צ'אנגיורפטור
צ'אנגיורפטור (שם מדעי: Changyuraptor, "צ'אנג יו" מסינית="נוצה ארוכה", "רפטור" מלטינית="שודד") הוא סוג נכחד של דינוזאור קטן גוף ממשפחת דרומאוזאוריים, שחי בתקופת הקרטיקון התחתון, 125 מיליון שנה לפני זמננו.
צ'אנגיורפטור | |
---|---|
תקופה | |
קרטיקון תחתון, 125 מיליון שנה לפני זמננו | |
מיון מדעי | |
ממלכה: | בעלי חיים |
מערכה: | מיתרניים |
קבוצה: | דינוזאוריה |
על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
מחלקה: | זוחלים |
סדרה: | בעלי אגן דמוי לטאה |
תת־סדרה: | תרופודה |
משפחה: | דרומאוזאוריים |
סוג: | צ'אנגיורפטור |
מינים | |
Changyuraptor yangi | |
שם מדעי | |
Changyuraptor האן ועמיתים, 2014 | |
צ'אנגיורפטור היה דינוזאור מנוצה, ככל הנראה בעל יכולת כלשהי לתעופה או דאייה. מאובן מפורט מאוד של הסוג מראה נוצות מפותחות על זרועותיו וגם על הרגליים האחוריות, בתצורת "ארבע כנפיים" הדומה לזו של מיקרורפטור, קרוב משפחתו הקטן יותר. נוצות בזנבו של המאובן מגיעות לאורך של כמעט 30 ס"מ, הארוכות ביותר שנמצאו בדינוזאור מנוצה כלשהו.
גילוי
עריכהצ'אנגיורפטור ידוע ממאובן יחיד, מסומן בסימון הקטלוגי HG B016, שהתגלה בשנת 2012 על ידי איכרים מקומיים במחוז ליאונינג שבסין, בתצורת יישיין, אחת מהתצורות הגאולוגיות של חבורת ג'הול. המאובן נחקר על ידי צוות בינלאומי של פלאונטולוגים סינים ואמריקאים, ביניהם לואיס צ'יאפה (Luis M. Chiappe), מומחה בעל-שם לדינוזאורים ועופות קדומים מן המוזיאון לתולדות החי בלוס אנג'לס. הצוות פרסם את התגלית בשנת 2014[1].
HG B016 כולל שני לוחות שנוצרו כתוצאה מחציית גוש האבן המכיל את המאובן, ולכן מראים שתי תמונות מראה של צ'אנגיורפטור. המאובן הוא של פרט בוגר על פי מצב עצמותיו, שלם לגמרי ומפורט מאוד. נראות בו נוצות בעלות קולמוס (כלומר בעלות גבעול מרכזי בדומה לאברות תעופה של עופות בני ימינו) על הזרועות והרגליים האחוריות, וכן נוצות בעלות קולמוס ארוכות במיוחד על הזנב, אשר העניקו לסוג את שמו - "צ'אנג יו" בסינית פירושו "נוצה ארוכה". המילה "רפטור" מקובלת בטקסונומיה כשם המדעי של עופות דורסים, ובעשרות השנים האחרונות גם ככינוי לדינוזאורים תרופודים טורפים כמו ולוצירפטור. שם המין "יאנגי" ניתן לכבודו של יאנג יאנדונג, יו"ר אוניברסיטת בוהאי בליאונינג אשר מימן את רכישת המאובן.
תיארוך
עריכההמאובן התגלה בתצורת יִישְׂייֵן, המתוארכת לגיל של כ- 125 עד 121 מיליון שנה לפני זמננו, בקרטיקון התחתון. בתצורת יישיין התגלו מאובנים רבים, מהם שלמים ומפורטים להפליא, המעידים על עולם חי עשיר שכלל גם סוגים אחרים של דינוזאורים מנוצים ועופות קדומים.
אנטומיה ומורפולוגיה
עריכההמאובן HG B016 מראה נוצות בעלות קולמוס ארוכות גם על הזרועות וגם על הרגליים האחוריות, בתצורת "ארבע כנפיים" הדומה לזו של מיקרורפטור, קרוב משפחתו הקטן יותר של צ'אנגיורפטור. עד שנת 2014 התגלו מספר סוגי דינוזאורים תרופודים עם נוצות ארוכות על הרגליים האחוריות, אך צ'אנגיורפטור הוא הגדול שבהם - אורך המאובן כ-132 ס"מ מקצה החרטום ועד קצה נוצות הזנב, ומשקלו מוערך ב-4 ק"ג. ניתן להשוות את גודלו לזה של עיט זהוב, בעוד שמיקרורפטור היה בערך בגודל של עורב או בז. זרועותיו של צ'אנגיורפטור ארוכות כמעט כמו רגליו האחוריות, ארוכות באופן יחסי מאלו של מיקרורפטור ושאר קרובי משפחתו, מה שעשוי לרמז על התאמה טובה יותר לתעופה. האצבעות ברגליים הקדמיות היו ארוכות, נפרדות (בניגוד לאצבעות המאוחות בכנפי עופות בני ימינו) ומצוידות בטפרים ארוכים.
המאובן מראה שלד זנב ארוך הבנוי מחוליות רבות ובלתי-מאוחות זו לזו, כמו אצל דינוזאורים אחרים, ובניגוד לשלד הזנב הקצר והמאוחה בעופות בני-ימינו. מכל צד של זנב זה צומחות נוצות זנב בעלות קולמוס, הארוכה שבהן באורך של כמעט 30 ס"מ. זוהי הנוצה הארוכה ביותר שהתגלתה בדינוזאור מנוצה כלשהו עד לפרסום התגלית בשנת 2014.
נוצות חוטיות, הדומות לנוצות פלומה בעופות בני-ימינו, נראות במאובן על הצוואר, הכתפיים והאגן, וכן לאורך קצותיהם של הכנפיים והזנב. הגולגולת של המאובן במצב שימור טוב פחות מאשר שאר השלד, אך ניתן להבחין בשיניים קטנות חדות, בדומה לאלו של מיקרורפטור, שמספרן 14-15 על כל מחצית לסת תחתונה ולפחות 7 בכל מחצית לסת עליונה.
אורח חיים
עריכהבדומה למרבית שאר הדינוזאורים התרופודים ובייחוד הדרומאוזאוריים, נראה שצ'אנגיורפטור היה טורף וייתכן שגם אוכל נבלות, שניזון מחולייתנים קטנים. במאובנים של קרוב משפחתו מיקרורפטור נמצאו בקיבה שאריות שלדי עופות קדומים, יונקים קטנים ואף דגים.
מייקל חביב, אחד מן החוקרים, ציין שקשה לפענח את אורח חייו של צ'אנגיורפטור ואת יכולות התעופה שלו מתוך המאובן, ושהשוואות עם בעלי חיים דואים בני-ימינו, כגון סנאים דואים, עלולות להטעות. אך הוא ניחש שצ'אנגיורפטור טיפס על עצים, והיה מסוגל לתמרוני דאייה ותעופה קצרים אך מהירים. כאשר נוצות הזנב הארוכות שלו נפרשו כמניפה לצדדים, זנב צ'אנגיורפטור היה רחב כמעט כאורכו, מה שהגדיל את הגרר וכתוצאה מכך הפחית את מרחק הגלישה המרבי, אך לעומת זאת איפשר בלימה פתאומית בעת הנחיתה, אולי על מנת לעוט על טרף כלשהו שעמד על הקרקע[2].
אבולוציה וסיווג
עריכהחוקרי צ'אנגיורפטור ערכו ניתוח קלדיסטי המשווה את מאובן HG B016 ל-109 סוגים אחרים של דינוזאורים ועופות קדומים על פי 474 תכונות של השלד[1]. לפי תוצאות ניתוח זה הם משייכים את צ'אנגיורפטור לתת-משפחה חדשה בשם "מיקרורפטוריים" (Microraptorinae), הקרויה על שמו של מיקרורפטור, וכוללת בנוסף מספר סוגים דומים כמו סינאורניתוזאור, גראסילורפטור וטיאניורפטור.
תת-משפחת המיקרורפטוריים משויכת למשפחת הדרומאוזאוריים, שיחד עם משפחת הטרודוניים הן הקרובות ביותר לאביאלאה, ממנה השתלשלו העופות בני-ימינו. אך בדומה לשאר הדרומאוזאוריים הידועים כיום, צ'אנגיורפטור חי לפחות 20 מיליון שנה לאחר ארכאופטריקס, הנחשב לעיתים קרובות לעוף הראשון, ולכן הוא מאוחר מכדי להיות אב קדמון של העופות. הדיאגרמה המפושטת להלן מראה הערכת החוקרים למקומו של צ'אנגיורפטור בהתפתחות האבולוציונית של עופות ודינוזאורים מנוצים אחרים:
- בעלי אגן דמוי לטאה (Saurischia)
- תרופודה (Theropoda)
- פאראבס (Paraves) - לפני כ-175 מיליון שנה
- סקנסוריופטריגיים (Scansoriopterygidae)
- יִי (Yi) (יורה 160)
- אפידקסיפטריקס (Epidexipteryx) (יורה 160)
- אאומנירפטוריים (Eumaniraptora) - לפני כ- 173 מיליון שנה
- דרומאוזאוריים (Dromaeosauroidea)
- מיקרורפטוריים (Microraptorinae)
- צ'אנגיורפטור (Changyuraptor) (קרטיקון 125)
- סינאורניתוזאור (Sinornithosaurus) (קרטיקון 124)
- מיקרורפטור (Microraptor) (קרטיקון 120)
- ולוצירפטוריים (Velociraptorinae)
- דיינוניכוס (Deinonychus) (קרטיקון 110)
- ולוצירפטור (Velociraptor) (קרטיקון 75)
- ארכאופטריקס (Archaeopteryx) (יורה 145)
- עופות בתראים (Neornithes) - לפני כ-80 מיליון שנה, כוללים את כל העופות בני זמננו
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- צ'אנגיורפטור, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- תמונת תקריב של המאובן ושחזורו בבלוג של הפלאונטולוג והעיתונאי המדעי בריאן סוויטק (באנגלית)
- תמונת המאובן ועץ פילוגנטי מפורט בנספח למאמר התגלית ב-Nature Communications. (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Han. G. et al (2014) "A new raptorial dinosaur with exceptionally long feathering provides insights into dromaeosaurid flight performance" Nature Communications, Vol. 5, Article No:4382, doi:10.1038/ncomms5382
- ^ "Feathery Fossil Gives Flying Dinosaurs a Size Boost" by Brian Switek, Laelaps blog, National Geographic