים בלבד ידליקו את המשואות ביום העצמאות, באתר וואלה!‏, 29 בדצמבר 2013
  64. ^ טקס הדלקת המשואות 2015, בערוץ יוטיוב של משרד התרבות והספורט;
    יום העצמאות ה-67: ישראל חוגגת, באתר ‏מאקו‏, 22 באפריל 2015
  65. ^ הנושא לשנת העצמאות ה-67: ישראלים פורצי דרך, באתר ONE‏, 14 בדצמבר 2014
  66. ^ לילך ויסמן, ‏לתפארת מדינת ישראל: רמי לוי בין מדליקי המשואות ביום העצמאות, באתר גלובס, 8 במרץ 2015
  67. ^ נבחרו מדליקי המשואות ביום העצמאות, בהם אביהו מדינה, לוסי אהריש ומפתח כיפת ברזל, באתר הארץ, 8 במרץ 2015
  68. ^ טקס הדלקת המשואות בהר הרצל - חגיגות עצמאות 68, בערוץ יוטיוב של כאן 11;
    68 שנות עצמאות: ישראל חוגגת, באתר ‏מאקו‏, 11 במאי 2016
  69. ^   יהונתן ליס, נבחרו מדליקי משואות יום העצמאות, בהם רונה רמון ואזרחים שסיכלו פיגועים, באתר הארץ, 7 באפריל 2016
  70. ^ חוגגים עצמאות: ישראל בת 69, באתר ‏מאקו‏, 1 במאי 2017
  71. ^   יהונתן ליס, נבחרו מדליקי המשואות, בהם אורי מלמיליאן, יהורם גאון ומייסד מובילאיי, באתר הארץ, 20 באפריל 2017
  72. ^ "הללויה", רחפנים ודגלנים: הרגעים הגדולים של טקס הדלקת המשואות, באתר ynet, 19 באפריל 2018;
    מאיה הורודניצ'אנו‏, הדגלנים, הזיקוקים ומופע הרחפנים: הרגעים הגדולים מטקס המשואות, באתר וואלה!‏, 19 באפריל 2018
  73. ^ איתמר אייכנר, דני קושמרו ויעל אבקסיס ינחו את טקס הדלקת המשואות השנה, באתר ynet, 31 בינואר 2018
  74. ^ איתי שטרן, זאב רווח וליא קניג ידליקו משואה ביום העצמאות, באתר הארץ, 7 באפריל 2018
  75. ^ יניר קוזין, ‏"רק בגלל הרוח": נבחר נושא חגיגות העצמאות ה-71, באתר מעריב אונליין, 21 באפריל 2019
  76. ^ ואלו 16 מדליקות ומדליקי המשואות בטקס הממלכתי בהר הרצל, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 8 במאי 2019
  77. ^ חדשות כיפה, ‏יום העצמאות הבא: חיבורים בחברה הישראלית, באתר כיפה, 6 בנובמבר 2019
  78. ^ לתפארת מדינת ישראל: רשימת משיאי המשואות המלאה לשנת 2020, באתר כיפה, 16 באפריל 2020
  79. ^ איתמר אייכנר, המנחים, הזמרים והצפי לקהל: כל הפרטים על טקס המשואות, באתר ynet, 24 בפברואר 2021
  80. ^ טקס הדלקת המשואות 2021: כל הפרטים, באתר ‏מאקו‏, 14 באפריל 2021
  81. ^ יום העצמאות 2022: אלה משיאי המשואות בהר הרצל, באתר כיפה, 1 במאי 2022
  82. ^ רגב הכריעה: אביגדור קהלני ושלום אסייג בין מדליקי המשואות בטקס יום העצמאות, באתר מעריב אונליין, 23 באפריל 2023
  83. ^   עותק של הקישור השבור בתאריך 23 באפריל 2021, בארכיון האינטרנט