פלסטין (עיתון)

פַלַסְטִיןערבית: فلسطين) היה עיתון בשפה הערבית שהיה לאחד המשפיעים ביותר בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. העיתון נוסד ב-15 בינואר 1911 ביפו, על ידי עיסא אל-עיסא, אליו הצטרף בן דודו יוסף אל-עיסא, שניהם היו ערבים נוצרים, מתנגדי הציונות והממשל הבריטי. פלסטין החל את דרכו כשבועון, אך במהרה החל לצאת פעמיים בשבוע עד לסגירתו על ידי השלטונות העות'מאניים בנובמבר 1914. הפצת פלסטין חודשה בשנת 1921 ומספטמבר 1929 הפך לעיתון יומי. העיתון ביקר בחריפות את השלטונות ואת התנועה הציונית, בה ראה איום על האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל.

פלסטין
فلسطين
תדירות יומון (מאז ספטמבר 1929)
סוגה חדשות
פורמט ברודשיט
מו"ל דאוד אל-עיסא
מייסד עיסא אל-עיסא
עורך ראשי יוסף אל-עיסא
עלי מנצור
רג'א אל-עיסא
תאריכי הופעה 15 בינואר 19118 בפברואר 1967 (56 שנים)
שפה ערבית
מערכת יפו (19111948)
ירושלים המזרחית (1948–1967)
תפוצה 3,000 (1929)
מדינה האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית סנג'ק ירושלים
המנדט הבריטיהמנדט הבריטי פלשתינה (א"י)
ירדןירדן יהודה ושומרון תחת שלטון ירדן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שער העיתון פלסטין מתאריך 6 במאי 1936 בדיווח על אירועים מן המרד הערבי הגדול
קטע מתוך גיליון העיתון "פלסטין", 9 באוגוסט 1936
מערכת העיתון "פלסטין", 1913. במרכז השורה הקדמית: המייסדים עיסא אל-עיסא ודודנו יוסף אל-עיסא (אנ').

בשנת 1948 בעקבות הלחימה ביפו הועברו משרדי העיתון לירושלים המזרחית שהייתה בשליטת ירדן. העיתון המשיך לצאת עד שנת 1967, אז מוזג עם עיתון פלסטיני אחר בשם אל-מנאר, לעיתון אחד בשם א-דוסתור היוצא לאור עד היום בעמאן בירת ירדן.[1]

היסטוריה עריכה

שנים ראשונות עריכה

העיתון נוסד בשנת 1911 ביפו על ידי עיסא אל-עיסא (אנ') ומשפחתו, נוצרים יוונים-אורתודוקסים.[2] פלסטין נוסד כשבועון, אך במהרה החל לצאת פעמיים בשבוע עד לסגירתו על ידי השלטונות העות'מאניים בנובמבר 1914, בעקבות הצטרפות האימפריה העותמנית למלחמת העולם הראשונה.[2] תפוצתו הוערכה בשנת 1914 בין 800–1000 עותקים.[3]

שני האחים המייסדים אל-עיסא, יוסף ועיסא דאוד, היו ממנהיגי "א-נהדה אל-אורתודוקסיה" ועיתונם הרבה לעסוק בענייני הפטריארכיה האורתודוקסית של ירושלים ונאבק נגד ההגמוניה היוונית על הכנסייה האורתודוקסית בירושלים.

בשנים הראשונות הרבה העיתון להשתמש במונח "פלסטין", אולם לא תמיד באותה משמעות: לעיתים כטריטוריה זהה לסנג'ק ירושלים, ולעיתים לארץ ישראל כולה או מרביתה. וזאת כאשר המונח "סוריה" חל על הוילאייט של דמשק או של ביירות, אך לא על ארץ ישראל.[4][5]

העיתון ניהל מסע הסברה נגד הציונות.[3] ביולי 1913 קרא להקים "חברה פטריוטית (וטניה) פלסטינית", שתורכב מעשירי שכם, ירושלים, יפו, חיפה ועזה, ותעסוק ברכישת קרקעות מדינה (אדמות אל-מדורה) לפני שיעשו זאת הציונים.[4] עם זאת, בשנים 1912–1913 היה העיתון כותב מדי פעם בהערכה על ההישגים הציוניים: על תחיית הלשון העברית ועל ההישגים החקלאיים של המושבות היהודיות, כפי שהוצגו בתערוכה חקלאית שנערכה ברחובות. כאשר נודע בארץ ישראל על עלילת בייליס, דחה העיתון באוקטובר 1913 חד-משמעית את האפשרות שעלילת הדם אמיתית. אך מספר ימים לאחר מכן, פרסם שיר בעל נימה אנטישמית: "כיצד נירגע כאשר העלוב שבעמי העולם והשפלה שבאומות מתחרה בנו בארצנו. יהודים אשר אין הם גאים, אך הם עם אשר כל הממון בידו".[6]

בימי השלטון הבריטי עריכה

העיתון חידש את הופעתו ב-1921.[2] בעריכתו של עיסא אל-עיסא[7] והופיע שלוש פעמים בשבוע. בשנת 1929 הפך פלסטין לעיתון הערבי היומי הראשון שיצא בארץ ישראל.[8] הוא יצא לאור באופן עקבי מדי יום, פרט ליום ב'.[9] בשנים 1929–1931 עמדה תפוצת העיתון על 2,500–3,000 עותקים[10] והוא היה העיתון הערבי הבולט בארץ ישראל, עם תפוצה כמעט כפולה ממתחריו הנפוצים ביותר. פלסטין היה לסימן היכר מובהק של החיים הציבוריים הפלסטיניים עד 1948, עת סיום המנדט. עם זאת, מעמדו של פלסטין עורער על ידי העיתון א-דיפאע מיפו שהוקם בשנת 1934 ותוך זמן קצר יחסית הגיע לתפוצה נרחבת יותר משל עיתון פלסטין הוותיק. התחרות בין שני עיתונים אלה תרמה לשיפור איכות העיתונים והעבודה העיתונאית, וגם הרחיבה את תפוצתם.

פלסטין המשיך להיות בבעלות משפחת אל-עיסא לכל אורך ימי המנדט הבריטי[11] ונחשב לעיתון נוצרי. משנת 1933 עורכו הראשי ומחבר מאמריו הראשיים היה יוסף חנא[12][13] שהיה גם הוא נוצרי אורתודוקסי.

העיתון, ביחד עם עיתונים אחרים, הושבת מספר פעמים על ידי השלטונות העות'מאנים והבריטים, במטרה להפחית הפרות סדר ואלימות כשאירעה הסלמה היחסים בין הערבים ליהודים או בין הערבים למשטר. בין השאר הוא נסגר למשך מספר חודשים בסוף 1930[14] ולתקופה קצרה ביולי 1946.[15]

נכון ל-1947 עמדה תפוצת העיתון על 3,000–4,000 עותקים בימי חול וכ-5,000–6,000 בשבת (ביום זה לא הופיע מתחרהו העיקרי, "א-דיפאע").[9]

קו מערכתי עריכה

בתחילת שנות ה-20 הוא נחשב לביטאון של חוגי הוועד הפועל הערבי. בשנים 1927–1928 עבר פלסטין לשרת את האופוזיציה של משפחת נשאשיבי כאשר עלה כוחה בבחירות לעיריות.[16] בימי מאורעות תרפ"ט (1929) היה פלסטין שופרם של הקיצונים השולטים.[16]

בתחילת שנות ה-30 עבר העיתון שוב למחנה נשאשיבי,[16][17] וביקר בחריפות את המופתי.[18]

בשנות ה-30 היה העיתון עוין מאוד לאיטליה הפשיסטית וראה בה מדינה אימפריאליסטית, בייחוד לנוכח כיבוש אתיופיה ב-1935–1936, וזאת בעוד שהעיתון רכש אהדה לאדולף היטלר, ובכך ניצב בפני סתירה, מכיוון שהדגיש כי רדיפותיו את היהודים הביאו להגירתם לארץ ישראל.[19]

ב-16 בספטמבר 1936 פרסם העיתון את הקריאה הפומבית הראשונה להפסיק את השביתה הכללית במרד הערבי הגדול.[20] אולם בזמן המרד הערבי הגדול (1936–1939), בעליו של פלסטין ברח מהארץ מפחד הכנופיות, והעיתון ביטא את דבריהם של ראשי הכנופיות. בזמן מלחמת העולם השנייה פרסם את מה שהטילו עליו השלטונות. החל משנת 1942–1943 שירת את חוגי מפלגת אל-איסתקלאל ו"בנק האומה", תמך בנסיונותיהם לתפוס את המנהיגות הלאומית, ושימש במה להתקפות "הנוער הבלתי מפלגתי" על המפלגות הוותיקות. עם התחזקות החוגים של משפחת חוסייני, ביטא גם את עמדתם. בספטמבר 1945 נכתב בעיתון "אל-וחדה": "העיתון 'פלסטין' היה והוא נטול קו מדיני קבוע, בכל המסיבות אינו משרת אלא את האינטרסים החמריים של בעליו".[16] העיתון השתדל להצטייר כעיתון פאן-ערבי לאומי ולא כעיתון נוצרי. כך למשל, ציין בהרחבה חגים מוסלמיים והדגיש את מרכזיותם בעולם הערבי. בנוסף, האשימו בעיתון את היהודים בנסיון לסכסך בין המוסלמים לנוצרים.[13] ואולם למרות זאת הוא נתפס באוכלוסייה כעיתון נוצרי. מאמרי המערכת שלו הצטיינו בחריפות רבה, במיוחד בנימה אנטי-יהודית.[9] העיתון לא צידד באחד מן הזרמים או המפלגות הערביות. הוא גם הציג קו של הידברות עם היהודים, דבר שהביא להתקפות עליו מצד גורמים ערביים.[21] אופי העיתון היה "צהוב" למדי ובעל מגמה מסחרית להגדלת התפוצה, כותרותיו נוסחו ועוצבו בשפה צעקנית, הוא רדף אחר "סקופים" ולעיתים פרסם ידיעות לא בדוקות ולא מאושרות. העיתון היה פופולרי בקרב הצעירים העירוניים, שנהנו מחידושיו, ונחשב לבלתי מכובד בקרב הציבור המוסלמי המבוגר והכפריים.[9]

לדברי יעקב שמעוני, לאורך שנות קיומו, שירת העיתון בעלים שונים והחליף את נטייתו מספר פעמים – "לאותו צד שנראה לו חזק אותה שעה" או לצד שהצליח "לרכוש את תמיכתו באמצעים שונים".[16]

בין יתר הכותבים, פרסם בעיתון מאמרים בערבית חיים מרגליות קלווריסקי. באחד ממאמריו כתב שאת הסכסוך ניתן לדמות ל"משפט שלמה", בו התינוק היא הארץ והאם האמיתית היא זו הדואגת כי הארץ תישאר שלמה בהסכם בין שתי האומות ולא זו המטיפה לחלוקת הארץ. העורך הוסיף בשולי המאמר שהאם האמיתית היחידה היא האם הערבייה.[22]

במהלך תקופת קיומו, הוציא העיתון מספר פעמים תוספות בשפה האנגלית.[23]

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא פלסטין בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ העיתון "פלסטין", באתר הספרייה הלאומית
  2. ^ 1 2 3 שמעוני, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עיתונות, עמ' 404, 409.
  3. ^ 1 2 העתונות הערבית, השילוח, 1 בנובמבר 1914
  4. ^ 1 2 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 6–7.
  5. ^ לדעת ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, עמ' 85, הערה 12, הגיליונות שיצאו בשנים הראשונות מלמדים שהכוונה בשם העיתון "פלסטין" היא ככל הנראה ל"אזור יפו ובנותיה ולא הארץ כולה".
  6. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 21.
  7. ^ עורך הפלשתין בעמאן, הארץ, 22 בינואר 1924
    ועידת העיתונאים הערבים, דבר, 29 בדצמבר 1925
    על חורבות הועד הסורי הפלשתינאי, דבר, 2 בנובמבר 1927
    עורך פלשתין זכאי, דבר, 12 במרץ 1931
  8. ^ שמעוני, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עיתונות, עמ' 405.
  9. ^ 1 2 3 4 שמעוני, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עיתונות, עמ' 410.
  10. ^ יובל ארנון אוחנה, עמ' 200, בתוך: חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות עולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 404.
  11. ^ איך הורכבה המשלחת הערבית, דבר, 23 בינואר 1930
    14 המשפחות הערביות החולשות על נג'דה, המשקיף, 31 בדצמבר 1946
  12. ^ אזהרת הממשלה לעתונות, דבר, 11 באוקטובר 1933
  13. ^ 1 2 "פלשתין" מתמם ומנאץ, דבר, 29 בספטמבר 1937
  14. ^ פלשתין על ביקורו של פון ויזל, דבר, 24 בנובמבר 1930
  15. ^ העיתון אלחוריה, דבר, 14 ביולי 1946
  16. ^ 1 2 3 4 5 שמעוני, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עיתונות, עמ' 407.
  17. ^ מגלגוליה של העתונות הערבית, הירדן, 13 בפברואר 1935
  18. ^ גם אלה סודות, דואר היום, 8 בינואר 1935
  19. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ד, יחידה 10, עמ' 286.
  20. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, עמ' 253.
  21. ^ "פלשתין" נאשם בנטיה לשלום, דבר, 3 בדצמבר 1930
  22. ^ משה חננאל, הירושלמים, עמוד 327
  23. ^ שמעוני, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עיתונות, עמ' 411.