פתיחת התפריט הראשי
צבי נצר
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

צבי נצר (20 באפריל 1920 - 13 בינואר 1993) היה מפעילי תנועת החלוץ הצעיר. איש המוסד לעלייה ב' ומראשי ארגון הבריחה שסייע ליהודים ממזרח אירופה לעלות ארצה. פעיל בארגון נתיב.

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

נעוריועריכה

צבי נצר נולד כצבי מלניצר ב-1920 בעיירה קובל שבפולין לאברהם מלניצר וחנה (לבית רוזמן). נצר היה הבכור מארבעה ילדים שנולדו לזוג (צבי, יעקב, אשר וחנה). האב אברהם עסק בכריתה וסחר בעצים וכן היה בעלים של מנסרה לעצי בנייה וריהוט וקיים בית אמיד. נצר למד בגימנסיה "תרבות" שבקובל ובכתה י"ב הצטרף לתנועת החלוץ הצעיר ויצא לחוות ההכשרה בגרוכוב שליד וורשה.

ב-1939, עם פלישת הנאצים לפולין, נמלט מוורשה בחזרה לקובל ומשם המשיך לווילנה שם ניסה לעבור את הגבול לברית המועצות אך נתפס, נשפט ונשלח למחנה עבודה בסיביר. ב-1941 שוחרר על ידי השלטונות הרוסיים ונסע דרומה דרך אוזבקיסטן ואזרבייג'ן עד לטהרן שם עבד עם ילדי טהרן. ב-1943 הגיע לישראל והצטרף לקיבוץ אלונים. בתום המלחמה התברר לו שהוריו, אחיו אשר ואחותו חנה ניספו בשואה.

ארגון הבריחהעריכה

ב-1945 גויס נצר על ידי שאול אביגור למוסד לעליה ב' ומונה לנהל (יחד עם יוחנן כהן ואיסר בן צבי) את תנועת "הבריחה" בפולין. לצורך התפקיד קיבל את השם המחתרתי "אלכסנדר". תפקידיו העיקריים של נצר היו לטפל בהברחת ניצולי שואה מברית המועצות לפולין וכן בתיאום עם הצבא הפולני לגבי פעילות הארגון באזור מעברי הגבול.

לאחר פוגרום קיילצה ב-1946 התרככו השלטונות הפולנים ונצר הגיע להסכם עם גנרל רוסי בשם צ'רווינסקי (שהיה מפקד גבולות פולין) על יציאתם של יהודים מפולין לצ'כיה ומשם לחופי הים התיכון ולישראל בעזרת תנועת "הבריחה"[1]. ההסכם שנחתם ביולי 1946 היה תקף עד פברואר 1947 ואיפשר יציאת כ-70 אלף יהודים מרוסיה לפולין. ההסכם התבטל בלחצם של הבריטים שביקשו למנוע מיהודים להגיע ארצה.

ארגון נתיבעריכה

ב-1957 קרא שאול אביגור בשנית לנצר לשרות המדינה. נצר נשלח שוב לפולין, הפעם כשליח של ארגון נתיב. תפקידו הרשמי היה נספח תרבות ומזכיר ראשון בשגרירות ישראל בוורשה אך למעשה עסק בקשר עם יהודים שהגיעו מרוסיה לפולין במסגרת "הסכם הריפטריאציה"[2] על מנת לשכנעם לא להשתקע בפולין אלא להמשיך ולעלות ארצה. עם סיום שליחותו חזר ארצה אך המשיך לעבוד ב"נתיב" ועמד בראש אגף "בר" שפעל לגיוס דעת הקהל במערב למען עליית יהודי ברית המועצות לישראל.

מדיניות ארגון נתיב דגלה בהסתרת הפעילות להעלאת יהדות רוסיה לארץ אולם בשנות ה-70 קמה תנועת התנגדות למדיניות זו ובראשה יעקב קזאקוב ודב שפרלינג מצד העולים ויונה יהב ודוד קוליץ מצד התאחדות הסטודנטים הארצית. יהב אירגן הפגנות בקמפוסים וקזאקוב ושפרלינג השמיעו את מחאתם. נצר איים על יהב שיודח מתפקידו או יגויס למילואים ארוכים כדי שישתוק אולם הנושא הגיע לכנסת והח"כים גד יעקבי ושולמית אלוני הגישו שאילתות מביכות לממשלה וגולדה מאיר זימנה לשיחת הבהרה את יהב וחבריו. בעקבות השיחה הודח נצר מהנהלת נתיב ומדיניות הארגון השתנתה והצנזורה רוככה[3]. בסופו של דבר גויס קזאקוב לארגון נתיב ואף עמד בראשו.

חייו הפרטייםעריכה

נצר נשא באלונים את חיה (לבית צוקרוביץ) אותה הכיר בחוות ההכשרה בגרוכוב. לזוג נולדו שני ילדים: מרים ויצחק. עם התחלת עבודתו במשרדי "נתיב" בתל אביב עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה למרכז הארץ. נצר נפטר בתל אביב ב-1993.

נצר שינה את שמו ב-1948 ממלניצר לנצר. גם אחיו, יעקב, שעסק בתחום העלאת יהודי אירופה ארצה, שינה שמו לנצר.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ישראל לנדרס, גנרל "רוסי" סייע לבריחה מפולין, דבר, 23 בספטמבר 1983
  2. ^ ב-1946 חתמו פולין ורוסיה על הסכם המתייחס להחזרת בעלי אזרחות פולנית מרוסיה לפולין. הסכם זה איפשר גם ליהודים לחזור לפולין
  3. ^ צבי לביא, ‏יעקב קדמי: האיש שהביא לשינוי הגדול במדיניות נתיב, באתר גלובס, 8 במרץ 1998