פנחס לביא
פנחס לביא (4 בספטמבר 1935 – 31 ביולי 2020) היה דיפלומט ישראלי; שגריר ישראל בסווזילנד והרפובליקה הדומיניקנית.
 | |
| לידה |
4 בספטמבר 1935 העיר החופשית דנציג  |
|---|---|
| פטירה |
31 ביולי 2020 (בגיל 84) ישראל |
| מדינה |
ישראל |
| תפקיד |
|
  | |
ביוגרפיה עריכה
אביו, שמואל לוברט, נולד באסטרחן, רוסיה. הוריו של שמואל עלו לישראל בשנת 1933, התיישבו בפרדס חנה והיו בעלי פרדסים וחקלאים. שמואל היה סוחר עורות ופרוות; בעקבות כך, הגיע ליריד העורות והפרוות בלייפציג, שם פגש את אשתו יהודית מור, ילידת העיר, שלאביה היה עסק של עורות ופרוות. הם התחתנו בשנת 1925 בלייפציג, בה נולד כעבור שנה בנם הראשון אריה. פנחס לוברט (לימים לביא) נולד בשנת 1935 בדנציג. בשנת 1938 עלתה המשפחה לארץ ישראל. הם התיישבו בפרדס חנה ועסקו בחקלאות ובפרדסנות. הוא למד בבית הספר הימי כפר גלים ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הפתוחה.
בשנים 1964–1968 היה סגן ראש משלחת משרד הביטחון במלאווי, בראשותו של פנחס גונן,[1] שאימנה את הצבא המקומי לאחר קבלת העצמאות מהבריטים.[2] בעת שהותו בשליחות בחו"ל עיברת את שם משפחתו והחליפו מלוברט ללביא, בהתאם לדרישתו של דוד בן-גוריון להחלפת שמות משפחה לועזיים בעבריים.[3] בשנת 1970 נשלח לתאילנד, בה היה קצין המנהלה ונספח העיתונות בשגרירות ישראל בבנגקוק עד לשנת 1974.[4][5] ב-1972 היה אחד מששת אנשי משרד החוץ שהוחזקו כבני ערובה בשגרירות ישראל בבנגקוק בידי פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור".[6][7]
בשנים 1974–1979 עבד באגף הכספים במשרד החוץ: כעוזר מינהלי, ראש מדור חו"ל ומנהל מחלקת תשלומי פרט. בשנים 1979–1984 שירת בפריז כיועץ וכקצין מנהלה אזורי לספרד, פורטוגל וצרפת. בשנת 1984 ובשנים 1990–1993 שימש כמנהל מחלקת שיגור קליטה ופרט, בשנים 1984–1986 היה מזכיר קרן ריפוי, אגף מינהל. בשנים 1986–1990 שירת בניו יורק כיועץ וכקצין מנהלה אזורי לאטלנטה, בוסטון, מיאמי ופילדלפיה.
בשנים 1993–1995 כיהן לביא כשגריר במבבנה, סווזילנד ושגריר לא תושב במסרו, לסוטו.
בשנים 1995–2000 כיהן לביא כשגריר בסנטו דומינגו, הרפובליקה הדומיניקנית; וכשגריר במדינות מאומנות: אנטיגואה וברבודה, ברבדוס, גרנדה, ג'מייקה, דומיניקה, האיטי, סנט וינסנט והגרנדינים, סנט לוסיה, סנט קיטס ונוויס. בשנת 2000 פרש לגמלאות ממשרד החוץ.
פנחס לביא היה נשוי מ-1955 ועד למותו לרחל לביא, להם נולדו ארבעה ילדים.[8] במהלך השנים אשתו עבדה בשגרירויות בהן שירת ובמשרד החוץ.
קישורים חיצוניים עריכה
- פנחס לביא, באתר ההנצחה של משרד החוץ
הערות שוליים עריכה
- ^ פלמ"חגיק בראש צוות המדריכים של החלוצים הצעירים במאלאווי, מעריב, 12 ביולי 1964.
- ^ אברהם ארנון, "פרצתי בבכי כשהודיעו לי שאבא בין בני הערובה", ידיעות אחרונות, 29 בדצמבר 1972, עמ' 4.
- ^ אמיר בוחבוט, בן גוריון לחץ על החיילים: "החליפו לשמות עבריים", באתר וואלה!, 3 ביוני 2014
- ^ חגי קרן-צבי, ... ועכשיו כולם מחכים לעיראקים, ידיעות אחרונות, 18 במרץ 1971, עמ' 24.
- ^ קצין המינהלה הגיע מבאנגקוק, דבר, 23 בינואר 1973, עמ' 2.
- ^ ג'ורג' ליאונור, התאים הבהירו למחבלים כי בשום פנים לא יורשו לצאת עם בני-הערובה מהמדינה, מעריב, 31 בדצמבר 1972, עמ' 3.
- ^ המחבלים יצאו במטוס מיוחד מבנגקוק לקהיר אחר ששחררו בני-הערובה והסגירו נשקם, מעריב, 29 בדצמבר 1972, עמ' 3.
- ^ נעמי גל, כל העולם חזית, ידיעות אחרונות, 6 במרץ 1991, עמ' 14.