הירש ברנבלט
הירש (צבי) ברנבלט (בפולנית: Hirsch Bernblatt; נולד ב-1914 בעיירה בנדין) היה ראש המשטרה היהודית בגטו בנדין בתקופת השואה. לאחר השואה הועמד לדין בפולין, אך זוכה. בשנות ה־60 בישראל הועמד לדין שוב במסגרת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, אך לבסוף זוכה.
 | |
| לידה |
1914 בנדין, פולין  |
|---|---|
| פטירה | לא ידוע (אם בכלל) |
| פעילות בולטת | עוזר למנצח באופרה תל אביב, נאשם בשיתוף פעולה עם הנאצים בגטו בנדזין בפולין |
  | |
קורות חייו עריכה
נולד בעיר בנדין בחבל זגלמביה שבדרום פולין למשפחה יהודית, עשירה ומכובדת. אביו פסח היה ספר במקצועו ומזכיר כבוד של קבוצת הכדורגל "הכוח". מנעוריו הוכר ברנבלט כבעל כישורים מוזיקליים, למד באקדמיה למוזיקה, והשלים שם את לימודיו לקראת תעודת הבגרות. לימים הפך למוזיקאי מקצועי כפסנתרן.
בתקופת השואה עריכה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, לקראת שואת יהודי פולין, שירת כחייל בצבא הפולני בדרגת סמל. ב-1 בספטמבר 1939 הוצבה יחידתו בסמוך לגבול, הוא נפצע בשעות הראשונות של המלחמה ונפל בשבי הגרמני. בסתיו 1940 הועברו השבויים למחנה ליד לובלין, שם שוחררו. ברנבלט שב לעיירת הולדתו, אשר הייתה באותה העת חלק מאזור שלזיה עילית בפולין, שסופח על ידי הגרמנים לרייך הגרמני. בניסיון לחזור לשגרה, חיפש דרך לשוב לעיסוקו כמוזיקאי. הוא פנה לבנימין גראוברד, ראש היודנראט בעיר בנדין, בהצעה להקים תזמורת, ועד מהרה קיבל תשובה חיובית, שכן הגסטפו לא ראה באותה עת מניעה לקיום תזמורת. בתזמורת השתתפו כ־40 איש.[1] עם פירוק התזמורת, בסתיו 1941, הוסב ברנבלט לשוטר יהודי והתקדם בתפקידיו. עם הזמן מונה למפקד המשטרה היהודית בבנדין, אשר הייתה כפופה ליודנראט המקומי והאזורי בסוסנוביץ. במסגרת תפקידו השתתף באקציה נגד היהודים בעיר אולקוש. על אף שעמד בראש המשטרה היהודית, בני משפחתו, ובהם אשתו הראשונה מניה והוריו, נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ באוגוסט 1943. עם תום האקציה האחרונה, היה ברנבלט לאחד מראשי מחנה החיסול שהוקם בגטו, שצוו לקבור את הגוויות הרבות שנותרו במקום, לאסוף את הרכוש היהודי שנותר ולנקות את רחובות הגטו. בדצמבר 1943, נוצר קשר בין ברנבלט לשרידי המחתרת החלוצית בבנדין שהסתתרו בקרבת מקום. בסיוע הכסף שהיה בידיו וקשריהם של אנשי המחתרת עם המבריחים, חצה ברנבלט את הגבול לסלובקיה ב-31 בדצמבר 1943.[2]
לאחר המלחמה עריכה
אחת מפעילות המחתרת מרים (קסיה) שנצר, הייתה לאשתו של ברנבלט. בין השנים 1944 -1946 חיו השניים בבודפשט. בספטמבר 46' עברו לפראג, שם נעצרו לפתע בידי המשטרה הצ'כית והוסגרו לפולין. קסיה שוחררה לאחר 6 שבועות בלבד ואילו ברנבלט שוחרר לאחר תשעה חודשי מעצר, הועמד לדין בסוסנוביץ וזוכה במרץ 1948. זוכה גם במשפט פנימי שנערך בקהילה היהודית בוורשה. השניים התחתנו ב-1948. בנם יחידם נולד בקטוביץ' בשנת 1954 וב-1957 עלו קסיה ובנה לארץ. הירש עצמו בא בעקבותיהם לאחר שנתיים. השניים התגרשו ב-1960.
משפטו בישראל עריכה
בישראל עסק הירש כעוזר למנצח וסופר תווים באופרה הישראלית. ב-27 ביוני 1960 יצא מבית האופרה ולו חיכו שני אנשים, אחד מכרו מן התזמורת והשני, ראובן וקסלמן, ניצול שואה שזיהה את ברנבלט בתור קאפו, דיווח עליו, וטען כי הוא שמנע את הצלתו של אחיו והיה בין מי שהובילו יהודים למחנות העבודה וההשמדה. בגיל 46 הועמד ברנבלט לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב בגין 12 אישומים על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. סעיפי האישום העיקריים בהם התרכזו עדי התביעה היו: גירוש ילדים מבית היתומים לאושוויץ, משלוח יהודים למחנות לעבודת כפייה, הסלקציה ההמונית של יהודי בנדין ב-12 באוגוסט 1942 ומעצרם של פליטים יהודים שהגיעו לבנדין בסוף 1942. משפטו נערך בין מאי 1963 לפברואר 1964.
במהלך המשפט נשמעו עדויות סותרות מטעם עדי התביעה ועדי ההגנה. אחת העדויות בעד ברנבלט הייתה של אברהם איזביצקי, שהכיר את ברנבלט לראשונה כקאפו כאשר היה עצור באחד ממחנות הריכוז של גרמניה הנאצית. בעדותו סיפר כיצד סייע ברנבלט לאנשים לצאת ולהיכנס בשעת הצורך ואף נתן להם ולאיזביצקי עצמו חפצי ערך כמו טבעות ועשרות אלפי מרקים עבורו ועבור חבריו.
פרשיה בולטת שנידונה במהלך המשפט היא פרשת בית היתומים. הקטגוריה טענה כי ברנבלט אסף ועצר עשרות ילדים יהודים מבית היתומים העירוני וגרר אותם בכוח מהבניין, מסרם לגסטפו, וסייע להעבירם לקרונות הרכבת שהובילו אותם לאושוויץ. בעדות שנשמעה מפי אברהם פישל, איש דרור מבנדין, סופר כי באחת האקציות שהתחוללו בבנדין ביוני 1942 חסרו אנשים לטרנספורט לאושוויץ ושוטרים יהודים בראשותו של ברנבלט לקחו בכוח את הילדים ממקום מסתורם אל נקודת הגירוש:
"בין יתר האקציות הייתה אקציה שהיה חסר ליודנרט מספר אנשים לטרנספורט. אז אני עבדתי במטבח ואת הילדים הסתרנו בעליית הגג. בערך 50–60 ילד... הילדים היו מגיל 8 עד אולי 13. הם היו שם חצי יום. אלה היו ימי חום חזק, זה היה בקיץ 1942, ואנו, אנשי המטבח, נתנו להם לשתות. עלו קבוצת שוטרים יהודיים ובראשם הנאשם (ברנבלט), והורידו בכוח את כל הילדים. והם היו חיוורים, בלי שמש ואוויר, כמה ילדים (...)."
— אביהו רונן, הדס אגמון ואסף דנציגר, מסגיר אחיו או מנסה להצילם?, ירושלים: יד ושם, 2011
בעדותו הגיב ברנבלט לפרשיית היתומים וטען כי לא זו בלבד שאינו אשם במסירת הילדים, אלא שהוא עצמו ניסה להצילם ואף סיכן את חיו בשל כך:
"לקחתי שוטר ושמו שטייפל דוד (...) והסברתי להם שננסה לקנות את [השומר] הגרמני בשתייה או במשהו אחר, ונוציא הילדים מבית היתומים. השקתי היטב את הגרמני והסכים ובשעה שש בבוקר הוצאנו הילדים אל השער (...) ואמרתי לשוטר – כיוון שבית היתומים היה ברובע הארי – שיוציא את הילדים וידחק אותם לעת עתה אפילו בבתי פולנים נוצרים, ואחר כך נאסוף אותם, אחרי שייצא המשלוח ונעביר אותם לידי יהודים. לאסוננו הופיע פתאום דרייר מהגסטפו וראה ילדים מצטופפים בשער, וצעק להחזיר הילדים לבניין, ואני עצמי קיבלתי ממנו סטירה. אני עצמי לא נשארתי בבית היתומים, כי חששתי שאחרי שדרייר ראה את המתרחש, הוא עלול לצרף אותי למשלוחים והתחמקתי משם ולא באתי שנית לבית היתומים, עד שנגמרו כל המשלוחים. בערך 40 ילדים הצליחו להימלט לפני בוא דרייר והכניסום או למשפחות של פולנים, או שהסתירום בשדות ואחר כך הכניסום לעיר היהודית."
— קאפו באלנבי- איתמר לוין, עמוד 347
פרשיית בית היתומים, כאחת מני רבות במשפטי הקאפואים בישראל באותן שנים, הדגישה את הקונפליקט בין בירור האמת ההיסטורית לבין הבירור המשפטי.
גזר הדין עריכה
בבית המשפט המחוזי ברנבלט זוכה בשתי עבירות והורשע בחמש אחרות ונגזר עליו עונש של חמש שנות מאסר.
ברנבלט ערער לבית המשפט העליון. בערעור ישבו נשיא בית המשפט, יצחק אולשן, ולידו השופטים משה לנדוי, (אב בית הדין במשפט אייכמן), וחיים כהן, (ייצג את ישראל קסטנר במשפטו). ברנבלט נמצא זכאי ושוחרר.
היה זה התיק האחרון שנוהל בישראל נגד יהודי ע"פ חוק זה. השופט חיים כהן קבע בהתייחסו לפרשיית היתומים כי אין להסתמך על עדות יחידה, כיוון שמדובר בקטין והמעשה נעשה לפני זמן רב ולא קיימות ראיות מסייעות נוספות לעדות זו. בנוסף, קבע בית המשפט העליון שבניגוד להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי אשר הרשיע את ברנבלט בעבירת מסירת אדם נרדף לשלטון עוין בכך שלא אפשר ליהודים לעבור מקבוצות שנשלחו למחנות השמדה לקבוצות שנשלחו למחנות עבודה, הרי שהאלמנט של "מסירה" לא היה יכול להתקיים משום שיהודים היו כבר מסורים בידי השלטון הנאצי. יתר על כן, ברנבלט זוכה מעבירות של תקיפה במקום הסגר וכפיית עבודה על אדם שלא כחוק. ישנם הטוענים שפסק דין זה חולל מפנה לגבי עצם ההאשמה של יהודים וההתייחסות אליהם כאל משתפי פעולה עם הנאצים. משפטו הוא אחד מבין כמה עשרות הליכים פליליים שנידונו בבתי משפט ישראליים בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שתרם רבות לעיצוב זיכרון השואה כמו גם שני המשפטים שקדמו לו. האחד "משפט קסטנר" ומשפטו של מלכיאל גרינוולד אשר הועמד לדין פלילי בעבירת לשון הרע, והשני הוא משפט אייכמן, נאצי גרמני אשר נתפס בארגנטינה והובא לארץ להישפט. בעקבות משפטים אלו, עלתה השאלה מהו מקומה של ההנהגה היהודית בשואה וכיצד ראוי לזכור אותה בזיכרון הקולקטיבי של השואה והתודעה הלאומית המתגבשת. שאלה זו בלטה בשלושת המשפטים שצוינו לעיל וביתר שאת משפטו של ברנבלט, נוכח העובדה שכל משתתפיו- עדי ההגנה, עדי התביעה והנאשם – ניצולים כולם. (אביהו 102)
ברנבלט היגר למינכן מאוחר יותר, בה המשיך בעיסוקו כמוזיקאי ושם הלך לעולמו[דרוש מקור].
לקריאה נוספת עריכה
- איתמר לוין, אחד עשר, הירש ברנבלט, קאפו באלנבי, יד בן צבי, 2015, עמ' 311-409