עמק לנגונג

עמק בצפון מלזיה שבו יש שפע אתרים פרהיסטוריים. אתר מורשת עולמית.

עמק לנגונגמלאית: Lembah Lenggong) שוכן במדינת פרק במלזיה. הוא אחד האזורים החשובים ביותר בחצי האי המלאי מבחינת אתרים ארכאולוגים, שכן חפירות חשפו עקבות רבים מהפרהיסטוריה של מלזיה. באזור זה נמצא המקום העתיק ביותר הידוע של פעילות אנושית בחצי האי. כיום אזור זה הוא עדיין כפרי, עם קמפונגים קטנים המוקפים בצמחייה ירוקה וגבעות אבן גיר. ניתן להשוות את לנגונג למוזיאון באוויר הפתוח, והוא משכן של אגדות, שלדים, ציורי מערות וממצאים יקרים כמו תכשיטים, כלי חרס, כלי נשק וכלי אבן. רבות מהמערות באזור לנגונג חשפו עדויות לבני אדם קדומים שחיו וצדו באזור זה. עמק לנגונג הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ב-30 ביוני 2012.[1]

מורשת ארכאולוגית של עמק לנגונג
Warisan Arkeologi Lembah Lenggong
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
עמק לנגונג
עמק לנגונג
מדינה מלזיהמלזיה מלזיה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2012, לפי קריטריונים 3 ו-4
שטח האתר 3,986.4 דונם
שטח אזור החיץ 17.867 קילומטרים רבועים
קואורדינטות 5°04′04″N 100°58′20″E / 5.067908°N 100.972328°E / 5.067908; 100.972328

תיאורעריכה

עמק לנגונג שוכן בין רכס הרי טיטיוואנגסה (Titiwangsa) במזרח לבין רכס בינטאנג (Bintang) התחתון במערב. הנהר פרק (אנ') זורם בעמק כשאליו נשפכים יובלים קטנים והוא מנוקד באיים. רוב העמק הוא שטח חקלאי של מטעי עצי גומי ודקלי שמן, וביניהם כפרים מסורתיים ומחשופים של אבן גיר. כיסים של יער גשם טרופי הקשורים למחשופי אבן הגיר הם שרידים של יער בלום-טמנגור שהשתרע בעבר עד 60 קילומטרים צפונה. עדויות גאולוגיות מצביעות על כך שהנהר פרק שינה את מסלולו בתקופות שונות, וכתוצאה מכך נוצרו מרבצי חצץ ואגמים. פגיעת מטאוריט לפני 1.83 מיליון שנים חסמה את הנהר והסיטה את דרכו. לפני 40,000 שנה העמק היה חלק מסוואנה טרופית. במשך תקופה של שני מיליון שנים סיפק העמק חצץ מתאים לייצור כלי אבן פרהיסטוריים ומערות באבן הגיר למקלט.[2]

אתר המורשת העולמיתעריכה

אתר המורשת העולמית "המורשת הארכאולוגית של עמק לנגונג" כולל ארבעה אזורים בעמק לנגונג בשני מקבצים על שטח כולל של 3,986.4 דונם המוקפים כל אחד באזור חיץ שביחד שטחו 17.867 קילומטרים רבועים. האזורים הכלולים באתר הם:[2]

  • מקבץ 1 – שוכן צפונית לנפתול בנהר פרק וכולל את אתרי סדנאות כלי אבן באוויר הפתוח בבוקיט בונוה ובקוטה טמפאן במרחק של כקילומטר אחד זה מזה השוכנים על חוף האגם הקדום וטרסות החצץ של הנהר. הוא כולל גם את המוזיאון הארכאולוגי של לנגונג (Muzium Arkeologi Lenggong),[3] ואת תחנת המחקר הארכאולוגית של אוניברסיטת המדע של מלזיה (אנ'), השוכנת ליד אתר קוטה טמפאן.
    • בוקיט בונוהּ (Bukit Bunuh, מילולית "גבעת הרצח") – מכתש פגיעה של מטאוריט בקוטר של 3.45 קילומטרים. סלעי סואביט (אנ'), סלע שנוצר מהלחץ והחום בפגיעת המטאוריט, מכילים אבני יד שתוארכו ל-1.83 למ"ש. אבני יד אלו הם בין העתיקים ביותר שהתגלו מחוץ לאפריקה. במקום גם נחפרה סדנה לייצור אבני יד, בהן אחת שיוצרה מסלע סואביט, המתוארכת ל-40,000 לפני זמננו.
    • קוטה טמפאן (Kota Tampan, "עיר נאה") – חפירות בקוטה טמפאן שהחלו ב-1938 חשפו אזור ייצור כלי אבן באמצעות ציוד כמו סדנים ופטישי אבן. נמצאו ותועדו כ-50,000 חתיכות אבן. התרבות בקוטה טמפאן מכונה התרבות הטמפאנית. הסדנה תוארכה בתחילה לגיל 30,000 שנה, אך נתון זה תוקן אחר-כך ל-70,000 שנים. אף על פי שאתר הסדנה של קוטה טמפאן נמצא כיום על צלע גבעה, ובתוך מטע דקלי שמן, בפליסטוקן היה האתר המקורי על שפת האגם הקדום צ'נדרוהּ (Chenderoh). ההערכה היא שהסדנה הפסיקה לפעול לפני כ-70,000 שנה בגלל ההתפרצות הגעשית באגם טובה שבסומטרה, כ-250 קילומטרים משם. באתר התגלה אפר געשי מהתפרצות זו. מכלול החפצים שנמצאו באתר זה חשף ואפשר זיהוי וסיווג של סוגי כלים מרובים בעלי פונקציות מיוחדות, מה שמעיד על כך שהטכנולוגיה לעיבוד אבן בדרום-מזרח אסיה הייתה מתוחכמת כמו במקומות אחרים בעולם. ככזה אתר זה הוא אתר התייחסות עולמי חשוב לייצור כלי אבן בתקופה הפלאוליתית. לא נמצאו מאובנים אנושיים באתר, ולכן יש ויכוח ער אם הכלים יוצרו על ידי הומו ארקטוס או על ידי הומו סאפיינס.
  • מקבץ 2 – שוכן במעלה הנהר צפונית למקבץ 1, וכולל שלושה אתרים: מחשוף אבן הגיר המכיל את המערה גואה הארימאו; אתר סדנת כלי האבן באוויר הפתוח בבוקיט ג'אווה ואתר שלישי המורכב מגבעת אבן הגיר בוקיט קפאלה גאג'ה המכיל מכלול מערות עם ממצאים ארכאולוגיים. אזור החיץ של מקבץ זה מכיל גם שלוש גבעות אבן גיר נוספות, "בוקיט גואה באדק" (Bukit Gua Badak, "גבעת מערת הקרנף"), "בוקיט באטו טוקאנג" (Bukit Batu Tukang, "גבעת אומן האבן") ובוקיט גואה דאייק (Bukit Gua Dayak), שבהן יש מערות שידועות כמכילות שרידי תרבות אנושית.
    • בוקיט ג'אווה (Bukit Jawa) – סדנת ייצור כלי אבן באוויר הפתוח ששכנה לחופיו של אי באגם קדום לפני 200,000 עד 100,000 שנים. טכניקת ייצור הכלים באמצעות סדנים ופטישי אבן הייתה דומה לטכניקת הייצור באתר קוטה טמפאן, המרוחק 6 קילומטרים ממנו, והמתוארך לתקופה מאוחרת יותר, אך פחות מפותחת טכנית. כלי העבודה יוצרו ברובם מקוורץ שהיה זמין במקום, אך ממצאים של כלים מאבן חול הוביל לגילוי מקור קרוב של אבן חול בבוקיט סורינג (Bukit Suring) שבאזור החיץ.
    • בוקיט קפאלה גאג'הּ (Bukit Kepala Gajah, "גבעת ראש הפיל") – מחשוף קרסט משתרע על שטח של שישה קילומטרים רבועים, כשפסגתו בגובה 258 מטר מעל גובה פני הים. הגבעה מכילה יותר מ-20 מערות, מתוכן נחפרו ארבע מערות. כמה מערות נחפרו על ידי כורי גואנו, ולכן יש שרידים אבדו. שלוש מהמערות חשפו קבורה פרהיסטורית:
      • גואה גונונג רונטוהּ (Gua Gunung Runtuh, "מערת ההר שהתמוטט") – במערה זו, שבה יש שלושה תאים, נחפרה ב-1990. היא שימשה למגורים מסביבות 13,000 שנים לפני זמננו ועד 2,600 לפני זמננו. במערה התגלה אדם פרק (Perak Man), השלד האנושי העתיק והשלם ביותר בדרום-מזרח אסיה, הוא תוארך בתיארוך פחמן-14 ל-10,120 שנים לפני זמננו. הוא זוהה כמין הומינואיד שחי בעבר בחלק המערבי של אינדונזיה ובדרום-מזרח אסיה בסוף הפליסטוקן ובתחילת ההולוקן, אבל כיום הוא מוגבל למזרח אינדונזיה, מלנזיה ואוסטרליה ומכונה אוסטרלו-מלנזי (אנ') (Australomelanesoid). השלד מוצג כיום במוזיאון הארכאולוגי של לנגונג. באתר הקבורה התגלו כלי אבן, עצמות בעלי חיים וקונכיות. קווי דמיון בטכנולוגיה וכלי האבן לאלה שיוצרו בקוטה טמפאן מצביעים על כך שהיה שינוי תרבותי מועט בין שני האתרים, שביניהם מפרידים כ-60,000 שנים, מה שמצביע על כך שאוכלוסיית קוטה טמפאן בסביבות 70,000 לפני הספירה כבר הייתה אדם מודרני מבחינה אנטומית.
      • גואה קאג'אנג (Gua Kajang, "מערת הסוכך") היא מנהרה טבעית מאבן גיר דרך בוקיט קפאלה גאג'ה הכוללת שלוש מערות. שני קברים אנושיים שנחפרו שם ב-2007 תוארכו בין 10,000 ל-7,800 לפני זמננו, אחת מהן זוהתה כבעלת מאפיינים אוסטרלו-מלנזיים, מה שעולה בקנה אחד עם אדם פרק ושלדים אחרים מהתקופה הפלאוליתית שנחשפו בעמק לנגונג. רצפת המנהרה משובצת בחורים מעשה ידי אדם, שמעליהם הונחו בתקופה המודרנית קרשים שנועדו לאפשר מעבר של עגלות רתומות לסוסים או לתאו.
      • גואה טלוק קלאוור (Gua Teluk Kelawar, "מערת מפרץ העטלף") – מקלט סלע שבחפירות ב-2004 חשפו קבורה של אישה המתוארכת סביב 8,400 שנים לפני זמננו. יחד עם השלד עם המאפיינים האוסטרלו-מלנזיים התגלו כלי אבן, עצמות בעלי חיים וקונכיות דומים לאלו שנמצאו יחד עם אדם פרק ובגואה קאג'אנג.
    • בוקיט גואה הארימאו (Bukit Gua Harimau, "גבעת מערת הטיגריס") – גבעת אבן גיר המכילה מערה גדולה: "גואה הארימאו" (Gua Harimau, "מערת הטיגריס"), אתר קבורה פרהיסטורי, המרוחק 3 קילומטרים מגואה גונונג רונטוה, שנחקר לראשונה ב-1951. סך של 13 שלדים נחשפו במהלך החפירות שלאחר מכן בשנים 8–1987 ו-1995, המתוארכים בין 1,700 ל-4,900 לפני זמננו. אין עדות לכך שהמערה שימשה למגורים. פריטי הקבורה כללו כלי חרס, כלי אבן, קרדום אבן, מקרצף קליפה, קונכיות וקישוטי אבן, ופריטי תכשיטים שונים כגון שרשראות, צמידים, עגילים ותליוני חרוזים, שרידי מזון, פריטי ברונזה כולל ראש גרזן מברונזה והתבנית שבה הוא יוצר. גרזן הברונזה מראה שהייתה מסורת ברונזה מוקדמת במלזיה, כמו גם בצפון תאילנד ובסין. כלי החרס מתוארכים לסביבות 3,000 לפני זמננו. כלי החרס עוצבו ביד באמצעות גלגל ונשרפו ב-600–800 מעלות צלזיוס. ניתוח של השרידים האנושיים מצביע על כך שהם היו קבוצה מונגולואידית (אנ') הדומה לשלדים אחרים שנמצאו באסיה מהתקופה הנאוליתית. ממצאי הברונזה הם הקדומים ביותר בחצי האי המלאי, וזהו האתר הארכאולוגי היחיד המכיל עדויות להתיישבות בעמק לנגונג בתקופת הברונזה.

אתרים נוספים בעמקעריכה

  • גואה פוטרי (Gua Puteri, "מערת הנסיכה") – היא מנהרה טבעית דרך בוקיט קאג'אנג (Bukit Kajang, "גבעת הסוכך"). אין בה ממצאים ארכאולוגיים, אך המערה ידועה באגדות המספרים עליה. מאמינים כי שני זקיפים הם נסיך ונסיכה השומרים על המערה. המקומיים אומרים שאם ילדים יטפסו על הזקיפים הם יחלו. ציורי מערות של בני הנגריטו נמצאו באתרים שונים אך הם אינם פרהיסטוריים, מכיוון שהם בני כ-100 שנים בלבד.
  • גואה באדק (Gua Badak, "מערת הקרנף") – היא אחד המקומות העיקריים לציורי מערות של הנגריטו. הנגריטו הם אחד מהשבטים המקוריים של מלזיה. הציורים של הלאנו נגריטו (Lanoh Negrito) המחישו את חייהם. רישומי הפחם התגלו ותועדו לראשונה בשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי אייבור אוונס (Ivor Evans). אז חשבו שהם אבדו בשל חציבה, אבל התגלו מחדש ב-1992, ובתקווה יישמרו כעת כמורשת לאומית. רוב הרישומים שרדו את הפיצוץ, אף על פי שחלקם חסרים, וסבורים שהושמדו. עם זאת, גרפיטי מודרני מכסה חלק מהרישומים המקוריים.[4]
בניגוד לאמנות מערות במקומות כמו מערת לאסקו בצרפת, שראשיתה כ-15,000 שנה, רישומי נגריטו הם אמנות "מודרנית". הנגריטו השתמשו במערות כמקלטים במהלך מסעות ציד. הסקיצות מתארות אמנות שבטית כמו חיות, אנשים, עצים, מחצלות ואפילו אופניים ומכוניות. מלבד רישומי הפחם, הם יצרו תמונות לבנות על ידי חריתה בסלע הגיר. הרישומים פשוטים, האנשים מצוירים כגפרורים. יש אדם שנושא אסל עמוס באגוזי קוקוס. חץ וקשת מסמלים את כלי הציד שהוחלפו בצינור הנשיפה. יש גברים על סוסים, איש עם פיל, חבורת ציד. בעלי חיים כמו קולובים, לטאות כוח ודורבנים שימשו לארוחה טובה ולכן אוירו.
הלאנו נגריטו עדיין נמצאים בפרק כיום, בדרך כלל הם עובדים חקלאים במטעי הגומי ודקלי השמן, אם כי חלקם עדיין צדים. הם מפוצלים לשישה שבטים. רוב הטרוגלודיטים או תושבי המערות של חצי האי המלאי חיו זמנית במערות ובמקלטי סלעים. הם חיו בעיקר מציד, עדויות שהראו שרידים של עצמות בעלי חיים ורכיכות. ייתכן שהאנשים צבעו את גופם באמצעות תחמוצת ברזל אדומה. הם השתמשו באבנים ובלוחות אבן לטחינת חומרים כמו מלח, וכל הכלים שלהם היו עשויים מאבנים. שבבי אבן שימשו כסכינים או מגרדים.

אדם פרקעריכה

כאמור, השלד האנושי העתיק ביותר שנמצא במלזיה היה במערת גואה גונונג רונטוה בגבעת בוקיט קפאלה גאג'ה או גבעת ראש הפיל בעמק לנגונג. השלד היה זכר בגובה של כ-157 סנטימטרים, כבן 45. הוא התגלה בשנת 1991, והשלד תוארך בתיארוך פחמן-14 ל-10,120 שנים לפני זמננו. זהו אחד השלדים השלמים ביותר לתקופת זמן זו באזור זה. בשנת 2004, נמצא שלד נוסף במערת גואה טלוק קלאוור על ידי צוות של ארכאולוגים של אוניברסיטת המדע של מלזיה (אנ'). הפעם מדובר ב"אשת פרק" (Perak woman) בגובה 148 סנטימטרים, ומעריכים שהייתה בת 40 במותה.

אדם פרק נקבר בתנוחת עוברית, כשבכתפו הימנית משקעים של עצמות בעלי חיים, משמאלו ומתחתיו, וכלי אבן מסביב לגופו. לא היו קברים אחרים במערה. לאדם פרק הייתה יד שמאל פגומה, זרועו וידו השמאלית היו הרבה יותר קטנות בהשוואה לזרועו ולידו הימנית. עיוות זה יכול לנבוע מפגם גנטי המכונה Brachymesophalangia type A2. עדות זו נתמכת בעובדה שעמוד השדרה שלו מעוקל לכיוון ימין עקב חיים עם יד אחת טובה בלבד.

אדם פרק היה כנראה גבר, שכן העצמות הראו מאפיינים גבריים חזקים. האגן שלו לא נשמר היטב וזו הדרך הבטוחה לקבוע את מינו של השלד. יש לו את המאפיינים של הומינואיד אוסטרלו-מלנזי (אנ') (Australomelanesoid), שהוא מסוג בני האדם באוסטרליה, פפואה, אינדונזיה וחלקים מסוימים של מלזיה. בגובה 157 סנטימטרים הוא לא היה גבוה במיוחד. העצמות שנמצאו בקרבתו זוהו שהגיעו מחזירי בר, קוף, לטאה ואיילים ונחשבים למזון. סביב הגוף היו פזורים כעשרה כלי אבן, ורובם היו כלי חלוקים וכמה פטיש אבן.

אחת המסקנות שהעלה המחקר הייתה שהוא בוודאי היה חבר חשוב בחברה שבה חי מכיוון שהקבורה הייתה מאוד מורכבת ודורשת עבודה. אדם פרק הוכנס לבור עם מנחות אוכל, ואחר כך כיסו אותו בקונכיות קטנות, ואז הניחו עוד מנחות וכלים, ואחר כך שכבת קונכיות נוספת, ואחריה שכבת עפר אחרונה. יתר על כן, הוא היה בן 45 שהיה מבוגר מאוד לאדם מאותה תקופה עם מוגבלות. אנשים היו צריכים לדאוג לו - ואנשים לא היו לוקחים את זה על עצמם אלא אם כן הוא היה מכובד או מדורג גבוה באיזושהי היררכיה חברתית. זו סיבה נוספת לתמוך בתאוריית ההיררכיה החברתית.

היסטוריה של העמקעריכה

פרהיסטוריהעריכה

בעבר חשבו שמלזיה היא מדינה צעירה מאוד מבחינה ארכאולוגית עם פרהיסטוריה קצרה מאוד יחסית. המינים שקדמו למין האנושי התפתחו באפריקה לפני כ-3–5 מיליון שנים. צאצאיהם היגרו מאפריקה ושרידיהם הפרהיסטוריים נמצאו בכל רחבי אירופה ואסיה. גם אדם ג'אווה (אנ') וגם אדם פקין (אנ') מתוארכים לפני כ-300,000 שנה. השרידים האנושיים הקדומים ביותר שהתגלו במלזיה הם גולגולת אנושית שנמצאה במערות ניאה (אנ') בסראוואק שבאי בורנאו, ומתוארכת לכ-40,000 שנה לפני זמננו. כאמור השריד האנושי העתיק ביותר בחצי האי המלאי הוא השלד המכונה "אדם פרק" שחי לפני פחות מ-11,000 שנים לפני זמננו.

עם זאת, העדויות מהאתרים שנחפרו בעמק לנגונג מצביעות על כך שבני אדם (כנראה הומו ארקטוס) התיישבו באזור לראשונה לפחות לפני 1.83 מיליון שנים, ושוב לפני 200,000–100,000 שנים. משערים שעמק לנגונג היה מסדרון שדרכו עבר האדם הקדמון לסירוגין במשך תקופה ארוכה בדרכו מדרום-מזרח אסיה היבשתית לאוסטרליה. בפרט מוצע שבני אדם מודרניים מבחינה אנטומית המיוצגים על ידי אתר קוטה טמפאן המתוארך כ-70,000 לפני זמננו עברו דרך העמק והגיעו לאוסטרליה כפי ששרידיהם המתוארכים כ-50,000 שנים לפני זמננו התגלו באגם מונגו (אנ') ב-50,000 לפנה"ס. באופן דומה, "אדם פרק" ואתרי הקבורה הסמוכים האחרים נחשבים כמייצגים את המעבר המאוחר יותר של האדם האוסטרלו-מלנזי לאינדונזיה, מלנזיה ואוסטרליה. התושבים המוקדמים ביותר בתקופה ההיסטורית היו כנראה הסמנגים שהם נגריטו מבחינה אתנית. משערים שהם הגיעו מאפריקה והתיישבו בחצי האי המלאי לפני כ-50,000 שנים. הנגריטו התיישבו לאורך הנהר הפרק או אכלסו מערות ומחסות סלע כמחנות זמניים, והותירו רישומי פחם במספר מערות כמו גואה באדק.[2]

היסטוריה מהאלף הראשון לספירהעריכה

באלף הראשון לספירה התחרו אימפריות יריבות על ההגמוניה והשליטה בסחר בין הודו לסין, ותושבים התיישבו בדרום-מזרח אסיה. מלאקה הפכה לנמל ביניים חשוב בין הודו לסין, ונפלה לידי הפורטוגלים בשנת 1511. השליט הראשון של פרק היה בנו של הסולטאן לשעבר של מלאקה. מרבצי בדיל הביאו את הבריטים לפננג, ובתחילת המאה ה-19 ביקש סולטאן פרק סיוע מחברת הודו המזרחית הבריטית כדי להחזיר לעמו שטחים. הסכם ברני (אנ') משנת 1826 בין בריטניה לסיאם העניק חופש לפרק, אך לנוכח הצרות הנובעות בין השאר מזרם עצום של מהגרי עבודה, הכניס הסכם אחר את פרק לשליטת הבריטים. בשנת 1895 הפכו פרק ומדינות נוספות ביחד לטריטוריה בריטית אחת בשם המדינות המלאיות המפודרלות (אנ') (FMS). כוחות האימפריה היפנית פלשו ל-FMS ב-1941 עברו במורד נהר הפרק, וכבשו את אזור לנגונג. האזור נשאר בשליטתם עד הכניעה לבעלות הברית ב-1945. החורים ברצפת המערה של גואה קאג'אנג מיוחסים לשימוש במערה על ידי חיילים או מקומיים וציידי אוצרות אחר-כך. במסגרת מצב החירום המלאי בין 1948 ל-1960 כלאה בריטניה כפריים סינים, שרבים מהם תמכו במורדים הקומוניסטים, בכפרים חדשים, כולל בעמק לנגונג שבו הוקם "הכפר החדש קוטה טמפאן". העימותים עם המורדים גרמו נזקים לאתרים הארכאולוגיים. מאז עצמאות מלזיה ב-1957 הוזנח אזור עמק לנגונג, ורק במאה ה-21 הוכנה תוכנית ממשלתית לאזור הכלכלי של המסדרון הצפוני, המתייחס לצפון מדינת פרק, לתמיכה בחקלאות ובתיירות, זאת בנוסף לתוכנית הכלכלית של מדינת פרק עצמה.[2]

היסטוריה של המחקר הארכאולוגיעריכה

המחקר הארכאולוגי הראשוני של העמק בוצע על ידי נציגים של הממשל הקולוניאלי הבריטי מ-1917 ועד מלחמת העולם השנייה, במערות גואה קאג'אנג, גואה באדק וקוטה טמפאן. בשנות ה-50 של המאה ה-20 ביצעו פיטר ויליאמס-האנט (Peter Williams-Hunt) וגייל סיווקינג (Gale Sieveking) חפירות באותם אתרים, וויליאמס-האנט חפר בגואה הארימאו. לאחר העצמאות ב-1960 חפר מתיוס בגואה בוקיט באטו שבאזור החיץ של אתר המורשת. מ-1987 מובילים ארכאולוגים מלזיים את המחקר באזור. הם גילו את סדנת כלי האבן באוויר הפתוח של קוטה טמפאן המתוארכת לשנת 70,000 לפני זמננו, שהפכה לאתר התייחסות עולמי לתקופה הפלאוליתית בדרום-מזרח אסיה, כמו גם היישוב בגואה הארימאו מתקופת הברונזה. בשנת 1990 התגלה "אדם פרק", וגילוי אבן היד המוטבע בסלע הסואביט המתוארך ל-1.83 מיליון שנים לפני זמננו בשנת 2008 סיפק ראיות לכך שבני האדם הקדומים ביותר באזור חיו בעמק לנגונג לפני שהם הגיעו לג'אווה. המוזיאון הארכאולוגי של לגונג נבנה כדי לאכלס, להציג ולשמור את חפצי האמנות שנמצאו במהלך מחקר וחפירה של האתרים והוא נפתח לקהל בשנת 2003. תחנת המחקר הארכאולוגי של אוניברסיטת המדע מלזיה (USM) נפתחה בשנת 2005, וממשיכה במחקר והדרכה במימון המחלקה למורשת הלאומית.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא עמק לנגונג בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Centre, UNESCO World Heritage. "Archaeological Heritage of the Lenggong Valley". UNESCO World Heritage Centre (באנגלית).
  2. ^ 1 2 3 4 Advisory Body Evaluation (ICOMOS)
  3. ^ Lenggong Archaeological Museum
  4. ^ Asia’s secret World Heritage site