קבוצת זיק

קבוצת זיק היא קבוצת אמנים ישראלית. פעילותה האמנותית העיקרית של הקבוצה היא אמנות מיצג (אוונגרד אמנותי) אלטרנטיבית, העלאת מופעים בינתחומיים, שכוללים הפעלת מבנים פיסוליים בשילוב סאונד ואש, הקמת פסלים ומייצבים המותאמים למרחבים אליהם הם מיועדים.

בסיס חברי הקבוצה לאורך השנים הם: שרון קרן, יובל רימון, יגאל גרי ואלי אלישר. לקבוצה סדנה הפועלת במושב בית נקופה.

הקבוצהעריכה

זיק היא קבוצת אמנים ירושלמית הפועלת ללא מטרות רווח. בתחילת דרכם התפרסמו הודות לפסלים הייחודיים שיצרו, שהועלו באש בתום התערוכה או האירוע[1]. ב-1985 הם חברו יחד ואימצו את השם זיק, שהוצע להם על ידי האמן וחוקר האמנות, מיכאל סגן-כהן. מאז הקמתה הקבוצה עוסקת ביצירה רב-תחומית ורחבה; כאסופה של אמנים, אדריכלים, מעצבים, יוצרי מחול ותיאטרון ושדות נוספים, הקבוצה נהנית מיכולות מגוונות ופועלת במרווחים הלא מוגדרים שבין התחומים[2].

חברי הקבוצה עוסקים באמנות בדרכים שונות, רובם בוגרי האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, וכמעט כולם מורים בתחומיהם:

במשך השנים הצטרפו לתקופות שונות יוצרים ויוצרות נוספים:

  • אהוד (אודי) אבן (1959–2004), בוגר המחלקה לקדרות בבצלאל. היה לדמות מפתח בזיק, עד מותו הטראגי בטביעה[3].
  • יואב רכס, מעצב. שימש כמנהל הקבוצה בפועל למשך כמה שנים.
  • נעם דובר, מעצב העוסק בין היתר בקראפט בזכוכית וקרמיקה.
  • גבי קריכלי, מוזיקאי ואמן רב תחומי.
  • שמוליק דודסון ודייוויד ויז, שניהם אדריכלים.
  • עדו ניסנבוים, איש מדיה ועורך סרטים.
  • יואב קוטיק, מעצב.
  • רחל חגיגי, אמנית, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי.

למופעים רבים של הקבוצה הצטרף המלחין חיים פרפונט, שאינו חבר בקבוצה.

הזבוב הוא סמלה של זיק והוא מופיע בלוגו הקבוצה, גלופה אשר הכין שרון קרן, ובה שם הקבוצה בעברית, ערבית ואנגלית ודימוי הזבוב מזיק 1.

הזבוב כיכב במופע הראשון של זיק בפסטיבל עכו ב-1985, דרך מופע מסוגנן בגן הפסלים של מוזיאון ישראל ב-1990, וכלה בהופעה מתמדת כפסל של קבע שנבנה ב-1992, כמתקן שעשוע עבור ילדים בגן הפעמון בירושלים. הזבוב הוא דימוי מצחיק ומדויק. הוא עממי, כי כל אחד מכיר אותו, והוא מטריד את כולם באופן שווה[4].

מיצגים ופרויקטיםעריכה

עבודותיה של קבוצת זיק אינן מתייחסות באופן ישיר למציאות היסטורית מסוימת או למצב חברתי מוגדר, אבל בכולן יש הרבה מציאות: ארבעת היסודות הקלאסיים של הטבע- האש, המים, האדמה והאוויר שעוטף אותם- כמו גם טכנולוגיות שונות, פשוטות או מורכבות, שמאפשרות ניצול יצירתי- אמנותי מושכל של היסודות האלה[5].

בכל היצירות של הקבוצה מופיעים גם חברי הקבוצה: האמנים עצמם, שבונים- מרכיבים-יוצרים את העבודות ולעיתים גם הורסים אותן לנגד עיני הקהל.

זיק 1, פסטיבל עכו, 1985, בפסטיבל לתיאטרון אחר, תוך כדי שהם מוליכים את הצופים לכיוון החוף הם מעיפים על כבל זבוב עץ ענק מעל חומת העיר ועל החוף ומעלים באש זיקית עץ באורך 17 מטרים, אירוע טקסי ומורכב.

זיק 2, פסטיבל עכו, 1986

לגיהנום עם זיק, 1987, פסטיבל ישראל ירושלים. לראשונה לבשו חברי הקבוצה סרבלי עבודה לבנים שהוטבע עליהם סמל זיק באדום, מדים של הקולקטיב שמטשטשים את זהות היחיד. במיצג שולבו חלקי פסלים: דמות אדם סכמטית עצומת ממדים, עשויה עץ וצבועה בלבן, ושני כלבים, כלבי הגיהנום, מגולפים בקל-קר. קהל רב ישב על טראסות וצפה בחברי זיק מרכיבים ומתזמנים מיצג פרפורמטיבי המספק הנאה אסטית בזמן ההרכבה הממושך, שבסופו שרפה וזיקוקים

זיק 4, פסטיבל עכו, 1987, מופע על החוף: אייל שהופך לרפסודה, וחלקי נמר שהגיעו מן הים אל החוף, בעזרת סירה של דייג מקומי. בחוף כשחברי הקבוצה לובשים אוברולים צהובים, הורכב נמר ענק וצהוב עשוי עץ, לבסוף הנמר פלט מפיו עשן לבן והוצת כליל.

זיק 5, 1988, המופע האחרון בעל השם הסדרתי, התקיים במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים. בחלל של חברת החשמל הוכן ונערך המופע המקדים שבסופו לראשונה לא שרפו את המבנה כחלק מהמופע. בהמשך חזרו על המופע שוב, הפעם כולל שרפה, בפסטיבל לילות יפו של אותה השנה.

המוקד של זיק 5 היה מבנה גאומטרי מופשט שליבו מגדל המורכב מפירמידות מרובעות וסביבו ספירלה, עשויה עץ ורשת מולבנת. עבור חברי הקבוצה צורתו של המבנה הייתה מחווה למגדל הספירלי הידוע של ולדימיר טטלין מ-1922, ולרוח הקונסטרוקטיביזם הרוסי בשנות העשרה והעשרים של המאה ה-20. להרכבת המבנה המרכזי נלוו הקמת מבנה ספירלי שנראה כציור דו-ממדי וכתובת אש שהיא הכפלה דו-ממדית של המגדל, ופירמידה מנופחת עשויה פלסטיק שקוף. היה זה המופע הראשון של זיק שלווה במוזיקה ייעודית אשר הולחנה על ידי חיים פרמונט והושמעה כפסקול מוקלט.

החגב וחרקים אחרים, 1989, מופע שיועד לפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים ובוצע בסמוך לגן פעמון הדרור. הפסל של חגב, הד לזבוב הראשון והסמלי. גופו עשוי צילינדרים עשויים עץ, שהתחברו זה לזה. בראשו עיניים גדולות ומאירות עשויות עשרות פחיות משקה, והוא צויד ברגליים, בכנפיים ובמחושים.

בתחילת המופע היו חלקי החגב מפוזרים, כשהם מתווים את מקום המופע ואינם ניתנים לזיהוי. לשם הובלת והרכבת המיצג הסתייעו במנוף של חברת חשמל שנהפך לחלק מן המופע. ברוח ההקשר לפסטיבל פסל החגב הפך למריונטת-על על גבי המנוף. לאחר מכן הונף החגב אנכית על משולש עמודי חשמל, ובתנוחה זו הועלה באש והפך למדורה מעופפת, שאינה נוגעת בקרקע.

דרוזופילה 1ו2, 1990, פסל גבוה ומסיבי, הכנתו נמשכה שלושה חודשים, וובהו כמגדל בן ארבע קומות. בזמן המופע בלוויית מוזיקה ייעודית שהולחנה על ידי שמוליק קובלסקי, הורכבה על גבי המגדל דרוזופילת (שמו המדעי של זבוב פירות זעיר) עץ צבועה לבן. המופע הראשון הוצג לרגל ציון 25 שנה להיווסדותו של מוזיאון ישראל, בגן הפסלים שבמוזיאון ובסופו לא הוצת. השני הועלה במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים, בסופו התמלא גוף הפסל בשרשור ממולא חומרי בעירה והוצת כחלק מהמופע.

דרוזופילה 4, פסל גן, 1991, הוצג במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן. ולאחר מכן ב-1992 מוקם הפסל בתוך ארגז חול, להנאת ילדי האזור, בגן פעמון הדרור בירושלים.

תנור הקרח, 1991, הוצגה תחילה בכיכר המוזיאון העירוני לאמנות בדיסלדורף גרמניה, לאחר מכן בכיכר הסמוכה למוזיאון לאמנות מודרנית במוסקבה, רוסיה. ולבסוף במוזיאון ישראל בירושלים.

העבודה כללה תהליך בנייה והרס של תנור גדול, שהתחיל בהרכבתה של ארובת ברזל בגובה של כעשרה מטרים, הכוללת מבנה דמוי כיפה. מתחת לארובה העמידו צלחת ברזל ענקית, ועליה ערימת עצים גדולה. מסביב לצלחת העצים ומתחת לארובה נבנה איגלו מבלוקים גדולים של קרח במשקל כולל של יותר משתי טונות, עד שהגיע לכיפה שעליה הארובה. כך נוצר תנור עשוי ברזל וקרח. לאחר השלמת הבנייה הקבוצה הדליקה את ערימת העצים שבתוך האיגלו. היסודות של מים/קרח ואש, המנוגדים מטבעם, התמזגו לדימוי מורכב של יצירתיות והרס. תוך כדי הבערה נראית דרך הקרח השקוף למחצה, הקהל עומד מסביב וצופה בתהליך שארך יותר משעה והיה מלווה במוזיקה חיה.

חרקרוק, 1992, הוצג כחלק הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים, גמל שלמה עשוי קונסטרוקציית ברזל, שעליה הורכבו אחוריו, כנפיו, רגליו וראשו העשוי עץ, ובו עיניים עשויות פח טעונות בזיקוקים. הראש בעל מבע חי, ובמשיכת חוטים הופעל כל הפסל כמריונטה עצומת ממדים והגמל-שלמה הניע את ראשו ואת רגליו. ההצתה, בעזרת לפיד ארוך, דמתה למאבק מיתי בין אדם לחרק חייתי. בקיץ 1994, הועלה חרקוק 2 בלונדון וב-1995, חזרו לפסטיבל עכו עם גרסה נוספת של חרקוק 3.

1:10, 1994, סטודיו זיק, תלפיות, ירושלים. מופע פנים ראשון, אשר בשמו גלומה היצרנות יחד עם שינוי קנה המידה על סף השנה העשירית לפעילותם המשותפת. המופע הוצג מספר פעמים, ללא כל קשר פסטיבלי, בסטודיו עצמו, שהכיל קהל מצומצם יחסית שהוזמן באופן אישי. המופע שילב את האש הרפרזנטטיבית של מופעי החוץ כדימוי מוקרן, יחד עם מוזיקת רקע של פעמונים שהפכה למוזיקה מוקלטת של כלי הקשה מכמה רמקולים בזוויות שונות. בחלל הוצב גם עמוד מים שבו נוצרו בועות ועמוד עשוי קערות ברזל מלאות בכוהל, שדלק באש כחולה. במרכז החלל עלה אודי אבן על סולם למשטח מוגבה, תחתיו בריכה לתוכה הוזרמו מים, אשר גרמו לסיבוב גלגל תנופה. כך נוצרו אובניים ייחודיים, אשר עליהם יצר אודי כד חומר. תוך כדי יצירת הכד הופעלו מבערי גז וקונסטרוקציה מורכבת בשילוב תנור ייחודי, חביות, קפיצים, גלילים, זיקוקי יום הולדת וזרנוקי מים קרעו בהדרגה את החומר הקרמי, עש שנחשף תחתיו כד שרוף, בזיגוג כחול-טורקיז (כדור הארץ של זיק).

אנרזיק, 1995-2002, המופע שהוצג יותר מכל מופע אחר, בישראל ומחוצה לה (יותר משלושים מופעים), הוא תפקד כמרכיב ברפרטואר שעליו ניתן לחזור בהקשרים שונים: מופע שלם נארז בקופסה- בקונטיינר של זיק. בשל הצלחתו והעניין שהיווה לחברי הקבוצה, הם יצרו במקביל מופעים חדשים ולקחו חלק באירועים נוספים. המופע שילב את הקהל והכניס אותו אל תוך עולמם של זיק, דרך מוזיקה מקורית הבוקעת מבעד לרמקולים, קונוס ­­­­­­­פח מלא בחול שבמרכזו לפיד בוער ועבודת אבניים "חיה" של אודי המוקרנת במעגל סגור. באנרזיק הגיע לידי פיתוח מקסימלי עקרון הקולאז׳ החרושתי, המכני, המחולל זהות מדומה בין יצירה לייצור.

טרספוק, 1998, הועלה במסגרת אירוע חמישים שנה למדינת ישראל בוושינגטון. הכד הוסיף לנכוח כיסוד מרכזי ולו נוספו כמה קונטיינרים. מתוך דלתותיו של קונטיינר אופקי הוצאה מחרטה עליה הוביל אודי חריטה ידנית של כד. מן הכד שנופח והואר בקעו זיקוקים.

אמפוריה, 2000, הועלה בסטודיו זיק, במסגרת פסטיבל ישראל 2000, ירושלים. חלק מהמופע לווה במוזיקה מקורית בשילוב פסנתר וקטעי מוזיקה אלקטרונית כשלאורך הסטודיו, על גבי מסילות, הוסע פסנתר ותחתיו בריכת מים ומעליה תלוי אנך בצורת קונוס. גם במרכז מופע זה עמד הכד שעבר הפשטה נוספת, בחיפוש אחר צורה נקייה, ואחר גבולות הזהות שלו. הקונוס הוא הפשטה של המכל, וכך גם החול שקיים במופע -מייצג יסוד מרכזי בהכנת חלק מסוגי החומר הקרמי, גלזורות וזכוכית והוא יוצא מתוך מערבל ויוצר קונוס נוסף, המתפרק בכל מגע יד. הפירוק הסופי באמפוריה הוא קונטרפונקט מכוון לאיטיות ולכבוד הראש של המופע: כד שהופך למעין זר פרחים[6].

מוזיק, 2003, מופע הפתיחה בפסטיבל ישראל, ירושלים. במופע הזה הוחלף ההאנגר התעשייתי בחלל ממוסד שבו הוצג קונצרט לתזמורת סימפונית ולמכונות-זיק בינתחומיות המתכתבות עם דימוייה של האמנות המודרנית.

הקהל הוכנס מדלת הפריקה וההטענה, ועבר דרך אחורי הבמה והבמה עצמה אל תוך האולם. היה זה קונצרט למכונות-זיק ולמוזיקה של חיים פרמונט, שנוגנה על ידי תזמורת "סימפונט" רעננה. המוזיקה החיה השתלבה בעבודת הבמה של חברי הקבוצה. המופע התקבל כשנוי במחלוקת בשיח התרבותי, בעיקר בשל התהייה לגבי התאמתו כמופע פותח לפסטיבל ישראל, ובכך גם היו הביקורות כלפיו[7].

o.091138-05N, 2005, הוצגה בחצר מוזיאון מרטין-גרפיוס-באו בברלין, גרמניה, כחלק מהתערוכה "העברים החדשים: 100 שנות אמנות בישראל", לרגל ארבעים שנים ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה.

עשרים, 2005, פסטיבל עכו, מופע הומאז׳ לאודי אבן וציון השנה העשרים לפעילות הקבוצה.

עבודת יד: קבוצת זיק, עשרים השנים הראשונות, 2006, מוזיאון ישראל, ירושלים

קוקוצו, 2009, מופע שהוצג במשך ארבעה ימים במרכז ז׳ראר בכר בירושלים, האירוע של זיק כתיאטרון טוטאלי, "זיק מאמינה אך בהווה, לא בעבר ולא בעתיד. וההווה, משמע החיים, הוא אמירת "הן" למגע האנושי המשחקי והמופלא עם חומרי העולם, מגע של יצירתיות, נועזות ודמיון"[8].

קבוצת "זיק" 25 שנה לפעילותה, 2010, ירושלים, תהלוכת אמנים בהם "זיק" עם מיצג נע ובמרכזו פסל של יד ענקית, בסוף התהלוכה, הפסל העשוי עץ ובד מתוח יועלה באש ויתכלה. "העבודה מזכירה באופיה את עבודות הקבוצה בראשית דרכה", אומר יובל רימון, מהחברים המייסדים של "זיק", החבר גם בהרכבה הנוכחי. "בעבר, היינו עושים עבודות שמיועדות לקהל של אלפים, שכללו תמיד פסל גדול שבסוף העבודה היה נשרף", הוא אומר. לצורך הפקה זו התגייסו יחד חברי הקבוצה הנוכחיים (בהם ארבעה מקבוצת המייסדים) לצד חברים מן העבר - "מילואימניקים של 'זיק'", כפי שמכנה אותם רימון[9].

מסגד הביטחון, 2016, "מסגד הביטחון" הוא מגדל של 25 מטרים שעוצב והורכב במיוחד למפל האור של מוזיאון תל אביב לאמנות ומייצג את השינוי הדרמטי — הן האדריכלי–פיזי והן הדמוגרפי והביטחוני — שחל בתל אביב, עיר של מגדלי הקריה השומרים/מאיימים, לצד בנייני המשרדים הרמים וצריחי המסגדים.

"במחשבה שנייה 2", 2019, פסטיבל ישראל ירושלים, המופע התקיים בסטודיו שבבית נקופה. ביום המופע כאשר נפתחו דלתות הסטודיו אל הנוף הפנימי, הקהל הוזמן להלך בשדה הקוצים ולבחון את עשרות המיצבים, הרהיטים והפסלים לפני אות הפתיחה. כבר באקט הראשון, תמונת הנוף השתנתה מהותית: מהאופקי (החומה) לאנכי (המגדל), מהדו-ממד (הקרנה, ציור, הדפסה) לתלת-ממד (פריסה, קיפול, התזה). קנה המידה תעתע: בניין הופך בתזוזה קלה לרהיט, ומבט בגלקסיה הצטמצם להתמקדות באדם זעיר שמרחף בה, כאילו מביטים לפתע במופע מבעד לעינית של טלסקופ. המופע מתחקה אחר שדה המתחים של ארץ ישראל, הרצפה התעשייתית של חלל הסטודיו מזכירה אדמת טרשים. דרדרים זהובים מצופים אבקת זכוכית בוקעים מסלעים סדוקים. בפינה, גזע כרות של עץ זית נתמך בחצובה כסופה שמזכירה לרגע את רגליה הגדועות של החללית "בראשית", ומול הגזע הפיסח ניצב עץ אורן זקוף. למרגלותיו גל-עד אבנים, כמו מקטע נופי שיובא לכאן מהר הרצל, ובפינה ישן השומר. הוא חנוט בשק שינה, זהותו בדויה ואין ידוע את רכושו של מי הוא מפקיר. על כל אלה מביט מלמעלה החקלאי, מרחף באוויר כמו מלאך המוות, בידו חרמש והוא מוכן לקצור.

סוף המופע עשה שימוש בכל הכלים שעומדים לרשות הפרפורמנס כדי לארוז לתוכו את הנרטיב, ולשוב לדימויים שנטבעו בצופים בתחילת המופע, בשאיפה לצקת ב-80 הצופים את התחושה שעשו דרך בשעה המשותפת עם שבעת חברי הקבוצה. ולבסוף הוזמן הקהל להביט שוב בשפע הפזור בסטודיו, ולראותו בעיניים אחרות.

תערוכות קבוצתיותעריכה

פרסיםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ עידית שחורי, ב'זיק' ואש יישרפו הפסלים, מעריב, 1 ביולי 1988
  2. ^ הילה שמר, הרהורים בתנועה מול נוף ישראלי: קבוצת זיק מחפשת מרחב, באתר Xnet‏, 28 במאי 2019
  3. ^ מרב יודילוביץ', אודי אבן, חבר קבוצת "זיק", טבע בסוף השבוע למוות, באתר ynet, 27 ביוני 2004
  4. ^ ד״ר מיכאל סגן-כהן, יש זיק: קבוצת זיק עשרים שנות עבודה, ירושלים: כתר, 2005, עמ' 278-283
  5. ^ פרדי רוקם, ה"היסטוריה" של זיק: קבוצת זיק עשרים שנות עבודה, ירושלים: כתר, 2005, עמ' 321
  6. ^ לאה גילולה, 2000, במה 159–160, עמ' 116
  7. ^ דורית ירושלמי, תגובה לרשימתו של מיכאל הנדלזלץ, הארץ, 10.6.2003
  8. ^ גדעון עפרת, זיק די-נור: קבוצת זיק עשרים שנות עבודה, ירושלים: כתר, 2005, עמ' 284
  9. ^ דניאל ראוכוורגר, התנועה האמנותית 24.11.2010, באתר הארץ, 24 בנובמבר 2010