קאפו (בלעז: Kapo) הוא אסיר בתקופת השלטון הנאצי שהיה ממונה מטעם הנאצים לפקח על אסירים אחרים במחנה ריכוז.

קאפו ממחנה הריכוז סלספילס עם זרוע שרוול של "לאגרפוליציסט" - משטרת המחנה

מאפייני הקאפואים עריכה

 
סרט שרוול של קאפו ראשי עם כיתוב Oberkapo ומגן דוד.

את הקאפואים מינו אנשי האס אס כדי לדאוג שהאסירים ימלאו את פקודותיהם. הם היו אחראים על ביצוע העבודות ועל המשמעת, הסדר והניקיון בקרב האסירים, לעיתים תוך כדי השפלה ופגיעה בהם, כחלק ממשטר האימה שהטילו הנאצים במחנות.

הכינוי הגיע ככל הנראה מהמילה האיטלקית Capo, שפירושה "ראש" (או "העומד בראש")[1], או מראשי התיבות של המילה הגרמנית "Kameradenpolizei", שפירושה "משטרת עמיתים", וכוון לראשי יחידות העבודה במחנות. לאחר מכן הפך לכינוי נפוץ לאסירים, יהודים ולא-יהודים, שהיו ממונים מטעם הנאצים על תחומי אחריות נוספים כמו השגחה על אסירים אחרים, על צריפי המגורים או על המטבחים. המונח משמש רבים בישראל לציון משתפי פעולה יהודים עם הנאצים, למרות שחלק גדול מהקאפואים במחנות הריכוז לא היו יהודים. חוקרי השואה מציינים שיש להבדיל בין הקאפואים: היו כאלה שניסו לעזור ככל יכולתם לשוכני המחנות ואף להצילם ממוות, אך אחרים היו אדישים לסבל האסירים והיו אף כאלה שירדו לשפל המדרגה ונודעו באכזריותם. היו אף מקרים ספורים שהאסירים רצחו קאפואים אכזריים במיוחד.

חלק מהקאפואים נבחרו בניגוד לרצונם, וחלקם התנדבו לתפקיד, כשראו הזדמנות לשפר את תנאיהם בצורה מקסימלית ואולי גם להציל את חייהם. בתמורה למשימתם ניתנו להם תנאים משופרים בהרבה משאר האסירים, כולל מנות מוגדלות של מזון, מגורים נפרדים, וביגוד חם[2][1]. היתרון הגדול ביותר מבחינת הקאפואים היהודים היה אי-שילוחם להשמדה באקציות הגדולות במחנות, אולם עם סיומן רובם נשלחו אל מותם.

משפטי הקאפואים במדינת ישראל עריכה

עם השנים התפתחו דיונים ומחלוקות רבות על תפקידי הקאפואים, בעיקר סביב שאלת גבולות המוסר וההתנהגות האפשריים בעת המאבק על החיים. לאחר הקמת מדינת ישראל הועמדו בה לדין מספר קאפואים יהודים שעלו לארץ (ההיסטוריונית חנה יבלונקה מעריכה את מספרם בארבעים) על-פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, אך מרביתם שוחררו או נידונו לעונשים קלים. יוצא מכלל זה היה מקרה, בשנת 1952, בו נידון קאפו בשם יחזקאל אינגסטר, שהיה אחראי על אסירים בשני מחנות-משנה של מחנה גרוס-רוזן לעונש מוות[3]. העונש ניתן גם עם קביעת השופטים כי אינגסטר, למרות מעשיו הנוראים במחנה, היה נרדף וחי בתנאים לא-אנושיים ממש כקורבנותיו. לבסוף הומתק עונשו למאסר של שנתיים[4]. אינגסטר מת זמן קצר לאחר שחרורו[5]. המשפטים סוקרו בצורה מצומצמת בעיתונות באותה תקופה, ומרבית המשתתפים בדיונים היו ניצולי השואה.

שימוש במושג בזמנים המודרניים עריכה

לאחר 1945 המושג נפוץ והיה בשימוש במספר ספרים, בהם "הזהו אדם" של פרימו לוי, ו"האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל. האחרון עוסק בנושא מנקודת מבטו של פסיכיאטר. המושג מוזכר גם באוטוביוגרפיה "לילה" של אלי ויזל, בנובלה הגרפית "מאוס" של ארט ספיגלמן, ובסרט "קאפו" של גילו פונטקורבו.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • איתמר לוין, קאפו באלנבי: העמדת יהודים לדין בישראל באשמת סיוע לנאצים, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2015
  • רבקה ברוט, באזור האפור: הקאפו היהודי במשפט, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2019
  • טוביה פרילינג, מי אתה לאון ברז'ה? סיפורו של קאפו באושוויץ, היסטוריה, פוליטיקה וזיכרון, רסלינג, תל אביב, 2009.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא קאפו בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 קאפו באתר מט"ח
  2. ^ הערך קאפו בתוך האנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם
  3. ^ הקאפו יחיאל אינגסטר נדון למוות, חרות, 6 בינואר 1952 (השגיאה בשם מופיעה במקור)
  4. ^ טל לוי, לין, היום לפני 48 שנים - האוזנר תובע להטיל עונש מוות על אייכמן, באתר הארץ, 13 בדצמבר 2009
  5. ^ יוסי אלי‏, מסמכים נדירים: מה נמצא בביתו של יגאל עמיר אחרי הרצח?, באתר וואלה!‏, 30 במרץ 2015