שנת היובל

שנת היובל בתורה היא שנה מקודשת המתקיימת אחת לחמישים שנה. בשנה זו מצווה לשחרר את כל העבדים ולהחזיר את כל הנחלות לבעליהן המקוריים. בנוסף, כמו בשנת שמיטה, מצווה לשמוט כספים ולשבות מעבודת האדמה.

בול בנושא גאולת קרקע בשנת היובל, עוצב לכבוד יובל שנים לקרן קיימת לישראל

כמו השמיטה, גם שנת היובל משתייכת למצוות התלויות בארץ וכדי לקיימה מדאורייתא צריך רוב עם ישראל לשבת בארצו. לפיכך, במשך רוב ההיסטוריה היהודית לא נהגה שנת היובל והמצוות התלויות בה.

הרמב"ם מונה שמונה מצוות המתקיימות בשנת היובל[1]: לקדש את השנה בשביתה כמו שנת השמיטה, לתקוע בשופר להכרזה על שחרור העבדים, לגאול קרקעות, לגאול בתי ערי חומה כפי שציוותה התורה, למנות את שנות היובל עם מניין שנות השמיטה, לא לעבוד את הקרקע, לא לקצור ספיחים ולא לאסוף פירות.

המקור בתורהעריכה

שנת היובל והציוויים התלויים בה מוזכרים בספר ויקרא:

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.

אטימולוגיהעריכה

משמעות השם "יובל" אינה ברורה. תרגום אונקלוס והתרגום המיוחס ליונתן בחרו שלא לתרגם והשאירו את המינוח המקורי "יובלא". על פי רש"י ומפרשים נוספים פירוש המילה יובל הוא אַיִל, כמו "ישאו שבעת שופרות היובלים"[2] ומכאן נקראה שנת החמישים, שביום הכיפורים שלה תוקעים בקרן האיל בכל הארץ, שנת היובל. על פי הרמב"ן יובל הוא לשון דרור וחופש, שכל אדם יכול לגור בכל מקום שירצה, שבשנת היובל חוזרות הנחלות לבעליהן המקוריים - "ואמר יובל היא, שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו", ועל פי האבן עזרא יובל הוא לשון שילוח.

חישוב שנת היובלעריכה

לדעת חכמים, שנת היובל אינה נספרת במניין שנות השמיטה. כלומר, רק לאחר שנת היובל מתחילה שנה ראשונה לשמיטה הבאה וליובל הבא, כך שיש בין יובל ליובל 50 שנה. רבי יהודה חולק וסובר ששנת היובל עצמה היא גם שנה ראשונה לשמיטה וליובל הבא, כך שבין יובל ליובל יש רק 49 שנה[3]. הראב"ד פסק להלכה כחכמים[4], ושאר הראשונים פסקו כרבי יהודה[5], מלבד הרמב"ם שפסק שבזמן שבית המקדש קיים הלכה כחכמים וכשאין בית מקדש הלכה כרבי יהודה[6]. על פי החשבון בגמרא[7] יוצא שלדעת הרמב"ם שנת היובל האחרונה הייתה שנת ה'תשע"ה, לדעת הראב"ד שנת היובל האחרונה הייתה שנת ה'תשס"ה, ולדעת רוב הראשונים שנת היובל האחרונה הייתה שנת ה'תשס"ב והשנה הנוכחית (ה'תשפ"א) היא השנה הששית בשמיטה השלישית ביובל ה-49.

מצוות התלויות ביובלעריכה

כל חמישים שנה, לאחר שבע שמיטות, מצווים בית דין להכריז על היובל, ולקדש אותו, וקיימות מספר מצוות דאורייתא התלויות בה:

מניית שנות היובלעריכה

מצווה למנות את השנים עד שנת היובל: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה".

מצווה זו מוטלת על בית הדין, בניגוד למצוות ספירת העומר המוטלת על כל יחיד ויחיד.

קידוש שנת היובלעריכה

בתורה נאמר: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה" (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק י'), ומשמעות קדושת שנת היובל היא באיסורי העבודה בקרקע שבה, כמו בשנת השמיטה וכהמשך שלה. קדושת המספרים שבע וחמישים (שהוא, כאמור, שבע פעמים שבע ועוד אחת) מופיעה גם כן בספירת העומר, המורכבת משבעה שבועות שבסופם חג השבועות, וכן ביום השבת.

תקיעת שופר ביובלעריכה

בהגיע יום הכיפורים של שנת היובל, היו מצווים בית דין לתקוע בשופר[8] כפי שנצטוו בתורה:

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם

תקיעה זו סימלה את התחלתה של שנת היובל, ותכליתה הוא לפרסם כי הגיעה שנת היובל. לאחר תקיעה זו, היו משתחררים העבדים לחופשי, והשדות שנקנו מאז היובל הקודם (יתבאר להלן), היו חוזרים לבעלים ללא תמורה כלשהי, כפי שנתפרש בתורה: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק י').

בתלמוד אמרו שסדר התקיעות שופר והברכות שביובל זהה לסדר התקיעות והברכות נעשה בראש השנה[9].

גאולת בתי ערי חומהעריכה

  ערך מורחב – גאולת קרקע

מלבד שחרור העבדים, אף השדות והקרקעות שבארץ ישראל שנקנו משנת היובל הקודמות היו חוזרות לבעליהם המקוריים ביום כיפור של שנת היובל לבעליהם המקוריים.

יש הטוענים, בעקבות זאת, שהיובל (יחד עם שנת השמיטה) מהווה כלי חזק לצדק ושוויון חברתי. נובע מכך, כי נדל"ן הנמכר בארץ ישראל, מוחכר למעשה לתקופה של לא יותר מחמישים שנה[10]. היובל גם גרם לכך שנחלות השבטים נותרו שלמות, שכן לא ניתן למכור קרקעות לצמיתות.

היובל בימינו ובעתידעריכה

המשנה והתלמוד מלמדים כי היובל הפסיק לנהוג אחר שגלו עשרת השבטים, על-אף שהשמיטה המשיכה לנהוג. על פי הרמב"ם כבר "משגלה שבט ראשון [ראובן] ושבט גד וחצי שבט מנשה - בטלו היובלות, שנאמר: 'וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ'"[11]. היובל נוהג רק כאשר "רוב ישראל שרויים על אדמתם", ויש הדורשים אף שכל שבט יחיה בנחלתו המובטחת, דבר המצמצם מאוד את אפשרות יישום היובל בימינו באופן טבעי. עם זאת, הרמב"ם פוסק שמצוות היובל תתחדש בזמן "הביאה השלישית" - בפעם השלישית שבני ישראל ייכנסו לארץ ישראל:

"לעתיד לבוא, בביאה שלישית, בעת שיכנסו לארץ, יתחילו למנות שמיטין ויובלות, ויקדשו בתי ערי חומה, ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות, שנאמר "והביאך י"י אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה", מקיש ירושתך לירושת אבותיך: מה ירושת אבותיך אתה נוהג בחידוש כל הדברים האלו, אף ירושתך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו." (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק יב, הלכה טז)

בשנת ה'תשע"ה דנה הסנהדרין החדשה בנושא הירושה השלישית. בית הדין, בראשות הרבנים יואל שוורץ, ישראל אריאל, דניאל סטבסקי, הלל ויס, דב שטיין ורבנים נוספים, קבע שאנו נמצאים עכשיו בעת הירושה השלישית, ולפיכך יש להתחיל לספור יובלות. השנה הראשונה לספירת היובל נקבעה לשנת ה'תשע"ו, ומאז נוהגים חברי הסנהדרין לספור את השנים לשמיטה וליובל בכל שנה לאחר ראש השנה.[12]

"יובל" בתרבות הכלליתעריכה

משמעות המילה יובל התרחבה במשך השנים, והחלה להורות על אירועים המציינים חמישים שנה למוסד, ארגון, או אישיות. לעיתים אף משתמשים במילה כציון מספר קטן יותר של שנים.

המילה התאזרחה גם בשפות אחרות, כך שגם למלכת אנגליה, לדוגמה, חוגגים את ה"ג׳ובילי" (jubilee) פעם בחמישים שנה.

בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית השתמשו מתנגדי העבדות במונח "יובל" (jubilee) במשמעות "שחרור העבדים", בהשראת התנ״ך. כך למשל בשיר המפורסם "צועדים דרך ג׳ורג׳יה" ("Marching Through Georgia") הבית החוזר כולל את המילים "Hurrah! Hurrah! We bring the jubilee!" ("הידד, הידד, אנו מביאים את היובל!") כשהכוונה היא "באנו לשחרר את העבדים!"[13].

בימינו פועלת תנועה בשם "ג׳ובילי 2000" (Jubilee 2000), המנהלת מאבק ציבורי בארצות שונות (במיוחד באמצעות הפגנות כלפי ועידות הG-7 וG-8) בדרישה לשמיטת החובות האדירים המעיקים על מדינות העולם השלישי העניות – גם זאת בהשראת שנת היובל התנ״כית.

בארץ קיים רחוב אחד בלבד בשם "שנת היובל", בעיר הוד השרון - המהווה שכונה שכל בתיה נבנו בשנת ה-50 להקמת מדינת ישראל.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ עשין קלו–קמ, לאווין רכד–רכו
  2. ^ ספר יהושע, פרק ו', פסוק ד'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ס"א, עמוד א'. תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט', עמוד א'. תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י"ב, עמוד ב'.
  4. ^ בהשגות הראב"ד על משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י', הלכה ו'.
  5. ^ לדוגמא רבי זרחיה הלוי בספר המאור הגדול, מסכת עבודה זרה דף ט עמוד ב. וכן בעלי התוספות על הגמרא שם.
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י', הלכה ה'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י"ב, עמוד ב' - דף י"ג, עמוד א'.
  8. ^ התקיעה הנוהגת בימינו במוצאי יום הכיפורים היא מנהג בלבד, וכפי הנראה ללא קשר אמיתי לתקיעה ביובל.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ו, עמוד ב'.
  10. ^ בעקבות כך, ועל-פי עיקרון זה, מחכירים מינהל מקרקעי ישראל את קרקעותיהם לתקופה של 49 שנה ברוכים הבאים לאתר החדש של רשות מקרקעי ישראל, רשות מקרקעי ישראל.
  11. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י', הלכה ח'
  12. ^ ירושה שלישית ויובל ראשון - קישורים לסרטוני וידיאו המתעדים את ספירת השמיטין והיובלות ע"י הסנהדרין החדשה
  13. ^ מלות השיר והסבר על ההקשר התנ״כי באתר [1]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.