הרפובליקה הדומיניקנית

מדינה באיים הקריביים

הרפובליקה הדומיניקניתספרדית: República Dominicana) היא מדינה דוברת ספרדית, השוכנת בחלק המזרחי של האי היספניולה באנטילים הגדולים שבאיים הקאריביים ("איי הודו המערבית"). היא תופסת כשני שלישים משטח האי (בחלקו המערבי שוכנת האיטי). זוהי ארץ הררית ברובה, המתרוממת עד מעל ל-3,000 מטר, יותר מבכל אי אחר באיים הקאריביים. ההרים מכוסים יערות-עד עבותים. בין רכסיהם מפרידים עמקים פוריים המאוכלסים בצפיפות. לאורך החופים משתרעים מישורים. האקלים טרופי וחום שורר בכל ימי השנה. רוחות הסחר מביאות עמן משקעים מרובים, בעיקר לצפון המדינה.

הרפובליקה הדומיניקנית
República Dominicana
דגלסמל

לחצו כדי להקטין חזרה

אנטארקטיקהאיי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומייםצ'ילהאורוגוואיארגנטינהפרגוואיפרובוליביהברזילאקוודוראיי פוקלנדפנמהונצואלהגיאנהסורינאםקולומביהטרינידד וטובגוגיאנה הצרפתיתאיי ABCקוסטה ריקההונדורסאל סלוודורגואטמלהבליזמקסיקוג'מייקהקובההאיטיהרפובליקה הדומיניקניתאיי בהאמהניקרגואהארצות הבריתקנדההאנטילים הקטניםפוארטו ריקואיי טרקס וקייקוסאיי קיימןברמודהסן-פייר ומיקלוןגרינלנדרוסיהאיסלנדנורווגיהאירלנדהממלכה המאוחדתגרמניהדנמרקבלגיהצרפתספרדפורטוגלהאיים הקנרייםמרוקולובכף ורדהמאוריטניהמאליבורקינה פאסוחוף השנהבגאנהליבריהסיירה לאוןגינאהגינאה ביסאוגמביהסנגלתוניסיהניז'רשווייץאיטליה

מוטו לאומי

Dios, Patria y libertad

(אלוהים, מולדת וחירות)
המנון לאומי קוויסקיאנים אמיצים
המנון
ממשל
משטר דמוקרטיה נשיאותית
ראש מדינה נשיא
נשיא לואיס אבינאדר
ראש הרשות המבצעת נשיא הרפובליקה הדומיניקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא הרפובליקה הדומיניקנית לואיס אבינאדר עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה רשמית ספרדית
עיר בירה סנטו דומינגו 18°30′N 69°59′W / 18.500°N 69.983°W / 18.500; -69.983
(והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת הקונגרס של הרפובליקה הדומיניקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת צפון אמריקה
שטח יבשתי[1] 48,670 קמ"ר (132 בעולם)
אחוז שטח המים 1.6%
אזור זמן UTC -4
היסטוריה
הקמה   
- עצמאות
- תאריך
מהאיטי
27 בפברואר 1844
ישות קודמת ספרד 1785ספרד 1785 האימפריה הספרדית
דמוגרפיה
אוכלוסייה[2]
(הערכה 1 במרץ 2024)
11,400,213 נפש (83 בעולם)
צפיפות 234.23 נפש לקמ"ר (63 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 26.85%
גילאי 15 - 24 18.15%
גילאי 25 - 54 40.54%
גילאי 55 - 64 8.17%
גילאי 65 ומעלה 6.29%
כלכלה
תמ"ג[3] (2022) 113,642 מיליון $ (65 בעולם)
תמ"ג לנפש 9,968$ (93 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי[4]
(2022)
0.766 (82 בעולם)
מדד ג'יני 39.6 (נכון ל־2020) עריכת הנתון בוויקינתונים
מטבע פסו דומיניקני‏ (DOP)
בנק מרכזי הבנק המרכזי של הרפובליקה הדומיניקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
שונות
סיומת אינטרנט do
קידומת בין־לאומית 1-809
www.dominicanrepublic.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

היסטוריה עריכה

  ערך מורחב – היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית

ההיסטוריה של האי עליו שוכנת הרפובליקה הדומיניקנית מתחילה זמן רב בטרם נתגלה האי היספניולה בידי כריסטופר קולומבוס ב-1492. תושבי האי בעת הגילוי האירופי, בני עם הטאינו הגיעו אל האי בתחילת המאה ה-7, אך האי היה מיושב מזה זמן רב בידי שבטי הארוואק השונים. גילוי האי על ידי האירופים הביא להשמדת תושביו המקומיים בעבודות כפייה, רעב, מחלות, והתעללות ובאמצע המאה ה-16 לא היו עוד טאינוס בחיים על אדמת האי.

הספרדים ששלטו באי, והקימו עליו את העיר הראשונה בעולם החדש, סנטו דומינגו, יישבו אותו בעבדים אפריקנים, שעבדו במטעי הסוכר והטבק. עד המאה ה-18 עבר האי בהדרגה לידי צרפת. בראשית המאה ה-19 גורשו הצרפתים מן האי בהתקוממות עבדים. ב-1814 שבה סנטו דומינגו לידי ספרד, וב-1814 הכריזה על עצמאותה. לאחר הכרזת העצמאות נכבשה סנטו דומינגו על ידי האיטי, וב-1844 מרדו תושביה כנגד שלטון האיטי והשיגו את עצמאותם.

בין 1861 ל-1863 שבו ושלטו במדינה הספרדים, עד ששבו וגורשו במרידה. ב-1869 נעשה מאמץ של תושבי האי להסתפח כמדינה אל ארצות הברית, אך מאמץ זה נכשל. מתקופה זו ואילך שיחקה ארצות הברית תפקיד מפתח בהיסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית, והשפעתה הייתה רבה. בשנותיה האחרונות של המאה ה-19 הידרדרה המדינה לאנרכיה, ושליטים רודנים לתקופה קצרה החליפו זה את זה בהפיכות ומרידות. ב-1916 נכבשה המדינה על ידי ארצות הברית, והוחזקה תחת שלטון צבאי עד לשנת 1924. בין 1930 ל-1961 הייתה המדינה תחת שלטונו של הרודן רפאל לאונידס טרוחיו.

במהלך המלחמה הקרה, היה האי זירה למאבק הבין גושי. במשך שנים תמכה ארצות הברית בשלטונו האכזר של טרוחיו (אף על פי שתמיכה זו התפוגגה במהלך שנות שלטונו האחרונות). דוגמה נוספת להתערבות האמריקנית הייתה ב-1965, כאשר כוחות אמריקנים פלשו לאי והתערבו במלחמת האזרחים הדומיניקנית, שפרצה לאחר הדחת הנשיא חואן בוש שנבחר באופן דמוקרטי, והודח בהפיכת אנשי ימין ב-1963. הפלישה האמריקנית הבטיחה שממשלתו של בוש, שנבחרה באופן חוקי, לא תחזור לשלוט ברפובליקה. ממשלו של לינדון ג'ונסון הצדיק את הפלישה בטענה כי בכירים בממשל בוש היו קומוניסטים פרו-קובנים.

בשנת 1961 נרצח טרוחיו ועלה לשלטון סגנו, חואקין בָּלָגֶר. בתחילה המשיך בלגר המשיך את שלטון האימים של טרוחיו, אך להבדיל ממנו יזם הקמה בקנה מידה רחב של בתי ספר, הקים תשתית רפואה ציבורית והשיק רפורמות כלכליות. צעדים אלו שיפרו את המצב במדינה במידה ניכרת, ורמת החיים ברפובליקה הדומיניקנית עלתה. כמו כן בלגר הכריז על שטחים עצומים בתור שמורות טבע וכפה בכוח שימור יערות בקנה מידה רחב מאוד, ובכך הציל את יערות המדינה מגורלם של יערות האיטי הסמוכה שהתקרחה לגמרי. לצורך זה לא בחל בלגר בהפעלת הצבא כנגד מתיישבים לא חוקיים בשמורות הטבע הנרחבות שהקים. עם השנים ריכך בלגר את סגנון שלטונו. בתחילת דרכו הבחירות לנשיאות זויפו מתחילתן ועד סופן ומתנגדי שלטונו נאסרו, עברו עינויים ואף נרצחו, אך במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 עבר לניהול בחירות הוגנות. בלגר הפסיד בבחירות ב 1978, אך נבחר שוב לאורך שלוש קדנציות רצופות ב 1986, 1990 ו 1994. לאחר מכן לא הציג עצמו למועמדות לנשיאות, והתמקד בשמירת הטבע הקרובה לליבו עד יומו האחרון.

השפעתם של בני הרפובליקה המהגרים לארצות הברית גדלה, וחוק שאיפשר הצבעתם בבחירות לנשיאות הביא לבחירת לאונל פרננדס, יליד האי שגדל ובגר בניו יורק כנשיא הרפובליקה משנת 2000. בעשורים האחרונים גילתה הרפובליקה הדומיניקנית נטייה ליציבות פוליטית וצמיחה כלכלית, יותר משכנתה הקרובה האיטי.

המדינה הייתה היחידה מבין 32 מדינות שהשתתפו בוועידת אוויאן שהסכימה לקלוט לשטחה כ-100 אלף יהודים פליטים מגרמניה, ועוד טרם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל תמכה בתוכנית החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947. מאז ועד היום שומרת המדינה על מדיניות פרו-ישראלית, ועומדת לצד ישראל בהצבעותיה באו"ם.

פוליטיקה עריכה

ברפובליקה הדומיניקנית נהוגה שיטת ממשל של דמוקרטיה ייצוגית, וכן עקרון הפרדת רשויות – הסמכויות מחולקות בין 3 רשויות עצמאיות: הרשות המבצעת, הרשות השופטת והרשות המחוקקת. לנשיא הסמכות למנות את חברי הממשלה, להוציא לפועל חוקים שנחקקו על ידי הרשות המחוקקת, וכן הוא הרמטכ"ל של כוחות הצבא. הנשיא וסגנו מציגים מועמדות לבחירות יחדיו, ונבחרים בבחירות ישירות לתקופת כהונה של 4 שנים.

הרשות המחוקקת נחלקת ל-2 חלקים: הבית העליון – הסנאט (32 צירים), והבית התחתון – בית הנבחרים (150 צירים). הבחירות לנשיאות נערכות בשנים שמספריהן מתחלקים ב-4. הבחירות לקונגרס והבחירות המוניציפליות, לעומת זאת, נערכות בשנים שמספריהן מתחלקים ב-2, אך לא ב-4.

כלכלה עריכה

כלכלת הרפובליקה הדומיניקנית על פי התמ"ג (ppp) שלה היא הגדולה בקאריביים ושמינית בגודלה ממדינות אמריקה הלטינית, אך התמ"ג לנפש שלה מעט נמוך מן ממוצע מדינות אמריקה הלטינית. מ-1990 גדל התוצר בקצב של 5.78% לשנה, קצב גבוה מהממוצע מדינות אמריקה הלטינית שעומד על 4.14% (על פי נתוני הבנק העולמי List of Latin American and Caribbean countries by GDP (PPP)), מה שיאפשר לו לפי הערכות להדביק את הממוצע בשנים הקרובות.

הכלכלה מושתתת בעיקר על חקלאות. הסוכר הוא הגידול המרכזי ומהווה את הבסיס לכלכלה ולתעשייה. גידולים נוספים: קקאו, קפה, בננות וטבק. מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 ירד מעמד החקלאות עם ירידת מחירי הסוכר.

התעשייה הקלה מתבססת בעיקר על טקסטיל, שחלקו בכלכלה גדל לאחר חתימת הסכמי סחר חופשי עם מדינות שכנות ובמיוחד ארצות הברית. לתיירות מקום מרכזי בכלכלתה של הרפובליקה הדומיניקנית, הנחשבת לאחת המדינות המתויירות ביותר באיים הקריביים.

היקף הפעילות בענף הכרייה זינק בסוף המאה ה-20. הוא כולל כריית ניקל, בוקסיט, נחושת, זהב וכסף.

גאוגרפיה עריכה

בירת הרפובליקה הדומיניקנית היא סנטו דומינגו, בה מתגוררים למעלה מ-2.5 מיליון תושבים. העיר השנייה בגודלה היא סנטיאגו דה לוס קביירוס, או בשמה המקוצר והנפוץ יותר סנטיאגו ובה שוכנים כ-836 אלף תושבים. הערים הגדולות אחריהן הן (לפי הסדר) סן פדרו, לה וגה או קונספסיון דה לה וגה, וסן פרנסיסקו. ידוע מאוד הוא אזור הנופש פונטה קאנה בחופיה המזרחיים של הרפובליקה, אליו מגיעים נופשים רבים מכל רחבי העולם.

במדינה 3 רכסי הרים עיקריים. הרכס המרכזי נקרא בשם הרי המרכז (בספרדית: קורדיירה סנטרל) אשר מתחילים בהאיטי, משתרעים עד למרכז האי ומסתיימים בדרומו. עליהם נמצאת הנקודה הגבוהה ביותר בשרשרת איי הודו המערבית: פיקו-דוארטה (3,175 מטר מעל לפני הים). רכס נוסף הוא ההרים הצפוניים (בספרדית: קורדיירה ספטנטריונל), ואלו מקבילים להרי המרכז. בנוסף, הם חוצצים בין עמק הסיבאו למישורי חופי האוקיינוס האטלנטי. הפסגה הגבוהה ביותר ברכס זה היא פיקו דייגו דה אוקמפו. הרכס המרכזי האחרון הוא רכס הרי המזרח, והוא הרכס הנמוך והקצר מבין השלושה. ברפובליקה לא חסרים מים, והיא שופעת בנהרות ואגמים, לדוגמה נהר הסוקו, היגואמו, רומנה, יאק-דל-נורטה, יאק-דל-סור, יונה, יומה ועוד רבים אחרים. בשטח הרפובליקה נמצא אגם אנריקיו שהוא האגם הגדול באיים הקריביים.

דמוגרפיה עריכה

מוצאם של רוב הדומיניקנים מעורב – רובם אירופאים אפריקאים. 11% מהדומיניקנים הם בעיקר משושלת אפריקנית, כולל מהגרים בני האיטי רבים וצאצאיהם. 16% הם ממוצא ספרדי או אירופי אחר. אחרים ממוצא אסייתי, בעיקר סיני. בנוסף ישנם ממוצא מזרח תיכוני, בעיקר ערבים. התרבות הדומיניקנית הושפעה רבות מתרבות אמריקה הלטינית, אפריקה, האיים האנטילים וארצות הברית.

מתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 הובילו בעיות ומצוקות כלכליות להגירה מסיבית של דומיניקנים לארצות הברית, בעיקר לערים הגדולות בחוף המזרחי. בניו יורק יש אזורים בהם יש כל כך הרבה דומיניקנים, עד כי נהוג להשוות את האזורים לרפובליקה הדומיניקנית עצמה. כתוצאה מכך, הדומיניקנים הם אחת מהקבוצות הגדולות של מהגרים מאמריקה הלטינית לארצות הברית.

יהודים עריכה

  ערך מורחב – יהדות האיים הקריביים

היהודים הראשונים הגיעו לרפובליקה הדומיניקנית במאה ה-19. ביולי 1916 נבחר דוקטור פרנסיסקו אנריקס לנשיא הרפובליקה והיה בכך ליהודי הראשון שכיהן בתפקיד זה, אך למשך ארבעה חודשים. בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה הגיעו למדינה כ-10,000 יהודים שנמלטו מאירופה.[5]

בתחילת המאה ה-21 חיים ברפובליקה הדומיניקנית כ-100 יהודים, רובם בסוסואה.[6]

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך אתר Worldometer
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך אתר הבנק העולמי, כפי שפורסם ב-1 ביולי 2023
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2022 בדו"ח שפורסם ב-2024 על ידי אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  5. ^ Dominican Republic Provides Sosua as a Haven for Jewish Refugees, www.jewishvirtuallibrary.org
  6. ^ Simone Gigliotti, ‘Acapulco in the Atlantic’: Revisiting Sosúa, a Jewish Refugee Colony in the Caribbean, Immigrants & Minorities 24, 2006-03-01, עמ' 22–50 doi: 10.1080/02619280600590209