פוגת מוות

פוגת מוות (במקור: Todesfuge) היא פואמה שכתב המשורר פאול צלאן לפני סוף מלחמת העולם השנייה, בסוף 1944 או בתחילת 1945. פוגת מוות היא היצירה המפורסמת ביותר של צלאן, וזכתה לתרגומים לשפות רבות. יצירה זו כוללת דימויים שהפכו לשם דבר, כמו "חלב שחור", הדימוי שבו מתחיל השיר, ראשית המשפט המהווה פזמון חוזר בפוגה. יש בשיר שתי דמויות: דמותו של "איש גר בבית והוא מנגן בנחשים", דמות הקלגס הרודה ביהודים ואף הורג בהם – ומנגד דמות המשורר, שהוא חלק מאישיות קולקטיבית, ה"יהודים", הנקראים בשריקה לחפור קברים, הנקראים לנגן מנגינות ריקודים. שתי הדמויות, במקביל, מעלות לנגד עיני רוחן שתי דמויות נשיות, האחת ששער הזהב שלה מרמז לגרמניותה, היא מרגרטה, והשנייה, ששערה אפר, כראוי ליהודייה שגופתה נשרפה, היא שולמית. לא במקרה בחר צלאן המשכיל בשני שמות אלה – השמות מסמלים את התרבויות: כך מרגרטה, הגיבורה של גתה בפאוסט, וכך שולמית, אהובתו של שלמה המלך ועל פי פרשנים מסוימים הדמות המתוארת בשיר השירים.

פוגת מוות
חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלָה שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים הוּא שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בֶּעָפָר בּוֹר קֶבֶר פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל
בית ראשון מתוך "Todesfuge" (מגרמנית: שמעון זנדבנק)

פרסום היצירה

פוגת מוות היא היצירה המפורסמת ביותר של צלאן, וזכתה לתרגומים לשפות רבות. הפואמה פורסמה לראשונה, בתרגום לרומנית, בשם "טנגו המוות" (Tangoul morţii), ב-1947, בכתב העת "Contemporanul".‏ השיר תורגם לעברית בידי שמעון זנדבנק והודפס בקובץ "סורג-שפה" (1994).

הקשר לשואה

תאודור אדורנו טען ב-1949 ש"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות"; ואם כן, ניתן לראות ב"פוגת מוות" את תשובת צלאן, תשובה המוכיחה שיש אמנות ששרדה את השואה ואף צמחה מתוכה. ב-1988 נבחרה הפואמה "פוגת מוות" להיקרא בבונדסטאג לציון יובל לליל הבדולח, ומאז היה לנוהג ברחבי גרמניה להקריא את הפואמה בטקסי יום הזיכרון לשואה.

חלב שחֹר

צלאן היה מיודד עם המשורר היהודי האלזסי איוואן גול, ואף תרגם את שיריו. גול הלך לעולמו בפברואר 1950, ולאחר הפרסום והשבחים להם זכה השיר "פוגת מוות", יצאה ב-1953 אלמנתו של גול, העיתונאית והמשוררת קלייר גול, בהאשמה כלפי צלאן, בכך שהדימוי "חלב שחור" היה דימוי של בעלה, וצלאן ביצע גנבה ספרותית, כשעשה בו שימוש. היא פרסמה את התקפותיה במשך שנים, בכל אמצעי תקשורת שהיה מוכן לקבלם. צלאן נמנע ממתן תשובה ישירה להאשמה, וטען שרק האמת חשובה לו. תשובה זו, אניגמטית כמו שירתו, הביאה למיני פרשנויות: לדוגמה, ג'ון פלסטינר, שכתב ביוגרפיה של צלאן, העלה השערה שהדימוי "חלב שחור" אינו מטפורה, אלא נלקח מתוך ז'רגון של שוכני המחנות, ז'רגון משותף לצלאן ולגול. זו לא הייתה "השאלת" הדימוי היחידה שנקשרה ל"פוגת מוות" – ז'אן אמרי ברומן ופרימו לוי בשיר עשו שימוש בדימוי ה"קבר באוויר". כשנשאל פרימו לוי על "השאלת" הדימוי, טען כי לא מדובר בגנבה ספרותית, אלא במחוות כבוד. האם צלאן שאל את הדימוי ברשות או גזל אותו, האם הייתה זו מחווה לידידו או שכל השערורייה נוצרה כדי לקדם את פרסומה של קלייר גול, שיצירותיה לא זכו לתשומת לב – אין לדעת; אך תשובה מסוימת מצויה ביצירתו של צלאן, "Die Niemandsrose" ("הוורד של אף-אחד") ובסופו של דבר, גם הדימוי אינו משועבד לאיש, ומרגע יציאתו לאור הפך לנחלת הכלל.

השפעה

הפואמה השפיעה על אמנים חזותיים; כך המיצג על החלב השחור בתערוכת "עשן ואפר" שהציג בלו סמיון פיינרו וכך סדרת ציוריו של אנסלם קיפר, שקיבלו את השראתם מדמויותיהן של מרגרטה ושולמית.

לחן וביצועים

ב-2011, כחלק מפרויקט של רשת ג' ליום השואה, הקליט המוזיקאי הישראלי דן תורן גרסה בה מקריא את הפואמה בתרגומו של זנדבנק על רקע מוזיקה אינסטרומנטלית.

ב-2023, הוציא המוזיקאי הישראלי ליעד עיני את "חלב שחור". השיר הוא לחן של עיני לפואמה בתרגומו של זנדנבק.

לקריאה נוספת

• פאול צלאן (תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק), סורג-שפה: שירים וקטעי פרוזה, הוצאת הספריה החדשה, תשנ"ה / 1994

קישורים חיצוניים

• עופרה עופר אורן, סיפורו של שיר: "פוגת המוות", בבלוג "סופרת ספרים", 20 באפריל 2020
• רות נצר. עוד על פוגת המוות. אתר פסיכולוגיה עברית. http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=945
• רות נצר. עוד על פוגת המוות של צלאן. בתוך: נפש הספרות - מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני. כרמל. 2021
• פאול צלאן (1920-1970.), פוגת המוות, דף שער בספרייה הלאומית