צביון אוגילבי
צביון אוגילבי (שם מדעי: Cephalophus ogilbyi; מכונה צ'ומג'בי), הוא מין אנטילופה קטנה בתת-משפחת הצביונים החי במרכז ומערב אפריקה. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1838 על ידי ג'ורג רוברט ואטרהאוס. הוא שייך לקבוצת "הצביונים האדומים" בשל צבעי פרוותו, ועל כן יש לו דמיון רב למספר מינים - בייחוד לצביון חום, צביון פיטרס, צביון לבן-גחון, צביון ווינס וצביון נטאל. ניתן לרוב להבדילו מהשאר בשל צבע פרוותו החיוור יותר, אם כי בצפייה מרחוק קשה מאוד להבדיל ביניהם. שמו המדעי נגזר מיוונית כדלהלן: kephale = ראש, "lophus" = פסגה; - מתייחס לציצית השיער שבמצח. "ogilbyi" - על שמו של הזואולוג הבריטי ויליאם אוגילבי.
 צביון אוגילבי
| |
|---|---|
_Cephalophus_ogilbyi.png)
איור של צביון אוגילבי
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | צביונים |
| סוג: | צביון |
| מין: | צביון אוגילבי |
| שם מדעי | |
 Cephalophus ogilbyiוטרהאוס, 1838 | |
| תחום תפוצה | |
צביון ברוק
צביון זהוב
צביון לבן רגליים
| |
| |
לצביון אוגילבי 3 תת-מינים התופסים אזורים גאוגרפים שונים:[2]
- צביון זהוב (C.o. ogilbyi) תת-המין המוכר שתואר הראשון מבין השלושה, חי בחוף המערבי-מרכזי של אפריקה והאי הסמוך לו.
- צביון לבן-רגליים (C.o. crusalbum), תת-המין הנפוץ והנוח לזיהוי מהשלושה. נחשב עד שנת 1978 כתת-מין של צביון לבן גחון. חי במרכז אפריקה. יש נטייה לסווגו כבר כמין נפרד.
- צביון ברוק (C.o. brookei) תת-המין המוכר יותר ויותר כמין בפני עצמו. חי במערב אפריקה ונחשב לנדיר שבשלושה.
תיאור
עריכהלצביון אוגילבי זוג קרניים קצרות יחסית כמינים רבים של צביונים.[2] יש להם מבנה פשוט למדי: הקרן צומחת לכיוון מעלה והצדדים בצורת "V" ולעיתים מתעקמת מעט בזווית מקושתת כלפי קדימה;[3] הקרן ישרה לחלוטין לעיתים קרובות. בסיס הקרן הוא במרכז המצח - קרוב לאוזניים ורחוק מן העיניים. הרווח בין הקרניים בבסיס קטן למדי, והן מתרחקות מעט אחת מהשנייה ככל שהן גדלות. יש הבדל ניכר בין הבסיס העבה במעט לעומת הקצוות הדקות יותר, והקרניים מזכירות בכך את קרניו של דוקרן שארפי. הקרניים מחורצות בבסיס, וישנן מספר טבעות מחוספסות.[2] צבע הקרניים הוא אפור-שחרחר, חלודה או אפרפר בהיר. הן לזכרים והן לנקבות יש קרניים, אך של הזכרים ארוכות פי 2 ומעלה מזה.[2] יש גם הבדל באורך הקרן בין תת-המינים, כאשר לצביון לבן רגליים יש את הקרניים הארוכות מבין השלושה.[2]
הפרווה של צביון אוגילבי דקה וחלקה, ומורכבת משערות זיפיות ודלילות. צבע הפרווה הכללי הוא חום זהוב וערמוני או מהגוני - נוטה להיות חיוור יותר מהצבע הרבגוני של צביונים אדומי פרווה אחרים,[2] אם כי אין זה נדיר לראות פרטים בעלי צבע אדמדם-כתמתם בוהק. הצבע עמוק וברור בעיקר בפלג הגוף האחורי, ברגליים האחוריות ובעורף; הוא נמוג בהדרגה מזהוב בצלעות לחום אפרפר\זהוב חיוור בגחון בחזה ובמפשעה.[2] לאורך הקו האמצעי של הגב עובר פס שחור דק מוגדר היטב, המשתנה מעט בין תת-המינים:[2] לצביון הזהוב הפס צר ביותר (3.0-1.0 ס"מ רוחב) אך מאידך הוא בעל עובי אחיד, והוא משתרע מהכתפיים עד לעוקץ הזנב. לצביון לבן הרגליים הפס רחב יותר (6.0-2.5 ס"מ רוחב) ומשתרע מהכתפיים עד לקצה הזנב. לצביון ברוק הפס רחב משל השניים האחרים (6.6-2.7 ס"מ רוחב), אך הוא הולך ונהייה צר ככל שהוא מתרחק מהכתפיים עד שהוא מסתיים עוד לפני עוקץ הזנב. לכל תת-המינים יש שערות שחרחרות וחומות לא מוגדרות - העלולות ליצור רושם כאילו הפס ממשיך מהכתפיים גם לעורף.
צבע הרגליים של צביון אוגילבי משתנה בהתאם לתת-המינים:[2] לצביון לבן רגליים כשמו, הרגליים בצבע לבנבן או אפרפר - הבולט מאוד לעומת רוב הצביונים ובייחוד בשעת מנוסה; ברגליו הקדמיות הצבע הלבן מתפשט גם לחזה ולבית השחי. לצביון זהוב וצביון ברוק לעומתו הרגליים בצבע חום זהוב המתכהה סמוך לאזור הפרסות. לכל תת-המינים יש רצועה צרה בצבע חום או שחרחר לאורך הברכיים, עקבים שחורים, וטבעת לבנה סביב הפרסות (אצל צביון לבן רגליים הטבעת מתמזגת עם צבע הרגל).[2] הזנב בצבע כתום אוכרה או בגווני זהוב בהתאם לצבע הגוף בצידו העליון ולבנבן בצידו התחתון; בצידו החיצוני יש לאורך פס שחרחר דקיק שנעדר אצל צביון ברוק.[2] בקצה הזנב יש ציצת שערות עגלגלה המורכבת משערות שחרחרות, לבנבנות וזהובות. הפרסות בצבע אפרפר.
צבע ראשו של צביון אוגילבי כתמתם-אדמדם בהיר, חום זהוב דהוי, חאקי או אפרפר, כשהמצח ולעיתים גם החוטם בצבע כתום-אדמוני בוהק\חום זהוב עמוק;[2] הצבע מתכהה סמוך לציצת השיער שבמצח הממוקמת בין הקרניים. ציצת השיער של צביון אוגילבי דלילה וקטנה יחסית לצביונים אחרים, וצבעה הוא אדמדם עד חום כהה.[2] לעיתים קרובות היא מסתכמת בשתי קווצות שיער המקיפות כל קרן בפני עצמה. מעל עיניו של צביון אוגילבי יש שתי קשתות בולטות בצבע ערמוני הנראות כ"גבות", והן אחד מהמאפיינים הבולטים של מין.[2] סביב הלוע יש כתם בצבע שחור עמוק עד קרם דהוי, בניגוד לשפה התחתונה ולסנטר הלבנים. צבעו של החוטם משתנה בין שחרחר, חום ולבנבן. האוזניים משתנות בין הצד החיצוני שצבעו חום זהוב בחלק התחתון ושחרחר בחלק העליון, לבין הצד הפנימי שכולל שילוב של שערות שחרחרות, לבנבנות וכתמתמות.[2]
מבנה גופו של צביון אוגילבי רזה ומוצק, חלקו האחורי מפותח יותר מהקדמי, וצווארו הקצר תומך בראשו הגדול והמשלוש.[2] גבו קמור ועגלגל, ורגליו קצרות בהשוואה לגופו אך ארוכות יותר משל צביונים רבים.[3] האחוריות ארוכות במעט מהקדמיות, ויחד עם מאפייני הגוף הנזכרים הופכים אותו למותאם במיוחד לתנועה בתוך היער. עיניו ואפו גדולים ושחורים, והלוע והאוזניים עגלגלים ורחבים. במרכז הלחיים יש לו בליטה גדולה ובמרכזה חריץ שחור דק המשמש כבלוטת ריח.[3] זנבו קצרצר ודקיק ופרסותיו ארוכות וחדות. מלבד הקרניים אין הבדלים בולטים בין הזכרים לנקבות.
מידות הגוף של צביון אוגילבי:[2][3]
גובה הכתפיים: כ-55 ס"מ.
אורך הראש והגוף: 115-85 ס"מ.
אורך קרני הזכר: 12-8 ס"מ.
אורך קרני הנקבה: 6-4 ס"מ.
אורך הזנב: 16-12 ס"מ.
משקל: 20-14 ק"ג.
מינים דומים
עריכההצביון האוגילבי שייך לקבוצת "הצביונים האדומים" וכתוצאה מכך יש מינים רבים הדומים לו מבחינה חיצונית. להלן אלו החופפים לו גם בתפוצה: הצביון החום דומה מאוד לצביון אוגילבי, אם כי הוא לילי בעיקרו, בעל צבע פרווה אדמוני עמוק, ויש לו פס שחור רחב מאוד שמשתרע מהעורף עד לזנב. לצביון לבן-גחון יש פס גב רחב יותר מלצביון אוגילבי - לעיתים קרובות עם קצה מסולסל, ויש לו גחון ובטן בצבע לבן בולט. לצביון פיטרס יש פס גב צר שמתרחב לכיוון הזנב ומתפשט על פני כל האזור האחורי. לצביון שחור-חזית ולצביון ווינס אין פס גב, כשהראשון בעל צבע פרווה כתום-אדום בוהק, ואילו השני בעל פרווה דומה יחסית לצביון אוגילבי.
תפוצה ובית גידול
עריכהצביון אוגילבי נפוץ במרכז ומערב אפריקה, בשלושה אזורים נפרדים המאוכלסים על ידי תת-המינים כדלהלן:[4]
צביון זהוב מאכלס את דרום קמרון וניגריה, ואת האי ביוקו השייך לגינאה המשוונית.
צביון לבן-רגליים מאכלס את גבון, הרפובליקה של קונגו, וחלק קטן מהשטח היבשתי של גינאה המשוונית.
צביון ברוק מאכלס את גאנה, גינאה, חוף השנהב, סיירה לאון וליבריה.
בית הגידול של צביון אוגילבי הוא בעיקר יערות טרופיים ראשיים ולחים - בדרך כלל עם חופה סגורה, אף על פי שניתן למצוא אותו גם ביערות משניים ובכתמי יער בסוואנה, ולעיתים רחוקות יותר הוא גולש גם לאזורים חקלאיים פתוחים יותר - לרוב על מנת ללקט מזון.[2][3] סוגי היערות שבהם הוא נמצא הם יערות שפלה, אך על האי ביוקו הוא מצוי באופן יוצא דופן גם ביערות הרריים בגבהים של עד 2,000 מטר מעל פני הים.[4] מניחים כי הסיבה לכך היא העדר צביונים גדולים ובינונים בביאוקו (המין היחיד שמצוי שם מלבדו הוא צביון כחול - קטן המינים), שנוהגים לתפוס לרוב את האזורים הגבוהים יותר.[2] הטמפרטורות בתחומי תפוצתו 30 מעלות לאורך השנה, וכמות המשקעים הממוצעת גבוהה ביותר ונעה בין 1,000 ל-10,000 מילימטר לשנה.
אקולוגיה
עריכה
צביון אוגילבי הוא בעל חיים סוליטרי הפעיל לרוב בבדידות, כשכמעט כל התצפיות על מין זה היו של יחידים או זוגות בודדים. תצפיות אלו נעשו בעיקר בשעות היום - מה שמוכיח שמין זה הוא יומי.[2] עובדה זאת נתמכת גם על ידי תצפיות בשבי. בצפייה על תת-המין ברוק בגן החיות של מונרוביה, נמצא כי הוא היה פעיל במשך 58% משעות היום, ורק 17% משעות הלילה.[2] התנהגות דומה תועדה גם בזכר מתת-המין הזהוב בקמרון על ידי משדר רדיו שהוצמד לצווארו בפארק הלאומי קורוף: ירידה ניכרת בפעילות לקראת השקיעה וחידוש של הפעילות בשעת הזריחה לאחר המנוחה בלילה. ירידה מסוימת בפעילות התרחשה גם בשעות אחר הצהריים החמות, בדומה למיני אנטילופות רבים שמנצלים את זמן זה למנוחה.[2] אף על פי שלצביון אוגילבי יש תחרות מסוימת עם צביון חום החופף איתו באזור, הנטייה של הלז לפעול בלילה מקטינה את הסבירות לתחרות רצינית על מקורות מזון.[2] מנתוני משדר הרדיו שהוצמד לזכר בפארק הלאומי קורוף עולה כי צביונים אלו נמצאים בשטחי פעילות קבועים ("שטחי בית"), בגודל של 0.106 קמ"ר. הליבה של אזור הפעילות משמשת לעיתים קרובות לשינה בלילה ולעשיית צרכים, אך אין זה נדיר שהם ישנו גם באזורי השוליים.[2] לא ידוע האם צביון אוגילבי טריטוריאלי. צביון זה כקרוביו הוא ביישן, חששן וזהיר, וברגע שיבחין בסכנה כל שהיא הוא ייתן קריאת אזהרה דמוית שריקה (מעין "ווייט") הדומה מאוד לקריאות האזהרה של מינים אחרים (צביון פיטרס למשל).[2]
באזור היבשתי צביוני אוגילבי נטרפים בעיקר על ידי נמר אפריקני וחתול זהוב אפריקני, ועל האי ביוקו הם עלולים להיטרף בעיקר על ידי הדריל ופיתון סלעים אפריקני.[2]
|
|
|
|
| פריטי מזון שונים הנאכלים על ידי צביון אוגילבי. | |
תזונתו של צביון אוגילבי מבוססת במידה רבה על פירות שנפלו מהעצים (פעמים רבות על ידי קופים). מניתוח היסטולוגי של קיבת צביון זה בחוף השנהב עלה כי התזונה שלו מורכבת מ-92% של פירות וזרעים, 7% של עלים ו-1% בלבד של פרחים.[2] תת-המין לבן רגליים נצפה כשהוא אוכל את הפירות הקשים של קליינדדוקסה גבונית (מהמלפיגאים), ופרט צעיר מתת-המין ברוק תועד כשהוא אוכל פירות של הקואלוקריום (ממשפחת מיריסטיסאה - בבעלי פרחים).[2] בין מיני הצמחים שזוהו בקיבתו של המין ניתן למנות את הנאוקלה (מהפואתיים), דיאליום (מהקטניות), האמפהימאס (מהפרפרניים) וזרעים של אפרסמון.[2] צביוני אוגילבי נמצאים לעיתים קרובות תחת עצים שבהם הקופים פעילים - כדי ליהנות מהפירות, הפרחים והזרעים שנופלים על ידם לקרקעית היער.[3] באזורים מסוימים תזונתו מושפעת לחלוטין מפעילות הקופים על העצים, כך שאם הם יחליטו לאכול מעץ מסוים, אלו יהיו הפירות היחידים שיאכלו על ידי הצביון בזמן זה.[2] צביון אוגילבי ידוע גם כמין הנוהג לפלוש לשטחים חקלאיים בלילה, ולאכול שם גידולים שונים כקקאו, קפה, אבוקדו וכדומה. מדי פעם הוא ירחיב גם את תזונתו על ציפורים ויונקים קטנים.[2]
אין כמעט מידע זמין על הרבייה ומחזור החיים של מין זה;[3] ידוע שהם בעלי חיים מונגומים (הזכר מתרבה עם נקבה אחת בלבד וכן להפך), ושהנקבה ממליטה עופר יחיד בעל פרווה מנומרת בתקופה הראשונה,[2] החבוי בצמחייה הסבוכה במשך מספר שבועות. לחייו. סביר להניח שנתוני הרבייה שלו דומים למינים אחרים: תקופת הריון כ-240 ימים, גמילה לאחר 3–5 חודשים, ובגרות בסביבות 9–18 חודשים.
איומים ושימור
עריכהצביון אוגילבי מסווג על ידי IUCN במצב השימור "ללא חשש" (LC), בעיקר בשל מספריו היציבים של תת-המין צביון לבן רגליים המהווים כמחצית מהאוכלוסייה הכוללת של המין, אם כי שני תת-המינים האחרים נמצאים במגמת ירידה ומסווגים במצב "פגיע" (VU).[4] השילוב של האוכלוסיות של 3 תת-המינים גורם לכך שהמצב הכללי של המין עדיין לא מגיע לסף אחת מהקטגוריות המאוימות. עם זאת צביון זה סובל מכריתת יערות, אובדן בית גידול הנעשה על ידי התיישבות אנושית ופלישה של חקלאות ליער וציד נרחב לבשר, ואם המגמות הנוכחיות יתמשכו תת-המינים צביון זהוב וצביון ברוק יחוו ירידה נוספת ומשמעותית שתגביל את מספריהם לשמורות ופארקים מוגנים בלבד. איום הציד חמור במיוחד באי ביוקו.[4]
צביוני אוגילבי נמצאים במספר אזורים מוגנים המחולקים לפי תת-מינים:[4] צביון ברוק מתקיים כיום במספרים סבירים רק בכמה אזורים, כגון הפארק הלאומי סאפו ומספר יערות אחרים במזרח ליבריה והפארק הלאומי טאי בחוף הדרום-מערבי של חוף השנהב.
לאוכלוסייה של הצביון הזהוב נותרו רק מספר מעוזים עיקריים כפארק הלאומי קורוף בקמרון והפארק הלאומי נהר הצלב בניגריה; הוא גם נרשם בכמה שמורות יער בשתי המדינות הנזכרות. לעת עתה הצביון הזהוב עדיין נפוץ באי ביוקו, וההגנה היעילה של שמורת גראן-קאלדרה-לובה היא קריטית להישרדותו של מין זה באי.
צביון לבן רגליים עדיין נפוץ בפארקים ושמורות יער בגבון כדוגמת הפארק הלאומי לופה והפארק הלאומי גמבה, וכן בפארק הלאומי אודזאלה שבקונגו. הוא מופיע בנספח II של אמנת וושינגטון מה שאומר שהסחר במין זה מחויב להיות בפיקוח.
סך האוכלוסייה הכוללת של צביון אוגילבי היא כ-35,000 לשנת 1999. מתוכם 18,000 של תת-המין צביון לבן רגליים, 12,000 של תת-המין צביון זהוב, ו-5,000 של תת-המין צביון ברוק.[4]
קישורים חיצוניים
עריכה
- צביון אוגילבי, באתר ITIS (באנגלית)
- צביון אוגילבי, באתר NCBI (באנגלית)
- צביון אוגילבי, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- צביון אוגילבי, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- צביון אוגילבי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- צביון אוגילבי, באתר GBIF (באנגלית)
- ogilbys duiker - צביון אוגילבי באתר ultimateungulate.
- צביון אוגילבי באתר הציד scirecordbook.
הערות שוליים
עריכה