פלייסמייקינג

פלייסמייקינגאנגלית: Placemaking) היא גישה מעשית בתחום העיצוב העירוני הפועלת לתכנון ושיפור של שטחים ציבוריים פתוחים או מרחבים ציבוריים. תופעה זו היא חלק ממגמת ההתחדשות העירונית אך התהליך של יצירת המקום מגיע מלמטה למעלה.

"פסנתר בטון עירוני" המוצב בכיכר וושינגטון (ניו יורק) בתור חלק מרעיון הפלייסמיקינג. רעיון זה נמצא גם בכמה ערים בישראל כגון: כיכר ספרא בירושלים

על פי רעיון זה אנשי קהילה המתגוררים בסמוך אל שטח ציבורי פתוח כלשהו מנצלים שטח זה מתוך כוונה ליצור מקומות ציבוריים המקדמים תרבות פנאי, אקולוגיה, ספורט, חינוך או חקלאות. יצירת המקום תתבצע על פי חזון שגובש עם התושבים, תהיה מותאמת לאופיו וייחודיותו של האזור ותשאף לשפר את תחושת השייכות למקום ואת רווחת חיי התושבים. בדרך כלל מקומות אלו מתוכננים בשיתוף ובמימון של עמותות, רשויות מקומיות, או משרדי ממשלה[1][2][3].

כיום תחום הפלייסמייקינג מתחבר לנושא של מעורבות חברתית ובניית קהילות. כחלק "מעשיית מקום קהילתי" ישנם כלי מנהיגות השתתפותית בעזרתם פועלות קהילות רבות ברחבי הארץ למען המקום שהן גרות בו, ובעקבות כך, הן מתגבשות ומועצמות.

על אף היתרונות הרבים שקיימים ביצירת מקום בשיתוף פעולה עם תושבי המקום, קיימת גם ביקורת חברתית על כך שבתהליך עצמו לעיתים מעורבים מעט תושבים אשר אינם בהכרח מייצגים את הכלל. לעיתים קרובות התושבים המעורבים ייצגו את האוכלוסייה החזקה בשכונה ובתהליך קבלת ההחלטות לא ישתתפו תושבים שמבחינה חברתית או כלכלית אינם פנויים לעסוק בכך, דבר שעשוי לדחוק מהמרחב קהילות שהנרטיב שלהן אינו מיוצג[3].

פלייסמייקינג – הגדרהעריכה

פלייסמייקינג היא גישה מעשית לשיפור איכות המרחבים הציבוריים הנמצאים בשכונה, עיר או אזור והפיכתם למקומות טובים, כאשר בדרך זו משתפרת גם איכות החיים של האזור כולו והקהילה שחיה בו[1][2][3]. ההגדרה הפשטנית ביותר של פלייסמייקינג היא יצירת מקומות איכותיים שאנשים רוצים לחיות, לעבוד, לשחק וללמוד בהם, בדגש על תהליך היצירה. מקום איכותי מאופיין בהיותו מקום בטוח וידידותי לאנשים, נגיש מבחינה הליכתית ותחבורתית, ממוקם באזור פעיל ויש בו עניין, ייחודיות, אטרקטיביות ויזואלית או אומנות ציבורית. לעיתים קרובות מקומות אלו ישלבו שימושים מעורבים ויהיו בעלי ממדי בנייה טובים ביחס לרחוב ועם חזיתות איכותיות ומזמינות. השילוב בין צורה פיזית נכונה, תמהיל שימושים מותאם ויצירת הזדמנויות חברתיות נכונות מאפשר מפגש בין אנשים וקיום פעילות משמעותית במקום איכותי, דבר המייצר תחושת שייכות חזקה למקום עצמו ומקדם מעורבות אזרחית[4].

יצירת מקום מעניקה השראה לאנשים לדמיין מחדש את המרחב בו הם חיים ולפעול להפיכת המרחבים הציבוריים להיות הלב של הקהילה. רעיון זה שואף לחזק את הקשר שבין האנשים לבין המקומות המשותפים שהם חולקים במרחב. באמצעות תהליך שיתופי של יצירת מקום ניתן לעצב את המרחב הציבורי ודרכו למקסם את הערך המשותף. פלייסמייקינג הוא יותר מאשר עיצוב אורבני טוב יותר, אלא הוא מאפשר דפוסי שימוש יצירתיים והתייחסות לזהויות החברתיות, התרבותיות והפיזיות המגדירות את המקום ויש להן חשיבות להתפתחותו. פלייסמייקינג אפקטיבי שם את ההשתתפות הקהילתית במרכז ומנצל את הנכסים, ההשראה והפוטנציאל של אותה הקהילה כדי לייצר מרחבים ציבורים איכותיים התורמים לבריאותם, אושרם ורווחתם של האנשים[1] הפלייסמייקינג מתבסס על ההבנה כי קהילות עירוניות וכפריות זקוקות למקומות טובים שמגבירים את הרווחה החברתית, הפיזית, הכלכלית והחברתית של תושביהן. שיתוף פעולה בין תושבים, בעלי מקצוע וגופים ציבוריים יכול להוביל להפיכת אזורים ציבוריים נטושים ולא מטופחים או חסרי אופי וייחוד - כמו מרכזי תחבורה ישנים או רחובות מוזנחים - למקומות חשובים ואיכותיים אשר מחזקים את הקשר בין האדם לבין המרחב בו הוא חי, ובכך מייצרים ערים טובות יותר[2].

צמיחת גישת הפלייסמייקינגעריכה

השימוש העקבי במושג פלייסמייקינג וכניסתו לתוכניות של מדיניות ותכנון עירוני החלה אמנם רק בשנות התשעים, אך ראשיתה של הגישה התפתחה בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים. באותה תקופה הגישה השלטת בעולם התכנון הייתה גישת "התכנון המודרני" אשר דגלה בחלוקה לאזורים, הפרדה בין שימושים שונים והעדפה לרכב פרטי. אופי התכנון פגע ביכולת ההליכתיות בערים וביכולת לייצר מרחבים ציבוריים משותפים ופעילים[3][1].

גישת "יצירת המקומות" צמחה כתגובת נגד לתכנון המודרני והיא קיבלה חיזוק משני הוגים מרכזיים ג'יין גייקובס וויליאם ווייאט אשר קראו לייצר במרחב הציבורי תחושת שייכות מחודשת. גייקובס ווייאט טענו כי יש לתכנן את הערים בשביל אנשים ולא רק עבור מכוניות ומרכזי קניות. עבודתם התמקדה בחשיבות החברתית והתרבותית שיש לשכונות תוססות ושטחים ציבוריים מזמינים. ג'ייקובס עודדה את האנשים לקחת חלק בבעלות על הרחוב באמצעות הרעיון המפורסם של "עיניים ברחוב", אשר לפיו הנוכחות של האנשים ברחוב מספקת הגנה טבעית ומאפשרת יצירת מרחב בטוח. וווייאט הדגיש אלמנטים מרכזיים הנחוצים ליצירת חיי חברה תוססים במקומות ציבוריים.

תנועת העירוניות החדשה (ה-New Urbanism) שהתפתחה בארצות הברית בשנות ה – 80, המשיכה לקדם את רעיון יצירת המקום והחלה להכניס אותו למדיניות העירונית[3][1]. על פי גישת הניו-אורבניזם התכנון המודרני הוביל להזנחה של מרכזי הערים ואובדן תחושת הקהילתיות בהם. מנגד, הגישה דוגלת בשימור מסורת אדריכלית מקומית, טיפוח רוח המקום, יצירת קהילתיות על ידי ציפוף המגורים, הקמת מתחמים מעורבי שימושים וטיפוח של המרחב הציבורי[5]. עקרונות אלו עומדים בבסיס רעיון הפלייסמייקינג ולכן תנועה זו האיצה את התפתחותו.

ארגון P.P.S) Project for Public Spaces) ופעילותועריכה

מאז שנת 1975 פועל ארגון ה-P.P.S) Project for Public Spaces) העוסק בגיבוש ופיתוח גישת הפלייסמייקינג. הארגון פעל בלמעלה מ־3,500 קהילות ברחבי העולם ופעילותו מהווה דוגמה לכך שאימוץ תהליך קהילתי משותף הוא גישה יעילה ליצירת והחייאת שטחים ציבוריים. מבחינת הארגון, יצירת מקום הוא גם תהליך וגם פילוסופיה. התהליך מאפשר להתבונן, להקשיב ולשאול את האנשים שחיים, עובדים ומשחקים באותו מקום מהם הרצונות, הצרכים והשאיפות שלהם ושל הקהילה בה הם חיים. בעזרת הידע הזה ניתן ליצור חזון משותף לאותו מקום שיכול להפוך מהר לאסטרטגיה ותהליך יישומי. בהתחלה השינויים הפרקטיים יכולים להיות מהירים, זולים ובקנה מידה קטן, אך הם מביאים יתרונות מיידיים הן למקום עצמו והן לאנשים שמשתמשים בהם.

תהליכי התכנון הנוקשים שצמחו במאה ה-20, הפכו להיות ממסדיים מאוד ונדירות הן הפעמים בהן לבעלי עניין מתוך הקהילה יש סיכוי להשמיע שאיפות ורעיונות משלהם בנוגע למקום בו הם חיים. עם זאת, גישת הפלייסמייקינג יכולה לשבור את החסם הזה במידה ואדריכלים, מתכננים ומעצבי ערים מסכימים עם הערך הרחב שיש לפעילות שכזו. הניסיון של ארגון PPS הראה כי כאשר בעלי המקצוע מברכים על הפעילות הזו הם חוסכים לעצמם בעיות רבות לאחר מכן[1].

עקרונות לביצוע "יצירת מקום" לפי ארגון ה-P.P.S[6]עריכה

ארגון ה-P.P.S הגדיר 11 עקרונות מנחים שיסייעו לקהילה "לייצר מקום" שיאחד מגוון דעות לחזון קוהרנטי, יתרגם את החזון לתוכנית ממשית ויבטיח שהתכנית תהיה אפשרית לביצוע וברת-קיימא. העקרונות פורסמו כחלק מספר שנקרא How To Turn A Place Around: A Handbook for Creating Successful Public Spaces שנכתב על ידי קת׳לין מאדן שהיא אחת מפעילות הארגון. מאז צאת הספר ב-1999 הוא הפך לגורם מרכזי בהנעת והגדרת תנועת "הפלייסמייקנג". 11 העקרונות שהוגדרו בספר הם:

  1. הקהילה היא "המומחה"- על מנת שהתהליך יהיה מותאם אל הקהילה שבתוכה הוא צומח יש למצוא מההתחלה את הקונספט למרחב הציבורי בעזרת ודרך הקהילה שסביבו. האנשים שמכירים את הפרספקטיבה ההיסטורית של המקום, את משמעותו עבור הקהילה ואת דרך התפקוד שלו הם המנוע של יצירת המקום.
  2. ליצור מקום ולא לעצב מקום- אם ברצוננו ליצור מקום מתפקד, יצירת עיצוב חזותי בלבד אינה מספיקה. לרוב, המקום שבו נדרש שינוי אינו מתפקד ולכן, יש צורך ביותר משינוי אסתטי כדי לייצר מרחב חדש. המטרה היא ליצור מקום שתהיה בו תחושת קהילתיות חזקה יחד עם חזות נעימה ושישולבו בתוכו שימושים ופעילויות שיפיקו תוצר הגדול מסך חלקיו.
  3. איתור שותפים- שותפים הם גורם קריטי להצלחה בטווח הרחוק וליצירת התדמית של שינוי המרחב. שותפים יכולים לעזור בגיבוש הרעיונות בתחילת הדרך ולתת תמיכה לאורך התהליך. השותפים יכולים להיות מוסדות וארגונים מקומיים, מוזיאונים, בתי ספר ועוד.
  4. למידה מהתבוננות- ניתן ללמוד הרבה מהצלחות וכישלונות של אחרים. על ידי הסתכלות על השימוש שאנשים עושים או לא עושים במרחב הציבורי ומה הדברים שהם אוהבים ולא אוהבים בו, ניתן לשער מהם האלמנטים שיגרמו למרחב שאותו יוצרים להצליח. ההתבוננות גם מאפשרת לדעת איזה פעילויות נעדרות ממנו ואותן נרצה לשלב. כשהמרחב כבר בנוי המשך התצפית עליו תעזור לנו ללמוד איך לנהל ולפתח אותו.
  5. פיתוח חזון- כל קהילה היא אינדיווידואלית וצריכה שיהיה לה חזון ייחודי משלה. לכל חזון למרחב ציבורי הכרחי שיהיה בבסיסו רעיון לגבי הפעילויות שיתקיימו במרחב ולגבי המראה הרצוי עבורו. המרחב צריך להיות נעים ונוח כדי שהוא יהפוך לבעל חשיבות ולמקום שבו אנשים רוצים להיות, ועליו לעורר תחושת שייכות וגאווה בקרב התושבים שחיים ועובדים בקרבתו.
  6. שתילת פרחים תחילה: קל, מהיר וזול- המורכבות של שינוי המרחב הציבורי כחלק מפרויקט קהילתי לא מאפשרת לעשות שינויים גדולים בן-רגע. לכן, כדאי להתחיל בשינויים ברי ביצוע, קלים, מהירים וזולים, אשר יש להם נראות והשפעה גם אם הם אינם חזות הכל ורק מתחילים להניע תהליך. למשל יצירת פינות ישיבה, שימוש באמנות רחוב והקמת גינות קהילתיות.
  7. טריאנגולציה- "תהליך שבו מאיץ חיצוני יוצר חיבור בין אנשים ומעודד שני זרים לדבר כאילו הכירו זה את זה"[7]. במרחב הציבורי, הבחירה והסידור של אלמנטים שונים ביחס אחד לשני, יכול להניע תהליך טריאנגולציה. כך למשל, מיקום של ספסל ציבורי, פח אשפה ודוכן קפה ביחד יביא לשימוש מוגבר של אנשים ואף לאינטראקציה ביניהם, לעומת מקרה בו היו ממוקמים בנפרד במרחב.
  8. תמיד יאמרו לך "זה לא ניתן לביצוע"- בתהליך יצירת "המקום" יש מכשולים רבים בדרך, זאת בין השאר, משום שאין גוף אחד שמנסה ליצור מרחב ציבורי. לכן, האחריות והעניין מתחלקים בין סקטורים שונים, כמו הציבור, המגזר הפרטי ובעלי תפקידים שלהם השקפה צרה, כמו מתכנן, אדריכל מהנדס כבישים ועוד, אשר כל אחד מהם רואה רק את השדה שקשור לתפקידו ולא עוסק ביצירה של "מקום". מסיבות אלו, יש תחילה לעבוד בהצמחת "מקום" וקהילה בקנה מידה קטן שימחיש את חשיבות "המקום" ויעזור לצלוח מכשולים נוספים בהמשך.
  9. צורה תומכת שימוש- התובנות מהקהילה והשותפים הפוטנציאלים, ההבנה של איך מתפקדים מרחבים אחרים, הניסוי וההתמודדות עם התנגדויות ומכשולים, תורמים להבנה של הקונספט של המרחב. למרות שתכנון ועיצוב הם חשובים, ההבנות שמגיעים אליהן בתהליך יתוו באיזו "צורה" צריך ליצור את חזון המרחב העתידי.
  10. כסף הוא לא הבעיה- מרגע שנוצרה תשתית בסיסית למרחב הציבורי האלמנטים שיתווספו אליה ויגרמו לה להצליח (כמו שתילת צמחים ויצירת פינות ישיבה) לא יהיו יקרים במיוחד. בנוסף, אם הקהילה והשותפים מעורבים בתכנון ובפעילות ניתן לצמצם עלויות נוספות. אך חשוב מכך, יצירת מוטיבציה ורתימה של אנשים להצלחת הפרויקט תגרום לעלויות להראות כתוצר לוואי לא משמעותי בהשוואה לרווח שייתן התוצר.
  11. אתה לעולם לא מסיים- מרחבים ציבוריים טובים הם כאלה "שמגיבים" לשינויים בצרכים, לדעות ולשינויים של הקהילה. ניהול גמיש ופתוח לצורך בשינויים יוצר מרחב ציבורי, ערים וישובים איכותיים וטובים[6].

ארבע גישות ל-"פלייסמייקינג"עריכה

בתוך הרעיון הכולל והסטנדרטי של פלייסמייקינג ניתן לראות עוד שלוש גישות ספציפיות יותר. כמו שמוצג באיור- 4 הגישות הן: פלייסמייקינג סטנדרטי, ובתוכו שלוש גישות נוספות: פלייסמייקינג אסטרטגי, פלייסמייקינג יצירתי ו-פלייסמייקינג טקטי.

בין הגישות יש תחומי חפיפה מסוימים, כאשר כולן שואפות לשפר את איכות ומגוון השירותים לתושב במסגרת השכונה, הקהילה או האזור. בנוסף, כל הגישות תלויות במעורבות רחבה של בעלי העניין השונים בתכנון ועיצוב הפרויקט והפעילויות. השוני בין הגישות מתבטא בכך, ששלוש הגישות הספציפיות הנובעות מהגישה הראשונה, מתמקדות בסוגים מסוימים של שיפור איכות החיים, בתהליכים שונים להשגת יותר תוצאות או תוצאות מהירות יותר, ובדרכים שונות לביצוע ניסיונות לפני שמשקיעים כמות גדולה של כסף ומשאבים.

  1. פלייסמייקינג סטנדרטי (Standart" Placemaking")- הגישה הסטנדרטית או, רק פלייסמייקינג, היא הגישה האוניברסלית. זו הגישה שאיתה מזוהה ארגון ה-P.P.S ושמקדם את הגישה בשלושת העשורים האחרונים בארצות הברית ולאחרונה גם ברחבי העולם.

בגישה זו, שואפים שנועד ליצור מקום איכותי בו אנשים ירצו לחיות, לעבוד, לשחק וללמוד בתהליך מתמשך על ידי ביצוע של מספר רב של פעולות ופרויקטים נפרדים. כדי לעשות זאת נדרש למשוך ולרתום אנשים לקחת חלק בתהליך. יחד עם זאת, הפלייסמייקינג יכול גם לשמש ככלי לפעילויות ופרויקטים שיוצרים שינוי רחב היקף ומשנים מקום בזמן קצר יחסית לכזה שמושך אליו אנשים ופיתוח.

  1. פלייסמייקינג אסטרטגי (Strategic Placemaking) - הוגדר על ידי המכון למדיניות קרקעות (The Land Policy Institute) באוניברסיטת מישיגן (MSU). בגישה זו הפלייסמייקינג משמש כאמצעי להשגת מטרה נוספת מעבר ליצירתו של מקום איכותי והוא נעשה כחלק מתהליך מחושב ויזום, ולא באופן מקרי. הניסיון ליצור מקום ייחודי ואיכותי נועד כדי למשוך אליו אנשים מוכשרים ומבוקשים בשוק העבודה שירצו לחיות ולהתגורר בו. מצב זה יוצר את הנסיבות שיאפשרו למקום להיות בר קיימא ולצמוח על ידי משיכה של חברות שונות המעוניינות בעובדים האיכותיים. זו גישה שמתמקדת בעובדים של תעשיות עתירות ידע, אשר יכולים בעידן הכלכלה הגלובלית החדשה לאפשר לעצמם לעבוד מכל מקום בעולם. לרוב הם יימשכו למקומות איכותיים שמציעים שירותים ונוחות לתושב ושבהם כבר נמצאים עובדים אחרים כמוהם. פרויקט בגישה זו יהיה בדרך כלל גדול יחסית בהיקפו אך באופן כללי יבוצעו מספר נמוך של פרויקטים כאלו. פרק הזמן לביצוע יהיה בין 5–15 שנים ולרוב, הפרויקט יתמקד באזור מרכזי הערים או בצמתים מרכזיים לאורך אזורי מפתח שבהם הצפיפות גבוה[4].
  2. פלייסמייקינג יצירתי (Creative Placemaking) - הוגדר ב-2010 בחיבור שנכתב עבור הקרן הלאומית לאמנויות של ארצות הברית. לפי הגדרה זו שותפים מהמגזר הציבורי, הפרטי, המגזר השלישי והציבור משנים באופן אסטרטגי את המאפיינים הפיזיים והחברתיים של שכונה, עיירה, עיר או אזור תוך שימוש באמנות ופעילויות תרבות. מטרת השימוש בגישה זו היא למסד אמנות, מאפיינים תרבותיים וחשיבה יצירתית כחלק מכלל מאפייני הסביבה הבנויה. גישה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בפיתוח הצגת אומנות, שילוב אמנות במרחב, יצירת מתחמי מחיה, יצירה לאמנים ועוד[8].
  3. פלייסמייקינג טקטי (Tactical Placemaking)- גישה זו מהווה שילוב של מרכיבים בשתי גישות אחרות: האחת היא האורבניזם הטקטי (Tactical Urbanism) שהוגדרה על ידי ארגון ה-Streets Plan Collaborative והשנייה היא גישת ה-"קל יותר, מהיר יותר זול יותר" (Lighter, Quicker, Cheaper) שנהגתה על ידי ארגון ה-P.P.S ומתייחסת לסט הפעולות בתהליך העבודה בפרויקט יצירת מקום.

לפי גישה זו, תהליך יצירת המקום מתרחש בצורה מכוונת בשלבים, אשר מתחילים בשינוי קטן שאינו דורש התחייבות גדולה ואינו יוצר ציפיות גבוהות. שלב זה יכול להתבצע במהירות ולרוב גם ידרוש עלות כספית נמוכה. הוא מאופיין בסיכון נמוך ופוטנציאל תגמול גבוה, יש לו יכולת לשלב מספר פרויקטים קטנים ושונים באותו שטח והוא ניתן לביצוע בשכונה שבה קיימת מעורבות של בעלי עניין. גישה זו יכולה לשנות אזור לאורך תקופת זמן ארוכה כחלק מפרויקטים קטנים רבים. האימפקט של כל פרויקט בפני עצמו יכול להיות קטן אבל גם הסיכון והעלויות הם קטנים[9].

ביקורות על גישת הפלייסמייקינגעריכה

הביקורות על גישת הפלייסמייקינג גורסות כי התהליך אינו מספיק "דמוקרטי", לא מייצג את כלל האוכלוסייה ועלול להוביל "להשתלטות" של קבוצה חזקה על הנרטיב של המרחב ולדחיקת אוכלוסיות חלשות.

יש הרואים בגישת הפלייסמייקינג דרך אידיאלית למימוש הרעיון הדמוקרטי. בעוד שעל ניהול המדינה יש לאזרחים השפעה שולית, ההשפעה של האדם על ההחלטות שמתקבלות בנוגע למרחב בו הוא חי יכולה להיות משמעותית מאוד ואף מתגמלת. עם זאת, בפועל המנגנון ליצירת פלייסמייקינג הוא סבוך יותר ועשוי להיות נגוע באינטרסים שונים של אזרחים מקבוצות שונות וגופים עסקיים או ציבוריים הפוגמים ברעיון הבסיסי של התהליך ההשתתפותי. אחת הביקורות היא שתהליך שיתוף הציבור בעולם הפלייסמייקינג לוקה בחסר כיון שההיוועצות נעשית עם מספר מוגבל של תושבים ופעילים. אחת הסיבות שעשויות לגרום לכך היא שיש תושבים שעסוקים בהתמודדות עם חיי היומיום ואינם פנויים חברתית או כלכלית לקדם נושאים אלו. כך למעשה, נשמעת הדעה של מגוון מצומצם ולא מייצג של תושבים והיישום בשטח כולל רק רצונות של חלק קטן מתושבי המקום. נוסף על כך, לרוב יש צורך במימון של הרשות המקומית או גופי חברה אזרחית כדי לייצר את המקום, לכן מתכנני הערים או בעלי עניין פרטיים וחברתיים עשויים לקדם פרויקט שיניב הצלחה בעיניהם, אך אינו ישקף בהכרח את צורכי התושבים וייעשה על חשבון תהליך קבלת החלטות דמוקרטי ומשתף[2]. בהמשך לכך, בשכונות ואזורים בהן חיים מספר קבוצות שונות במקביל עלול תהליך יצירת מקום שמזוהה עם נרטיב של קבוצה אחת בלבד, להפוך את אותו הנרטיב לדומיננטי במרחב ובשיח. במצב כזה הקבוצה הדומיננטית מדחיקה את הנרטיב של קבוצה אחרת מהאופי וההיסטוריה של המקום. התוצאה היא שקבוצות מוחלשות יזכו לגישה פחותה למשאבים ולהשפעה במסגרת השכונה או האזור בו הן חיות. לבסוף, תהליך זה עשוי לעודד ג'נטריפיקציה של שכונה כאשר הקבוצה הדומיננטית דוחקת אל מחוץ לאזור את הקבוצה המוחלשת. הביקורת טוענת שהיסטוריה של מקום עלולה להיות תולדה של מאבק פוליטי ואינה מייצגת בהכרח את כלל האוכלוסייה אלא את הצד החזק. תהליך שכזה זכה לסיקור בשכונת Little Italy שבעיר New Haven בארצות הברית. במקרה זה האוכלוסייה בשכונה הורכבה מקבוצה אפרו-אמריקנית ממעמד נמוך ולצידה אוכלוסייה לבנה ממעמד בינוני. עולם התרבות והסימבולוגיה שיוצגו במרחב של אותה שכונה הושתתו על הנרטיב של שכונת מהגרים איטלקים היסטורית תוך התעלמות ודחייה של הקבוצה האפרו אמריקנית שחיה במקום[10].

דוגמאות מהעולםעריכה

קמפנג פלאנג'י - דוגמה צבעונית לתהליך פלייסמייקינג ניתן לראות בכפר קמפנג פלאנג'י באינדונזיה. הכפר המקומי שבעבר היה מוזנח ומלוכלך עבר מהפך כאשר כל הבתים והמקומות הציבוריים בו נצבעו בצבעי הקשת בענן. מי שיזם את השדרוג הוא אחד מתושבי הכפר, סלאמט ווידודו, מנהל בית ספר מקומי. ווידודו פנה אל ראשי הכפר ורתם אותם להשתמש במענק בסך 22,000 דולר שקיבלו מהממשלה לטובת צביעת 230 בתים והפיכתם ליצירת אמנות אחת גדולה. כחלק מהיוזמה התושבים התחייבו לנקות את הנהר הסמוך. ראשי הכפר סיפרו כי המעורבות הפעילה של התושבים תרמה לחיזוק הכפר ואיכותו. לאחר השינוי הכפר הפך להיות יעד תיירות, דבר אשר תרם לצמיחה הכלכלית של התושבים ולשיפור רווחת חייהם[11].

פארק וודרוף, אטלנטה - דוגמה נוספת ליצירת פלייסמייקינג מתרחשת באטלנטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית. כיום ארצות הברית מתמודדת עם תופעה הולכת וגדלה של מחוסרי בית ואנשים עם בעיות של בריאות הנפש או התמכרויות אשר מסתובבים במרחבים הציבוריים.

Central Atlanta Progress) CAP) הגוף המנהל את פארק וודרוף באטלנטה מהווה דוגמה כיצד ארגונים אשר אחראים לניהול מרחבים ומקומות ציבוריים יכולים לשתף פעולה עם שירותי הרווחה כדי לענות על הצרכים של אנשים מוחלשים אשר מסתובבים בחללים שלהם. ה- CAP ביחד עם פרויקט PPS החלו לעבוד ביחד בשנת 2016 כחלק מתוכנית המענקים של חברת Southwest Airlines. הארגונים יצרו שיתוף פעולה עם כל בעלי העניין בפארק: תושבי העיר התחתית, סטודנטים, עובדי משרדים, בעלי עסקים וסוכנויות ממשלתיות וביחד הם החליטו להשקיע ביצירה של עגלת משחקים למבוגרים שתוכננה בהתאמה אישית וכללה גם צוותים שיפעילו אותה בצד הדרומי-מערבי של הפארק. הקמת העגלה יצרה שינוי תפיסתי לגבי תפקידו ומשמעותו של הפארק. בשלב השני הוענק לפארק מימון לעובדת סוציאלית אשר פגשה את מבקרי העגלה מחוסרי הבית והסובלים מעוני והעניקה להם מידע עבור תוכניות טיפול, אפשרויות לדיור ציבורי וכדומה. תוך כשנה כ־2000 אנשים קיבלו סיוע ונרשמו לתוכניות שונות, מקלטים וחלקם עברו למקום קבע. הקמת העגלה יצרה לאנשים מקום מפגש בלתי פורמלי ודרך לבנות אמון באמצעות אינטראקציות חברתיות יומיומיות ומזדמנות. בניית האמון היא חיונית כדי להתמודד עם נושא מחוסרי הבית[12].

דוגמאות מישראלעריכה

תעשו מקום- "תעשו מקום" הוא מיזם משותף של חברת "עדן" (החברה לפיתוח כלכלי בירושלים) ואגף חברה בעיריית ירושלים בשיתוף מנהל תפעול בעיריית ירושלים, אשר מטרתו לקדם ולבצע פרויקטים ליצירת מרחבים ציבוריים יצירתיים, נעימים ומזמינים ברחבי העיר.

המיזם פועל בירושלים החל משנת 2016 ומאפשר לממש רעיונות המגיעים מן התושבים, תוך עידוד חיבור בינם לבין מנהלים קהילתיים ושותפים מקומיים. במסגרת המיזם נעשו עשרות פרויקטים שכונתיים ברחבי ירושלים, כאשר בשנים 2016–2017 לבדן בוצעו 48 פרויקטים שונים ברחבי שכונות העיר.

המיזם פועל כגוף מתווך ויוזם ולא בהכרח מבצע. בהתאם לכך אופן הפעילות משלב הכשרות לארגונים וקהילות, קולות קוראים לציבור להציע רעיונות ליוזמות, ויצירת חיבורים בין הגורמים השונים הדרושים לביצוע כל פרויקט: תושבים, עירייה, מנהלים קהילתיים, אמנים, משרדי תכנון ועוד. דוגמאות עיקריות לפרויקטים שיצאו תחת מיזם זה הן ספריות רחוב, גינון עירוני במרחב, שילוב אומנות במרחב, פינות משחק לילדים, פינות ישיבה ועוד[13].

אחד השותפים הפעילים במיזם הוא משרד המתכננים DY של האדריכל ייטב בוסירה והעובדת הקהילתית דנה גזי. השניים מבצעים עבודות בעבור חברת עדן ועד כה ביצעו כבר קרוב ל-100 עבודות של "יצירת מקום" במסגרת המיזם. דוגמה לפרויקט שבוצע על ידם הוא חידוש קטע מרחוב פייר קינג באזור התעשייה תלפיות בירושלים. קטע רחוב זה היה מוזנח ומלוכלך ושימש לחניית רכבים אך היה בעל פוטנציאל לשימוש הולכי רגל. ראשית פיזרה העירייה במקום ספסלים, מהלך שהחל למשוך הולכי רגל. לאחר מכן, הוחלט לבצע תכנון עדכני לשיפור המקום. התוצאה היא יצירתה של גינה קווית (ליניארית) ברוחב של שמונה מטר ובאורך של כחצי קילומטר תוך שילוב העצים והמבנים הקיימים במקום. הרצועה שנוצרה משלבת שילוט, שביל הליכה מסודר, מדשאה ושיחי נוי וספסלים. בנוסף מוקמו חמישה ביתנים פתוחים הניתנים לפירוק והרכבה שישמשו גלריה, פינת צל, משחקייה לילדים ומזנון/חנות ארעית[14].

קולקטיב אנייה- ארגון שהוקם ב-2014 ביוזמה של 17 מתכננים, פעילים חברתיים, מעצבים ואדריכלים במטרה לפעול לארגון פעילויות ואירועים חברתיים בתחום האקולוגי והחברתי. עיקר פעילות הארגון עד כה הייתה באזור התחנה המרכזית החדשה בת"א, שם בוצעו מספר יוזמות ופרויקטים. אחד מהמרכזיים שבהם הוא "הרמפה"- גינה ומרחב רב-קהילתי לתרבות, יצירה ופנאי שהוקם בכניסה אטומה לתחנה המרכזית החדשה מכיוון רחוב נווה שאנן, מקום שבעבר שימש כמקום מפגש למכורים לסמים והוסב למקום מפגש לאירועי תרבות וקורסים בקיימות לתושבי השכונה. דוגמה נוספת מהתחנה המרכזית החדשה היא ספרייה קהילתית שהוקמה בקומה השביעית בתחנה, ובה ספרים בשפות שונות בהתאמה לתושבי השכונה שרבים מהם מהגרי עבודה ממדינות רבות.

הקבוצה פועלת גם במתחם הבורסה ברמת גן שם מבצעים סדרת פעולות תחת פרויקט בשם "seed city" אשר כולל פעולות המשלבות עבודות של מעצבים, אמנים וחברי הקולקטיב שהגיבו לקול קורא לשילוב אקולוגיה, אמנות ומקומות בקנה מידה אנושי[15][2].

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • מותן וחייהן של ערים אמריקאית גדולות, ג'יין ג'ייקובס (1961)
  • How to Turn a Place Around, by Project for Public Spaces (2000)

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 [1. /http://www.pps.org/reference/jgehl/ PPS-Jan Gehl]
  2. ^ 1 2 3 4 5 הקליניקה האורבנית, האוניברסיטה העברית, 2015, יוצרים מקום: פלייסמייקינג בישראל
  3. ^ 1 2 3 4 5 הילה בר-נר, פלייסמייקינג, "שפת רחוב" מגזין עירוני, ‏25/11/2018
  4. ^ 1 2 Mark A. Wyckoff, DEFINITION OF PLACEMAKING: Four Different Types, MSU Land Policy Institute, ‏2014
  5. ^ מאיר אוליאל, ניו אורבניזם כגישת תכנון, אורבנולוגיה- המעבדה לעיצוב עירוני בראשת פרופ' טלי חתוקה, ‏20/7/2016
  6. ^ 1 2 "Eleven Principles for Creating Great Community Places - Project for Public Spaces"., Project for Public Spaces
  7. ^ William H. Whyte, The Social Life of Small Urban Spaces, Washington, DC: The Conservation Foundation, 1980
  8. ^ Markusen, A. and Gadwa, A. Creative Placemaking, the National Endowment for the Arts in partnership with the United States Conference of Mayors and American Architectural Foundation, NEA (2010).
  9. ^ ?What is Tactical Urbanism, Tactical Urbanist’s Guide
  10. ^ Talja Blokland, Celebrating Local Histories and Defining Neighbourhood Communities: Place-making in a Gentrified Neighbourhood, 2009
  11. ^ בהשקעה של 22 אלף דולר - כפר באינדונזיה הפך ללהיט אינסטגרם, כלכליסט, ‏20/5/2017
  12. ^ Woodruff Park, Project for Public Spaces
  13. ^ תעשו מקום- פלייסמייקינג בירושלים
  14. ^ מיכאל יעקובסון, שיפוץ לתלפיות: מגע קטן וזמני הפך את רחוב פייר קניג בי-ם לנעים יותר, Xnet, ‏16/12/2018
  15. ^ אנייה- מנבטה לסביבה עירונית, קולקטיב אנייה