פילבארה

פילבארה (באנגלית: Pilbara) הוא אזור גאוגרפי גדול ויבש בצפון־מערב אוסטרליה דרומית לאזור קימברלי. האזור ידוע בתצורות הסלע העתיקות שלו, ברכסי הרים עם צוקים ותהומות, באדמתו האדומה, במרבצים עצומים של עפרות ברזל, וכן במגוון ביולוגי של עולם החי התת-קרקעי. פילבארה הוא אחד מתוך תשעת האזורים של החוק לפיתוח אזורי מ-1993, והוא גם כלול ב-89 המערכות האקולוגיות של אוסטרליה (IBRA).

אזור פילבארה משתרע על שטח של 502,000 קמ"ר לפי ההגדרה המורחבת שלו (כולל איים הסמוכים לחוף) השווה לשטחן של המדינות האמריקניות קליפורניה ואינדיאנה, אם כי לפי ההגדרה המצומצמת של IBRA הוא משתרע על פחות ממחצית משטח זה. לאזור יש משמעות כלכלית גבוהה באוסטרליה המערבית בשל הימצאות עפרות ברזל ומינרלים נוספים בתחומיו בכמויות גדולות לצד שדות גז טבעי. מלבד זאת, גם דיג ותיירות משמשים כענפים כלכליים עיקריים של האזור.

מאפיינים עריכה

נוף בפארק הלאומי מילסטרם-צ'יצ'סטר

פילבארה מורכב מ-3 תת-אזורים גאוגרפים ברורים: מערב, מזרח, ומרכז. תת-האזור המערבי והחולי, הסמוך לחוף, הוא המאוכלס ביותר ובו מצויים עיקר התעשייה והמסחר של פילבארה. תת-האזור המזרחי הוא מדברי כמעט לחלוטין (חופף למדבר החול הגדול ולמדבר גיבסון), ומאוכלס בדלילות בעיקר על ידי הילידים האבוריג'ינים. לתת-האזור המרכזי יש טופוגרפיה הררית. יש בו כמה מוקדי כרייה אך הוא מתאפיין בעיקר בנופיו: ערוצי נחל וקניונים מרהיבים, פארקים לאומיים, הרים גבוהים (הר ברוס והר מנארי) ואטרקציות טבע נוספות. כל אלה הפכו אותו לאזור תיירות פופולרי. בפילבארה נמצאות תצורות סלע מן העתיקות בעולם לצד שרידי מאובנים עתיקים אחרים.

היסטוריה עריכה

מקור שמו של האזור הוא בשפתם של האבוריג'ינים. על-פי דעה אחת, המילה "פילבארה" התפתחה מהמילה "ביליבארה" שפירושה הוא "יבש". על-פי דעה אחרת, פירוש המילה פילבארה הוא "דגים", והיא קשורה לציד דגים ביובלי נהרות מסוימים על ידי האבוריג'ינים.

האירופאי הראשון שחקר את האזור היה פרנסיס תומאס גריגורי בשנת 1861. ההתיישבות הראשונה באזור הייתה לאורך החוף, ובמאה ה-19 קמו מרכזים חקלאיים מפותחים כמו קוזאק, רובורון, ושלבורוגה. עם זאת, מ-1900 ואילך מרכזים אלו ירדו מגדולתם לאחר עליית מעמדם של אזורים חקלאיים פוריים יותר בצפון ובדרום. כריית מחצבים באזור החלה בשנת 1937 על ידי ג'ורג' וויטנסון, ובעקבות גילוי עפרות הברזל העצומות ב-1960, האזור הפך למרכז כלכלי גדול ועיירות רבות קמו בשטחו. ב-1952, הבריטים ביצעו את הניסוי של הפצצה האטומית הראשונה שלהם על איי מונטבלו בחופי האזור במסגרת מבצע הוריקן.

אוכלוסייה עריכה

האוכלוסייה האבוריג'ינית של פילבארה קדמה אלפי שנים להתיישבות האירופאית. ליד העיירה דמפיר ישנו אוסף גדול של ציורי סלע, שגילם מוערך בכאלף שנים. בעוד שבאזור קימברלי הציורים נעשו על החול הרך, בפילבארה איורים אלו נחקקו בעיקר לתוך משטחי סלע קשים. כאשר האירופאים הגיעו לאזור הם שיעבדו את האוכלוסייה המקומית לעבודות כרייה בתנאים ירודים. תנאי העבודה השתפרו לאחר שביתות ארוכות שנמשכו למעלה משלוש שנים. כיום קהילות רבות של אבוריג'ינים עדיין נאבקות כדי לקבל מהממשלה תנאים הולמים של בריאות, דיור וחינוך, והתשתית בכפרים ובתנחלויות עדיין רעועה מאוד. נכון לשנת 2010, באזור ישנה אוכלוסייה אנושית מוערכת של 48,610 אנשים, מתוכם 15% ממוצא אבוריג'יני (כ -6,000 אנשים). מוקדי ההתיישבות האירופאים הגדולים ביותר באזור הם הערים פורט הדלנד, קראטה וניומן, וישנם כ-10 מרכזי התיישבות גדולים-בינוניים, ו-25 מרכזים קטנים נוספים. אנשים רבים באזור עובדים בו באופן זמני (כורים ופועלים למשל).

כלכלה ומשאבי טבע עריכה

מכרה הברזל פאראברודו

מרבית עפרות הברזל של אוסטרליה שהיא מיצואניות הברזל הגדולות בעולם, נמצאים באזור פילבארה - בעיקר סביב הערים ניומן וטום-פריס'. תעשיית הברזל מעסיקה כ-9,000 אנשים מאזור פילבארה. עתודות הברזל האדירות של פילבארה התגלו לראשונה על ידי לאנג הנקוק, ואזורים רבים שעשירים בברזל נמצאים עדיין כיום תחת שליטת בתו ג'ינה ריינהרט שמחזיקה את חברת הכרייה השנייה בגודלה במדינה. נכון לשנת 2010 ישנם כ-30 חברות של כריית ברזל באזור. ב-1960, תומאס מאץ שהיה אז סגן הנשיא של חברת הפלדה קייזר, כינה את האזור כ"אחד מריכוזי עפרות הברזל הגדולים והמסיבים ביותר בעולם", וחישובים מראים כי כמות הברזל בפילבארה מסתכמת ב-24 מיליארד טונות. על פי נתוני הלשכה האוסטרלית של חקלאות ומשאבים כלכליים, החל משנת 2010 כריית הברזל באזור נעשית בקצב של 324 מיליון טון בשנה, וכמות הברזל המנוצלת צפויה לגדול בשנים הקרובות. מומחים מעריכים שתוך 50-30 שנה משאבי הברזל עשויים להיגמר.

באזור פילבארה יש גם את אחד ממכרות המנגן הגדולים בעולם: מכרה וודי-וודי הממוקם כ-400 ק"מ דרומית מזרחית לעיר פורט הדלנד. המינרל אזבסט כחול נכרה לראשונה באזור על ידי ג'ורג' וויטנסון בשנת 1943. חלק ניכר מהכלכלה של האזור מבוסס על שדות נפט וגז טבעי. ישנן גם מספר מכרות נחושת וחוות בקר, ותיירות משמעותית בעיקר לפארק הלאומי קאריג'יני, הפארק הלאומי מילסטרם-צ'יצ'סטר, הארכיפלג דמפיר, ושונית נינגלו שמהווה אתר מורשת עולמי.

התחבורה העיקרית בפילבארה היא של רכבות המשא המיועדות להביא את עפרות הברזל מהמכרות לנמלים. לאורך החופים של פילבארה ישנם כיום 5 נמלים: פורט הדלנד, פורט אליוט, דמפיר, כף למברט. נמל נוסף (פורט אנקטל) נמצא בשלבי פיתוח.

אקלים ומשקעים עריכה

נוף בפארק הלאומי קאריג'יני

האקלים של פילבארה הוא צחיח עד טרופי, ומתאפיין בטמפרטורות גבוהות וגשמים סדירים נמוכים להוציא את סופות הציקלון בקיץ. במהלך חודשי הקיץ, הטמפרטורות המקסימליות עולות על 32 מעלות בדרך כלל, ודי נפוץ גם טמפרטורות העולות על 45 מעלות. הטמפרטורות במהלך החורף כמעט ואינן יורדות מתחת ל-10 מעלות באזורי החוף, אם כי נרשמות מדי פעם טמפרטורות של 0 מעלות. בעיירה מארבל באר נקבע שיא עולמי של משך הזמן הארוך ביותר עם טמפרטורת 100 מעלות פרנהייט (כ-37 מעלות חום) ומעלה: 160 ימים (מ-31 באוקטובר 1923, עד 7 באפריל 1924).

כמות המשקעים השנתית הממוצעת באזור היא בין 200 ל-350 מילימטרים. כמעט כל המשקעים בפילבארה מתרחשים בין דצמבר למאי, והם מלווים מדי פעם בסופות ברקים או בסופות ציקלון טרופיות. מיוני עד נובמבר כמעט ולא יורד באזור גשם, והטמפרטורה מתחממת מאוד. בדומה למרבית החופים הצפוניים של אוסטרליה, אזורי החוף של פילבארה חווים סופות ציקלון מפעם לפעם. תדירות הציקלונים הפוגעים בחופים היא כ-7 פעמים לכל 10 שנים. בשל צפיפות האוכלוסין הנמוכה באזור, הציקלונים לעיתים רחוקות גורמים להרס בקנה מידה גדול ולאובדן חיים. מקרה יוצא דופן התרחש בשנת 1912 כאשר סופה שפגעה בחוף הרחיבה אזורים רבים בקו החוף, גרמה לספינות רבות לשקוע, וגבתה את חייהם של כ-150 אנשים (רובם נספו בטביעת ספינה).

פלורה ופאונה עריכה

הצמחייה הדומיננטית של פילבארה כוללת עצי שיטה, שיחים שונים, ובעיקר את עשב הטריאודיה. כמה מינים של עצי שיטה אנדמיים לאזור זה והם במוקד של תוכניות שימור יחד עם פרחי בר ופלורה אחרת. אזור פילבארה הוא ביתם של מינים אנדמיים רבים. יש בו מגוון גבוה של חסרי חוליות תת-קרקעיים, חלקם (כדוגמת טרגלוביטים) מיקרוסקופיים ומצויים עמוק בבטן האדמה או באקוויפרים של מי התהום. בנוסף לכך מצויים בו מינים רבים של חולייתנים אנדמיים כמו פיתון זית פילברה, עכבר תלולית פילברה, קאלוטה אדומה, נינגאווי פילברה, לצד מינים אחרים המצויים באזורים נוספים באוסטרליה כמו הדינגו, קנגורו אדום, קיפודן נמלים אוסטרלי, בילבי ענק, מולגרה, וולארו מצוי, מולך קוצני, נמיית כיס צפונית, כוח אוסטרלי, כוח החולות, פיתון השטיחים, פיתון שחור-ראש, נחש מולגה, עיט מחודד-זנב, זרון מנומר, תוכי מולגה, קקדו ורדרד, תוכונים, ועוד. הטבע של פילבארה נפגע במידה מסיומת על ידי פעולות לכריית ברזל, אזבסט וגז, אך ההגנה על אזורי טבע חשובים היא ברמה טובה.