אליעזר גרינבוים

אליעזר (אצ'ה) גרינבוים או לאון ברז'ה (27 בנובמבר 1908, ורשה22 במאי 1948, רמת רחל) היה פעיל קומוניסטי מוורשה, ששימש כמנהיג אסירים במחנות ריכוז בצרפת וכקאפו במחנה בירקנאו. נהרג בקרב רמת רחל במלחמת העצמאות.

אליעזר גרינבוים
Eliezer Gruenbaum
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 27 בנובמבר 1908
ורשה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
נהרג 22 במאי 1948 (בגיל 39)
רמת רחל, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

ילדותו ונעוריו

עריכה

גרינבוים נולד למרים לוריא וליצחק גרינבוים ב-27 בנובמבר 1908 בוורשה, בירת פולין. הוא למד בבית ספר עממי עברי-יהודי ומאוחר יותר הצטרף לגימנסיית "חינוך" ולתנועת השומר הצעיר. פיתח עמדות שמאליות, ועם השנים החריפו עמדותיו, ובניגוד לאביו הוא היה מתנגד חריף לציונות וקומוניסט נלהב. הוא החל ללמוד משפטים באוניברסיטת ורשה, ובגיל 19 נאסר כתוצאה מפעילות קומוניסטית, שהייתה אסורה על פי חוק[1]. הוא עבר עינויים קשים ונידון לארבע וחצי שנות מאסר. לאחר שריצה שנתיים וחצי בכלא, שוחרר באופן זמני מסיבות בריאותיות והוא ניצל זאת לבריחה מפולין לצרפת. בפריז סיים את לימודי המשפטים, והיה פעיל בולט במפלגה הקומוניסטית, ואף ערך את העיתון שלה. בתקופת מלחמת האזרחים בספרד הצטרף לבריגדות הבינלאומיות שלחמו נגד הלאומנים, והוצב כתותחן ביחידת נ"ט. הוא אימץ לעצמו את שם הקרב (אנ') לאון ברז'ה (Leon Berger), על שמו של עוזר תליין מימי המהפכה הצרפתית ששכלל את הגיליוטינה כך שהדם הניתז לא ילכלך את בגדי התליינים. לאחר התבוסה במלחמה, שב לצרפת ונעצר. לאחר שחרורו המשיך בפעילותו הפוליטית.

בשואה

עריכה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התנדב לצבא צרפת, לאחר שסירב להצטרף ללגיון הזרים. עם כניעת צרפת, חזר לפעולה בתנועה הקומוניסטית, שירדה בינתיים למחתרת. לאחר כשנה נאסר ונשלח למחנות ריכוז בטורטל ובבון לה רולנד. בניגוד להוראות המפלגה הקומוניסטית, שאסרה להינצל באמצעות שיתוף פעולה עם הכובש הנאצי, המליץ לאסירים אחרים לצאת לעבודה חקלאית, ובכך הציל אותם משילוח למחנות בפולין. הוא עצמו ציית להוראות המפלגה, ונשאר במחנה, עד יוני 1942, עת הועבר למחנה ההשמדה אושוויץ, והוצב במחנה בירקנאו, שם התמנה לקאפו הממונה על צריף. תפקידו היה מורכב ורגיש ביותר, שכן הוא היה צריך לדאוג שהסדר והכללים יישמרו היטב, משום שמעליו היה ממונה פושע פלילי פולני שהגיב באלימות קשה כלפי כל הפרת סדר. הוא נהג לעיתים ביד קשה ובאלימות כלפי אסירים אחרים, ולפי כמה טענות אף הרג אסירים (ראו להלן). במקביל לכך, השתתף בפעולות המחתרת הפולנית הקומוניסטית במחנה. עם התקדמות הצבא האדום לעבר אושוויץ, הועבר ב-1944 למחנה בוכנוואלד. בבוכנוואלד האשימוהו אסירים שבאו עמו מבירקנאו באכזריות כלפי אחיו. האסירים החליטו להקים ועדה שתשפוט אותו, והיא זיכתה אותו מהאישומים.

אחרי השואה

עריכה

לאחר תום המלחמה המשיך בפעילות למען הניצולים, וניסה לשכנע את הניצולים מפולין שיחזרו למולדתם ויהיו נאמנים לשלטון הקומוניסטי החדש במדינה. הדבר לא מצא חן בעיני הממשלה הפולנית הגולה שישבה בלונדון, ולדרישתה הוא הוחזר לפריז. בפריז הואשם על ידי שני ניצולי שואה כי התאכזר לאסירים כקאפו במחנה בירקנאו. הוא נאסר ונחקר במשך שמונה חודשים, אך התביעה בוטלה מחוסר ראיות[2][3].

לאחר שחרורו בצרפת, ולאחר שאפסו תקוותיו לשוב לפולין, עלה לארץ ישראל ב-1 במאי 1946, בעזרת סרטיפיקט שקיבל מאגודת ישראל, יריבתו המרה של אביו. הוא הצטרף להוריו שהתגוררו זה מכבר בירושלים, והסתגר בביתם, שם התמסר למחקר היסטורי.

מותו

עריכה

עם פרוץ מלחמת העצמאות, ביקש גרינבוים להתגייס להגנה, אך נתקל בסירוב בשל היותו קאפו. יום לאחר שהוקמה המדינה וכולם חויבו בגיוס, התגייס למשמר העם. הוא צורף ליחידתו של מנחם ריצמן, מפקד "העתודה החבלית", שנשלחה לתגבר את הכוחות המגינים על קיבוץ רמת רחל. בשל עברו הצבאי במלחמת האזרחים בספרד, הוצב כמקלען. בדרך לקיבוץ, נפצע גרינבוים מרסיס שספג בלסתו כתוצאה מפגז שפגע במשוריין שבו נסע. הוא נמלט מהמשוריין ותפס מחסה, שממנו המשיך לירות בעודו מדמם. כשניתנה פקודה לסגת, הוא החל בזחילה אחורה, וכשהרים את ראשו ספג כדור ישיר ונהרג, ב-22 במאי. בעקבות נפילתו, התאבדה חברתו סטפה רוזנצוויג (בתו של שמואל אברהם פוזננסקי)[4].

לאחר מותו, פרסמו גורמים חרדיים בירושלים כרזות רחוב, שבהן נטען כי גרינבוים לא נהרג מאש אויב אלא כתוצאה מירי מכוון של כוחותינו, כנקמה על היותו קאפו. טענה זו המשיכה להישמע על ידי גורמים חרדיים[5]. רוב החוקרים שוללים טענה זו, ורואים בה חלק מהמאבק של החברה החרדית באביו, יצחק גרינבוים. כמו כן, נשמעו טענות המייחסות למותו מניעים אובדניים, שכן לפי חלק מהעדויות הוא הסתער חשוף ללא כל הגנה[6].

גרינבוים נטמן זמנית בבית העלמין שייח' באדר, ובכ"ח באלול ה'תש"י, 10 בספטמבר 1950, הועבר קברו לבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

הערכת דמותו

עריכה

דמותו של גרינבוים מהווה עד היום מוקד למחלוקת היסטורית ואידאולוגית חריפה.

מחד, יש הרואים בו גיבור, כי לטענתם התנהגותו הקשה כלפי האסירים נועדה למלטם מעונשים חמורים וממוות[7]. בנוסף, מציינים כי לכל אורך שהותו באושוויץ הוא שרת גם במחתרת הפולנית-קומוניסטית במחנה.

מן העבר השני נמצאים רבים הרואים בו קאפו אכזר וסדיסט ומשתף פעולה נאלח. התייחסות זו מגיעה בעיקר מצדם של ניצולים שהכירוהו מאושוויץ[8], וכן מיהודים חרדים. טענה זו משמשת לעיתים קרובות את ההסברה החרדית בנושא השואה, כדי להציג את הפשעים שביצעו הציונים, לטענתם, בתקופת השואה (אמנם אליעזר גרינבוים היה אנטי ציוני, אך אביו היה ממנהיגי הציונות)[9][10][11]. בהקשר זה נטען לא אחת כי פשעיו כוונו בעיקר כלפי יהודים חרדים ורבנים.

בתווך, נמצאים קולות האומרים כי לא ניתן להעריך מוסרית ושיפוטית את מעשיו, משום שנעשו בתקופה ובתנאים חריגים במיוחד[12][13].

את גרסתו לאירועים העלה על הכתב בשנים שלאחר המלחמה. היא פורסמה לאחר מותו בקובץ גווילי אש[14], יחד עם רשימה בנושא היסטורי, לאחר שאביו הפעיל לחץ כבד שיצירותיו יוכנסו לקובץ.

אזכורים בתרבות

עריכה

בספרו פיפל, מזכיר הסופר יחיאל די-נור (ק. צטניק) קאפו אכזרי, סדיסט ואנטי-דתי בשם "פרוכטנבוים", אשר היה "אדון ראש המשרתים" בבלוק 10. די-נור מתאר אותו במילים הבאות:

אביו, המנהיג הציוני, ודאי יבוא ראשון לאושוויץ בתום המלחמה להתפלש פה בעפר, וראשון יסקול באבנים את פגר בנו התלוי. הלא בנו כגופו... הלא הבן אבר הוא מאביו, כשם שהפרי אבר מן העץ

עמ' 130.

בכך מרמז כנראה די-נור לזהותו של האיש: אליעזר גרינבוים היה בנו של המנהיג הציוני יצחק גרינבוים, והשם "פרוכטנבוים" הוא משחק מילים המרמז לכך: פרוכט פירושו "פרי" ו"בוים" הוא עץ, ובכך אולי מאשים את האב, היות שהבן הוא המשכו ופריו של האב[15]. שנים מאוחר יותר, דינור נדרש על ידי בני משפחת גרינבוים להצהיר כי לדמותו של פרוכטנבוים אין קשר לאליעזר, אך הוא סרב[16].

בשנת 2002 שודר בערוץ 2 סרטו של הבמאי דובי קרויטורו "הבן של גרינבוים", סרט תיעודי אודות מסעו של מתי רגב-גרינבוים אחיינו של אליעזר, למציאת מסמכים ועדויות שיעזרו לו לנקות את שמו של דודו[17].

בשנת 2014 ביים אורי ברבש את הסרט "קאפו בירושלים", ששואב השראה מסיפורו של אליעזר גרינבוים[18]. את הסרט הפיק חיים שריר, את תסריטו כתב מוטי לרנר והוא צולם בידי יורם מילוא. בסרט משתתפים בין השאר: גיל פרנק, מיה דגן, איצ'ו אביטל, אברהם סלקטר, נתי רביץ, דרור קרן, אודי פרסי, אריה צ'רנר, טטיאנה אוליאר, אלכס קרול ואמנון וולף. בתחילת 2015 הסתיימה עריכת הסרט. לרנר עיבד את הסרט למחזה וזה תורגם לאנגלית בידי רוי איזקוביץ'[19][20].

בפסטיבל הקולנוע היהודי ה-17 בירושלים זכה "קאפו בירושלים" בציון לשבח פרס שומן. מנימוקי חבר השופטים:

קאפו בירושלים מציע גישה אינטליגנטית, ייחודית ורגישה לנושא הקשה של הקאפו היהודי במחנות ההשמדה, ומאיר באופן מקורי ומרתק סוגיה מורכבת בהיסטוריה היהודית ובתודעה הישראלית.

[21]

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ בנו של גרינבוים נאסר, הארץ 19 באפריל 1929.
  2. ^ תום שגב, פרשת חייו הטראגית של אליעזר גרינבוים, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2009
  3. ^ דליה קרפל, שטן או מלאך? תעלומת חייו של אליעזר גרינבוים, בנו של שר הפנים הראשון, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2009
  4. ^ ילדותו האבודה של שמואל רוזנצוויג, אתר יד ושם.
  5. ^ משה שנפלד, "שרופי הכבשנים מאשימים" ה'תשל"ח, עמ' 4
  6. ^ אליעזר גרינבוים בקבוצת היסטוריה גדולה, בקטנה.
  7. ^ יעקב בר-און, ‏יו"ר יד ושם לשעבר: "הברירה שעמדה בפניהם הייתה בין רע לרע מאוד", באתר מעריב אונליין, 21 באפריל 2020
  8. ^ ראו למשל בתיאוריו של ק. צטניק להלן
  9. ^ משה שנפלד, שרופי הכבשנים מאשימים ה'תשל"ח
  10. ^ [1]
  11. ^ שאול הון, פרוכטנבוים או גרינבוים, מעריב 25 במאי 1984
  12. ^ רומן פריסטר, ללא פשרה, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ז
  13. ^ טוביה פרילינג, מי אתה לאון ברז'ה
  14. ^ אליעזר גרינבוים, בחצרות המוות, גווילי אש, אתר יזכור
  15. ^ משה שנפלד, "שרופי הכבשנים מאשימים", חוג בני תורה שע"י צעירי אגודת ישראל בא"י, ה'תשל"ח, עמוד 5
  16. ^ נחום ברנע, מלך היהודים ובניו, כותרת ראשית 3 בדצמבר 1986, עמ' 30.
  17. ^ טלי שמיר‏, פרוטקשן, באתר וואלה‏, 8 באפריל 2002
  18. ^ הסרט "קאפו בירושלים" באתר המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים (ארכיון)
  19. ^ מוטי לרנר, "קאפו בירושלים" (כולל קישור לטקסט המלא של המחזה), ב"אתר מחזאי ישראל"
  20. ^ פרטי המחזה המתורגם לאנגלית "Kapo in Jerusalm", מתוך קטלוג מחזות השואה, באתר National Jewish Theater Foundation (באנגלית)
  21. ^ Cinematheque :: פסטיבל הקולנוע היהודי 2015 :: הזוכים, באתר סינמטק ירושלים (ארכיון)