פלסטין (עיתון)

פַלַסְטִיןערבית: فلسطين) היה עיתון בשפה הערבית שהיה לאחד המשפיעים ביותר בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. העיתון נוסד ב-15 בינואר 1911 ביפו, תחילה כשבועון, אך במהרה החל לצאת פעמיים בשבוע עד לסגירתו על ידי השלטונות העות'מאניים בנובמבר 1914. הפצת העיתון חודשה בשנת 1921 ועם חידושו, הופיע שלוש פעמים בשבוע, ומספטמבר 1929 הפך לעיתון יומי.

Internet-news-reader.svg פלסטין
فلسطين
Falastin newspaper's masthead.png
לוגו העיתון
תדירות יומון (מאז ספטמבר 1929)
סוגה חדשות
פורמט ברודשיט
מו"ל דאוד אל-עיסא
מייסד עיסא אל-עיסא
עורך יוסף אל-עיסא
עלי מנצור
רג'א אל-עיסא
תאריך ייסוד 15 בינואר 1911
תאריך סגירה 8 בפברואר 1967
שפה ערבית
מערכת יפו (19111948)
ירושלים המזרחית (1948–1967)
תפוצה 3,000 (1929)
מדינה האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית סנג'ק ירושלים
המנדט הבריטיהמנדט הבריטי פלשתינה (א"י)
ירדןירדן יהודה ושומרון תחת שלטון ירדן
שער העיתון פלסטין מתאריך 6 במאי 1936 בדיווח על אירועים מן המרד הערבי הגדול
קטע מתוך גיליון העיתון "פלסטין", 9 באוגוסט 1936
מערכת העיתון "פלסטין", 1913. במרכז השורה הקדמית: המייסדים עיסא אל-עיסא ודודנו יוסף אל-עיסא (אנ').

כעיתון הבולט בארץ ישראל, אומדן תפוצתו היה כ-3,000 בשנת 1929 - השנה בה הפך ליומון. אף כי זהו נתון צנוע, הוא היה כמעט כפול מזה של העיתון המתחרה הקרוב ביותר. עם זאת, מעמדו של פלסטין עורער על ידי העיתון א-דיפאע מיפו שהוקם בשנת 1934 ותוך זמן קצר יחסית הגיע לתפוצה נרחבת יותר משל עיתון פלסטין הוותיק. התחרות בין שני עיתונים אלה תרמה לשיפור איכות העיתונים והעבודה העיתונאית, וגם הרחיבה את תפוצתם, והייתה סימן היכר מובהק של החיים הציבוריים הפלסטיניים עד 1948, עת סיום המנדט.

העיתון פלסטין הוקם על ידי עיסא אל-עיסא, אליו הצטרף בן דודו יוסף אל-עיסא, שניהם היו ערבים נוצרים, מתנגדי הציונות והממשל הבריטי. העיתון התמקד בתחילה במאבק הערבי נוצרי נגד ההגמוניה היוונית על הכנסייה האורתודוקסית בירושלים. העיתון ביקר בחריפות את השלטונות ואת התנועה הציונית, בה ראה כאיום על האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל. העיתון, ביחד עם עיתונים אחרים, הושבת מספר פעמים על ידי השלטונות העות'מאנים והבריטים, במטרה להפחית הפרות סדר ואלימות כשאירעה הסלמה היחסים בין הערבים ליהודים או בין הערבים למשטר.

בשנת 1948 בעקבות הלחימה ביפו הועברו משרדי העיתון לירושלים המזרחית שהייתה בשליטת ירדן. העיתון המשיך להתפרסם עד שנת 1967, אז מוזג עם עיתון פלסטיני אחר בשם אל-מנאר, לעיתון אחד בשם א-דוסתור היוצא לאור עד היום בעמאן בירת ירדן.[1]

היסטוריהעריכה

העיתון נוסד בשנת 1911 ביפו על ידי עיסא אל-עיסא (אנ') ומשפחתו, נוצרים יוונים-אורתודוקסים.[2] שני האחים המייסדים אל-עיסא, יוסף ועיסא דאוד, היו ממנהיגי "א-נהדה אל-אורתודוקסיה" ועיתונם הרבה לעסוק בענייני הפטריארכיה האורתודוקסית של ירושלים. בשנים הראשונות הרבה העיתון להשתמש במנוח "פלסטין", אולם לא תמיד באותה משמעות: לעיתים כטריטוריה זהה לסנג'ק ירושלים, ולעיתים לארץ ישראל כולה או מרביתה. וזאת כאשר המונח "סוריה" חל על הוילאייט של דמשק או של ביירות, אך לא על ארץ ישראל.[3]

העיתון ניהל מסע הסברה נגד הציונות. ביולי 1913 קרא להקים "חברה פטריוטית (וטניה) פלסטינית", שתורכב מעשירי שכם, ירושלים, יפו, חיפה ועזה, ותעסוק ברכישת קרקעות מדינה (אדמות אל-מדורה) לפני שיעשו זאת הציונים.[3] עם זאת, בשנים 1912–1913 היה העיתון כותב מדי פעם בהערכה על ההישגים הציוניים: על תחיית הלשון העברית ועל ההישגים החקלאיים של המושבות היהודיות, כפי שהוצגו בתערוכה חקלאית שנערכה ברחובות. כאשר נודע בארץ ישראל על עלילת בייליס, דחה העיתון באוקטובר 1913 חד-משמעית את האפשרות שעלילת הדם אמיתית. אך מספר ימים לאחר מכן, פרסם שיר בעל נימה אנטישמית: "כיצד נירגע כאשר העלוב שבעמי העולם והשפלה שבאומות מתחרה בנו בארצנו. יהודים אשר אין הם גאים, אך הם עם אשר כל הממון בידו".[4]

ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הופסקה הוצאתו על ידי השלטון העות'מאני אך הוא חידש את הופעתו ב-1921.[2] העיתון הופיע פעמיים-שלוש בשבוע, אך בשנת 1929 הפך לעיתון הערבי היומי הראשון שיצא בארץ ישראל.[5] הוא יצא לאור באופן עקבי מדי יום, פרט ליום ב'. בשנת 1930 רכש את השליטה בעיתון הבנקאי אחמד חילמי עבד אל-באקי.

אף שבעליו, עיסא אל-עיסא ואחיו, דאוד אל-עיסא, וכן עורכו הראשי ומחבר מאמריו הראשיים יוסף חנא היו נוצרים אורתודוקסיים, השתדל העיתון להצטייר כעיתון פאן-ערבי לאומי ולא כעיתון נוצרי. כך למשל, ציין בהרחבה חגים מוסלמיים והדגיש את מרכזיותם בעולם הערבי. ואולם למרות זאת הוא נתפס באוכלוסייה כעיתון נוצרי. מאמרי המערכת שלו הצטיינו בחריפות רבה, במיוחד בנימה אנטי-יהודית.[6] העיתון לא צידד באחד מן הזרמים או המפלגות הערביות. הוא גם הציג קו של הידברות עם היהודים, דבר שהביא להתקפות עליו מצד גורמים ערביים.[7] אופי העיתון היה "צהוב" למדי ובעל מגמה מסחרית להגדלת התפוצה, כותרותיו נוסחו ועוצבו בשפה צעקנית, הוא רדף אחר "סקופים" ולעיתים פרסם ידיעות לא בדוקות ולא מאושרות. העיתון היה פופולרי בקרב הצעירים העירוניים, שנהנו מחידושיו, ונחשב לבלתי מכובד בקרב הציבור המוסלמי המבוגר והכפריים.[6]

בין יתר הכותבים, פרסם בעיתון מאמרים בערבית חיים מרגליות קלווריסקי. באחד ממאמריו כתב שאת הסכסוך ניתן לדמות ל"משפט שלמה", בו התינוק היא הארץ והאם האמיתית היא זו הדואגת כי הארץ תשאר שלמה בהסכם בין שתי האומות ולא זו המטיפה לחלוקת הארץ. העורך הוסיף בשולי המאמר שהאם האמיתית היחידה היא האם הערבייה.[8]

ב-16 בספטמבר 1936 פרסם העיתון את הקריאה הפומבית הראשונה להפסיק את השביתה הכללית במרד הערבי הגדול.[9]

לדברי יעקב שמעוני, לאורך שנות קיומו, שירת העיתון בעלים שונים והחליף את נטייתו מספר פעמים – "לאותו צד שנראה לו חזק אותה שעה" או לצד שהצליח "לרכוש את תמיכתו באמצעים שונים". בתחילת שנות ה-20 שימש בטאון לחוגי הוועד הפועל הערבי, אולם בשנים 1927–1928 עבר לשרת את האופוזיציה של משפחת נשאשיבי כאשר עלה כוחה בבחירות לעיריות. בימי מאורעות תרפ"ט (1929) היה שופרם של הקיצונים השולטים. בתחילת שנות ה-30 עבר שוב למחנה נשאשיבי, אולם בזמן המרד הערבי הגדול (1936–1939), אף שבעליו נאלץ לברוח מהארץ, ביטא את דבריהם של ראשי הכנופיות. בזמן מלחמת העולם השנייה פרסם את מה שהטילו עליו השלטונות. החל משנת 1942–1943 שירת את חוגי מפלגת אל-איסתקלאל ו"בנק האומה", תמך בנסיונותיהם לתפוס את המנהיגות הלאומית, ושימש במה להתקפות "הנוער הבלתי מפלגתי" על המפלגות הוותיקות. עם התחזקות החוגים של משפחת חוסייני, ביטא גם את עמדתם. בספטמבר 1945 נכתב בעיתון "אל-וחדה": "העיתון 'פלסטין' היה והנו נטול קו מדיני קבוע, בכל המסיבות אינו משרת אלא את האינטרסים החמריים של בעליו".[10]

במהלך תקופת קיומו, הוציא העיתון מספר פעמים תוספות בשפה האנגלית.[11]

נכון ל-1947 עמדה תפוצת העיתון על 3,000–4,000 עותקים בימי חול וכ-5,000–6,000 בשבת (ביום זה לא הופיע מתחרהו העיקרי, "א-דיפאע").[6]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פלסטין בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ העיתון "פלסטין", באתר הספרייה הלאומית
  2. ^ 1 2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עתונות, עמ' 404, 409.
  3. ^ 1 2 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 6–7.
  4. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 21.
  5. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עתונות, עמ' 405.
  6. ^ 1 2 3 יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עתונות, עמ' 410.
  7. ^ "פלשתין" נאשם בנטיה לשלום, דבר, 3 בדצמבר 1930
  8. ^ משה חננאל, הירושלמים, עמוד 327
  9. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, עמ' 253.
  10. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עתונות, עמ' 407.
  11. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עתונות, עמ' 411.