פתיחת התפריט הראשי
קטע מתוך גיליון העיתון "פלסטין", 9 באוגוסט 1936
מערכת העיתון "פלסטין", 1913. במרכז השורה הקדמית: המייסדים עיסה אל-עיסה ודודנו יוסף אל-עיסה (אנ').

"פַלַסְטִין" (בערבית: فلسطين) היה עיתון יומי בשפה הערבית שיצא בין השנים 19111948 בארץ ישראל (בערבית: "פַלַסְטִין").

העיתון נוסד בשנת 1911 ביפו על ידי עיסה אל-עיסה (אנ') ומשפחתו, נוצרים יוונים-אורתודוקסים.[1] שני האחים המייסדים אל-עיסה, יוסף ועיסה דאוד, היו ממנהיגי "א-נהדה אל-אורתודוקסיה" ועיתונם הרבה לעסוק בענייני הפטריארכיה האורתודוקסית של ירושלים. בשנים הראשונות הרבה העיתון להשתמש במנוח "פלסטין", אולם לא תמיד באותה משמעות: לעיתים כטריטוריה זהה לסנג'ק של ירושלים ולעיתים לארץ ישראל כולה או מרביתה. וזאת כאשר המונח "סוריה" חל על הוילאייט של דמשק או של ביירות, אך לא על ארץ ישראל.[2]

העיתון ניהל מסע הסברה נגד הציונות. ביולי 1913 קרא להקים "חברה פטריוטית (וטניה) פלסטינית", שתורכב מעשירי שכם, ירושלים, יפו, חיפה ועזה, ותעסוק ברכישת קרקעות מדינה (אדמות אל-מדורה) לפני שיעשו זאת הציונים.[2] עם זאת, בשנים 1912–1913 היה העיתון כותב מדי פעם בהערכה על ההישגים הציוניים: על תחיית הלשון העברית ועל ההישגים החקלאיים של המושבות היהודיות, כפי שהוצגו בתערוכה חקלאית שנערכה ברחובות. כאשר נודע בארץ ישראל על עלילת בייליס, דחה העיתון באוקטובר 1913 חד-משמעית את האפשרות שעלילת הדם אמיתית. אך מספר ימים לאחר מכן, פרסם שיר בעל נימה אנטישמית: "כיצד נירגע כאשר העלוב שבעמי העולם והשפלה שבאומות מתחרה בנו בארצנו. יהודים אשר אין הם גאים, אך הם עם אשר כל הממון בידו".[3]

ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הופסקה הוצאתו על ידי השלטון העות'מאני אך הוא חידש את הופעתו ב-1921.[1] העיתון הופיע פעמיים-שלוש בשבוע, אך בשנת 1929 הפך לעיתון הערבי היומי הראשון שיצא בארץ ישראל.[4] הוא יצא לאור באופן עקבי מדי יום, פרט ליום ב'. בשנת 1930 רכש את השליטה בעיתון הבנקאי אחמד חילמי עבד אל-באקי.

אף שבעליו, עיסה אל-עיסה ואחיו, דאוד אל-עיסה, וכן עורכו הראשי ומחבר מאמריו הראשיים יוסף חנא היו נוצרים אורתודוקסיים, השתדל העיתון להצטייר כעיתון פאן-ערבי לאומי ולא כעיתון נוצרי. כך למשל, ציין בהרחבה חגים מוסלמיים והדגיש את מרכזיותם בעולם הערבי. ואולם למרות זאת הוא נתפס באוכלוסייה כעיתון נוצרי. מאמרי המערכת שלו הצטיינו בחריפות רבה, במיוחד בנימה אנטי-יהודית.[5] העיתון לא צידד באחד מן הזרמים או המפלגות הערביות. הוא גם הציג קו של הידברות עם היהודים, דבר שהביא להתקפות עליו מצד גורמים ערביים.[6] אופי העיתון היה "צהוב" למדי ובעל מגמה מסחרית להגדלת התפוצה, כותרותיו נוסחו ועוצבו בשפה צעקנית, הוא רדף אחר "סקופים" ולעיתים פרסם ידיעות לא בדוקות ולא מאושרות. העיתון היה פופולרי בקרב הצעירים העירוניים, שנהנו מחידושיו, ונחשב לבלתי מכובד בקרב הציבור המוסלמי המבוגר והכפריים.[5]

בין יתר הכותבים, פרסם בעיתון מאמרים בערבית חיים מרגליות קלווריסקי. באחד ממאמריו כתב שאת הסכסוך ניתן לדמות ל"משפט שלמה", בו התינוק היא הארץ והאם האמיתית היא זו הדואגת כי הארץ תשאר שלמה בהסכם בין שתי האומות ולא זו המטיפה לחלוקת הארץ. העורך הוסיף בשולי המאמר שהאם האמיתית היחידה היא האם הערבייה[7].

ב-16 בספטמבר 1936 פרסם העיתון את הקריאה הפומבית הראשונה להפסיק את השביתה הכללית במרד הערבי הגדול.[8]

לדברי יעקב שמעוני, לאורך שנות קיומו, שירת העיתון בעלים שונים והחליף את נטייתו מספר פעמים – "לאותו צד שנראה לו חזק אותה שעה" או לצד שהצליח "לרכוש את תמיכתו באמצעים שונים". בתחילת שנות ה-20 שימש בטאון לחוגי הוועד הפועל הערבי, אולם בשנים 1927–1928 עבר לשרת את האופוזיציה של משפחת נשאשיבי כאשר עלה כוחה בבחירות לעיריות. בימי מאורעות תרפ"ט (1929) היה שופרם של הקיצונים השולטים. בתחילת שנות ה-30 עבר שוב למחנה נשאשיבי, אולם בזמן המרד הערבי הגדול (1936–1939), אף שבעליו נאלץ לברוח מהארץ, ביטא את דבריהם של ראשי הכנופיות. בזמן מלחמת העולם השנייה פרסם את מה שהטילו עליו השלטונות. החל משנת 1942–1943 שירת את חוגי מפלגת אל-איסתקלאל ו"בנק האומה", תמך בנסיונותיהם לתפוס את המנהיגות הלאומית, ושימש במה להתקפות "הנוער הבלתי מפלגתי" על המפלגות הוותיקות. עם התחזקות החוגים של משפחת חוסייני, ביטא גם את עמדתם. בספטמבר 1945 נכתב בעיתון "אל-וחדה": "העתון 'פלסטין' היה והנו נטול קו מדיני קבוע, בכל המסיבות אינו משרת אלא את האינטרסים החמריים של בעליו".[9]

במהלך תקופת קיומו, הוציא העיתון מספר פעמים תוספות בשפה האנגלית.[10]

נכון ל-1947 עמדה תפוצת העיתון על 3,000–4,000 עותקים בימי חול וכ-5,000–6,000 בשבת (ביום זה לא הופיע מתחרהו העיקרי, "א-דיפאע").[5]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עתונות, עמ' 404, 409.
  2. ^ 2.0 2.1 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 6–7.
  3. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 21.
  4. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עתונות, עמ' 405.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עתונות, עמ' 410.
  6. ^ "פלשתין" נאשם בנטיה לשלום, דבר, 3 בדצמבר 1930
  7. ^ משה חננאל, הירושלמים, עמוד 327
  8. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, עמ' 253.
  9. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עתונות, עמ' 407.
  10. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עתונות, עמ' 411.
  ערך זה הוא קצרמר בנושא תקשורת. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.