סרט אימה

סרט אֵימָה (לפעמים נקרא זְוַעֲתוֹן^[1]) הוא סוגה קולנועית שתוכנו מכוון לעורר בצופים בו פחד, אימה, בעתה, חלחלה, חרדה, זעזוע או דחייה. סרטי האימה מבוססים במקרים רבים על עלילה הכוללת מפגש של בני אדם בכוחות אנושיים, על-אנושיים או על-טבעיים שכוונתם מרושעת או זדונית. סרטים מסוג זה נחשבו מסורתית לסוגה נחותה ופחותת ערך בקולנוע, וקושרו לעיתים קרובות לעשייה קולנועית דלת תקציב והשראה, המתבססת על סיפורי עלילה נדושים, החוזרים על עצמם בשינויים קלים, וניסיונות הפחדה פשטניים באמצעות הצגת מחזות זוועה ומפלצות. עם זאת, במאי קולנוע בולטים רבים יצרו סרטים בז'אנר זה, ואחרים עשו שימוש באלמנטים המקושרים לסרטי אימה בסרטיהם, מה שהקנה לז'אנר מידה רבה יותר של לגיטימיות.

מאפיינים ומקורות

לאחרונה, כמה סרטי אימה החלו להשתמש במראות כמכשיר העיקרי לעורר פחד בקרב הקהל שלהם: זוהי דוגמה לסצנה טיפוסית של סרט אימה הכוללת מראות

סרטי אימה רבים כוללים יצורים על-טבעיים כמו ערפדים, זומבים, רוחות רפאים וכיוצא באלה. בסרטי אימה רבים מופיעים בני אדם מרושעים, רוצחים סדרתיים, בעלי חיים טורפים, וכדומה, כשלהתנהגותם האלימה נוסף לעיתים קרובות נופך על-טבעי. סוגת משנה אחרת בסרטי אימה מציגה מצבים בה מוטל על אדם, חיה או חפץ כישוף או איחוז הגורם להם להתנהג באופן חריג ואלים.

לעיתים קרובות ממוקמת עלילת סרטי האימה במקום מוזר, תמוה ומעורר חרדה, לעיתים קרובות מבודד ואפלולי, מתחת לפני האדמה, במערות, בבתי-קברות או בחללים צפופים וסגורים. במקרים אחרים, העלילה ממוקמת בסביבה יומיומית רגילה, העוברת שינוי רדיקלי כאשר כוח על-טבעי כלשהו מופעל בה.

רוב עלילות סרטי האימה שאובות ממספר קטן יחסית של מקורות. מקור מרכזי אחד הוא סיפורים, אגדות, מיתוסים ואגדות עירוניות, במיוחד כאלו הנוגעים לאירועים על-טבעיים ויצורים על-טבעיים. מקור חשוב אחר הוא מספר ספרים שנכתבו במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שהמוכרים שבהם הם "פרנקנשטיין" של מרי שלי, "סיפורי המסתורין" של אדגר אלן פו, "פנטום האופרה" של גסטון לרו, "דרקולה" של ברם סטוקר, ו"ד"ר ג'קיל ומר הייד" של רוברט לואיס סטיבנסון.

מקור ספרותי חשוב נוסף היו הרומנים הגותיים הפופולריים שזכו להצלחה במאה ה-18 וה-19, שהציגו לעיתים קרובות טירה גותית מסתורית, הטומנת בחובה סוד אפל. הספר המוכר ביותר בז'אנר ספרותי זה, שזכה לאינספור חיקויים, הוא "התעלומה של אודולפו" של אן רדקליף. הספרות הגותית, הולידה במאה ה-19 את מסורת הפנטסמגוריה, שכללה מופעי פנס קסם והקרנה של דמויות שדים, רוחות, דמויות מפיסטופליות, ומחזות זוועה המתרחשים בטירות מסתוריות ומערות קבורה.

היסטוריה

ימי הסרט האילם

ימיו של סרט האימה הם כימי הקולנוע עצמו. סרט האימה הראשון, "בית השטן", נוצר כבר בשנת 1896 על ידי חלוץ הקולנוע, הצרפתי ז'ורז' מלייס. סרט זה, כמו סרטי מסתורין ואימה אחרים שיצר מלייס באותה תקופה ("מערת השדים", "הגברת שנעלמה", "הפונדק המקולל", "מעבדתו של מפיסטו" ו"הראי של קליאסטרו") כללו פעלולים קולנועיים בסיסיים כמו היעלמות והופעה מחדש של דמות, אדם ההופך לחיה, אישה הנחתכת לשניים ותעלולים אחרים בהם השתמש מלייס גם בקריירה הקודמת שלו כקוסם. סרטים אלו, ששיקפו את העניין הרב שהיה בתקופת מפנה המאה (Fin de siècle) בתעלומות אימה ובסיפורי מסתורין וגותיקה, הצביעו גם על הכיוון לעברו יפסעו רבים מסרטי האימה העתידיים: מעשי כישוף על-טבעיים, סיפורי מסתורין בטירות אפלות, ערפדים ויצורים צמאי דם.

המפלצת הראשונה שהתחבבה על קהל צופי הקולנוע, הייתה קווזימודו – גיבור ספרו "הגיבן מנוטרדאם" של ויקטור הוגו. בשנת 1905 צילמה חלוצת הקולנוע הצרפתייה אליס גאי את הסרט "אזמרלדה", שאחריו באה עוד גרסה צרפתית של הסיפור, משנת 1911 ("נוטר-דאם של פריז" שביים אלבר קפלני) וגרסה אמריקנית משנת 1917 ("יקירת פריז", עם תידה בארה), שהפכה את סיפורו של הגיבן המעוות לדרמה. במקביל לה, זכתה לפופולריות רבה גם דמותו כפולת-הפנים של סטיבנסון, "ד"ר ג'קיל ומר הייד", ששבעה עיבודים שונים של סיפורה הופיעו עד שנת 1920.

ז'אנר סרטי האימה התעצב לראשונה ברוחו של הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני. פאול וגנר נחשב בעיני רבים לאבי סרטי האימה המודרניים עם "הסטודנט מפראג", המתאר עסקה עם השטן המעניק לסטודנט עני שק זהב שאין לו תחתית בתמורה למכירת השתקפותו במראה, ועם "הגולם" המבוסס על אגדת הגולם מפראג בסיפורו של גוסטב מיירלינק. סרטים אלו קדמו לתקופה האקספרסיוניסטית, אך וגנר ביים מספר המשכים לסרט, ובהם "גולם והרקדנית" (1917) ו"הגולם: כיצד הוא בא לעולם" (1920), שהיו טבועים בחותם מובהק יותר של האקספרסיוניזם הגרמני. "הסטודנט מפראג" היה הסרט הראשון שהתבסס על סיפורי המסתורין של אדגר אלן פו, ששימש אחר כך השראה ישירה ועקיפה למאות סרטי אימה נוספים.

הסרט החשוב הראשון ובמידה רבה מעצב אופיו של הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני היה "הקבינט של ד"ר קליגרי" של רוברט וינה משנת 1919. בסרט, מספר אדם על ד"ר קליגרי, השולח את עוזרו צזארה הסהרורי לרצוח אדם, אך בסופו של הסיפור מתברר כי אלו הזיותיו (או שלא) של מטורף ואילו ד"ר קליגרי שלו הוא בעצם מנהלו של בית החולים לחולי נפש בו הוא מאושפז. הסרט עשה שימוש בתפאורה מעוותת במיוחד, דו-ממדית וגזורה מקרטון צבוע, ומצולמת מזוויות צילום חריגות.

תרומה מרכזית נוספת הייתה לבמאי פרידריך וילהלם מורנאו. מורנאו יצר מספר סרטים אקספרסיוניסטיים, שרובם אבדו, ובהם עיבוד חופשי ל"הגיבן מנוטרדם" ו"ד"ר ג'קיל ומר הייד", אך הוא ידוע במיוחד בזכות "נוספרטו", סמפוניה של אימה משנת 1922, שהיה עיבוד ראשון של "דרקולה" של ברם סטוקר לקולנוע. הדימויים ואופן הצילום של מורנאו, תפישת הערפד כדמון מחולל מגפה (זוהי משמעות השם "נוספרטו") ולא פחות מזה מקס שרק, המגלם את הרוזן אורלוק, נוספרטו, עיצבו את דמות הערפד כדגם חיקוי עבור כל ערפדי העתיד.

האקספרסיוניזם הגרמני ורעיונותיו מצאו את דרכם במהרה גם להוליווד, במיוחד בזכות פריץ לנג, במאי "ד"ר מבוזה, מלך הפשע", ופאול לני, שביים את סרט האימה האקספרסיוניסטי "בובות השעווה" בשנת 1923, ואז עבר להוליווד ויצר בה את "החתול והקנרית" (1928), שהיה לדגם חיקוי לסרטי הבית הבודד, המסתורי, בו כלואה חבורת אנשים חסרת ישע.

הקולנוע ההוליוודי יצר בשלב הראשוני סרטים פשטניים למדי, שהתמקדו בהצגת דמויות מזוויעות או מזעזעות. לון צייני האב, כוכב סרטי האימה הראשון של הוליווד, גילם לאורך שנות העשרים שורה של פושעים מפלצות קולנועיות בסרטים כמו "הגיבן מנוטרדאם" משנת 1923, "המפלצת" משנת 1925 ו"פנטום האופרה" מאותה שנה. הסרט האחרון, היה זה שכונן את הרקע לגל סרטי האימה של "אולפני יוניברסל" במהלך שנות השלושים והארבעים של המאה ה-20.

שנות השלושים והארבעים

בסוף שנות העשרים נולד הסרט המדבר, ויחד עמו פרחו גם סרטי האימה ההוליוודיים, ובמיוחד אלו שהופקו ב"אולפני יוניברסל". בתקופה זו הפיקה יוניברסל קלאסיקות של סרטי האימה בכיכוב שחקנים כלון צ'ייני האב והבן, בוריס קרלוף ובלה לוגוזי. סרטים אלו כללו את "דרקולה" (1931), "המומיה" (1932), "פרנקנשטיין" (1931), "איש הזאב" (1941) כמו גם "האיש הבלתי נראה" (1933), סרטים אשר יצרו דמויות, תבניות, וסצינות טיפוסיות של סרטי אימה העתידים לשמש את הז'אנר במשך העשורים הבאים, עד שיהפכו לקלישאות שחוקות עד דק. סרטים אלו כוונו ליצור מתח ואימה, אך כללו גם אלמנטים רציניים יותר. ניכרה בהם השפעת הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני אשר הגיע לשיאו בגרמניה באמצע שנות ה-20 ועם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, מצאו עצמם חלק הבמאים, השחקנים, התסריטאים והצלמים המובילים בסוג זה של סרטים כשהם מחפשים פרנסה בהוליווד.

אולפנים אחרים אף הם שלחו ידם בניסיונות אלו, אך בהצלחה פחותה. הצלחה מסוימת הייתה לאולפני סרטי פרמאונט עם סרטו של רובן ממוליאן "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" משנת 1931, הנחשב אף להישג אמנותי, בנוסף להצלחתו המסחרית, ולאולפני האחים וורנר בסרטו של מייקל קורטיז "בית השעווה" בשנת 1933.

סרטי האימה של יוניברסל המשיכו לאורך שנות ה-40 בסרטים כגון "איש הזאב" (1941), שעל אף שלא היה הסרט הראשון שעסק בנושא איש הזאב, ודאי שהיה המשפיע ביותר עד אז. יוניברסל המשיכו בסדרות כ"סדרת פרנקנשטיין" בה כיכב בוריס קרלוף, שחקן אנגלי בשם "הנרי פראט" אשר סיגל לעצמו חזות מאיימת ושרידי מבטא זר, והפחיד דורות של אמריקנים בתפקיד המפלצת המצולקת שנוצרה על ידי ד"ר פרנקנשטיין.

ניסיונות הגובלים בז'אנר הסרט האפל נעשו באולפני RKO בסדרת "סרטי סוג ב'" (B Movies) (כינוי לסרטים דלי תקציב, ולרוב גם דלי איכות, על אף שכיום יש הטוענים כי היו אלו המוצרים הטובים ביותר שיצאו מהוליווד בתקופה זו) של הבמאי ז'ק טורנה כ"אנשי החתול" (1942) "הלכתי עם זומבי" (1943) ו"חוטף הגופות" (1945).

רוב סרטי האימה שנוצרו בשנים אלו נחשבו באותה תקופה ליצירות שמטרתן מסחרית ולא אמנותית (עם חריגים כסרטו של ממוליאן), עם זאת, סרטים אלו, ככל שהתכתבו עם זרם הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני מחד, ועם הסרט האפל ההולך ומתגבש בשנים אלו מאידך, יצרו שפה קולנועית, דימויים ותבניות, שנותרו כנכסי צאן ברזל של הקולנוע עד היום.

שנות החמישים

השינויים הטכנולוגיים בקולנוע בשנות ה-50 הביאו לשינוי הטון בסרטי האימה. הדגש עבר מדרמות גותיות נוסח "פרנקנשטיין" ו"דרקולה" אל נושאי מדע בדיוני. השינויים החברתיים שעברו על ארצות הברית, כגון המקארתיזם והמאבק בקומוניזם, הכתיבו אף הם קו עלילתי מסוים. הטיסה לחלל ופצצת האטום שהיו למציאות בשנים אלו, הביאו את אימת הקרינה הגרעינית ואימת הפלישה מן החלל אל מסכי הקולנוע, ופעילות סופרי מדע בדיוני כרוברט היינליין תרמה אף היא לאווירת הימים ההם.

גל בלתי פוסק של חייזרים, רובוטים, צמחים אוכלי אדם, מוטציות מפלצתיות וחרקי ענק שטף את המסכים, כשהוא מלווה בגימיקים כ"סרטי תלת־ממד" (בטכניקות שונות, שהנפוצה ביניהן חייבה שימוש במשקפיים בעלי עדשות צלופן, האחת ירוקה והשנייה אדומה), וטכניקת הלם חשמלי שהומצאה על ידי המפיק ויליאם קסל בה חוברו הצופים בסרט "המעקצץ" (The Tingler) לאלקטרודות שיצרו הלם חשמלי קל. קהל הצופים נהר לאולמי הקולנוע על מנת לקבל ריגושים גוברים והולכים. צד תעשייה זו התפתחה ביפן תעשייה מקבילה סביב דמותה של גודזילה, אשר הופיעה לראשונה בסרט "גודזילה" משנת 1954 ובו מפלצת פרהיסטורית מקבלת כוחות הרסניים לאחר הפלת פצצות אטומיות על יפן, ומשמידה את העיר טוקיו.

סרטים אלו ברובם לא עמדו בסטנדרטים מינימליים של איכות קולנועית, אך כמה יצירות שרדו את מחסום הזמן, והן נצפות ומוערכות על ידי קהל הצופים אף בימינו. "הדבר מהעולם האחר" משנת 1951 הוא סיפורה של משלחת אל הקוטב הצפוני הנלחמת עם יצור אימתני, אותו היא מפשירה בטעות מתוך ספינת החלל שלו. סרט זה הוצג כסרטו של קריסטיאן ניבי, אך למעשה נוצר על ידי הווארד הוקס. סרט קלאסי נוסף מתקופה זו היה סרטו של דון סיגל "פלישת חוטפי הגופות" משנת 1956 אשר הנציח את אווירת הפראנויה של המלחמה הקרה, מבלי להתייחס לאירועי השעה באופן ישיר.

במקביל ליצירות אלו נוצרו גם סרטים הנחשבים עד היום לגרועים ביותר שנוצרו אי פעם בז'אנר כלשהו, לרבות סרטו של אד ווד "תוכנית 9 מן החלל החיצון" (1959) שבו חייזרים מנסים להחיות את המתים בכדור הארץ, ומשסים אותם כנגד החיים. סרט זה, הנחשב לאחד הגרועים בסרטי האימה, היה הופעתו האחרונה על המסך של כוכב סרטי האימה בלה לוגוזי. במחווה אוהבת לסרטי האימה של שנות החמישים, ולבמאי ווד, יצר טים ברטון בשנת 1994 את הסרט "אד ווד", המנציח את עשייתו של "תוכנית 9 מן החלל החיצון", ואת אווירת סרטי האימה הזולים של שנות החמישים. סרט נוסף שזכה למוניטין דומים היה "התקפת אשת 50 הרגל" (1958) (Attack of the 50 feet woman), שבו נחטפת אישה לספינת חלל, ולאחר הקרנות רדיואקטיביות צומחת לגובה של 15 מטר ומשמידה את כל הנקרה בדרכה.

שנות החמישים המאוחרות ותחילת שנות השישים ראו את עלייתם של אולפנים שהתמחו ביצירת אולפני אימה. בבריטניה פעלו "אולפני האמר" אשר התמחו בהסרטה מחדש של קלאסיקות אימה כ"דרקולה" ו"פרנקנשטיין", לרוב בכיכובם של כריסטופר לי ופיטר קושינג, והבמאי טרנס פישר. סרטים אלו היוו חידוש וריענון לסרטי "יוניברסל" משנות השלושים, והמשיכו, בצבע, את מסורת האימה הגדולה של סרטי שנות השלושים. חברת "אמריקן אינטרנשיונל פיקצ'רס" (AIP) יצרה אף היא סדרה של סרטים על פי סיפורים מאת אדגר אלן פו. סרטים אלו הופקו על ידי רוג'ר קורמן שיהיה בעל תפקיד נכבד בסרטי האימה של שנות ה-60, והשחקן בעל החזות המאיימת וינסנט פרייס, שהפך למזוהה עם סרטי אימה אלו. סרטים אלו סללו את הדרך להצגתה של אלימות רבה יותר הן בסרטי האימה, והן בסרטי "הז'אנר המרכזי".

שנות השישים

שנות ה-60 ראו את תחילתו של "סרט האימה הפסיכולוגי" אשר הבקיע את דרכו אל המסכים בדמותו של "נורמן בייטס" (אנטוני פרקינס) צעיר מעורער בנפשו, אשר בשל אובססיה לאימו רוצח ללא הבחנה את האורחים הנקלעים למלון שאותו הוא מפעיל, בסרט "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק אשר יצא אל האקרנים בשנת 1960. הסרט "המציצן" (Peeping Tom) אשר יצא באנגליה באותה שנה בבימויו של מייקל פאואל עסק אף הוא בנושא דומה של צעיר בעל אובססיה לרצח נשים יפות והנצחת אימת רגעיהן האחרונים באמצעות מצלמה. זרם זה של מותחני אימה פסיכולוגיים המשיך לאורך שנות השישים, עם סרטים כ"האספן" (1965), שבו כולא טרנס סטמפ בחורה צעירה ומוסיף אותה לאוסף הפרפרים שלו, והגיע לשיאו כמה שנים מאוחר יותר בסרט "שתיקת הכבשים" של ג'ונתן דמי משנת 1991. סרטים אלו מצויים על קו התפר שבין סרט האימה, המותחן וסרט הפשע.

בשנת 1961 הופק הסרט "Homicidal" שנחשב כמחווה (הוֹמָאז') לסרט "פסיכו". המשקל של שמות שני הסרטים הוא שם תואר מטיל אימה, האחד Psycho, של הפרעה נפשית והשני Homicidal, של רצחנות. שני הסרטים צולמו בשחור-לבן ועלילותיהם מתרחשות על רקע של מקום קטן או נידח. בשניהם פתרון התעלומה קשור בשינוי המגדר המיני של הרוצח, שזהותו האמיתית ומגדרו נחשפים רק בסוף הסרט. הסרט הוקרן בישראל בשם "תעלומת הרצח הכפול".

סרטי רוחות רפאים ומפלצות נותרו פופולריים כתמיד, והאולפנים המשיכו להפיקם. היצ'קוק תרם את תרומתו לז'אנר זה בסרט "הציפורים" (1963), אשר היה בעל נימה מודרנית של "הטבע מתפרע", המשולבת באימה פסיכולוגית, נושא אותו ימשיך סטיבן ספילברג בעשור שלאחר מכן בסדרת סרטי "מלתעות".

סרטי אימה נמוכי תקציב בז'אנר הגור נעשו על ידי חלוץ האימה הרשל גורדון לואיס, לרבות "חגיגת הדמים" משנת 1963, ו"אלפיים מטורפים" (1964). סרטים אלו הציגו בצורה מפורשת נתזי דם וביתור איברים.

סרט אימה משפיע נוסף משנות השישים היה סרטו של ג'ורג' רומרו "ליל המתים החיים" משנת 1968. סרט זה, העוסק בנושא ה"זומבי" נחשב למוערך וחשוב מבחינה תרבותית. הוא מערב את ז'אנר המותחן הפסיכולוגי עם אימה וחרדה. גיבורי סרטו של רומרו היו אנשים יום יומיים שנקלעו למצב שבו המתים קמים מקבריהם ומנסים לאכול את החיים.

פעילותו של הבמאי והמפיק רוג'ר קורמן אשר התמחה בסרטי ניצול דלי תקציב, הביאה לעולם סרטים כ"מסיכת המוות האדום" ו"קברה של ליגייה" (שניהם משנת 1964), אך חנכה דור של קולנוענים שגדלו על ברכיו של קורמן כמרטין סקורסזה, פיטר בוגדנוביץ' ופרנסיס פורד קופולה.

שנות השבעים

מותו של קוד ההפקה בשנת 1964, וההצלחה הכספית של סרטי האימה מעוטי התקציב של רוג'ר קורמן ודומיו, כמו גם התעניינות תרבותית גוברת והולכת בעולם העל טבעי, הביאה ליצירת סדרת סרטי איכות, בעלי תקציב מנופח, שנוצרו על ידי במאים ידועים, ועסקו בנושאים קלאסיים של סרטי אימה, לרוב בנוסף לעיסוק מפורש כמעט במין.

פורץ הדרך בסרטים אלו היה סרטו של רומן פולנסקי "תינוקה של רוזמרי" משנת 1968 אשר עסק בצעירה (מיה פארו) היולדת את בנו של השטן. סרט זה הופק בתקציב גדול, בהשתתפות שחקנים איכותיים כג'ון קסאווטס וראלף בלאמי, ובבימויו של פולנסקי שנחשב ל"יוצר אמנותי".

בין סרטי האימה הידועים בשנות השבעים היה "מגרש השדים" בבימויו של ויליאם פרידקין, אף הוא במאי נחשב ו"אות משמיים". סרטים אלו היו חלוציים בין עשרות סרטים, ברובם גרועים ביותר, שבהם כיכב השטן, כאשר הוא מעבר נשים ואוחז בילדים. דיבוק וגלגול נשמות הפכו לנושאים מבוקשים.

"תרבות הנגד" של שנות השבעים, ומוראות מלחמת וייטנאם השפיעו אף הם על סרט האימה. "הבית האחרון משמאל", סרטו של ווס קרייבן משנת 1972 ו"המנסרים מטקסס" (The Texas Chain Saw Massacre) של טוב הופר משנת 1974 הושפעו בעליל ממלחמת וייטנאם. בעוד ש"שחר המתים" (1979) של הבמאי ג'ורג' רומרו, שבו מותקפת אמריקה על ידי גדודים של זומבים אוכלי אדם, נראה כבעל נושאים חברתיים ומתקפה על החברה הצרכנית. בשנים אלו החל את פעילותו הבמאי הקנדי דייוויד קרוננברג אשר יצר את ז'אנר "אימת הגוף" (Body horror), אם כי יצירותיו של קרוננברג אינן מתויגות לעיתים כסרטי אימה לשמם.

"איש הקש" הבריטי מ-1973 שילב בתוכו קטעי מוזיקה רבים ונחשב כיום בעיני רבים לסרט האימה הבריטי הטוב ביותר מאז ומעולם.

סופר המתח סטיבן קינג החל בשנים אלו בעיבודים מוצלחים לספריו. בשנת 1976 יצר בריאן דה פלמה את הסרט "קארי" על פי ספרו של קינג, העוסק בצעירה בשם קארי בעלת כוחות על טבעיים הנוקמת בנשף הסיום בכל מי שפגע בה. סרט זה נראה כמבוא לסרט "ליל המסכות" משנת 1978 בבימויו של הבמאי ג'ון קרפנטר, החל בנושא שהפך מאז לנושא העיקרי בסרטי האימה – בני נוער המאוימים על ידי כוח על טבעי מרושע ועל אנושי. סרטים אלו, הקרויים לעיתים "סרטי המרטש" (Slasher film) הופקו במספרים גדולים והולכים, ובכמות גדלה והולכת של אלימות. מאפיין עיקרי של "סרטי המרטש" הוא דמותה של "הנערה האחרונה", הנערה היחידה ששורדת ונשארת בחיים מתמודדת ומביסה את הרוצח. לעיתים גם בן הזוג של הנערה האחרונה שורד.

הסרט "הנוסע השמיני" משנת 1979 שילב את ההתקדמות הטכנולוגית בפעלולים, עם נושאים ותיקים של סרטי האימה והמדע הבדיוני. במהלך שלושים השנים הבאות ייווצרו לסרט עשרות חיקויים כמו גם המשכים רבים.

באירופה חל רנסאנס של סרטי אימה, במיוחד באיטליה, שבה הבמאים מריו באבה, דאריו ארג'נטו ולוצ'יו פולצ'י כמו גם הספרדים חאסינטו מולינה וחסוס פרנקו יצרו סרטי אימה שדובבו לאנגלית והצליחו מאוד בארצות הברית, בבתי קולנוע זולים, לעיתים מסוג "דרייב אין", אשר חסכו לעצמם את עלויות ההתקשרות עם המפיצים והאולפנים הגדולים. סרטים אלו עסקו בנושאים קלאסיים של סרטי האימה, ערפדים, אנשי זאב וכדומה, אך הוסיפו להם סגנון אירופי, שכלל גם מיניות מפורשת יותר מזו שיכלו המפיקים בארצות הברית להתיר לעצמם. "שואת הקניבלים" (1980) של רוג'רו דאורדטו האיטלקי נחשב לאחד מסרטי האימה השערורייתיים, הבולטים והמשפיעים ביותר שיצאו מאירופה עד היום.

בה בעת בהונג קונג יוצרי הסרטים הושפעו מסרטי האימה האירופיים והמשיכו ליצור סרטי ניצול בעלי מוטיבים אסיאתיים ייחודיים. ז'אנר זה הגיע לשיאו בתחילת שנות השמונים, עם יצירת "קומדיות אימה של קונג פו", שכלל לרוב גוויות מקפצות, ונשים מתות אך מפתות. הסרט הידוע ביותר מסוג זה הוא "סיפור רפאים סיני" משנת 1987.

שנות השמונים

שנות השמונים היו תקופת ה"סדרות". אין ספור ההמשכים ל"פולטרגייסט" (1982) של סטיבן ספילברג, "יום שישי ה-13" (1980), "ליל המסכות", ו"סיוט ברחוב אלם" (1984) היו פניו המוכרים של הז'אנר, שהתבטאו בדמויותיהם המפחידות של "ג'ייסון וורהיס", "מייקל מאיירס" ו"פרדי קרוגר". סרטים אלו נחשבו לנחותים על ידי רוב המבקרים.

עלייתו של מכשיר הווידאו הביתי הביאה ליצירת אין ספור סרטי אימה זולים, של במאים כסם ריימי, ואף פיטר ג'קסון שנתן ידו בז'אנר ה"גור" בטרם החל ביצירת סרטים אפיים כסדרת "שר הטבעות".

סרטי האימה המשיכו ליצור מחלוקת כאשר כניסתם לכל בית, באמצעות מכשיר הווידאו, הביאה למודעות צרכנית ולדאגה רבה בקרב הורים ומחנכים. הרבה סרטים הוחרמו במודע על ידי הצרכנים, ודוגמה בולטת היא הסרט "לילה שקט, לילה קטלני" משנת 1984 שהורד מן המסכים, ולא הופץ בווידאו, בשל עלילתו העוסקת בסנטה קלאוס רצחני.

אחד מסרטי האימה הנודעים משנות השמונים היה סרטו של סטנלי קובריק "הניצוץ". הוא נחשב בעל איכות גבוהה יותר מסרטי אימה אחרים מאותה תקופה, ובזכות זה הוא נשאר פופולרי עד היום.

שנות התשעים

במחצית הראשונה של שנות ה-90 המשיך הז'אנר בנושאים הלקוחים מהעשור הקודם. המשכים לסדרות כ"משחק ילדים" ו"לפרקון" הופקו. יוצא דופן היה הסרט הקנדי "קיוב" משנת 1997 אשר הציג נושא חדש יחסית, וקלע למגוון של טעמים ופחדים.

כאשר התבגר הדור הצעיר של שנות השמונים, אשר סרטי "פרדי וג'ייסון" הרגילו אותו למנות גוברות והולכות של דם וקרביים, דרש הדור הצעיר והמתוחכם יותר דרישות שונות. סרטי האימה הפכו לסרטים בעלי ביקורת עצמית והומור עצמי, במיוחד במחצית השנייה של שנות התשעים. סרט חלוצי בתחום זה, היה סרטו של וס קרייבן: "צעקה" (1996) אשר הציג בני עשרה המודעים ומתייחסים להיסטוריה של סרט האימה, ושילב הומור אירוני עם הזעזועים והפחדים האופייניים לסרטי האימה.

"פרויקט המכשפה מבלייר" היה תופעה תרבותית שנוצרה בשנת 1999 שהייתה שונה מכל מה שקדם לה. הסרט, אף שהיה מיועד לבני הנעורים, לא רכב על גל האירוניה וההומור העצמי, אלא ניסה את כוחו בהפחדה מסוג חדש "מוקומנטרי" – סרט דוקומנטרי מבוים. סרט זה לא הציג דם וקרביים, אלא התמחה באימה פסיכולוגית, ובסיטואציה על טבעית ומפחידה. סרטי האימה קיבלו תפנית לכיוון זה גם בשל סרטו המצליח של מ. נייט שאמלאן "החוש השישי" (1999) ששילב מותחן פסיכולוגי עם סרט אימה על טבעי בעל סוף מפתיע.

המאה ה-21

"רינגו" ו"ג'ו-און" הם שני סרטי אימה יפניים שנוצרו בתחילת המאה ה-21 והיו בעלי השפעה על קולנוע האימה האמריקני (סרטים אלו נוצרו מחדש באנגלית כסרטי "הצלצול" ו"הטינה"). סרטים אלו, כמו גם סרטי אנימה מסוג "גורו" הביאו את השילוב של התרבות היפנית וסרט האימה המסורתי, וזכו להצלחה רבה גם מחוץ לגבולות ארצם.

"מסדרונות לוחשים" הוא סרט אימה קוריאני, סרט זה הצליח מאוד ברחבי העולם, אך עדיין לא עשו לו גרסה אמריקאית מחודשת.

יצירתן של סדרות סרטי האימה המשיכה, אם כי באופן פארודי יותר, כהומאז' או כיצירה מחדש. "פרדי נגד ג'ייסון" משנת 2003 הפגיש את שני גיבורי הסדרות למפגש אחרון, בינתיים לפחות, וקטלני. "שחר המתים" זכה אף הוא לעיבוד נוסף בשנת 2005, כמו גם סרט משנת 2004 שנקרא "מגרש השדים: ההתחלה" והתיימר להיות פריקוול (סרט המספר על התקופה שקדמה לעלילת סרט קודם) לסרט האימה משנות השבעים. סרטים חדשים שנוצרו המשיכו את הז'אנר של בני הנעורים הנתקלים באויב על טבעי, בסדרת סרטי "יעד סופי" שהתחילה בשנת 2000. ניסיונות אמנותיים יותר בסרטי אימה המשיכו להיערך על ידי מ. נייט שאמלאן, כמו גם על ידי ממשיכיו ומחקיו כאלחנדרו אמנבר בסרט "האחרים" (2001). כמו כן יצאה גרסה חדשה לסרטים "אות משמיים" ו"המנסרים מטקסס".

סדרת מותחני האימה "המסור" האמריקאית זוכה להצלחה גדולה ויוצריה זוכים לשבחים על ניסיונם לבנות סדרה בסגנון "יום שישי ה-13" ו"סיוט ברחוב אלם" שאיכותה לא תפחת מסרט לסרט. יוצר נוסף שזוכה לעדנה בשנות האלפיים הוא הבמאי היהודי-אמריקאי אלי רות' עם "קדחת הבקתה" וצמד סרטי "הוסטל" שהופקו בידי קוונטין טרנטינו, שבעצמו יצר ב-2007 את "חסין מוות" במסגרת פרויקט משותף עם רוברט רודריגז בשם "גריינדהאוז", מחווה לסרטי האימה של שנות השבעים.

בישראל

במשך שנים רבות מקומם של סרטי האימה היה זניח בתעשיית הקולנוע בישראל. במהלך המאה העשרים נעשו ניסיונות בודדים מצד קולנוענים ישראלים ליצור סרטים בסוגה זו, והם כשלו ביקורתית ומסחרית. בשנים 1988 עד 1989 שודרה בערוץ הראשון סדרת המתח העברית הראשונה, "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" של מיקי בהגן. הסדרה כללה 13 פרקים בני שעה וכללה מרכיבים רבים מסוגת סרטי האימה.

ב-2006 הפיקה קרן רותם מוריה פרויקט סרטי אימה בשם "הו, האימה", שכלל ארבעה סרטונים קצרים, שבאחד מהם כיכבה לוסי דובינצ'יק, והוקרן בסינמטק ובערוץ MGM. שי שרף, אחד מיוצרי הסרטים, טען כי "אחת הבעיות המרכזיות בארץ היא שאנחנו חיים את האימה יום-יום. נורא בא לך לברוח מהמציאות, לדרמה או לקומדיה הרומנטית. לקראת סוף העבודה על הסרט שלי, אחרי הצילומים, גייסו אותי ללבנון. כשחזרתי, הרגשתי שאני פשוט לא יכול לעבוד על הסרט הזה יותר". הסופר שמעון אדף, שכתב את הפנטזיה "הלב הקבור", טען כי בישראל לא נוצרה סוגה של ספרות אימה באופן מובהק.^[2]

בשנת 2007, רועי צורף יצר כפרויקט לימודי קדימון לסרט אימה פיקטיבי בשם "נקמת ילדי הגזזת", בסגנון "טבח המנסרים מטקסס". ב"נקמת ילדי הגזזת" נראים ילדים שטופלו בקרינה נגד גזזת בשנות החמישים.

בשנת 2008 נוצר סרט נוסף שנתמך על ידי קרן רותם מוריה בשם "כוונה טובה", עם תסריט ובימוי של אלון נוימן, ואף הוא שודר במסגרת רצועת אימה בערוץ MGM. בשנת 2009 שודרה ב-HOT, לראשונה בטלוויזיה בישראל, סדרת ערפדים בשם "חצויה", לה הופקה גם עונה שנייה ב-2010.

ב-1 בדצמבר 2010 יצא לאקרנים סרט הקולנוע "כלבת".

בשנת 2011 יצא לאקרנים סרט האימה הקצר "מורעלים".

בשנת 2012 יצא לאקרנים סרט הקולנוע, "חתולים על סירת פדלים", קומדיית אימה דלת תקציב ברוח סרטי הטראש של שנות השמונים, בבימויו של היוצר והמוזיקאי יובל מנדלסון ובכיכובם של דנה פרידר ומיכאל מושונוב. עם השנים הסרט זכה במעמד של סרט פולחן.

בשנת 2013 יצאו לאקרנים סרטי הקולנוע "מי מפחד מהזאב הרע" ו"בשר תותחים".

בשנת 2015 יצא לאקרנים הסרט "ג'רוזלם".

לקריאה נוספת

קרול ג'יי קלובר, גברים, נשים ומסורים חשמליים: מגדר בסרטי האימה המודרניים, עם עובד, 2023.^[3]
מתי שמואלוף, צמרמורת-דם-פוליטיקה-ומפלצות/ צמרמורת, דם, פוליטיקה ומפלצות: על היעדר סרטי אֵימה בקולנוע הישראלי, המבוקש מס' 2, 4 באוקטובר 2008
- Ido Rosen. "National Fears in Israeli Horror Films." Jewish Film & New Media 8.1 (2020): 77–103