ביוקו
ביוקו (באנגלית: Bioko) הוא אי המרוחק כ-32 קילומטרים מחופי מערב אפריקה והוא חלקה הצפוני ביותר של גינאה המשוונית. אוכלוסיית האי מונה כ-334,463 תושבים (נכון לשנת 2015) ושטחו כ-2,017 קמ"ר. האי ממוקם לחופיה של קמרון במפרץ ביאפרה - חלק של מפרץ גינאה. ביוקו הוא אי גבוה והררי שמקורו געשי - פסגתו הגבוהה ביותר היא פיקו באסילה המיתמר לגובה של 3,012 מטרים. האי דומה במאפייניו לאיים השכנים סאו טומה ופרינסיפה, אך בניגוד להם, היה בעבר ביוקו מחובר ליבשת אפריקה - עם עליית גובה פני הים בתום עידן הקרח האחרון, לפני 10,000 שנים לערך, הוא הופרד ממנה.[1] האי מכוסה ברובו ביער גשם טרופי. מלאבו, בירת גינאה המשוונית, ממוקמת על האי.
נתונים גאוגרפיים | |
---|---|
מיקום | מפרץ גינאה |
קואורדינטות | 3°30′N 8°42′E / 3.5°N 8.7°E |
שטח | 1,935 קילומטר רבוע |
אורך | 70 קילומטר |
רוחב | 32 קילומטר |
גובה מרבי | Pico Basilé |
נתונים מדיניים | |
מדינה | גינאה המשוונית |
אוכלוסייה | 334,463 (2015) |
אזור זמן | UTC+1 |
(למפת גינאה המשוונית רגילה) | |
תושביה הילידים המקוריים של ביוקו נקראים בובי, עם בנטו, המהווה כ-58% מאוכלוסיית האי. קבוצות אתניות נוספות כוללות את הפאנג, פרננדינו ואיגבו, כמו גם מהגרים אפריקאים ואירופאיים. בשפת הבובי, שמו של האי הוא "אטולה". בין 1973 ל-1979, שמו של האי שונה ל"מסיאס נגוומה" על שמו של פרנסיסקו מסיאס נגוומה, נשיא גינאה המשוונית באותה התקופה. בשנת 1979, שמו שונה ל"ביוקו", על שם הפוליטיקאי כריסטינו סריצ'ה ביוקו.[2]
היסטוריה
עריכההאי יושב במחצית האלף הראשון לפני הספירה על ידי שבטי בנטו שהגיעו מאפריקה, אשר צאצאיהם מהווים את הקבוצה האתנית העיקרית באי, הבובי. כך, בניגוד לאיים אחרים באזור, באי ישנה אוכלוסייה אפריקאית ילידית. האירופאים הראשונים להגיע אל האי היו הפורטוגזים, בשנת 1472, אשר הגיעו במשלחת בראשותו של מגלה הארצות פרנאו דה פו. דה פו כינה את האי "פורמוזה פלורה" (בעברית: הפרח היפה) ובשנת 1494, כשהחל יישוב האי על ידי הפורטוגזים, שם האי שונה ל"פרננדו פו", על שם מגלהו. הפורטוגזים פיתחו באי תעשיית קני סוכר, ועל אף שאיכותה נחשבה לנמוכה, בשל הכמויות שיוצרו באי, תעשייה זו החלה להשתלט על השוק האירופאי.
ב-1642, חברת הודו המזרחית ההולנדית הקימה באי עמדות סחר, ללא אישורם של הפורטוגזים, ולתקופה קצרה היא אף ריכזה מהאי את תעשיית סחר העבדים שלה ממפרץ גינאה. הפורטוגזים גירשו את ההולנדים מהאי בשנת 1648 והשתלטו על עמדותיהם, כולל מוסד סחר העבדים מהאי. כמו כן, הם השתלטו על האי השכן, קוריסקו. במקביל למאבקים בין הפורטוגזים להולנדים, החלו שבטי הבובי באי להתארגן להקמתה של ממלכה חדשה. כשהביקוש לעבדים הלך וגדל, הפורטוגזים החלו לקחת את תושבי האי עצמם לעבדות - כתוצאה מכך, התושבים המקומיים החלו בתהליך של מעבר מאזור החופים לפנים האי.
בשנת 1778, במסגרת הסכם אל פארדו, פורטוגל מסרה לספרד את פרננדו פו, אנובון ואת ריו מוני - שלושתם מהווים למעשה את גינאה המשוונית המודרנית. ההסכם נחתם בין מריה הראשונה, מלכת פורטוגל וקרלוס השלישי, מלך ספרד בתמורה לשטחים ביבשת אמריקה. לאחר שסחר העבדים בוטל על ידי האימפריה הבריטית, הם חיפשו אתר באפריקה להוצאת סיורים כנגד סחר עבדים בלתי חוקי. הם חכרו מספרד את פרננדו פו, והקימו בו את פורט קלרנס (נקרא על שם דוכס קלרנס, ויליאם הנרי), כיום בירת גינאה המשוונית, מלאבו. הבריטים חכרו את האי בין 1827 ל-1843 והם העבירו מפריטאון אל האי את בית המשפט לשחרור עבדים. במהלך תקופתם באי, הבריטים שחררו כ-20 ספינות ובתוכן כ-2,500 עבדים. כמו כן, שחררו מעבדות בצורות אחרות עוד אלפים.[3]
בשנת 1843, החלו הספרדים לשוב אל האי והשפעת הבריטים החלה לדעוך, ובשנת 1855 מלך ספרד ביטל לחלוטין את הזכויות הבריטיות על האי.[4] הספרדים הגלו אל האי מספר מאות של אפרו-קובנים, בנוסף לעשרות מלומדים ופוליטיקאים ספרדים שנחשבו עוינים לשלטון. בנוסף, ספרד הגלתה אל האי כ-218 מורדים מהמהפכה הפיליפינית, מתוכם שרדו באי רק כ-94.[5] בשנים 1923–1930, חבר הלאומים חקר את העברתם של מהגרי עבודה בין ליבריה למושבה הספרדית בפרננדו פו. על אף שחבר הלאומים התרכז במארגני ההעברה שבליבריה, בחינה מדוקדקת גילתה כי המעסיקים בפרננדו פו יצרו בפועל עבודת כפייה. בשלהי המאה ה-19, חקלאים באי משבט הקריו (קבוצה אתנית מסיירה לאון), חדלו בייצור שמן דקלים והחלו בייצור קקאו. התלות שלהם במהגרי עבודה והתחרות העולה מהשוק האירופאי גרמו למשבר כלכלי בתחילת המאה ה-20. החקלאים אמנם עצרו את עבודתם, אך לא הצליחו לשלם את משכורתם של מהגרי העבודה, מה שיצר בפועל מצב של עבדות. בעקבות הפרשה, ליבריה אסרה על תושביה להגר לצורכי עבודה. במהלך מלחמת ביאפרה, ארגוני זכויות אדם השתמשו באי כבסיס למשלחות הומניטריות לביאפרה.
בשנת 1942 בוצע באזור מבצע פוסטמסטר.
שפות
עריכהבשל ריבוי הקבוצות האתניות המתגוררות על האי, התפתחה בו שפה קריאולית בשם פיצ'ינגליס. הדקדוק של השפה מבוסס על השפה האנגלית והיא מורכבת מתמהיל של אנגלית, שפות מערב אפריקאיות מניגריה וליבריה, שפת הקריו מסיירה לאון וספרדית. מהגרי עבודה הגיעו אל האי מכל האזורים הללו במהלך המאה ה-19.
ספרדית הייתה השפה הרשמית באי מאז 1844 כשהספרדים השתלטו עליו מחדש. ספרדית עודנה שפת ההוראה והאדמיניסטרציה וזאת כתוצאה מהשלטון הספרדי הארוך. 67.6% מתושבי גינאה המשוונית דוברים ספרדית, אחוז גבוה מתוכם הם תושבי הבירה, מלאבו שבביוקו.[6]
קישורים חיצוניים
עריכה- אתר התוכנית לשמירה על המגוון הביולוגי בביוקו.
- ביוקו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פרננדו פו (גינאה המשוונית), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ McNeil Jr, Donald G. (16 September 2010). "Precursor to H.I.V. Was in Monkeys for Millenniums, Study Says". The New York Times.
- ^ Pospelov, E. M. (1998). Geograficheskie nazvanii︠a︡ mira: toponimicheskiĭ slovarʹ. Moskva: Russkie slovari. ISBN 978-5-89216-029-2
- ^ Jordan Goodman, "The Hell-Borne Traffic". Geographical, September 2007.
- ^ "British Empire: Africa: Fernando Po". britishempire.co.uk.
- ^ Foreman, J., 1906, The Philippine Islands, A Political, Geographical, Ethnographical, Social and Commercial History of the Philippine Archipelago, New York: Charles Scribner's Sons
- ^ Obiang convierte al portugués en tercer idioma oficial para entrar en la Comunidad lusófona de Naciones. Terra. 13 July 2007.