פלישת חוטפי הגופות
"פלישת חוטפי הגופות" (באנגלית: Invasion of the Body Snatchers) הוא סרט קולנוע אמריקאי משנת 1956 בסוגת המדע הבדיוני המתאר פלישת חוצנים לכדור הארץ, המשתלטים על גופם בני האדם ומחליפים אותם בכפילים זהים, שאינם נבדלים במאומה מבני האנוש המקוריים, אלא שהם מקרינים קור וחוסר רגשות ופועלים במסגרת אחת שמטרתה להשתלט על כדור הארץ.
 | |
| מבוסס על |
The Body Snatchers  |
|---|---|
| בימוי |
דון סיגל |
| הופק בידי |
ולטר ונגר |
| תסריט |
Daniel Mainwaring, סם פקינפה |
| שחקנים ראשיים |
קווין מקארתי דאבס גריר וירג'יניה כריסטין סם פקינפה ריצ'רד דיקון וויט ביסל פרנק האגני ראלף דאמקה לארי גייטס דנה וינטר בובי קלרק King Donovan קרולין ג'ונס טום פאדן |
| מוזיקה |
כרמן דראגון |
| צילום |
אלסוורת' פרדריקס |
| מדינה |
ארצות הברית |
| חברת הפקה |
Monogram Pictures |
| חברה מפיצה |
Monogram Pictures, נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
5 בפברואר 1956 |
| משך הקרנה |
80 דק' |
| שפת הסרט |
אנגלית |
| סוגה |
סרט מדע בדיוני, סרט אימה, פלישת חייזרים, סרט מבוסס יצירה ספרותית |
| מקום התרחשות |
קליפורניה |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
ההפקה
עריכההסרט פלישת חוטפי הגופות הופק בשנת 1956. הסרט מבוסס על ספר בשם "חוטפי הגופות" (The Body Snatchers) פרי עטו של סופר בשם ג'ק פיני (Jack Finney).
הסרט הוא בי מובי שבוים על ידי הבמאי היהודי - אמריקאי דון סיגל (1912–1991), במאי נחשב של סרטי פעולה ומתח, שסרטו הנודע ביותר הוא הארי המזוהם משנת 1971. פרט ל"פלישת חוטפי הגופות" לא ביים סיגל סרטי מדע בדיוני אחרים.
עלילה
עריכהעלילת הסרט מתרחשת בעיירה הבדיונית סנטה מירה בקליפורניה. גיבור הסרט, הרופא המקומי, ד"ר מיילס בנל, המגולם על ידי השחקן קווין מקארתי (אחיה של הסופרת מרי מקארתי, אשר על פי צירוף מקרים יש לשמו משמעות לגבי ההיבט הפוליטי-חברתי של הסרט), חוזר לעיירה מכנס רפואי, ומגלה לתדהמתו כי אחדים ממטופליו באים אליו בטענה כי יקיריהם ובני משפחתם אינם אלא מתחזים, ולא קרוביהם האמיתיים. אחת מהן היא אהובתו לשעבר בקי דריסקול המגולמת על ידי השחקנית דנה ווינטר (מי שהשתתפה בין השאר בסרט רשימתו של אדריאן מסנג'ר), המתלוננת בפניו כי בת דודתה סובלת מאשליה כי דודן הקשיש, "הדוד אירה" החביב, אינו אלא מתחזה שתפס את מקומו של הדוד האמיתי.
מאוחר יותר באותו יום מביאה סבתא את נכדה לרופא, הלומד ממנה כי הילד נתון בחרדה וחושש לחזור לביתו, בהתעקשו כי אמו אינה אמו. הרופא פוגש את חברו הפסיכיאטר המודע אף הוא לתופעה, אך פוטר אותה כהיסטריה המונית.
באותו ערב מוזעק הרופא לבית ידידו ג'ק. מתברר כי ג'ק מצא גופה מוזרה בחצר. הגופה דומה לגוויית אדם אך תווי פניה טרם סיימו להתעצב, ואצבעותיה נטולות טביעת אצבע. ממדי הגופה תואמים את אלו של ג'ק. הרופא מבקש מג'ק שישים עין על הגופה במשך הלילה, ויודיע לו על כל התפתחות. באותו לילה מגיעים ג'ק ואשתו לבית הרופא, כשהם אחוזי בעתה לאחר שראו שהגופה בינתיים התעוררה לחיים, קיבלה תווי פנים והיא נראית ככפילו של ג'ק לכל דבר ועניין.
הדבר מעורר ברופא חרדה לגורלה של ידידתו בקי והוא ממהר לביתה ומגלה כי גם בו נמצאת גופה, ההולכת ומתגבשת לכפילה מושלמת של בקי.
בהמשך מתברר לרופא ולידידיו כי הגופות מגיעות לבתיהם של תושבי העיירה, כשכל אחת מהן עטופה בתוך מעין תרמיל זרעים ענק של צמח ובכל בית בו מונח התרמיל, מתפתח ממנו כפיל הזהה במראהו לאדם שבביתו הונח התרמיל, מלבד העובדה כי הם מפגינים קור וחוסר רגשות. האנשים המקוריים שנוצרו להם הכפילים נעלמים באופן מסתורי.
הרופא מנסה להתקשר ל-FBI אך נוכח כי הקווים תפוסים או מנותקים. מתברר כי כל אנשי העיירה, לרבות שוטריה, הם כפילים והם מקיימים מערכת מאורגנת של שתילת התרמילים בבתיהם של התושבים האחרונים שהם עדיין בני אנוש.
הסרט מגיע לשיאו כשהרופא ובקי ידידתו מנסים להימלט מאנשי התרמילים במטרה להזהיר את יתר האנושות. הם מסתתרים במנהרה, ומשתדלים לא להירדם אך בקי העייפה לא מצליחה להישאר ערה, ומוחלפת בשנתה על ידי כפילה. הרופא הלוקח אותה לזרועותיו כדי לנשקה, זורק אותה בבהלה כהוא נוכח לראות את פניה חסרות ההבעה והוא מבין כי היא כבר אחת "מהם".
הרופא נס על נפשו ויוצא לכביש המהיר, מטפס על גב משאית חולפת ומתברר לו כי עלה על משאית של אנשי התרמילים, בדרכה להפיץ את התרמילים בערים נוספות. הוא קופץ מן המשאית וזועק אל הנהגים החולפים על פניו "הביטו טפשים, אתם בסכנה. האינכם רואים? הם בעקבות כולכם. הם בעקבות כולנו. הם כבר כאן! אתם הבאים בתור!".
הפתיחה והסיום שנוספו
עריכההסיום המדכא והמייאש של הסרט הביא להוספת סיום אופטימי ונוסך תקווה לסרט. למעלה משני עשורים לאחר הקרנתו המקורית של הסרט, בשנת 1978, כאשר יצא הסרט להקרנה מחדש בבתי הקולנוע, הוספו לו פתח דבר וסיום, שבאו למתן את המסר הפסימי של הסרט. הפתיחה שנוספה לסרט יוצרת מסגרת שבה הרופא מספר את הסיפור לאחר מעשה ומעמידה את עלילת הסרט כפלשבק.
בסיום שנוסף, הרופא נאסף מהדרך ומובל לבדיקה פסיכיאטרית. בדרך הוא מספר לשוטרים את גרסתו, שאינה זוכה לאמון. אולם תאונת דרכים שמתרחשת, מאשרת את סיפורו; אוטובוס התנגש במשאית ועליה מטען של תרמילים. המשטרה מאמינה לסיפורו של הרופא ומציבה מחסומים על הכבישים. אנשי הבולשת הפדרלית וסוכנויות הביטחון האחרות נכנסים לכוננות חירום. לרופא באה הרווחה על כי סוף סוף מאמינים לו.
הרקע הפוליטי - חברתי
עריכהבשנות החמישים של המאה העשרים שררו בקרב העם האמריקאי מספר חרדות:
- חרדה המונית מפני השתלטות קומוניסטית שנבעה מגל המקארתיזם שעורר הסנטור ג'וזף מקארתי.
- מאידך, חרדה מפני המקארתיזם, שהייתה נחלת חלק קטן מן הציבור האמריקאי, בעיקר בחוגי המשכילים ובעלי ההשקפות הליברליות.
- חרדה מן התוצאות של הניסויים של כלי נשק אטומיים באטמוספירה העלולות לגרום ליצירת מוטציות מפלצתיות שיעלו על ערי ארצות הברית.
- חרדה מפני נחיתת חוצנים, שיפלשו לכדור הארץ על מנת לשעבד או להשמיד את הגזע האנושי. חרדה זו התעוררה בעקבות גל ההיסטריה ההמונית שפקדה את הציבור האמריקאי, החל מתקרית רוזוול בשנת 1947 וה"התגלות" ההמונית של צלחות מעופפות, שארעה באותה שנה ונמשכה לאורך שנות החמישים.
חרדות אלה באו לידי ביטוי בתרבות ההמונית בארצות הברית, בסרטי המדע הבדיוני (כדוגמת "היום בו עמדה הארץ מלכת" "The day Earth stood still" משנת 1951), בספרי המדע הבדיוני (כדוגמת השליטים מאת רוברט היינליין), בסרטי אימה ואף בדרמות פוליטיות (כדוגמת השליח ממנצ'וריה, שאמנם הוסרט כבר בראשית שנות השישים, אך ביטא הייטב את חרדות שנות החמישים).
הסרט פלישת חוטפי הגופות ביטא את כל החרדות האלה גם יחד ומכאן הצלחתו הגדולה בזמנו. כוכב הסרט קווין מקארתי (שבצירוף מקרים שם משפחתו זהה לשם יוצר המקארתיזם) אמר בראיון בשנת 1998 כי כל כוונתם של יוצרי הסרט הייתה ליצור סרט אימה-מדע בדיוני והם לא התכוונו ליצור אלגוריה פוליטית. גם מחבר הספר שעל פיו הופק הסרט, ג'ק פיני אמר כי לא הייתה לו בכתיבת הספר לו כל כוונה פוליטית, אולם רבים ראו בסרט בזמנו ביטוי לחרדה מפני השתלטות קומוניסטית ומעטים יותר ראו בו חרדה מפני המקארתיזם.
הפקות נוספות
עריכההסרט זכה לשלוש הפקות נוספות, מספר רב מן הרגיל. ההפקות הן:
- פלישת חוטפי הגופות (Invasion of the Body Snatchers) משנת 1978: לעומת הסרט המקורי, שהסתיים במסר של תקווה, היה סופו של סרט זה פסימי וקודר. הסרט, שעם כוכביו נמנו דונלד סאת'רלנד, ג'ף גולדבלום וליאונרד נימוי, צולם בצבעים וזכה להצלחה מסוימת בגין העובדה שאת תפקיד הגיבור מילא סאת'רלנד שהיה אז בשיא הצלחתו הקולנועית. קווין מקארתי, השחקן הראשי בסרט המקורי, ודון סיגל, במאי הסרט המקורי, מופיעים בו בתפקידי אורח משניים. הסרט בוים על ידי פיליפ קאופמן והולחן על ידי דני צייטלין, שהפסקול שחיבר - עבודתו היחידה אי פעם לקולנוע - זכה לשבחים רבים. גרסה זו נחשבת עד היום מהסרטים הבולטים בז'אנר האימה והמדע הבדיוני.
- חוטפי הגופות (Body Snatchers) משנת 1993: סרט זה, בבימויו של אבל פררה, התרחש בבסיס צבאי מבודד בדרום ארצות הברית, שאליו פלשו חוצנים הצדים חיילים מאנשי הבסיס ומשבטים אותם. סיומו של סרט זה היה פתוח ודו-משמעי. הסרט זכה לביקורת מעורבות, ועם זאת, כמה מהביקורות החיוביות יותר העניקו לסרט שבחים יוצאי דופן: והמבקר רוג'ר איברט ראה בו את הגרסה המוצלחת ביותר של הסיפור לדורותיו.
- הפלישה (The Invasion) משנת 2007: סרט זה, בכיכובה של השחקנית ניקול קידמן, נושא את המוטיב הבסיסי של הסרט המקורי: חוצנים שהגיעו לכדור הארץ מספינת חלל שהתרסקה תוקפים את בני האדם והופכים אותם בשנתם ליצורים חסרי רגשות. הסרט בוים על ידי הבמאי הגרמני אוליבר הירשביגל, מי שהתפרסם באותה עת כבמאי של הסרט הגרמני "הנפילה" על ימיו האחרונים של אדולף היטלר בבונקר בברלין. הסרט נחשב ככישלון מבחינה מסחרית וביקורתית כאחד.
קישורים חיצוניים
עריכה
"פלישת חוטפי הגופות", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"פלישת חוטפי הגופות", באתר נטפליקס
"פלישת חוטפי הגופות", באתר AllMovie (באנגלית)
"פלישת חוטפי הגופות", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"פלישת חוטפי הגופות", באתר Metacritic (באנגלית)- "פלישת חוטפי הגופות", באתר אידיבי
"פלישת חוטפי הגופות", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- פלישת חוטפי הגופות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
