פתיחת התפריט הראשי

שנת היובל ביהדות הייתה שנה מקודשת אחת לחמישים שנה, שבה העבדים היו משתחררים, והנחלות היו חוזרות לבעליהן המקוריים. בנוסף, כמו בכל שנת שמיטה, היה איסור על עבודת הקרקע בארץ ישראל. על פי ההלכה למצוות היובל קשר הדוק לארץ ישראל ולישיבת כל היהודים בה, ולכן בתקופות ארוכות בהיסטוריה, בעת גלויות ישראל, לא נהגה שנת היובל והמצוות התלויות בה.

תוכן עניינים

המקור בתורהעריכה

שנת היובל והציוויים התלויים בה מוזכרים בספר ויקרא:

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.

אטימולוגיהעריכה

משמעות השם "יובל" היא קצת סתומה. תרגום אונקלוס והתרגום המיוחס ליונתן בחרו שלא לתרגם והשאירו את המינוח המקורי "יובלא". על פי רש"י ומפרשים נוספים פירוש המילה יובל הוא אַיִל, כמו "ישאו שבעת שופרות היובלים"[1] ומכאן נקראה שנת החמישים, שביום הכיפורים שלה תוקעים בקרן האיל בכל הארץ, שנת היובל. על פי הרמב"ן יובל הוא לשון דרור וחופש, שכל אדם יכול לגור בכל מקום שירצה, שבשנת היובל חוזרות הנחלות לבעליהן המקוריים - "ואמר יובל היא, שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו", ועל פי האבן עזרא יובל הוא לשון שילוח.

חישוב שנת היובלעריכה

על פי דעת הרמב"ם הראשונה אפשר לשחזר את חישוב שנת היובל:

"נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה (בית שני), שנת ג'תת"ל ליצירה (שנת 3830 לבריאה), שתחילתה מתשרי שאחר החורבן בשני חודשים (כלומר, שנת ג'תתל"א – 3831 לבריאה), שהרי מתשרי הוא מנין לשמטים וליובלות. אותה השנה (ג'תתל"א – 3831) מוצאי שביעית הייתה ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי הייתה (ויובל התשיעי היה בשנת ג'תתט"ו – 3815). ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שמונים ושבעה ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה (ד'תתקל"ו – 4936 לבריאה), היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.".[2]

על-פי חשבון זה, שנת ה'תשס"ה ליצירה (שנת 5765 לבריאה, 2004–2005 לפי הלוח הלועזי) היא שנת היובל (שנת החמישים).

על פי דברי רבי זרחיה הלוי בספר המאור[3], שנת ה'תשס"ב היא שנת היובל.

מצוות התלויות ביובלעריכה

כל חמישים שנה, לאחר שבע שמיטות, מצווים בית דין להכריז על היובל, ולקדש אותו, וקיימות מספר מצוות דאורייתא התלויות בה:

מניית שנות היובלעריכה

מצווה למנות את השנים עד שנת היובל: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה".

מצווה זו מוטלת על בית הדין, בניגוד למצוות ספירת העומר המוטלת על כל יחיד ויחיד.

קידוש שנת היובלעריכה

בתורה נאמר: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה" (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק י'), ומשמעות קדושת שנת היובל היא באיסורי העבודה בקרקע שבה, כמו בשנת השמיטה וכהמשך שלה. קדושת המספרים שבע וחמישים (שהוא, כאמור, שבע פעמים שבע ועוד אחת) מופיעה גם כן בספירת העומר, המורכבת משבעה שבועות שבסופם חג השבועות, וכן ביום השבת.

תקיעת שופר ביובלעריכה

בהגיע יום הכיפורים של שנת היובל, היו מצווים בית דין לתקוע בשופר[4] כפי שנצטוו בתורה:

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם

תקיעה זו סימלה את התחלתה של שנת היובל, ותכליתה הוא לפרסם כי הגיעה שנת היובל. לאחר תקיעה זו, היו משתחררים העבדים לחופשי, והשדות שנקנו מאז היובל הקודם (יתבאר להלן), היו חוזרים לבעלים ללא תמורה כלשהי, כפי שנתפרש בתורה: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק י').

בתלמוד אמרו שסדר התקיעות שופר והברכות שביובל זהה לסדר התקיעות והברכות נעשה בראש השנה.[5]

גאולת בתי ערי חומהעריכה

  ערך מורחב – גאולת קרקע

מלבד שחרור העבדים, אף השדות והקרקעות שבארץ ישראל שנקנו משנת היובל הקודמות היו חוזרות לבעליהם המקוריים ביום כיפור של שנת היובל לבעליהם המקוריים.

יש הטוענים, בעקבות זאת, שהיובל (יחד עם שנת השמיטה) מהווה כלי חזק לצדק ושוויון חברתי. נובע מכך, כי נדל"ן הנמכר בארץ ישראל, מוחכר למעשה לתקופה של לא יותר מחמישים שנה.[6] היובל גם גרם לכך שנחלות השבטים נותרו שלמות, שכן לא ניתן למכור קרקעות לצמיתות.

הרמב"ם מונה שמונה מצוות הקשורות ליובל, (עשין קלו–קמ, לאווין רכד–רכו): לקדש שנת יובל בשביתה כשמיטה (קלו), לתקוע בשופר בשנת היובל [כדי לצאת עבדים חופשיים] (קלז), ליתן גאולה לארץ בשנת יובל (קלח), להיות גאולת בתי ערי חומה (קלט) ולמנות שני יובל שנים ושמיטים (קמ). שלא לעבוד בשנת יובל בין אדמה בין אילן (רכד), שלא לקצור ספיחי יובל כשאר השנים (רכה), ושלא לאסוף פירות יובל כאספת שאר השנים (רכו).

כיוםעריכה

המשנה והתלמוד מלמדים כי היובל הפסיק לנהוג אחר שגלו עשרת השבטים, על-אף שהשמיטה המשיכה לנהוג. על פי הרמב"ם כבר "משגלה שבט ראשון [ראובן] ושבט גד וחצי שבט מנשה - בטלו היובלות, שנאמר: 'וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ'".[7]

היובל נוהג רק כאשר "רוב ישראל שרויים על אדמתם", ויש הדורשים אף שכל שבט יחיה בנחלתו המובטחת, דבר המצמצם מאוד את אפשרות יישום היובל בימינו באופן טבעי.

"יובל" בתרבות הכלליתעריכה

משמעות המילה יובל התרחבה במשך השנים, והחלה להורות על אירועים המציינים חמישים שנה למוסד, ארגון, או אישיות. לעיתים אף משתמשים במילה כציון מספר קטן יותר של שנים.

המילה התאזרחה גם בשפות אחרות, כך שגם למלכת אנגליה, לדוגמה, חוגגים את ה"ג׳ובילי" (jubilee) פעם בחמישים שנה.

בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית השתמשו מתנגדי העבדות במונח "יובל" (jubilee) במשמעות "שחרור העבדים", בהשראת התנ״ך. כך למשל בשיר המפורסם "צועדים דרך ג׳ורג׳יה" ("Marching Through Georgia") הבית החוזר כולל את המלים "Hurrah! Hurrah! We bring the jubilee!" ("הידד, הידד, אנו מביאים את היובל!") כשהכוונה היא "באנו לשחרר את העבדים!".[8]

בימינו פועלת תנועה בשם "ג׳ובילי 2000" (Jubilee 2000), המנהלת מאבק ציבורי בארצות שונות (במיוחד באמצעות הפגנות כלפי ועידות הG-7 וG-8) בדרישה לשמיטת החובות האדירים המעיקים על מדינות העולם השלישי העניות – גם זאת בהשראת שנת היובל התנ״כית.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר יהושע, פרק ו', פסוק ד'
  2. ^ מעובד מתוך משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י', הלכה ד'
  3. ^ המאור הגדול, מסכת עבודה זרה דף ט עמוד ב.
  4. ^ התקיעה הנוהגת בימינו במוצאי יום הכיפורים היא מנהג בלבד, וכפי הנראה ללא קשר אמיתי לתקיעה ביובל.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ו, עמוד ב'.
  6. ^ בעקבות כך, ועל-פי עיקרון זה, מחכירים מינהל מקרקעי ישראל את קרקעותיהם לתקופה של 49 שנה [1].
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י', הלכה ח'
  8. ^ מלות השיר והסבר על ההקשר התנ״כי באתר [2]