משפחת חוסייני
משפחת חוסייני היא משפחה ערבית-פלסטינית ותיקה, מן המבוססות והמכובדות במשפחות הערביות בירושלים. בני חוסייני כיהנו לאורך דורות בתפקידי הנהגה פוליטיים ודתיים בחיים הציבוריים הפלסטינים, ונודעו על פי רוב בעמדותיהם המיליטנטיות בלאומיות הפלסטינית ואנטי-ציונות.
היסטוריה
עריכהעל פי המסורת של משפחת חוסייני, ייחוסה (ומקור שמה) נובע מחוסיין בן עלי, בנו של עלי בן אבי טאלב ונכדו של הנביא מוחמד.[1] לירושלים הגיעו החוסיינים ככל הנראה במאה ה-13[2], יחד עם כוחותיו של צלאח א-דין שכבשו את ארץ ישראל מידי הצלבנים. הם נזכרים בכרוניקה הירושלמית כמי שחכרו אז את אדמות כפר שרפאת, שנשאר אחד ממרכזיהם הראשיים גם במאה ה-20. על פי מסורת אחרת, התיישבה המשפחה באזור ירושלים רק במאה ה-16, בכפר דיר סודאן, שעל שמו נקראו אחר כך "אל-אסווד", ורק בתחילת המאה ה-19 שינתה המשפחה את שמה ל"חוסייני".[1]
התקופה העות'מאנית
עריכה
קרנה של משפחת חוסייני בירושלים עלתה בתקופה העות'מאנית. בתחילת המאה ה-17 כיהן עבד אל-קאדר בן כרים א-דין אל-ופאי אל-חוסייני כמופתי של ירושלים. הוא נותר ככל הנראה ללא בנים, ולכן ניטלה המשרה ממשפחתו. אף על פי כן, בתו, דניא, נישאה לבנו של יחיא שרף א-דין, אימאם מסגד אל-אקצא, ובזכות מעמדה זה, נשמר הייחוס השריפי והתואר "אל-חוסייני" לצאצאיה. באותה תקופה נתמנו בני ענף אחר של המשפחה לתפקיד "נקיב אל-אשראף" בירושלים והחזיקו בו עד תחילת המאה ה-18.[3] הנקיב אל-אשראף היה המנהיג והדובר של צאצאי משפחת הנביא. הוא לא היה חייב להיות איש דת מלומד, והיו בידיו סמכויות רבות ועמדת השפעה רחבה מאוד. הנקיב אל-אשראף בירושלים היה בעל מעמד מיוחד, מאחר שגם בתחום זה לירושלים היה מעמד בכורה על שאר ערי הארץ: תחום אחריותו השתרע מג'נין ועד עזה והוא היה המחליט על מינויים של הנוקבא אל-אשראף המקומיים.[4] המופתי של ירושלים וה"נקיב אל-אשראף" של ירושלים היו שתי המשרות הגבוהות ביותר במנהל העות'מאני המקומי שבני המקום יכלו להגיע אליהן, משום שירושלים הייתה כפופה לשלטון עות'מאני ישיר, ולכן סביר להניח שלא הותר למשפחה אחת להחזיק בשתיהן. בתחילת המאה ה-18 נותרו גם צאצאי עבד אל-קאדר אל-ופאי ללא בנים. הבת, נעמה, נישאה לבן משפחת אל-עסלי, והתואר "אל-חוסייני" עבר לצאצאיה באמצעות בתם, נסב. זו נישאה לבן אותה משפחת שיח'ים שדניא נישאה לתוכה ובנה המשיך לשאת את התואר הזה. במאה ה-18 ניטל תפקיד נקיב אל-אשראף מידי משפחת חוסייני ונמסר למשפחת אל-עלמי.[3]
האיש שבנה את עוצמת המשפחה היה עבד אל-לטיף אבן עבדאללה אל-חוסייני (עבד אל-לטיף השני, 1694–1774). בשנת 1745 הוא מונה על ידי "נקיב אל-אשראף" (ראש מעמד השריפים) של איסטנבול למשרת "נקיב אל-אשראף" בירושלים, ובמקביל שימש כ"שייח' אל-חרם אל-קודסי". לאחר מותו של עבד אל-לטיף, היו משרות הדת החשובות בידי בניו. ב-1789 נתמנה בנו, חג' חסן אל-חוסייני, למופתי של ירושלים – תפקיד שנשא יוקרה רבה בשל חשיבותה ומרכזיותה של ירושלים באסלאם (המופתי החנפי הוא החשוב מבין המופתים של ארבע האסכולות[4]). כשנפטר חסן ב-1809, היו ילדיו עדיין קטנים, ולכן עברה משרת המופתי לטאהר (הראשון), בנו של עבד אל-צמד (השני), בנו של עבד אל-לטיף (השני).[5] במחצית הראשונה של המאה ה-19, מילא את תפקיד הנקיב אל-אשראף עומר אל-חוסייני, שעסק בפעילות ענפה והשפיע מאוד על הפוליטיקה, החברה והכלכלה של ירושלים וסביבתה.[4] בשל מעורבותם במרד הפלאחים ב-1834 נגד אבראהים פאשא, הוגלו טאהר ועומר על ידי מוחמד עלי לקהיר, שם נשארו עד לנסיגת אבראהים פאשא מסוריה. הגלייתם גרמה לירידה במעמד המשפחה בירושלים ולעליית כוחן של משפחות אל-ח'אלדי, אל-עלמי וג'אראללה, שקיבלו את המשרות החשובות.[5]
השלטונות העות'מאניים יצרו שכבת אליטה מקומית שהורכבה ממשפחות מקומיות, ובצד החוסיינים כללה את משפחות נשאשיבי, נוסייבה, ח'אלידי, דג'אני ואחרות. בניית שכבת אצולה כזו מקרב הבורגנות המקומית, שבניה כיהנו בתפקידי מושלי מחוזות, ראשי ערים, שופטים, מחנכים, בעלי קרקעות ומעסיקים, הייתה שיטה מקובלת בממשל העות'מאני, ושימשה את השלטונות כאמצעי שליטה ותקשורת בין השלטון המרכזי באיסטנבול לבין האוכלוסייה המקומית.
ב-1856 נפטר המופתי מוחמד פצ'ל ג'אראללה, ובסיוע המושל העות'מאני והודות לקשרי חיתון בין משפחת חוסייני לבין משפחת ג'אראללה, הצליחו החוסיינים להחזיר לעצמם את משרת המופתי. מוסטפא אבן טאהר אל-חוסייני היה המופתי מאותה שנה ועד פטירתו בשנת 1893/4, אז עברה המשרה לבנו, טאהר (השני). ב-1908 נפטר טאהר, ואת התפקיד ירש בנו הבכור, כאמל אל-חוסייני.[5] במחצית המאה ה-19 הפך מחוז ירושלים למחוז הקשור ישירות לאיסטנבול. השינוי בחשיבות הבינלאומית של ירושלים ומחוזה בתקופה זו הביאו להגדלת חשיבותם של בעלי התפקידים בה.[6] משרת מופתי ירושלים העניקה למשפחה בסיס למעמד כלל-ארצי. המופתי היה הדמות המרכזית בחגיגות נבי מוסא, שהיו בעלות חשיבות בכל הארץ ולא רק בירושלים.[7]
החל מהקמת עיריית ירושלים ב-1863 לטשה משפחת חוסייני עין גם אל עמדת הכוח הפוליטית של ראש העיר, ובני חוסייני איישו את התפקיד בחלק ניכר מהקדנציות של יתרת התקופה העות'מאנית. בשנות ה-70 של המאה ה-19 החזיק במשרה סלים אל-חוסייני. לאחר מכן החזיק בה בנו, חוסיין סלים אל-חוסייני.[8] כמו כן, הייתה המשפחה ממונית על מקדשי "נבי מוסא" במדבר יהודה ואירוח עולי הרגל שהתקהלו שם מדי שנה בחגיגות נבי מוסא.[1] במקביל, צברה משפחת חוסייני רכוש רב, ולקראת סוף המאה ה-19 היו ברשותה עשרות אלפי דונמים של קרקעות ובכלל זה מטעים רבים באזור יריחו. המשפחה יצרה קשרי חיתון גם עם משפחות חשובות ומכובדות בסוריה ובלבנון.[1]
בשלהי התקופה העות'מאנית, עם גבור הצפיפות בין חומות ירושלים והאצת תהליך היציאה מן החומות, החלו בני חוסייני אמידים להתיישב באזור שמצפון לעיר העתיקה, בגדתו המערבית של ואדי אל-ג'וז בסמוך לדרך שכם (בואכה שייח' ג'ראח, שהוקמה בהמשך). באזור זה, שזכה לכינוי "שכונת החוסיינים", בנו בתי מידות מפוארים על אחוזות רחבות ידיים. בין הבולטים בבתים אלה המוכרים כיום הם ביתו של רבאח אל-חוסייני (שבשנת 1870 היה ראשון מבני המשפחה לצאת מחומות העיר) הידוע כיום כמלון "אמריקן קולוני", ביתו של איסמאעיל מוסא אל-חוסייני הידוע כיום כ"אוריינט האוס", ביתו של סלים אל-חוסייני שנודע אז כ"דאר חוסייני" וכיום כ"דאר א-טיפל אל-ערבי" (בית הילד הערבי) שנבנה ב-1882, וביתו של חג' אמין אל-חוסייני, שנבנה מאוחר יותר בשטח שנקרא "כרם המופתי" וידוע כיום כ"מלון שפרד". רבים מבתי הפאר בשכונה נמצאים עד היום בבעלות בני חוסייני וצאצאיהם.
בשנים 1908–1912 אחד משלושת צירי מחוז ירושלים בפרלמנט העות'מאני היה סעיד אל-חוסייני. ערב בחירתו, הבטיח להיאבק נגד קניות הקרקע של היהודים, אולם בשיחות עם גורמים יהודים טען שעמדתו האנטי-ציונית נובעת אך ורק מרצונו להיות פופולרי בדעת הקהל הערבי.[9] הוא המשיך לכהן בפרלמנט עד 1914.[10] במרץ-אפריל 1920 כיהן לזמן קצר כשר החוץ בממשלתו של עלי רדא אל-רכאבי, שהוקמה עם ההכרזה על הממלכה הערבית של סוריה.[11]
לדברי איתמר בן-אב"י, כמה מבני משפחת אל-חוסייני ביקרו בתקופת ילדותו בביתה של משפחת אליעזר בן-יהודה.[12]
בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובעת כיבוש ירושלים בידי הבריטים, עמד בראשות העיר חוסיין אל-חוסייני שהיה מוערך על הקהילות השונות בעיר, והוא זה שמסר את כניעת העיר לידי הכוחות הבריטים בראשות הגנרל אדמונד אלנבי.
תקופת המנדט הבריטי
עריכה
מתחילת הכיבוש הבריטי של ירושלים במלחמת העולם הראשונה, סייע המופתי כאמל אל-חוסייני לשלטונות הבריטיים ביצירת הקשרים עם האוכלוסייה והקל על הציבור המוסלמי את הסתגלותו לשלטון מעצמה נוצרית. הבריטים גמלו על כך וכינו אותו בתואר "המופתי הגדול", תואר שלא היה קיים לפני כן בארץ ישראל, וראו בו את "נציג האסלאם בפלשתינה".[13] בתקופת המנדט הבריטי נשמר מעמדה של המשפחה. הבריטים המשיכו את המסורת של קודמיהם העות'מאניים, של טיפוח משפחות חזקות מקומיות ושילובן בממשל ובמנהל המקומיים. מספרם של בני חוסייני בעיר באותה עת מנה מאות אחדות בחלוקה למספר ענפים, ויחד עם ענפי משפחה שנשאו שמות אחרים, מנו החוסיינים אלפים אחדים. בני חוסייני מילאו משרות בכירות במנגנון השלטוני והאדמיניסטרטיבי הבריטי. עם מותו של חוסיין אל-חוסייני, מינה השלטון הבריטי לראש עיריית ירושלים את אחיו הגדול, מוסא כאזם אל-חוסייני,[8] במרץ 1918. מוסא כאזם נחשב במשך שנים רבות ל"ראש המשפחה".[1]
ב-1918 הוקמו בירושלים שתי אגודות אנטי-ציוניות שדגלו ברעיון אחדות פלסטין עם סוריה: "המועדון הספרותי" ("אל-מונתדא אל-אדבי"), שהנהלתה הורכבה ברובה מבני משפחת נשאשיבי, ו"המועדון הערבי" ("א-נאדי אל-ערבי") הפרו-בריטי, שאמין אל-חוסייני היה נשיאו ומנהיגיו ופעיליו באו בעיקר מצעירי משפחת חוסייני המורחבת. הזהות במטרות בין שני הארגונים הביאה לשיתוף פעולה ביניהם באירועים הפוליטיים המרכזיים בשנת 1919 ותחילת 1920.[14] ב-1920 פרצה מחלוקת פנימית בין צמרת "המועדון הספרותי" לבין קבוצת חברים שהיו מקורבים לחוגי "המועדון הערבי". ארגון זה הורה לחבריו להצטרף למועדון הספרותי כדי להשתלט עליו, ובעקבות זאת הוא שותק ונוצר קרע בין הצמרת שלו לרבים מחבריו שתמכו ב"מועדון הערבי".[15]
באפריל 1920 פיטר מושל מחוז ירושלים, רונלד סטורס, את מוסא כאזם ממשרת ראש עיריית ירושלים, בשל נאומו הפוליטי המסית בפני חוגגי נבי מוסא. חגיגות אלה הסתיימו באותה שנה באירועי הדמים שנודעו ביישוב כמאורעות תר"פ. במקומו מונה ראע'ב נשאשיבי המתון.[15] לאחר מכן עמד מוסא כאזם בראש רוב הוועידות הערביות הלאומיות בשנות ה-20 ואף היה ראש הוועד הפועל הערבי. בתקופה זו, בה החלה לצמוח התנועה הלאומית הפלסטינית, גאתה היריבות המרה בין משפחת חוסייני למשפחת נשאשיבי, והתחרות בינן השתלטה על החיים הציבוריים הפלסטיניים. המשפחות נאבקו ביניהן על מינויים במועצה המוסלמית העליונה, בראשות ערים, וכן על ייסוד בנקים, אגודות מקצועיות ומיזמי פיתוח שונים. בעוד משפחת חוסייני ייצגה קו לאומני קיצוני ומיליטנטי, ייצגו הנשאשיבים קו לאומי מתון ונוח יותר לשלטונות הבריטיים. סביר להניח שמשרתו של מוסא כאזם כראש עיריית ירושלים מיתנה את עמדת המשפחה כלפי השלטון הבריטי, משום שלאחר פיטוריו הפך "המועדון הערבי" לגורם הקיצוני נגד השלטון. המחלוקת הגדולה בין שתי המשפחות ליוותה את הפוליטיקה הפלסטינית לאורך כל תקופת המנדט.[15]
הנציב העליון הבריטי הראשון, הרברט סמואל, החליט להמשיך את המסורת של מינוי בן משפחת חוסייני למשרת המופתי של ירושלים, וב-1921, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, מינה לתפקיד את חג' אמין אל-חוסייני - אחיו למחצה של המופתי הקודם כאמל אל-חוסייני (שניהם בניו של המופתי שקדם להם טאהר אל-חוסייני), אולם סירב להעניק לו את התואר "המופתי הגדול", כפי שניתן לאחיו.[16] המופתי אמין אל-חוסייני התגלה במהרה כלאומן קיצוני, שעל רקע היריבות עם משפחת נשאשיבי הקצין עוד יותר את עמדותיו הלאומניות, תוך שילוב סוחף ביניהן לבין קנאות דתית קיצונית. את מאמציו מיקד בהסתה גוברת והולכת נגד הציונות ולסיכול מה שכינה המזימה היהודית להשתלט על המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים ובעיקר הר הבית. דרשותיו והטפותיו, ששילבו פסוקי קוראן עם הסתה אנטי-ציונית, זכו לאוזן קשבת בציבור הערבי בארץ ישראל ובעולם הערבי בכלל, ומעמדו שלו ושל משפחת חוסייני כמובילי מנהיגות לאומנית ערבית גבר והלך. על רקע ההסתה נגד היהודים ומעמדו המתחזק של חוסייני, פרצו ב-1929 מאורעות תרפ"ט.
משפחת חוסייני שלטה במועצה המוסלמית העליונה, שהייתה הגוף היציג של ערביי ארץ ישראל בפני ממשלת המנדט ושימשה כעין ממשלה של ציבור זה. נשיא המועצה ("רָאִיס אל-עֻלָמָא"; ראש החכמים) היה חוסייני. בזכות השליטה במועצה אחזה המשפחה בידה בבסיס הכוח הפוליטי והכלכלי המרכזי בציבור הערבי. סביבה התרכז הזרם המרכזי של הציבור הערבי, בני קבוצת החמולות המקורבות למשפחת חוסייני, שזכו למינויים שזיכו אותם בטובות הנאה חומריות ובמעמד ציבורי ונקראו "אל-מַגְ'לִסִיוּן" ("אנשי המועצה") או "החוסיינים". במרץ 1935 התגבשה מקרב קבוצה זו המפלגה הערבית הפלסטינית.
המרד הערבי הגדול פרץ ב-1936 ביוזמת מפלגת אל-איסתקלאל, אך עד מהרה נטל אמין אל-חוסייני את רסן ההנהגה וסביבו התגבש באותה שנה הוועד הערבי העליון. בעקבות המרד פיזרו הבריטים את הוועד, עצרו את ראשיו והיגלו אותם מן הארץ. אמין אל-חוסייני עצמו הצליח לחמוק ממעצר ולעשות את דרכו ללבנון. הוא המשיך את פעילותו המדינית המשלבת ליבוי יצרים דתי במדינות ערב השונות (ובמיוחד בעיראק), ובהמשך הגיע לברלין שם הפך לתומך המפלגה הנאצית וסייע לגרמניה הנאצית להקים דיוויזיה מוסלמית. בני חוסייני נוספים היו בין הגולים, ביניהם בן-דודו של המופתי, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, שהחל להתבלט כמנהיג צבאי בעת המרד. שנים אחדות מאוחר יותר, בעת מלחמת העצמאות, היה עבד אל-קאדר בין המפקדים הצבאיים הבולטים בקרב הכוחות הערביים שלחמו ביהודים, והוא נהרג בקרב על הקסטל.
לאחר מלחמת העצמאות
עריכהסיומה של מלחמת העצמאות פגע במעמדה ובמנהיגותה של משפחת חוסייני. עם זאת, שלא כמשפחות ערביות אמידות אחרות בירושלים - תושבי קטמון, טלביה, בקעה ומוסררה, שהפכו לפליטים ואיבדו את רכושם עם חלוקת ירושלים - לא איבדו החוסיינים רכוש רב ולא היו לפליטים, היות שמרביתם ישבו ואחזו בבתים ובאדמות שנמצאו בחלקי ירושלים שלא עברו לשלטון ישראלי, ממזרח ל"קו העירוני", בשטח ירדן. המשפחה עודה נחשבה מיוחסת ואמידה, גם במזרח ירושלים הירדנית, אך איבדה את הבכורה תחת בית המלוכה ההאשמי לטובת משפחות נשאשיבי ונוסייבה, שעמדותיהן המתונות היו נוחות לו יותר.
כאשר נרצח מלך ירדן עבדאללה הראשון בעת ביקור בהר הבית ביולי 1951 בידי קבוצת מחתרת לאומנית פלסטינית, היה זה בן משפחת חוסייני, דאוד אל-חוסייני, שעמד בראש ההתארגנות. לאורך תקופת השלטון הירדני במזרח ירושלים הוסיף אמין אל-חוסייני לשהות בגלות בבירות ערב השונות, ולא הורשה לשוב לירושלים.
לאחר איחוד ירושלים
עריכהבתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים החל להתבלט בציבוריות הפלסטינית הירושלמית בנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, פייסל חוסייני. פייסל חוסייני נולד בעת גלות המשפחה בעיראק, והצטרף לפת"ח לצד ערפאת בעת לימודיו בקהיר. ערפאת עצמו היה קשור בקשר משפחה לחוסיינים, דרך אמו, שהייתה בת דודתו של המופתי חג' אמין אל-חוסייני (שמו המלא של ערפאת בתעודת לידתו "יאסר עבד א-רחמאן א-ראוף אל-קודווה אל-חוסייני"). פייסל חוסייני הצטרף יחד עם ערפאת לארגון לשחרור פלסטין עם הקמתו ב-1964, וזמן קצר לאחר איחוד ירושלים תחת שלטון ישראלי התיישב במזרח ירושלים כשהוא צומח בשורות הארגון כבן טיפוחיו של ערפאת ונציגו בירושלים. מעמדו הגיע לשיא בשנות ה-90, כאשר עמד בראש המשלחת הירדנית-פלסטינית לועידת השלום במדריד (1991), ובהמשך הוא מונה באופן רשמי כאחראי על ענייני ירושלים ברשות הפלסטינית שלאחר הסכמי אוסלו. הוא עמד בראש האוריינט האוס, המטה הרשמי של אש"ף בירושלים, אותו ייסד ובו פעל. בניין האוריינט האוס, נכס משפחתי פרטי של החוסיינים בלב ירושלים מאז סוף המאה ה-19, הפך לסמל לאומי פלסטיני. חוסייני מיתן את עמדותיו יחסית למורשת החוסיינית הקיצונית והמיליטנטית, וניהל מגעים רבים (ואף יחסי ידידות קרובה) עם אישי שמאל ישראליים ועם הקהילה הבינלאומית, אף שאנשי ימין ישראלים טענו שמדובר בטקטיקן ערמומי ומאחז עיניים המחזיק למעשה בעמדות קיצוניות מוסוות.
לצדו טיפח פייסל חוסייני באוריינט האוס את בן-דודו שריף חוסייני, שעמד בראש המחלקה ליחסים בינלאומיים של המוסד. עם הזמן הוכר פייסל חוסייני כמנהיג לאומי וכמחליף פוטנציאלי לערפאת בעיני ישראל והקהילה הבינלאומית, ואף בקרב חלקים מן הציבור הפלסטיני, ועקב כך סר חינו בעיני ערפאת. פייסל חוסייני נפטר באופן פתאומי מהתקף לב בזמן ועידה בכווית במאי 2001. לצדו במותו היה שריף חוסייני, שנסע יחד עמו להשתתף באותה ועידה.
באפריל 2005 התמנה רפיק אל חוסייני להיות ראש לשכתו של נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן ומחזיק תיק ירושלים. בפברואר 2010 חשף הממונה לשעבר על המלחמה בשחיתות במודיעין הפלסטיני, פהמי שבאנה, סרט וידאו שצולם ב-2008. הסרטון, שהוקרן בערוץ 10, מראה את אל-חוסייני כשהוא עירום ומנסה לשדל אשה שביקשה לעבוד בלשכה כמזכירה, לקיים עמו יחסי מין. בסרט הוא גם נשמע מכפיש את אבו מאזן ואת ערפאת. כעבור מספר ימים החליט אבו מאזן להשעות את רפיק מתפקידו. במסיבת עיתונאים טען חוסייני כי הקלטת מזויפת והיא פרי של קונספירציה ישראלית ופלסטינית להכתים אותו ואת אבו מאזן.
בני המשפחה
עריכהאילן יוחסין
עריכה| עץ משפחת חוסייני | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בני חוסייני בולטים
עריכה
משפחת חוסייני מתחלקת למספר ענפים:[18]
- מצאצאי ראע'ב בן עבד-אל-לטיף חוסייני:
- מוניף אל-חוסייני - מהעסקנים החשובים של המשפחה והעורך הראשי של העיתונים שלה.[19] ישב בגולה בערב הסעודית במשך כמה שנים וב-1945 עבר למצרים.
- (מוחמד) רפיק אל-חוסייני - עסקן פוליטי ואחד הפעילים בחידוש המפלגה החוסיינית באמצע שנות ה-40.
- אחמד ראע'ב חוסייני - ב-1945 היה לזמן מה מזכיר המועצה המוסלמית העליונה.
- מצאצאי עבד-אל-סלאם חוסייני:
- הענף של טאהר אל-חוסייני - המופתי של ירושלים במשך שנים ארוכות, משנות ה-60 של המאה ה-19 ועד מותו ב-1908:
- כאמל אל-חוסייני - בנו של טאהר, המופתי של ירושלים (1908-1921)
- חג' אמין אל-חוסייני - בנו של טאהר (ואחיו החורג של כאמל), המופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי וממנהיגי המרד הערבי הגדול. היה יריב מר ליישוב היהודי ולשלטון הבריטי, ושיתף פעולה עם גרמניה הנאצית במאבק נגד הבריטים, העם היהודי והציונות.
- אסמאעיל חוסייני (מת ב-1945) - אחד הנציגים הערבים הרשמיים בשנות ה-20, חבר המועצה המייעצת הממשלתית.
- ד"ר (מוחמד) מהדי אל-חוסייני - נעצר כאחד החשודים בסיוע לצנחני האויב שירדו בארץ ישראל בסתיו 1944.
- צאצאי חסן חוסייני:
- סלים אל-חוסייני - ראש עיריית ירושלים בשנים 1897-1882.
- חוסיין אל-חוסייני - בנו של סלים, ראש עיריית ירושלים בשנים 1917-1909.
- מוסא כאזם אל-חוסייני – בנו של סלים ואחיו של חוסיין. ראש עיריית ירושלים בשנים 1918-1920, ומנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית בשנים 1922-1934.
- עבד אל-קאדר אל-חוסייני, בנו של מוסא כאזם ובן-דודו של חג' אמין. מנהיג פוליטי וצבאי. מפקד באזור ירושלים במרד הערבי הגדול. הנהיג את הכוחות הערביים בקרבות רבים במהלך מלחמת העצמאות ונהרג בקרב על הקסטל.
- פייסל חוסייני – בנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. מנהיג פוליטי פלסטיני. ממנהיגי אש"ף, עמד בראש האוריינט האוס והחזיק ב"תיק ירושלים" ברשות הפלסטינית. נחשב בקרב אישי שמאל ישראליים כמתון בדעותיו וקיים עמם מגעים מדיניים רבים.
- עבד אל-קאדר אל-חוסייני, בנו של מוסא כאזם ובן-דודו של חג' אמין. מנהיג פוליטי וצבאי. מפקד באזור ירושלים במרד הערבי הגדול. הנהיג את הכוחות הערביים בקרבות רבים במהלך מלחמת העצמאות ונהרג בקרב על הקסטל.
- בניו של (מוחמד) צאלח חוסייני:
- ג'מאל אל-חוסייני - פוליטיקאי ודיפלומט פלסטיני, כיהן כמזכיר המועצה המוסלמית העליונה, חבר הוועד הערבי העליון, ראש המשלחת הערבית בוועידת השולחן העגול, נציג פלסטיני בוועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל ושר החוץ בממשלת כל פלסטין.
- ד"ר דאוד אל-חוסייני - רופא שיניים, ממארגני המהומות ביפו במרד הערבי הגדול. היה עצור ברודזיה ולאחר מכן מנהל משרד התעמולה בביירות. פעיל פוליטי פלסטיני, נחשד כמעורב בהתארגנות להתנקשות בחייו של עבדאללה הראשון, חבר הפרלמנט הירדני ואיש הוועד הפועל של אש"ף.
- תופיק אל חוסייני - ראש המפלגה הערבית ("ממלא מקום הנשיא") ונציג מפלגתו בוועד הערבי העליון בתקופת גלותו של ג'מאל. ב-1946 נתמנה למנהל הר הבית (אל-חרם א-שריף).
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, ירושלים: מוסד ביאליק, 2002
- אורי שטנדל, "המשפחות המוסלמיות המנהיגות בירושלים בתקופה העות'מאנית", משפחת החוסיינים, בתוך: משה מעוז, ב"ז קדר (עורכים), התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, משרד הביטחון, 1996, עמ' 53–55.
- Ilan Pappe, The Rise and Fall of a Palestinian Dynasty - The Husaynis 1700-1948, University of California Press, Berkeley Los Angeles 2010; eBook edition, Saqi Books, 2011
קישורים חיצוניים
עריכה
- על משפחת חוסייני ומעמדה בירושלים, עם מותו של פייסל חוסייני - דני רובינשטיין, הארץ (אנגלית)
- משפחת חוסייני ניצבת בפני אתגרים חדשים - אילן פפה, Institute of Jerusalem Studies (אנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 5 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 215.
- ^ ותק כזה בארץ נחשב מכובד בקרב הפלסטינים, שכן מרביתם התיישבו באזור במהלך מאות השנים שלאחר מכן, אך ישנן משפחות פלסטיניות מנכבדי ירושלים המתגאות בוותק רב יותר. משפחת נוסייבה, למשל, מייחסת את שורשיה בירושלים למאה השביעית, עם הכיבוש המוסלמי הראשון.
- ^ 1 2 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 149–150.
- ^ 1 2 3 יהושע בן-אריה וישראל ברטל (עורכי הכרך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שמיני: שלהי התקופה העות'מאנית, חלק ב, עאדל מנאע, 2. האוכלוסייה הערבית: חברה, כלכלה וארגון, עמ' 164.
- ^ 1 2 3 צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 8.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, עמ' 151.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, מבוא, עמ' 12.
- ^ 1 2 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, עמ' 150, הערה 9.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, מבוא, עמ' 19.
- ^ אורי שטנדל, המשפחות המוסלמיות המנהיגות בירושלים בתקופה העות'מאנית, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון 1996, עמ' 55.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, עמ' 70.
- ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 94.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 151–152.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 59–63: בתקופת שיא במרץ 1920, נאמד מספר חברי "המועדון הערבי" על ידי המודיעין הציוני בלמעלה מ-500.
- ^ 1 2 3 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 82.
- ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 243.
- ^ אילן פפה, אצולת הארץ, אילנות יחס, עמ' 375–382.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 218-217.
- ^ גליונות העיתון אל-ג'אמעה אל-ערביה בין השנים 1927–1930 באתר ג'ראיד של הספרייה הלאומית
- ^ מיכל סלע, זכרונותיו של תרנגול, כותרת ראשית, 2 במאי 1984