אוכרה

צבע הנמצא בין הצהוב לחום

אוכרה (וגם אוֹכֶּר או אוקר) (מיוונית ὠχρός, אוֹכְרוֹס, פירוש: "צהבהב") היא פיגמנט אדמת-טיט טבעי, שהיא תערובת של תחמוצת ברזל וכמויות משתנות של חימר וחול.[1] צבע האוכרה נע בין צהוב לאדום עד חום, כתלות בריכוז מינרלי הברזל ובדרגות החמצון והמיום שלהם. לווריאציה של אוכרה המכילה כמות גדולה של המטיט יש גוון אדמדם והיא מכונה "אוכרה אדומה".[2][3][4] המילה אוכרה משמשת גם לציון חומרי טיט צבעוניים המכילים תחמוצת ברזל, הנוצרים כתוצר לוואי של מיצוי פח ונחושת.[5] באוכרה נעשה שימוש נרחב באזורים שונים בעולם, כבר מהתקופה הפרה-היסטורית. במקומות מסוימים נעשה באוכרה שימוש גם בימינו.

אוכרה
אבקות אוכרה בצבעים שונים.
שלשת הקסא #CC7722
ייצוג RGB R=204, G=119, B=34
ייצוג HSV H=21, S=212, V=204
ייצוג CMYK C=0, M=42, Y=83, K=20

פיגמנט אדמהעריכה

משפחת צבעי האוכרה היא משפחה של פגמנטי קרקע הכוללת אוכרה צהובה, אוכרה אדומה, אוכרה סגולה, סיינה (sienna) ואוכרה חומה. המרכיב העיקרי של האוכרה הוא תחמוצת ברזל (Iron(III) oxide-hydroxide). האוכרה מופיעה בטבע בשתי צורות מינרליות עיקריות: גתיט (בעל גוונים צהובים) והמטיט (בעל גוונים אדומים). חימום הגתיט גורם להתנדפות יון ההידרוקסיל וליצירת תחמוצות ברזל המטיטיות אדומות. אופי הצבע והגוון הנוצרים בתהליך זה נקבעים על ידי שני גורמים עיקריים: הטמפרטורה וההרכב המינרלי של חומר היסוד. המעבר מן הגתיט להמטיט מתרחש בטווח טמפרטורות של 280–400 מעלות צלזיוס.[6][7][8][4]

שימוש היסטורי באמנות ובתרבותעריכה

תחמוצת ברזל היא מהמינרלים הנפוצים ביותר שנמצאו על פני כדור הארץ, ויש עדויות רבות לכך שאוכרה צהובה ואדומה שימשה בזמנים פרהיסטוריים ועתיקים תרבויות רבות ושונות ביבשות שונות. האוכרה נוצלה ככל הנראה למכלול רחב של פעילויות חברתיות וטקסיות, ביניהן ציורי קירות וקברים, מנהגי קבורה, עיטור הגוף וכן למטרות יותר מעשיות כגון עיבוד עורות וכהגנה מפני השמש וחרקים.[8][9][10] חלק משימושים אלו מתועדים בתקופות מאוחרות יותר בתרבויות שונות. האוכרה הייתה אחד מחומרי הגלם השכיחים בשימוש האדם. השימוש בה תורם להבנה משוערת של התרבות החומרית והחברתית של האדם הפרה-היסטורי, אורחות חייו וכיצד ניצל את המשאבים שבסביבתו.[6]

 
ציור קיר: דמות סוס צבועה אוכרה אדומה. מערת לאסקו, צרפת.

פרה-היסטוריה והיסטוריה מוקדמתעריכה

אירופהעריכה

כבר לפני כ-300,000 שנים נמצאו עדויות לשימוש בצבעי אדמה. עשרות גושי אוכרה צהובים, חומים, אדומים וסגולים נמצאו באתר הארכאולוגי טרה אמטה, המצוי בניס (דרום צרפת).[11][12]

הניאנדרטליים שאכלסו את אירופה בראשית תקופת הקרח האחרונה, נהגו לקבור את מתיהם צבועים באוכרה אדומה. באתר “קרו מניון” התגלו עשרות קילוגרמים של אבקת אוכרה וסוגי צבע אחרים.[13]

גם בוויילס, נמצא כי נעשה שימוש באוכרה בקבורה. 'הגבירה האדומה של פאבילנד' הוא אחד הממצאים המרשימים מאזור הממלכה המאוחדת, המתוארך כבן 30,000 שנים. מדובר בשלד חלקי מהתקופה הפלאוליתית העליונה אשר צבוע באוכרה אדומה ומכאן שמו.[14]

באתרים פלאוליתים ב Pech Merle בצרפת נמצאו ציורים של בעלי חיים עם פיגמנטי אוכרה אדומה וצהובה (בני כ 25,000 שנה). במערת אלטמירה שבספרד נמצאו ציורים דומים המתוארכים ל - 15,000-16,500 לפנה"ס. במערת לאסקו נמצאו מאות ציורי קיר של בעלי חיים, בעיקר פרסתנים וטורפים, המתוארכים כבני 17,300 שנה. הציורים צוירו על קירות המערה באמצעות אוכרה אדומה, צהובה ושחורה.[15][7]

 
שבר קטן של קיר-טיח רומי.

מדינות הים התיכוןעריכה

ביוון העתיקה אוכרה אדומה נקראה 'מילטוס' (μίλτος). כאשר נקראה האספה באתונה, הייתה קבוצה של עבדים ציבוריים מטאטאת את החלל הפתוח של ה'אגורה' (Agora) בחבלים טבולים במילטוס. אזרחים אשר הסתובבו באגורה במקום לעבור לאזור האספה, היו מסתכנים בהכתמת בגדיהם בצבע. זה היה מעין קנס על היעדרותם מהאסיפה, כיוון שאם בגדיהם הוכתמו, לא יכלו ללבושם שוב בציבור.[16][17]

המצרים השתמשו באופן נרחב באוכרה צהובה בציורי קירות וקברים. לרוב נצבעו דמויות הגברים באוכרה אדומה-חומה, ודמויות הנשים באוכרה צהובה או עם פנים מוזהבות.[18] אוכרה אדומה שימשה גם כסומק וכשפתון לנשים[19][20] ואף בתור תרופה.[21] כמו כן, נתגלו פסים בצבע אוכרה על 'האובליסק הלא גמור' באזור הצפוני של מחצבת האבן אסואן. פסים אלו ציינו אתרי עבודה.[22]

בימי קדם הקלאסיים, האוכרה האדומה הטובה ביותר הגיעה ממושבה יוונית על הים השחור, באזור בו נמצאת כיום העיר סינופ שבטורקיה. אוכרה זו עברה תהליכי עיבוד קפדניים, ומחירה היה גבוה. היא סומנה בידי חותם מיוחד ונקראה 'סינופ חתומה' (Sealed Sinope). מאוחר יותר, השם הלטיני והאיטלקי sinopia ניתן למגוון רחב של פיגמנטים בצבע אדום כהה.

הרומאים השתמשו באוכרה צהובה בציוריהם כדי לייצג זהב וגווני עור, וכצבע רקע. ניתן לראות שימוש נרחב באוכרה הצהובה בציורי הקיר שבפומפיי.[23][24][25]

 
אישה משבט ההימבה מכוסה באוכרה.

אפריקהעריכה

האוכרה האדומה משמשת את אוכלוסיית אפריקה במשך כ-200,000 שנים.[26]הציידים הלקטים שהתגוררו במערת בְּלוֹמבּוֹס לפני 100,000 עד 72,000 שנה, חרטו עיצובים גאומטריים על גבי גושי אוכרה (ראו תמונה). בנוסף הם עיטרו את עצמם במחרוזות של חרוזי צדף צבועים אוכרה וצבעים נוספים. במערה יש עדויות להפקה ואחסון של האוכרה. האוכרה נטחנה בעלי ומכתש ואוחסנה בכלים שהוכנו מקונכיות של קונכיית 'אוזן הים' (אָבּלון) – הדוגמה הקדומה ביותר המוכרת לשימוש כזה בקונכיות.[27] עד היום נשות ההימבה בנמיביה משתמשות לעיטור גופן בתערובת של אוכרה ושומן בעלי חיים, כדי להשיג צבע עור אדמדם. את תערובת האוכרה הן מורחות גם על שיערן הקלוע לצמות. גם גברים ונשים של אנשי מסאי בקניה וטנזניה השתמשו ומשתמשים באוכרה באותו האופן.[28][29]

אוסטרליהעריכה

השימוש באוכרה הגיע גם לאוסטרליה העתיקה. ביבשת נמצאו קבורות עם שרידי אוכרה מלפני כ-42,000 שנים. יש המפרשים את השימוש באוכרה כבעל ממד של הבעה אידאולוגיות ושל סימבוליזם בקרב המתיישבים הראשונים ביבשת.[7][30][31] האוסטרלים האבורג'ינים השתמשו באוכרה במשך אלפי שנים. האוכרה שימשה לקישוט גופם, להגנה מפני השמש, למנהגי קבורה, לציורי מערות ושאר יצירות אומנות. כמו כן, הם שימרו עורות של בעלי חיים באמצעותה. באתרי קבורה שנחפרו באזור אגם מונגו במערב ניו סאות' ווילס, נמצאו עצמות צבועות אוכרה אשר תוארכו למועד הגעתו של האדם לאוסטרליה; אחד הממצאים המרשימים מהאתר הוא "אדם-מונגו" (LM3) שלד צבוע נתזים רבים של אוכרה אשר מתוארך לבן לפחות 32,000 שנה ואולי אף בן 60,000 שנה. פיגמנטים של אוכרה מצויים בשפע ברחבי אוסטרליה, במיוחד במדבר המערבי, בקימברלי ובארנהם לנד, ונמצאו באתרים ארכאולוגיים רבים. במוזיאון הלאומי של אוסטרליה יש אוסף גדול של דגימות של אוכרה מאתרים רבים ברחבי אוסטרליה.[32][28][33]

ניו זילנדעריכה

אנשי מאאורי מניו זילנד עשו שימוש נרחב באוכרה לצרכים פונקציונליים ומסורתיים. הם ערבבו אוכרה עם שמן כרישים ובתערובת צבעו את בתיהם ואת הוואקה-טאוה (waka taua), סירות הקאנו ששימשו אותם ללחימה. הצביעה מנעה את ייבוש עץ הסירות והבתים והגנה עליהם. אנשי המאאורי, בעיקר הנשים, מרחו אוכרה על פניהם להגנה מפני חרקים. מריחת האוכרה על הפנים ועל הגוף התרחשה גם כחלק מטקס קבורה, ככל הנראה באופן סמלי מסורתי. כדי לייצר את אבקת האוכרה, הם כתשו גושי אוכרה מוצקים שמצאו על גבי משטחי אבן שטוחים.[34][35]

צפון אמריקהעריכה

השימוש באוכרה קשור קשר הדוק לאנשי הבאוט'וק (Beothuk), העמים הילידיים של צפון אמריקה. הבאוט'וקים צבעו את גופם ואת כל חפציהם באוכרה אדומה – חצים, קשתות, סירות קנו ועוד. לרוב, הם ערבבו את האוכרה עם שומן איילים. תערובת זו הקנתה להם הגנה מפני השמש ומפני חרקים. השימוש הנרחב שלהם באוכרה הוביל את האירופאים הראשונים שהגיעו ליבשת לכנותם "אינדיאנים אדומים". שימוש באוכרה היה נפוץ גם בקרב הMaritime Archaic. בחפירות ארכאולוגיות שנעשו ב Port au Choix נמצאו קברים של למעלה ממאה פרטים עם עדויות לשימוש באוכרה. גם בקנדה ובארצות הברית נמצאו עדויות לשימוש באוכרה המתוארכות ל-100–400 לפני הספירה. גם שם ניתן לראות שימוש באוכרה לצורכי צביעת הגוף.[8][10]

ישראלעריכה

 
שרידי שלד ממערת אל ואד (קבורה נטופית). על חלק מהעצמות שהתגלו באתר נמצאו שרידי אוכרה.

ממצאי אוכרה התגלו גם בכמה אתרים ארכאולוגים בארץ. לדוגמה, במערת-אל ואד התגלתה שכבה נאטופית עשירה בכלי צור, כלי כתישה ושרידי אוכרה. כמו כן נמצאו שלוש קבורות אדם, הראשונות שנמצאו בכרמל, וקצה ידית מגל מגולפת בדמות ראש חיה – העדות הראשונה לאמנות פרה-היסטורית במזרח הקרוב.[36] מאסף האוכרה של אל-ואד כולל 49 דוגמאות, מתוכן 37 דוגמאות המטיטיות ו-12 דוגמאות גאתיטיות. שרידי אוכרה נמצאו גם על שישה עליי בזלת.[6] באתר הנאטופי עינן אשר נמצא בבקעת החולה נמצאו עשרות שלדים, מבני מגורים, חפצי אומנות וכן כלי בזלת וכלי צור, שעל אחדים מהם נתגלו שרידי אוכרה אדומה.[37] מאסף האוכרה של עינן כולל 33 דוגמאות שמתוכן 29 דוגמאות המטיטיות וארבע דוגמאות גיאתיטיות.[6] במערת היונים והטרסה, הממוקמות על הגבול שבין שפלת החוף של הגליל המערבי לבקעת בית-הכרם, נמצא מאסף אוכרה גדול הכולל 66 דוגמאות, מתוכן 60 דוגמאות המטיטיות ושש דוגמאות גיאתיטיות. בנוסף, במערת היונים נמצאו מספר פריטים עם שרידי אוכרה: שלוש מכתשים מבזלת, 15 עליים (12 מבזלת ושלושה מגיר) ו-11 פריטי צור.[38][6] בשלושת האתרים, מערת אל-ואד, עינן ומערת היונים והטרסה נמצא אחוז גבוה של תחמוצת ברזל המטיטיות לעומת אחוז נמוך של תחמוצות ברזל גאתיטיות.[6] במערת קפזה הנמצאת לרגלי הר הקפיצה, נמצאו קברים של אדם מודרני ובתוכם קרני איל. על העצמות הקבורות נמצאו שרידי אוכרה אדומה.[39]

רנסאנסעריכה

ברנסאס חלה התקדמות משמעותית בטכניקות הציור והצביעה. עדיין, מרבית הצבעים שהיו בשימוש היו פיגמנטים מינרליים. פיגמנטי אוכרה צהובים ואדומים היו בשימוש נרחב בציורי לוחות ופרסקאות. הצבעים השתנו מאוד מאזור לאזור, כתלות בהרכב החימר. באזורים מסוימים חימר האוכרה היה עשיר לימוניט ובעל גוון צהבהב ובאחרים עשיר בהמטיט אדמדם. בפוזואולי שליד נאפולי האוכרה הייתה בגוון ורוד סלמון, ואילו הפיגמנט מטוסקנה הכיל מנגן, שהפך אותו לחום אדמדם כהה ששמו 'טרה די סיאנה', או 'אדמת סיאנה'. את צבע האוכרה הפרידו מחול ומהחומרים האורגניים שבקרקע (רקבובית/הומוס) באמצעות ערבוב של התערובת החולית עם מעט מים. החול שקע מטה בעוד החומרים האורגניים צפו בהדרגה. לאחר שנוקו מיתר החומרים, המים הצבועים שנותרו הכילו את האוכרה יובשו והתקבלה אבקת אוכרה. היה צורך לחזור על פעולת ההפרדה מספר פעמים.[40][41][42]

 
צוק עשיר אוכרה. רוסיון, צרפת.

היסטוריה מודרניתעריכה

תהליך ההפקה התעשייתי להכנת פיגמנט האוכרה פותח על ידי המדען הצרפתי ז'אן אטיין אסטיר (Astier) בשנות ה -1780. אסטיר שגדל ברוסיון שבמחוז פרובאנס, הוקסם מצוקי החימר האדום והצהוב שבאזור. הוא המציא תהליך עיבוד בו ניתן להפיק את פיגמנט האוכרה בכמויות גדולות. תחילה הוצא החומר מאזורי משקעים פתוחים או ממכרות. החימר הגולמי הכיל כ -80% עד 90% חול ו -10% ל -20% אוכרה. אחר-כך שטף את החימר כדי להפריד בין גרגרי החול מחלקיקי אוכרה והותיר את המשקעים באגנים גדולים, בכדי למקסם את הפירוד. לאחר מכן יובשו המים, והאוכרה היבשה נחתכה ללבנים, רוסקה, סוננה, וסווגה לפי צבע ואיכות.

האוכרה באיכות הטובה ביותר הייתה שמורה לשימוש אמנים. אוכרה מרוסיון הייתה יצוא צרפתי חשוב עד אמצע המאה ה -20, והייתה נפוצה באזורים הכפריים של אירופה. בצבעים שהופקו מהאוכרה שיוצאה נעשה שימוש הן בקרב אמנים והן לצורך צביעת בתים. כמו כן, אוכרה שימשה לצורך חיטוי פצעים והיוותה מרכיב חשוב בתעשיית הגומי המוקדמת.

היצוא הצרפתית פסק כאשר השווקים הגדולים קרסו בשל המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בספרד. כמו כן החלה תחרות בשוק בשל כניסת פיגמנטים סינתטיים חדשים. המכרות ברוסיון נסגרו, אם כי הייצור של פיגמנטי אוכרה טבעיים נמשך במכרות בקפריסין ובאתרים אחרים.[43] אמנם השימוש באוכרה אינו נרחב כפי היה בתקופות הקדומות, אך גם כיום נעשה בה שימוש בקרב אוכלוסיות מסוימות כמו אנשי ההימבה ואנשי המסאי שבאפריקה.[28][29]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Weinstein-Evron, M 1993. El-Wad Cave. The New Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land. E. Stern (ed.) Jerusalem:The Israel Exploration Society and Carta:1498-1490.
  • זקהיים, אהד, מקורות האוכרה במכלולים הנטופים מאל ואד, עינן והיונים. חיפה: אוניברסיטת חיפה, 1997.
  • Belfer-Cohen, Anna. "The Natufian graveyard in Hayonim cave." Paléorient (1988): 297-308.
  • Barnett, J. R., Sarah Miller, and Emma Pearce. "Colour and art: A brief history of pigments." Optics & Laser Technology 38.4-6 (2006): 445-453.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ American Heritage Dictionary. 1969.
  2. ^ Shorter Oxford English Dictionary (2002), Oxford University Press.
  3. ^ The Random House College Dictionary, Revised Edition, (1980). "Any of a class of natural earths, mixtures of hydrated oxides of iron and various earthy materials, ranging in colour from pale yellow to orange and red, and used as pigments. A colour ranging from pale yellow to reddish-yellow."
  4. ^ 1 2 MacDonald, Brandi Lee, et al. "Geochemical characterization of ochre from central coastal British Columbia, Canada." Journal of Archaeological Science 38.12 (2011): 3620-3630.
  5. ^ .Collier's New Encyclopedia, 1921
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 זקהיים, אהד, מקורות האוכרה במכלולים הנטופים מאל ואד, עינן והיונים. חיפה: אוניברסיטת חיפה, 1997.
  7. ^ 1 2 3 Taçon, Paul SC. "Ochre, clay, stone and art." Soils, stones and symbols: Cultural perceptions of the mineral world (2004): 31-42.
  8. ^ 1 2 3 Barnett, J. R., Sarah Miller, and Emma Pearce. "Colour and art: A brief history of pigments." Optics & Laser Technology 38.4-6 (2006): 445-453.
  9. ^ Rosenfeld, Andrée. "The examination of use marks on some Magdalenian end scrapers." The British Museum Quarterly 35.1/4 (1971): 176-182.
  10. ^ 1 2 Lloyd, T. G. B. "On the" Beothucs," a Tribe of Red Indians, Supposed to be Extinct, Which Formerly Inhabited Newfoundland." The Journal of the Anthropological Institute of Great Britain and Ireland 4 (1875): 21-39.
  11. ^ Marshack, Alexander. "On Paleolithic ochre and the early uses of color and symbol." (1981): 188-191.
  12. ^ De Lumley, Henry. "A Paleolithic camp at Nice." Scientific American 220.5 (1969): 42-51.
  13. ^ Sherby, Oleg D., and Jeffrey Wadsworth. "Ancient blacksmiths, the Iron Age, Damascus steels, and modern metallurgy." Journal of Materials Processing Technology 117.3 (2001): 347-353.
  14. ^ Jacobi, R. M., and T. F. G. Higham. "The “Red Lady” ages gracefully: new ultrafiltration AMS determinations from Paviland." Journal of Human Evolution 55.5 (2008): 898-907.
  15. ^ Curtis, Gregory (2006). The Cave Painters: Probing the Mysteries of the World's First Artists(1st ed.). New York: Alfred A. Knopf. pp. 96–97, 102.
  16. ^ Mercer, Henry C. Ancient Carpenters' Tools: Illustrated and Explained, Together with the Implements of the Lumberman, Joiner, and Cabinet-maker in Use in the Eighteenth Century. Courier Corporation, 2000.
  17. ^ Photos-Jones, E., et al. "Kean miltos: the well-known iron oxides of antiquity." Annual of the British School at Athens 92 (1997): 359-371.
  18. ^ Kuehni, Rolf G. "Color and Colorants in Ancient Egypt." Color Research & Application 5.3 (1980): 169-172.
  19. ^ Schaffer, Sarah E. "Reading our lips: The history of lipstick regulation in Western seats of power." Food & Drug LJ 62 (2007): 165.
  20. ^ Hamilton R. (2007). Ancient Egypt: The Kingdom of the Pharaohs. Parragon Inc. p. 62.
  21. ^ Kwiecinski, Jakub. "The dawn of medicine: ancient egypt and Athotis, the king-physician." Perspectives in biology and medicine 56.1 (2013): 99-104.
  22. ^ Kelany, Adel, James A. Harrell, and V. Max Brown. "Dolerite Pounders: Petrology, Sources and Use." Lithic Technology 35.2 (2010): 127-148.
  23. ^ Daniel Thompson, The Materials and Techniques of Medieval Painting, p. 98
  24. ^ Roberts, Sally R. "Form and Color in Greek Painting." (1980): 305-307.
  25. ^ Piovesan, Rebecca, et al. "The Temple of Venus (Pompeii): a study of the pigments and painting techniques." Journal of Archaeological Science 38.10 (2011): 2633-2643.
  26. ^ McBrearty, Sally, and Alison S. Brooks. "The revolution that wasn't: a new interpretation of the origin of modern human behavior." Journal of human evolution 39.5 (2000): 453-563.
  27. ^ Henshilwood, Christopher S., et al. "A 100,000-year-old ochre-processing workshop at Blombos Cave, South Africa." science334.6053 (2011): 219-222.
  28. ^ 1 2 3 Thorne, Alan, et al. "Australia's oldest human remains: age of the Lake Mungo 3 skeleton." Journal of human evolution 36.6 (1999): 591-612.
  29. ^ 1 2 Crandall, David P. The place of stunted ironwood trees: A year in the lives of the cattle-herding Himba of Namibia. A&C Black, 2000.
  30. ^ Hiscock, Archaeology of Ancient Australia p. 125
  31. ^ Haglund-Calley, Laila. An archaeological analysis of the Broadbeach Aboriginal burial ground. University of Queensland Press, 1976.
  32. ^ Bahn, Paul G., and Jean Vertut. "Images of the ice age." (1988).
  33. ^ Bowler, James M., et al. "New ages for human occupation and climatic change at Lake Mungo, Australia." Nature 421.6925 (2003): 837.
  34. ^ Wells, Benjamin. The History of Taranaki: A Standard Work on the History of the Province. Edmondson & Avery, 1878.
  35. ^ Childs, Cyril W., Norman Wells, and Colin J. Downes. "Kokowai Springs, Mount Egmont, New Zealand: chemistry and mineralogy of the ochre (ferrihydrite) deposit and analysis of the waters." Journal of the Royal Society of New Zealand 16.1 (1986): 85-99.
  36. ^ Weinstein-Evron, M 1993. El-Wad Cave. The New Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land. E. Stern (ed.) Jerusalem:The Israel Exploration Society and Carta:1498-1490.
  37. ^ Perrot, J. 1993. El-Wad Cave. The New Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land. E. Stern (ed.) Jerusalem:The Israel Exploration Society and Carta:389-393.
  38. ^ Belfer-Cohen, Anna. "The Natufian graveyard in Hayonim cave." Paléorient (1988): 297-308.
  39. ^ Hovers, Erella, et al. "An early case of color symbolism: ochre use by modern humans in Qafzeh Cave." Current Anthropology44.4 (2003): 491-522.
  40. ^ Thompson, Daniel Varney. The materials and techniques of medieval painting. Vol. 327. Courier Corporation, 1956.
  41. ^ Edwards, Howell GM. "Analytical Raman spectroscopic discrimination between yellow pigments of the Renaissance." Spectrochimica Acta Part A: Molecular and Biomolecular Spectroscopy 80.1 (2011): 14-20.
  42. ^ Edwards, H. G. M., E. R. Gwyer, and J. K. F. Tait. "Fourier Transform Raman analysis of paint fragments from biodeteriorated Renaissance frescoes." Journal of Raman spectroscopy 28.9 (1997): 677-684.
  43. ^ Pringle, Graham F., and Hildgund Schaefe. From Rocks To Riches: Time, Change, and Ochre in a Village in the Vaucluse—Roussillon-en-Provence. Xlibris Corporation, 2012. p. 23-24.