ויקיפדיה

מועצת הביטחון של האומות המאוחדות

אחד מששת מוסדות האומות המאוחדות והגוף האמון על שמירת הביטחון והשלום בעולם
המונח "מועצת הביטחון" מפנה לכאן. לערך העוסק במועצות שונות לביטחון לאומי, ראו המועצה לביטחון לאומי (פירושונים).

מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (באנגלית: United Nations Security Council) היא אחד מששת הגופים העיקריים שכוננה מגילת האומות המאוחדות. תפקידה העיקרי הוא לקיים את השלום ואת הביטחון בעולם;[1] ובנוסף להמליץ על קבלת מדינות חדשות לעצרת הכללית,[2] ולאשר שינויים במגילת האומות המאוחדות.[3] סמכויותיה כפי שמפורטות במגילת האומות המאוחדות כוללות שמירת השלום, הטלת סנקציות בינלאומיות והסמכת פעולה צבאית. מועצת הביטחון היא הגוף היחיד באו"ם בעל סמכות להוציא החלטות המחייבות את המדינות החברות.

מועצת הביטחון של האומות המאוחדות
United Nations Security Council
מדינה האומות המאוחדותהאומות המאוחדות האומות המאוחדות
משרד ראשי ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום מטה הארגון בניין האומות המאוחדות, מנהטן, ניו יורק
חברים

חברות קבועות:

חברות תורניות (אוק' 2023):

תקופת הפעילות 24 באוקטובר 1945 – הווה (79 שנים)
נוצר מתוך האומות המאוחדותהאומות המאוחדות האומות המאוחדות
www.un.org/securitycouncil
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אולם מועצת הביטחון של האו"ם בניו-יורק

בדומה לאו"ם בכללותו, מועצת הביטחון הוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה כדי לתקן את כישלונות חבר הלאומים בשמירה על שלום עולמי. היא קיימה את ישיבתה הראשונה ב-17 בינואר 1946, אולם הייתה משותקת למדי בעשורים שלאחר מכן בשל המלחמה הקרה בין ארצות הברית ובין ברית המועצות (ובעלות בריתן). עם זאת, היא אישרה התערבויות צבאיות במלחמת קוריאה ובמשבר קונגו ומשימות שמירת שלום בקפריסין, מערב גינאה החדשה ובחצי האי סיני. עם התפרקות ברית המועצות, מאמצי שמירת השלום של האו"ם גדלו באופן דרמטי בהיקפם, ומועצת הביטחון אישרה משימות צבאיות ושמירת שלום גדולות בכווית, נמיביה, קמבודיה, בוסניה והרצגובינה, רואנדה, סומליה, סודאן ובהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

מועצת הביטחון מורכבת מחמש עשר חברות, מתוכן חמש קבועות:[4] סין, צרפת, רוסיה, הממלכה המאוחדת וארצות הברית. חברות אלה היו המעצמות שניצחו במלחמת העולם השנייה (או המדינות היורשות המוכרות שלהן). בסמכות החברות הקבועות להטיל וטו על כל החלטה מהותית של מועצת הביטחון, כולל החלטות על קבלת מדינות חברות חדשות לאומות המאוחדות או מועמדים למשרת המזכיר הכללי. זכות וטו זו אינה חלה על ענייני העצרת הכללית או הצבעות שאינן מחייבות. עשר החברות האחרות נבחרות על בסיס אזורי לתקופת כהונה של שנתיים. נשיאות המועצה מתחלפת מדי חודש בין חבריה.

החלטות מועצת הביטחון נאכפות על ידי כוחות שמירת השלום של האו"ם, המורכבים מכוחות צבאיים שנשלחים בהתנדבות על ידי המדינות החברות וממומנים באופן עצמאי מתקציב האו"ם הראשי. בנובמבר 2021 היו 12 משימות שמירת שלום שכללו יותר מ-87,000 אנשי צוות מ-121 מדינות, עם תקציב שנתי כולל של כ-6.3 מיליארד דולר.[5]

היסטוריה

עריכה

רקע והקמה

עריכה

במאה שקדמה להקמת האו"ם, קמו כמה ארגונים וועידות בינלאומיים כדי לנסות ולהסדיר סכסוכים בין מדינות, כגון הוועד הבינלאומי של הצלב האדום ואמנות האג של 1899 ו-1907.[6] בעקבות אובדן החיים העצום במלחמת העולם הראשונה, ועידת השלום של פריז הקימה את חבר הלאומים כדי לנסות ולשמר הרמוניה בין האומות.[7] הארגון הצליח ליישב כמה סכסוכים טריטוריאליים ויצר מבנים בינלאומיים לתחומים כמו דואר, תעופה ופיקוח על אופיום, וחלקם נקלטו מאוחר יותר באו"ם.[8] עם זאת, לחבר הלאומים חסר היה ייצוג לעמים הקולוניאליים (אז מחצית מאוכלוסיית העולם) והשתתפות משמעותית של כמה מהמעצמות הגדולות, כולל ארצות הברית, ברית המועצות, גרמניה ויפן; הוא נכשל בפעולה נגד הפלישה היפנית למנצ'וריה ב-1931, המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה ב-1935, הכיבוש היפני של סין ב-1937, וההתפשטות הנאצית תחת אדולף היטלר שהתפתחה למלחמת העולם השנייה.[9]

 
צ'יאנג קאי-שק, פרנקלין ד. רוזוולט ווינסטון צ'רצ'יל נפגשו בועידת קהיר ב-1943 במהלך מלחמת העולם השנייה.
 
ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, נשיא ארצות הברית פרנקלין ד. רוזוולט והמזכיר הכללי הסובייטי יוסף סטלין בועידת יאלטה, פברואר 1945

ב-1 בינואר 1942, חתמו נשיא ארצות הברית רוזוולט, ראש ממשלה הממלכה המאוחדת צ'רצ'יל, הדיפלומט הסובייטי מקסים ליטבינוב והמדינאי הסיני ט. ו. סונג (אז נציג הרפובליקה הסינית) על מסמך קצר, המבוסס על האמנה האטלנטית והצהרת לונדון,[10][11] שלימים נודע כהצהרת האומות המאוחדות. למחרת הוסיפו את חתימותיהם נציגי 22 מדינות נוספות.[12] המונח "האומות המאוחדות" היה בשימוש רשמי בפעם הראשונה עם חתימתן של 26 ממשלות ההצהרה. עד ה-1 במרץ 1945, 21 מדינות נוספות חתמו.[13] המונח "ארבע המעצמות" נטבע כדי להתייחס לארבע מדינות בעלות הברית הגדולות: ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, ברית המועצות והרפובליקה הסינית,[14] והן הפכו לבסיס הזרוע המבצעת של האומות המאוחדות, מועצת הביטחון.[15]

בעקבות ועידת מוסקבה ב-1943 וועידת טהרן, באמצע 1944, נפגשו המשלחות מ"ארבע הגדולות" של בעלות הברית - ברית המועצות, בריטניה, ארצות הברית והרפובליקה הסינית - לועידת דמברטון אוקס בוושינגטון הבירה כדי לנהל משא ומתן על מבנה האו"ם,[16] והרכב מועצת הביטחון הפך במהרה לנושא הדומיננטי. צרפת, הרפובליקה הסינית, ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית נבחרו כחברות קבועות במועצת הביטחון; ארצות הברית ניסתה להוסיף את ברזיל כחברה שישית אך נתקלה בהתנגדות מצד ראשי המשלחות הסובייטית והבריטית.[17] הנושא השנוי ביותר במחלוקת בדמברטון ובשיחות שבאו אחריו היה זכויות הווטו של החברות הקבועות. המשלחת הסובייטית טענה שעל כל מדינה להחזיק בזכות וטו מוחלטת ובאמצעותה למנוע אפילו את עצם הדיון בנושאים מסוימים, בעוד שהבריטים טענו שיש למנוע ממדינות להטיל וטו בהחלטות שבהן הן צד בדבר. בועידת יאלטה בפברואר 1945, המשלחות האמריקנית, הבריטית והרוסית הסכימו שכל אחת מ"חמש הגדולות" תוכל להטיל וטו על כל פעולה של המועצה, אך לא על החלטות פרוצדורליות, כלומר החברות הקבועות לא תוכלנה למנוע דיון על החלטה.[18]

ב-25 באפריל 1945, החלה ועידת האו"ם לארגון בינלאומי בסן פרנסיסקו, בהשתתפות חמישים ממשלות ומספר ארגונים לא-ממשלתיים שהיו מעורבים בניסוח מגילת האומות המאוחדות.[19] בוועידה המדינאי והמשפטן ה. ו. אוואט מהמשלחת האוסטרלית פעל להגביל עוד יותר את כוח הווטו של החברות הקבועות במועצת הביטחון.[20] מחשש שדחיית הווטו החזק תגרום לכישלון הוועידה, הצעתו נדחתה בעשרים קולות מול עשרה.[21]

האו"ם נכנס רשמית לתוקף ב-24 באוקטובר 1945 עם אשרור המגילה על ידי חמש החברות הקבועות דאז במועצת הביטחון ועל ידי רוב של 46 החותמות האחרות.[19] ב-17 בינואר 1946, מועצת הביטחון התכנסה לראשונה בצ'רץ' האוס, בלונדון, הממלכה המאוחדת.[22] לאחר מכן, בתקופה 1946–1951 היא קיימה ישיבות במטה הזמני של האומות המאוחדות בלייק סאקסס, ניו יורק, ששודרו בשידור חי ב-CBS בהגשת העיתונאי אדמונד צ'סטר ב-1949.[23][24][25]

המלחמה הקרה

עריכה
 
צ'רץ' האוס בלונדון, המקום שבו התקיימה ישיבת מועצת הביטחון הראשונה ב-17 בינואר 1946

כאמור מועצת הביטחון הייתה משותקת ברובה בעשורים הראשונים שלה בשל המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות ובעלות בריתן, ובדרך כלל הייתה מסוגלת להתערב רק בסכסוכים שלא היו קשורים למלחמה הקרה [26] (חריגה בולטת הייתה החלטת מועצת הביטחון מ-1950 שאישרה קואליציה בהנהגת ארצות הברית להדוף את הפלישה הצפון קוריאנית לדרום קוריאה, שעברה בהיעדרה של ברית המועצות.)[19][27] ב-1956, הוקם כוח שמירת השלום הראשון של האו"ם כדי לסיים את מלחמת סיני;[19] עם זאת, האו"ם לא היה מסוגל במקביל להתערב נגד פלישה ברית המועצות להונגריה בעקבות המהפכה ההונגרית של 1956.[28] חלוקות המלחמה הקרה שיתקו גם את ועדת הסגל הצבאי של מועצת הביטחון, שהוקמה לפי סעיפים 45–47 של מגילת האו"ם כדי לפקח על כוחות האו"ם וליצור בסיסים צבאיים של האו"ם. הוועדה המשיכה להתקיים על הנייר אך ברובה נטשה את עבודתה באמצע שנות ה-50.[29][30]

ב-1960, האו"ם פרס את מבצע האומות המאוחדות בקונגו (UNOC), הכוח הצבאי הגדול ביותר שהוקם דאז, כדי להחזיר את הסדר על כנו במדינת קטנגה הפורשת, והחזירה אותה לשליטת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו עד 1964.[31] ואולם, בכמה מהסכסוכים הגדולים של העשור, המעצמות העדיפו לנהל משא ומתן ישיר ביניהן ועקפו את מועצת הביטחון, כמו משבר הטילים בקובה או מלחמת וייטנאם.[32] בסכסוכים קטנים יותר ללא קשר מיידי למלחמה הקרה, מועצת הביטחון פרסה את הרשות המבצעת הזמנית של האומות המאוחדות במערב גינאה החדשה ב-1962 ואת כוח שמירת השלום של האומות המאוחדות בקפריסין ב-1964- אחת ממשימות שמירת השלום הארוכות ביותר של האו"ם.[33][34]

ב-25 באוקטובר 1971, למרות התנגדות ארצות הברית, אך בתמיכת מדינות העולם השלישי רבות, יחד עם הרפובליקה הסוציאליסטית העממית של אלבניה, הרפובליקה העממית של סין הקומוניסטית החליפה את הרפובליקה הסינית (טייוואן) במושב במועצת הביטחון; עבור רבים ההצבעה נתפסה כסימן לדעיכת השפעת ארצות הברית בארגון.[35] עם נוכחות הולכת וגדלה של העולם השלישי וכישלון תיווך האו"ם בסכסוכים במזרח התיכון, וייטנאם וקשמיר, האו"ם הסיט יותר ויותר את תשומת לבו למטרותיו המשניות לכאורה של פיתוח כלכלי ותרבות. בשנות ה-70, תקציב האו"ם לפיתוח חברתי וכלכלי היה גדול בהרבה מתקציבו לשמירת שלום.[36]

לאחר המלחמה הקרה

עריכה
 
שר החוץ האמריקני קולין פאוול מחזיק בקבוקון דגם של אנתרקס בעת מתן מצגת למועצת הביטחון בפברואר 2003.

לאחר המלחמה הקרה, האו"ם עסק בצורה נרחבת הרבה יותר במשימת שמירת השלום, ונטל משימות רבות יותר בעשר שנים מאשר בארבעת העשורים הקודמים.[37] בין 1988 ל-2000, מספר החלטות מועצת הביטחון שאומצו יותר מהוכפל, ותקציב שמירת השלום גדל פי יותר מעשרה.[38] האו"ם ניהל משא ומתן לסיום מלחמת האזרחים בסלבדור, השיק משימת שמירת שלום מוצלחת בנמיביה, ופיקח על בחירות דמוקרטיות בדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד ובקמבודיה שלאחר החמר רוז' (המשטר הקומוניסטי הקיצוני במדינה).[39]

ב-1991, מועצת הביטחון הפגינה תקיפות מחודשת בגנותה את פלישת עיראק לכווית ביום ההתקפה ומאוחר יותר באישור קואליציה בהנהגת ארצות הברית שהדפה בהצלחה את העיראקים.[40] תת-המזכיר הכללי בריאן אורקוהארט תיאר מאוחר יותר את התקוות שעוררו הצלחות אלה כ"רנסנס כוזב" עבור הארגון, בהתחשב במשימות הבעייתיות יותר שבאו אחריהן.[41]

על אף שמגילת האו"ם נכתבה בעיקר כדי למנוע תוקפנות של מדינה אחת נגד אחרת, בתחילת שנות ה-90, האו"ם התמודד עם מספר משברים רציניים במקביל במדינות כמו האיטי, מוזמביק ויוגוסלביה לשעבר.[42] משימת האו"ם לבוסניה זכתה ללעג עולמי על משימתה הבלתי החלטית והמבולבלת מול טיהור אתני.[43] ב-1994, משימת הסיוע של האומות המאוחדות לרואנדה נכשלה בהתערבות כנגד רצח העם מול חוסר החלטיות של מועצת הביטחון.[44]בסוף שנות ה-90, התערבויות בינלאומיות באישור האו"ם היו במגוון רחב יותר של צורות. משימת האו"ם במלחמת האזרחים בסיירה לאונה 1991–2002 תוגברה על ידי הנחתים המלכותיים הבריטיים והפלישה לאפגניסטן ב-2001 באישור האו"ם פוקחה על ידי נאט"ו.[45] ב-2003, ארצות הברית פלשה לעיראק חרף כישלונה בהעברת החלטת מועצת הביטחון לאישור, ועוררה תהיות לגבי יעילות הארגון.[46] באותו העשור, מועצת הביטחון התערבה עם כוחות שמירת שלום במשברים כולל המלחמה בדארפור בסודאן וסכסוך קיבו ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. ב-2013, סקירה פנימית של פעולות האו"ם בקרבות האחרונים של מלחמת האזרחים בסרי לנקה ב-2009 הגיעה למסקנה שהארגון סבל מ"כישלון מערכתי".[47] בשלהי 2014, מצרים הציגה הצעה להרחבת ההאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, כך שתכלול את ישראל ואת איראן. כל חברי מועצת הביטחון חתומים על אמנה זו, וכל החברות הקבועות הן מדינות בעלות נשק גרעיני.[48]

תפקיד

עריכה

תפקידו של האו"ם בביטחון קולקטיבי בינלאומי מוגדר במגילת האומות המאוחדות, המסמיכה את מועצת הביטחון לחקור כל מצב שמאיים על השלום הבינלאומי; להמליץ על הליכים ליישוב סכסוכים בדרכי שלום; לקרוא למדינות חברות אחרות להפסיק באופן מלא או חלקי קשרים כלכליים וכן תקשורת ימית, אווירית, דואר ורדיו, או לנתק יחסים דיפלומטיים; ולאכוף את החלטותיה בכוח צבאי או בכל אמצעי הכרחי. מועצת הביטחון גם ממליצה לעצרת הכללית על מזכיר כללי חדש וממליצה על קבלת מדינות חדשות כחברות בארגון.[49][50] מועצת הביטחון פירשה באופן מסורתי את המנדט שלה כאחריות על ביטחון צבאי, אם כי שגריר ארצות הברית ריצ'רד הולברוק שכנע במהלך שנוי במחלוקת את הגוף להעביר החלטה על התפשטות האיידס באפריקה בשנת 2000.[51]

תחת פרק ו' של המגילה, "יישוב סכסוכים בדרכי שלום", מועצת הביטחון "רשאית לחקור כל סכסוך, או כל מצב העלול להוביל לחיכוך בינלאומי או להוליד סכסוך". המועצה רשאית "להמליץ על הליכים או שיטות התאמה מתאימות" אם היא קובעת שהמצב עלול לסכן את השלום והביטחון הבינלאומיים.[52] המלצות אלה נחשבות בדרך כלל כלא מחייבות, מכיוון שחסר להן מנגנון אכיפה.[53] מיעוט חוקרים, וביניהם מדען המדינה האמריקאי סטיבן זונס, טען שהחלטות שהתקבלו תחת פרק ו' הן "עדיין הנחיות של מועצת הביטחון ונבדלות רק בכך שאין להן את אותן אפשרויות אכיפה מחמירות, כמו שימוש בכוח צבאי".[54]

תחת פרק ז', למועצה יש סמכות רחבה יותר להחליט אילו צעדים יש לנקוט במצבים הכוללים "איומים על השלום, הפרות שלום או מעשי תוקפנות".[30] במצבים כאלה, המועצה אינה מוגבלת להמלצות אלא רשאית לנקוט בפעולה, כולל שימוש בכוח מזוין "כדי לשמור או להחזיר את השלום והביטחון הבינלאומיים".[30] זה היה הבסיס המשפטי לפעולה צבאית של האו"ם בקוריאה ב-1950 במהלך מלחמת קוריאה ולשימוש בכוחות קואליציה בעיראק ובכווית ב-1991 ובלוב ב-2011.[55][56] החלטות המתקבלות תחת פרק ז', כמו סנקציות כלכליות, מחייבות את חברי האו"ם; מועצת הביטחון היא הגוף היחיד באו"ם בעל סמכות להוציא החלטות מחייבות.[57][58]

אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי מכירה בכך שלמועצת הביטחון יש סמכות להפנות מקרים לבית הדין במקרים שבהם בית הדין לא יכול היה להפעיל סמכות שיפוט אחרת.[59] המועצה הפעילה סמכות זו לראשונה במרץ 2005, כאשר הפנתה לבית הדין את "בירור המצב בדארפור מאז 1 ביולי 2002"; מכיוון שסודאן אינה צד לאמנת רומא, בית הדין לא היה יכול להפעיל סמכות שיפוט אחרת.[60][61] מועצת הביטחון הפנתה בפעם השנייה באורח זה בפברואר 2011 בבקשתה מבית הדין הפלילי הבינלאומי לחקור את תגובתה האלימה של ממשלת לוב למלחמת האזרחים במדינה ב-2011.[62]

החלטת מועצת הביטחון 1674, שאומצה ב-28 באפריל 2006, "מאשרת מחדש את הוראות סעיפים 138 ו-139 של מסמך התוצאות של פסגת העולם 2005 בנוגע לאחריות להגן על אוכלוסיות מפני רצח עם, פשעי מלחמה, טיהור אתני ופשעים נגד האנושות".[63] מועצת הביטחון אישרה מחדש את האחריות להגן בהחלטה 1706 ב-31 באוגוסט של אותה שנה.[64] החלטות אלה מחייבות את מועצת הביטחון להגן על אזרחים בסכסוך מזוין, כולל נקיטת פעולה נגד רצח עם, פשעי מלחמה, טיהור אתני ופשעים נגד האנושות.[65]

הרכב המועצה

עריכה

במועצת הביטחון יש חמש חברות קבועות ועשר חברות מתחלפות. החברות הקבועות הן חמש המייסדות: ארצות הברית, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין (עד 1971 הרפובליקה הסינית ומ-1971 הרפובליקה העממית של סין). לחברות הקבועות זכות וטו על פי סעיף 27 של מגילת האו"ם, והצבעתה של אחת מחמש המדינות נגד הצעת החלטה של המועצה מונעת את קבלתה. מדינות אלו הן גם היחידות המורשות להחזיק נשק גרעיני על פי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT).

החברות הקבועות

עריכה
  ערך מורחב – החברות הקבועות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות

לחמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון יש את הכוח להטיל וטו על כל החלטה מהותית; הדבר מאפשר לחברה קבועה לחסום אימוץ של החלטה, אך לא למנוע או לסיים דיון.[66]

מדינה גוש ישות נוכחית מאז ישות קודמת
הרפובליקה העממית של סין  סין מזרח אסיה הרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין 1971 הרפובליקה הסינית  הרפובליקה הסינית (1945–1949)
הרפובליקה הסינית  הרפובליקה הסינית (1949–1971)
צרפת  צרפת מערב אירופה צרפת  הרפובליקה הצרפתית החמישית 1958 צרפת  הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית (1945–1946)
צרפת  הרפובליקה הצרפתית הרביעית (1946–1958)
רוסיה  רוסיה מזרח אירופה רוסיה  הפדרציה הרוסית 1992 ברית המועצות  ברית המועצות (1945–1991)
הממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת מערב אירופה הממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד 1945 —
ארצות הברית  ארצות הברית צפון אמריקה ארצות הברית  ארצות הברית של אמריקה 1945 —

בהקמת האו"ם ב-1945, חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון היו הרפובליקה הסינית, צרפת (המיוצגת על ידי הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית), ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וארצות הברית. מאז חלו שני שינויים גדולים במושבים. המושב של סין הוחזק במקור על ידי הממשלה הלאומנית של צ'יאנג קאי-שק של הרפובליקה הסינית. עם זאת, הלאומנים נאלצו לסגת לאי טייוואן ב-1949, במהלך מלחמת האזרחים הסינית. המפלגה הקומוניסטית הסינית השתלטה על סין היבשתית, שנודעה מאז כרפובליקה העממית של סין. ב-1971, החלטת העצרת הכללית 2758 הכירה ברפובליקה העממית כנציגה החוקית של סין באו"ם והעניקה לה את המושב במועצת הביטחון שהוחזק על ידי הרפובליקה הסינית, שגורשה מהאו"ם לחלוטין ללא הזדמנות לחברות כמדינה נפרדת.[35] לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991, הפדרציה הרוסית הוכרה כמדינה היורשת החוקית של ברית המועצות ושמרה על עמדתה של האחרונה במועצת הביטחון.[67]

חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון היו המעצמות המנצחות במלחמת העולם השנייה[68] ושמרו על הכוחות הצבאיים החזקים ביותר בעולם מאז. הן עמדו מדי שנה בראש רשימת המדינות עם ההוצאות הצבאיות הגבוהות ביותר.[69] ב-2013, הן הוציאו יחד מעל טריליון דולר על הגנה, מעל ל-55% מההוצאות הצבאיות הגלובליות (ארצות הברית לבדה היוותה מעל 35%).[69] הן גם בין יצואניות הנשק הגדולות בעולם[70] והן המדינות היחידות המוכרות רשמית כ"מדינות נשק גרעיני" תחת אמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT), אם כי ישנן מדינות אחרות הידועות או החשודות כמחזיקות בנשק גרעיני.

גוש החברות הקבועות הדמוקרטיות המערביות בעלות מדיניות דומה (צרפת, בריטניה וארה"ב) מכונה "P3".

זכות הווטו

עריכה

לפי סעיף 27 של מגילת האו"ם, החלטות מועצת הביטחון בכל העניינים המהותיים דורשות תמיכה של תשע (כלומר 60%) מהחברות. הצבעה נגד או "וטו" של חברה קבועה מונעת אימוץ של הצעה, גם אם היא קיבלה את הקולות הנדרשים.[66] הימנעות אינה נחשבת כווטו ברוב המקרים, אם כי כל חמש החברות הקבועות חייבות להצביע בעד אימוץ כל תיקון למגילת האו"ם.[57] לא ניתן להטיל וטו על עניינים פרוצדורליים, כך שזכות הווטו אינה יכולה לשמש כדי להימנע מדיון בנושא. אותו הדבר תקף לגבי החלטות מסוימות לא מחייבות הנוגעות ישירות לחברות קבועות.[66] רוב הצבעות הוטו שימשו לחסימת מועמד למזכיר כללי או קבלת מדינה חברה, ולא במצבי ביטחון בינלאומיים קריטיים.[71]

במשא ומתן שהוביל ליצירת האו"ם, כוח הווטו זכה להתנגדות של מדינות קטנות רבות ולמעשה נכפה עליהן על ידי מדינות הווטו - ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, סין, צרפת וברית המועצות - באיום שאחרת האו"ם לא יוקם. פרנסיס או. וילקוקס, יועץ למשלחת ארה"ב לוועידה של 1945, תיאר את המצב:

בסן פרנסיסקו, הנושא הובהר בצורה חד משמעית על ידי מנהיגי חמש הגדולות: תהא המגילה עם הווטו או שלא תהא כלל. הסנאטור קונלי [מהמשלחת האמריקנית] קרע בדרמטיות עותק של המגילה במהלך אחד מנאומיו והזכיר למדינות הקטנות שהן תהיינה האשמות אם תתנגדנה לעיקרון האחדות. "אתם יכולים, אם תרצו," הוא אמר, "לחזור הביתה מוועידה זו ולומר שהבסתם את הווטו. אבל מה תהיה תשובתכם כשתישאלו: 'איפה המגילה?'"[72]

נכון ל-2012 הוטל וטו 269 פעמים מאז הקמת מועצת הביטחון. בתקופה זו, סין השתמשה בווטו 9 פעמים, צרפת 18, ברית המועצות או רוסיה 128, הממלכה המאוחדת 32, וארצות הברית 89. בערך שני שלישים מהחלטות הוטו של ברית המועצות או רוסיה היו בעשר השנים הראשונות לקיומה של מועצת הביטחון. בין 1996 ל-2012, ארצות הברית הטילה וטו על 13 החלטות, רוסיה על 7, וסין על 5, בעוד צרפת והממלכה המאוחדת לא השתמשו בווטו.[71]

וטו מוקדם של הקומיסר הסובייטי אנדריי וישינסקי מנע החלטה על נסיגת הכוחות הצרפתיים מסוריה ולבנון שהיו תחת מנדט צרפתי בפברואר 1946; וטו זה יצר את התקדים שחברות קבועות יכולות להשתמש בווטו בעניינים מחוץ לדאגות מיידיות של מלחמה ושלום. ברית המועצות המשיכה להטיל וטו על עניינים שונים, ביניהם קבלת אוסטריה, קמבודיה, ציילון, פינלנד, אירלנד, איטליה, יפן, לאוס, לוב, נפאל, פורטוגל, דרום וייטנאם וירדן כמדינות חברות באו"ם, ועיכבה את הצטרפותן במספר שנים. הממלכה המאוחדת וצרפת השתמשו בווטו כדי להימנע מגינוי מועצת הביטחון על פעולותיהן במלחמת סיני ב-1956. הווטו הראשון של ארצות הברית הגיע ב-1970, וחסם פעולת העצרת הכללית ברודזיה הדרומית. מ-1985 עד 1990, ארצות הברית הטילה וטו על 27 החלטות, בעיקר כדי לחסום החלטות שנתפסו כאנטי-ישראליות אך גם כדי להגן על האינטרסים שלה בפנמה ובקוריאה. ברית המועצות, ארצות הברית וסין הטילו כולן וטו על מועמדים למזכיר כללי, וארצות הברית השתמשה בווטו כדי לחסום את בחירתו מחדש של בוטרוס בוטרוס-גאלי ב-1996.[73]

החברות המתחלפות

עריכה

לצד חמש החברות הקבועות, במועצת הביטחון של האומות המאוחדות יש חברות מתחלפות שמחזיקות במושבים שלהן על בסיס רוטציה לפי אזור גיאוגרפי. חברות אלה משתתפות לעתים בתדרוכים על ביטחון גלובלי.[74] בשני העשורים הראשונים לקיומה, למועצת הביטחון היו שש חברות מתחלפות, הראשונות שבהן היו אוסטרליה, ברזיל, מצרים, מקסיקו, הולנד ופולין. ב-1965, מספר החברות המתחלפות הורחב לעשר.[75]

עשר חברות לא קבועות אלה נבחרות על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות לתקופות של שנתיים המתחילות ב-1 בינואר, וחמש מהן מוחלפות מדי שנה.[76] כדי להיבחר, על המדינה המועמדת לקבל לפחות שני שלישים מכלל הקולות שהוצבעו עבור אותו מושב, עניין שעלול להוביל למבוי סתום, אם לשתי מועמדות תמיכה דומה. ב-1979, עימות בין קובה לקולומביה הסתיים רק לאחר שלושה חודשים ושיא של 154 סבבי הצבעה; בסופו של דבר שתיהן פרשו לטובת מקסיקו כמועמדת פשרה.[77] חברה פורשת אינה זכאית לבחירה מיידית מחדש.[50]

הקבוצה האפריקאית מיוצגת על ידי שלוש חברות; קבוצות אמריקה הלטינית והקריביים, אסיה-פסיפיק וקבוצת מערב אירופה ואחרות על ידי שתיים כל אחת; והקבוצה המזרח אירופית על ידי אחת. באופן מסורתי, אחד המושבים המוקצים לקבוצת אסיה-פסיפיק או לקבוצה האפריקאית מאויש על ידי מדינה מהעולם הערבי, לסירוגין בין הקבוצות.[78] כיום, בבחירות לכהונות המתחילות בשנים זוגיות בוחרות שתי חברות אפריקאיות, ואחת ממזרח אירופה, אסיה-פסיפיק, ואמריקה הלטינית והקריביים; "המושב הערבי" המסורתי נבחר לכהונה זו. כהונות המתחילות בשנים אי-זוגיות מורכבות משתי חברות ממערב אירופה ואחרות, ועוד מושב עבור כל אחת מאסיה-פסיפיק, אפריקה, ואמריקה הלטינית והקריביים.[77] במהלך בחירות למועצת הביטחון של האומות המאוחדות 2016, גם איטליה וגם הולנד לא השיגו את רוב שני השלישים הנדרש לבחירה. לאחר מכן הן הסכימו לחלק את הכהונה של קבוצת מערב אירופה ואחרות. זו הייתה הפעם הראשונה מזה למעלה מחמישה עשורים ששתי חברות הסכימו לעשות זאת.[79] בדרך כלל, מבוי סתום בלתי פתיר נפתר על ידי פרישת המדינות המועמדות לטובת מדינה חברה שלישית.

החברות הנבחרות הנוכחיות, עם האזורים שהן נבחרו לייצג, הן כדלקמן:[80][81][82][83][84][85]

תקופת כהונה אפריקה אסיה אמריקה הלטינית והקריבים מזרח אירופה מערב אירופה
2022 גאנה  גאנה גבון  גבון איחוד האמירויות הערביות  איחוד האמירויות הערביות ברזיל  ברזיל אלבניה  אלבניה
2023 מוזמביק  מוזמביק יפן  יפן אקוודור  אקוודור מלטה  מלטה שווייץ  שווייץ
2024 אלג'יריה  אלג'יריה סיירה לאון  סיירה לאון קוריאה הדרומית  קוריאה הדרומית גיאנה  גיאנה סלובניה  סלובניה

נשיא המועצה

עריכה

תפקידו של נשיא מועצת הביטחון כולל את קביעת סדר היום, ניהול ישיבותיה ופיקוח כלל המשברים. הנשיא מוסמך להוציא הן הצהרות נשיאותיות (בכפוף להסכמה בין חברי המועצה) והן תזכירים,[86][87] המשמשים להצהרת כוונות שמועצת הביטחון המלאה יכולה לאמץ בהמשך.[87] תפקיד נשיאות המועצה ממולא על ידי כל אחת מהחברות בתורה למשך חודש אחד, בהתאם לסדר האלפביתי האנגלי של שמות המדינות החברות. תקופת הכהונה הוסדר בהחלטה 14 של מועצת הביטחון של האו"ם.[88] רשימת המדינות שיכהנו בנשיאות ב-2025 היא כדלקמן:[89]

נשיאות ב-2025
חודש מדינה
ינואר אלג'יריה 
פברואר סין 
מרץ דנמרק 
אפריל צרפת 
מאי יוון 
יוני גיאנה 
יולי פקיסטן 
אוגוסט פנמה 
ספטמבר קוריאה הדרומית 
אוקטובר רוסיה 
נובמבר סיירה לאון 
דצמבר סלובניה 

מקומות מפגש

עריכה
 
נשיא ארצות הברית ברק אובמה מנהל ישיבת מועצת הביטחון של האומות המאוחדות.
 
חדר הישיבות מציג את ללא כותרת (ציור קיר לשלום), ציור הקיר של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות מאת פר קרוג (1952).

בניגוד לעצרת הכללית, מועצת הביטחון אינה מוגבלת למושבים. על כל מדינה במועצת הביטחון לדאוג לנציג זמין במטה האו"ם בכל עת למקרה שתידרש ישיבת חירום.[90] מועצת הביטחון מתכנסת יל פי רוב באולם ייעודי בבניין הוועידות של האומות המאוחדות בניו יורק. האולם תוכנן על ידי האדריכל הנורווגי ארנשטיין ארנברג והיה שי מנורווגיה. ציור הקיר של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות מאת האמן הנורווגי פר קרוג (1952) מתאר עוף החול עולה מאפרו, סמל ללידתו מחדש של העולם לאחר מלחמת העולם השנייה.[91]

מועצת הביטחון קיימה פגישות גם בערים שונות כולל ניירובי בקניה; אדיס אבבה באתיופיה; פנמה סיטי בפנמה; וז'נבה בשווייץ.[90] במרץ 2010, מועצת הביטחון עברה למתקן זמני בבניין העצרת הכללית בעת שהאולם הייעודי שופץ כחלק מתוכנית האב של האו"ם.[92] השיפוצים מומנו על ידי נורווגיה, התורמת המקורית של האולם, בעלות כוללת של 5 מיליון דולר.[93] האולם נפתח מחדש ב-16 באפריל 2013.[94]

נציגי המדינות החברות יושבים סביב שולחן בצורת פרסה. הנשיא יושב באמצע, מימינו המזכיר ומשמאלו סגן המזכיר. שאר הנציגים מסודרים בכיוון השעון לפי סדר אלפביתי מהנשיא. שני מושבים הנותרים בקצות השולחן שמורים לדוברים אורחים. סדר הישיבה של החברים מתחלף מדי חודש עם החלפת הנשיאות.הבשל האופי הציבורי של הישיבות באולם מועצת הביטחון, משלחות משתמשות באולם כדי להביע את עמדותיהן בדרכים שונות, כמו עזיבות הפגנתיות.[95]

חדר ההתייעצויות

עריכה

בשל העין הציבורית הפקוחה על אולם מועצת הביטחון,[96] חלק ניכר מעבודת מועצת הביטחון מתנהל מאחורי דלתיים סגורות ב"התייעצויות בלתי רשמיות".[97][98]

ב-1978, מערב גרמניה מימנה את בניית חדר ישיבות סמוך לאולם מועצת הביטחון. החדר שימש ל"התייעצויות בלתי רשמיות", שהפכו במהרה לפורמט הישיבות העיקרי של מועצת הביטחון. ב-1994, התלונן השגריר הצרפתי למזכיר הכללי כי "התייעצויות בלתי רשמיות הפכו לשיטת העבודה האופיינית של המועצה, בעוד שישיבות פומביות, שהיו במקור הנורמה, הופכות נדירות יותר ויותר וריקות מתוכן: כולם יודעים שכאשר המועצה מתכנסת לישיבה פומבית הכל כבר הוחלט מראש".[99] כאשר רוסיה מימנה את שיפוץ חדר ההתייעצויות ב-2013, השגריר הרוסי כינה אותו "פשוט המקום המרתק ביותר בכל היקום הדיפלומטי".[100]

רק חברי מועצת הביטחון רשאים להיכנס לחדר הישיבות להתייעצויות. העיתונות אינה מורשית להיכנס, וחברות אחרות באומות המאוחדות אינן מוזמנות להתייעצויות.[101] אין תיעוד רשמי של ההתייעצויות הבלתי רשמיות.[102][103] כתוצאה מכך, המשלחות יכולות לנהל משא ומתן זו עם זו בסתר, לכרות עסקאות ופשרות ללא פרוטוקול. החשאיות של חדר הישיבות גם מאפשרת לנציגים להתייחס זה לזה בצורה ידידותית. באחת ההתייעצויות המוקדמות, נציג חדש ממדינה קומוניסטית החל במתקפת תעמולה נגד ארצות הברית, ונבלם על ידי הנציג הסובייטי: "אין אנו מדברים כך כאן".[98]

חברה קבועה יכולה להכריז במהלך ההתייעצות הבלתי רשמית על התנגדותה לצעד מסוים, מבלי להטיל וטו רשמי. מהלך זה מכונה "וטו כיס" וגורם לכך שהיוזמת תימנע על פי רוב מהבאת ההחלטה להצבעה, שכן ברור שהיא תיבלם. על החלטות מוטל וטו רק אם המדינה היוזמת נחושה עד כדי כך שברצונה לאלץ את החברה הקבועה להטיל וטו רשמי.[97][104] עד שהחלטה מגיעה לאולם מועצת הביטחון, היא כבר נדונה, הועלתה לדיון ותוקנה בהתייעצויות. הישיבה הפומבית של מועצת הביטחון היא בסך הכל אשרור פומבי של החלטה שכבר התקבלה בחשאיות.[105][97] למשל, החלטה 1373, החלטה מרחיקת לכת שחייבה את כל מדינות העולם לחוקק חוקי טרור ולהקפיא נכסי ארגוני טרור בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, אומצה ללא דיון פומבי בישיבה שנמשכה חמש דקות בלבד.[97][106]

מועצת הביטחון מקיימת הרבה יותר התייעצויות מאשר ישיבות פומביות. ב-2012, מועצת הביטחון קיימה 160 התייעצויות, 16 ישיבות פרטיות ו-9 ישיבות פומביות. בזמני משבר, מועצת הביטחון עדיין נפגשת בעיקר בהתייעצויות, אך היא גם מקיימת יותר ישיבות פומביות. לאחר הפלישה הרוסית לקרים ב-2014, מועצת הביטחון חזרה לדפוסי המלחמה הקרה, כך שרוסיה והמדינות המערביות לוויכוחים מילוליים מול מצלמות הטלוויזיה. ב-2016, מועצת הביטחון קיימה 150 התייעצויות, 19 ישיבות פרטיות ו-68 ישיבות פומביות.[107]

גופי משנה

עריכה

סעיף 29 למגילה קובע שבסמכות מועצת הביטחון להקים גופי משנה לביצוע תפקידיה. סמכות זו משתקפת גם בכלל 28 של כללי הנוהל הזמניים. גופי המשנה שהוקמו על ידי מועצת הביטחון הם מגוונים למדי. הם כוללים גופים כמו ועדת מועצת הביטחון לקבלת חברות חדשים וכן את בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר וגם את בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה. ועדות הסנקציות הרבות שהוקמו כדי לפקח על יישום משטרי הסנקציות השונים גם הן גופי משנה של המועצה.

כוחות שמירת השלום

עריכה

לאחר אישור מועצת הביטחון, בסמכות האו"ם לשלוח כוחות שמירת שלום לאזורים שבהם התנהל סכסוך מזוין שהסתיים לאחרונה או הופסק זמנית, לשם אכיפת תנאי הסכמי השלום ולהרתעת הלוחמים מחידוש הלחימה. מאחר שהאו"ם נעדר צבא, כוחות שמירת השלום מגויסים בהתנדבות על ידי המדינות החברות. חיילים אלה מכונים לעיתים "הקסדות הכחולות" בשל הציוד הייחודי שלהם.[108][109] כוח שמירת השלום כולו קיבל את פרס נובל לשלום ב-1988.[110]

 
חיילות דרום אפריקאיות בסיור כחלק מ-MONUSCO ב-2018

נכון ל-28 בפברואר 2023, לאו"ם היו 86,903 אנשי צוות במדים ואזרחים המשרתים ב-12 משימות שמירת שלום, ו-121 מדינות תורמות כוח אדם צבאי.[111] הגדולה ביותר הייתה משימת ייצוב הארגון של האומות המאוחדות ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו (MONUSCO), שכללה 20,688 אנשי צוות במדים. הקטנה ביותר, קבוצת המשקיפים הצבאיים של האומות המאוחדות בהודו ובפקיסטן (UNMOGIP), כללה 42 אנשי צוות במדים האחראים על פיקוח על הפסקת האש בג'אמו וקשמיר. שומרי שלום כחלק מארגון הפיקוח על שביתת הנשק של האומות המאוחדות (UNTSO) מוצבים במזרח התיכון מאז 1948, והיא משימת שמירת השלום הפעילה הארוכה ביותר.[112]

על כוחות שמירת השלום של האו"ם נמתחה ביקורת בכמה מקרים. שומרי השלום הואשמו באונס ילדים, שידול לזנות והתעללות מינית במהלך משימות שונות ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו,[113] האיטי,[114] ליבריה,[115] סודאן ובאזורים שכיום הם חלק מדרום סודאן,[116] בורונדי וחוף השנהב.[117] מדענים ציינו את כוחות שמירת השלום של האו"ם מנפאל שהגיעו לסייע לאחר רעידת האדמה בהאיטי ב-2010 כמקור סביר להתפרצות הכולרה במדינה בשנים 2010–2013, שגרמה למותם של יותר מ-8,000 תושבים [118]

תקציב שמירת שלום מוערך בנפרד מהתקציב הארגוני הראשי של האו"ם; בשנת הכספים 1 ביולי 2021 – 30 ביוני 2022, הוצאות שמירת השלום הסתכמו ב-6.38 מיליארד דולר.[119][120] פעולות השלום של האו"ם ממומנות על ידי הערכות, עם שימוש בנוסחה הנגזרת מסולם המימון הרגיל, אך כוללת תוספת משוקללת לחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון. תוספת זו משמשת לקיזוז שיעורי הערכת שמירת שלום מוזלים למדינות פחות מפותחות.

סכום זה מממן 10 מתוך 12 משימות שמירת השלום הנוכחיות של האו"ם, יחד עם פירוק המבצע ההיברידי של האומות המאוחדות והאיחוד האפריקני בדארפור (UNAMID) ותמיכה לוגיסטית למשימת האיחוד האפריקני בסומליה (AMISOM), המספקת את הטכנולוגיה, הלוגיסטיקה והתמיכה הכללית לכל פעולות השלום דרך מרכזי שירות גלובליים בברינדיזי (איטליה) ומרכז שירות אזורי באנטבה (אוגנדה). ארגון הפיקוח על שביתת הנשק של האו"ם (UNTSO) וקבוצת המשקיפים הצבאיים של האו"ם בהודו ובפקיסטן (UNMOGIP) אינם כלולים בתקציב פעולות שמירת השלום וממומנים דרך התקציב הרגיל של האו"ם.[119]

לתקציב 2020–2021, עשרת המדינות המובילות בתרומות כספיות לפעולות שמירת השלום של האומות המאוחדות היו ארצות הברית (27.89%), סין (15.21%), יפן (8.56%), גרמניה (6.09%), בריטניה (5.79%), צרפת (5.61%), איטליה (3.30%), הפדרציה הרוסית (3.04%), קנדה (2.73%) ודרום קוריאה (2.26%).[119]

ביקורת והערכות

עריכה

בבחינת שישים השנים הראשונות לקיומה של מועצת הביטחון, ההיסטוריון הבריטי פול קנדי הסיק כי "כישלונות בולטים לא רק ליוו את ההישגים הרבים של האו"ם, הם האפילו עליהם", וזיהה ככישלונות מיוחדים את חוסר הרצון למנוע טבח על רקע אתני בבוסניה וברואנדה.[121] קנדי מייחס את הכישלונות לחוסר במשאבים צבאיים אמינים של האו"ם, וכותב כי "מעל הכל, ניתן להסיק שהנוהג של הכרזה (באמצעות החלטת מועצת הביטחון) על משימת שמירת שלום חדשה מבלי להבטיח שיהיו זמינים כוחות מזוינים מספיקים הוכח בדרך כלל כמתכון להשפלה ולאסון".[122]

מספר מחקרים בחנו את תגובתיות מועצת הביטחון לסכסוכים מזוינים. הממצאים מצביעים על כך שהמועצה נוטה יותר להתכנס ולדון בסכסוכים אינטנסיביים יותר שהובילו לסבל הומניטרי רב יותר, אך תגובתיותה מעוצבת גם על ידי האינטרסים הפוליטיים של המדינות החברות ובמיוחד של החברות הקבועות.[123]

מחקר של תאגיד RAND משנת 2005 הראה שהאו"ם הצליח בשניים מתוך שלושה מאמצי שמירת שלום. המחקר השווה מאמצי בניית אומה של האו"ם לאלה של ארצות הברית, ומצא ש-88% מהמקרים של האו"ם הובילו לשלום בר קיימא.[124] גם ב-2005, דו"ח הביטחון האנושי תיעד ירידה במספר המלחמות, רצח העם והפרות זכויות אדם מאז סוף המלחמה הקרה, והציג ראיות, אם כי נסיבתיות, שאקטיביזם בינלאומי - שהובל בעיקר על ידי האו"ם - היה הגורם העיקרי לירידה בסכסוכים מזוינים מאז סוף המלחמה הקרה.[125]

החוקר סודהיר צ'לה ראג'אן טען ב-2006 שחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון, שכולן מעצמות גרעיניות, יצרו מועדון גרעיני בלעדי שמטפל בעיקר באינטרסים האסטרטגיים והמניעים הפוליטיים של החברות הקבועות - למשל, הגנה על הכוויתים עתירי הנפט ב-1991 אך הגנה לקויה על הרואנדים דלי המשאבים ב-1994.[126] מכיוון ששלוש מתוך חמש החברות הקבועות הן אירופיות, וארבע הן מדינות מפותחות לבנות בעיקרן, מועצת הביטחון תוארה כעמוד תווך של "אפרטהייד גלובלי" על ידי טיטוס אלכסנדר, יושב ראש לשעבר של אגודת האומות המאוחדות של וסטמינסטר.[127]

יש שמטילים ספק ביעילותה ורלוונטיותה של מועצת הביטחון משום שמקרים רבים, אין למעשה השלכות על הפרת החלטת מועצת הביטחון. במהלך משבר דארפור, מיליציות ג'נג'וויד, שנתמכו על ידי גורמים בממשלת סודאן, ביצעו אלימות נגד אוכלוסייה ילידית והרגו אלפי אזרחים. בטבח סרברניצה, כוחות סרביים ביצעו רצח עם נגד בוסנים, למרות שסרברניצה הוכרזה כאזור בטוח של האו"ם, המוגן על ידי 400 שומרי שלום הולנדים חמושים.[128]

מגילת האו"ם מעניקה את כל שלוש הסמכויות של הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת למועצת הביטחון.[129]

בנאום הפתיחה שלו בפסגת התנועה הבלתי מזדהים ה-16 באוגוסט 2012, האייתוללה עלי ח'אמנאי ביקר את מועצת הביטחון כבעלת "מבנה ומנגנון לא הגיוני, לא צודק ולחלוטין לא דמוקרטי" וקרא לרפורמה מלאה של הגוף.[130]

מועצת הביטחון ספגה ביקורת על כישלון בפתרון סכסוכים רבים - כולל קפריסין, סרי לנקה, סוריה, קוסובו, והסכסוך הישראלי-פלסטיני - המשקפים את הליקויים הרחבים יותר של האו"ם. למשל, במושב ה-68 של העצרת הכללית של האו"ם, ראש ממשלת ניו זילנד ג'ון קי ביקר בחריפות את חוסר הפעולה של האו"ם בסוריה, יותר משנתיים לאחר שהחלה מלחמת האזרחים בסוריה.[131]

ישנן עדויות לשוחד במועצת הביטחון. מדינות הנבחרות למועצת הביטחון זוכות לעלייה גדולה בסיוע חוץ מארצות הברית, בממוצע של 59% וכן עלייה של 8% בסיוע מהאו"ם, בעיקר מיוניסף.[132] העלייה משמעותית יותר בשנים שבהן מועצת הביטחון עוסקת בנושאים רלוונטיים לארצות הברית. יש גם עדויות לסיוע חוץ מוגבר למדינות נבחרות מיפן וגרמניה. מחקר אחד מצא שחברות במועצת הביטחון מתואמת עם צמיחה כלכלית מופחתת למדינה נתונה במהלך כהונתה בת השנתיים - צמיחה של 3.5% במהלך החברות לעומת 8.7% במשך ארבע שנים של אי-חברות - אם כי ההשפעה מונעת בעיקר על ידי מדינות אוטוריטריות אפריקאיות. חברות נבחרות חוות גם ירידה בדמוקרטיה ובחופש העיתונות.[133]

ביוני 2025, פקיסטן הפכה לחברה לא קבועה לשנתיים, ונבחרה כסגנית יושבת ראש ועדת הלוחמה בטרור של המועצה, יחד עם יושבת ראש ועדת מועצת הביטחון המפקחת על סנקציות נגד הטליבאן.[134][135] ההחלטה זכתה לביקורת מכמה מדינות, כולל הודו, שכן פקיסטן הואשמה במתן מחסה לכמה טרוריסטים המוגדרים על ידי האומות המאוחדות.[136]

רפורמת החברות

עריכה
  ערך מורחב – קריאות לשינויים במועצת הביטחון של האו"ם
 
מדינות ה-G4: ברזיל, גרמניה, הודו, יפן
 
קבוצת איחוד למען קונצנזוס: איטליה, פקיסטן, ספרד, קנדה, מקסיקו, ארגנטינה, טורקיה, דרום קוריאה ואחרות

הצעות לרפורמה במועצת הביטחון החלו כבר בוועידה שניסחה את מגילת האומות המאוחדות ונמשכות עד היום. ההיסטוריון הבריטי פול קנדי כתב, "כולם מסכימים שהמבנה הנוכחי לקוי. אך קונצנזוס על הדרך לתקן אותו נותר מחוץ להישג יד".[137]

התקיימו דיונים על הגדלת מספר החברות הקבועות. המדינות שהציגו את הדרישות המשמעותיות ביותר למושבים קבועים הן ברזיל, גרמניה, הודו ויפן. יפן וגרמניה, המעצמות המובסות העיקריות במלחמת העולם השנייה, היו התורמות השנייה והשלישית בהתאמה בגודלן לתקציב האו"ם, לפני שסין תפסה את המקום השני בשנים האחרונות. ברזיל והודו הן שתיים מהתורמות הגדולות ביותר של כוחות למשימות שמירת שלום במנדט של האו"ם.

איטליה, מעצמה מובסת נוספת במלחמת העולם השנייה וכיום התורמת השישית בגודלה לאו"ם, מובילה תנועה המכונה איחוד למען קונצנזוס שמתנגדת להרחבה אפשרית של המושבים הקבועים. חברות הליבה של הקבוצה כוללות את קנדה, דרום קוריאה, ספרד, אינדונזיה, מקסיקו, פקיסטן, טורקיה, ארגנטינה וקולומביה. התנועה פועלת ליצירת קטגוריה חדשה של מושבים, שאינם קבועים, אך נבחרים לתקופה ממושכת (מושבים חצי-קבועים). בכל הנוגע לקטגוריות המסורתיות של מושבים, הצעת האיחוד למען קונצנזוס אינה מרמזת על שינוי כלשהו, אלא רק על הכנסת מדינות קטנות ובינוניות לקבוצות הזכאיות למושבים רגילים. הצעה זו כוללת גם את שאלת הווטו, ומציעה מגוון אפשרויות שנע מביטול ועד הגבלת השימוש בווטו לעניינים הנוגעים לפרק השביעי בלבד העוסק ב"פעולה ביחס לאיומים על השלום, הפרות שלום ופעולות תוקפנות".

המזכיר הכללי לשעבר של האו"ם קופי אנאן ביקש מצוות יועצים להגיש המלצות לרפורמה באומות המאוחדות עד סוף 2004. אחד הצעדים המוצעים הוא להגדיל את מספר החברות הקבועות בחמש, שברוב ההצעות יכללו את ברזיל, גרמניה, הודו ויפן (המכונות מדינות ה-G4), מושב אחד מאפריקה (ככל הנראה בין מצרים, ניגריה או דרום אפריקה), ו/או מושב אחד מהליגה הערבית.[138] ב-21 בספטמבר 2004, מדינות ה-G4 פרסמו הצהרה משותפת בה תמכו הדדית בתביעת זו את זו למעמד קבוע, יחד עם שתי מדינות אפריקאיות. כיום ההצעה צריכה להתקבל על ידי שני שלישים מהעצרת הכללית (128 קולות).

החברות הקבועות, שכל אחת מהן מחזיקה בזכות וטו, הכריזו על עמדותיהן בנוגע לרפורמת מועצת הביטחון בחוסר רצון. ארצות הברית תמכה באופן חד-משמעי בחברות הקבועה של יפן והעניקה את תמיכתה להודו ולמספר קטן של חברות לא קבועות נוספות. בריטניה וצרפת תמכו בעיקרון בעמדת ה-G4, עם הרחבת החברות הקבועות והלא קבועות והצטרפות גרמניה, ברזיל, הודו ויפן למעמד של חברות קבועות, כמו גם הגברת הנוכחות של מדינות אפריקאיות במועצה. סין תמכה בייצוג חזק יותר של מדינות מתפתחות והתנגדה נחרצות לחברותה של יפן.[139]

ב-2017 דווח שמדינות ה-G4 היו מוכנות לוותר זמנית על זכות הווטו אם יוענקו להן מושבים קבועים במועצת הביטחון.[140] בספטמבר 2017, חברי בית הנבחרים האמריקאי עמי ברה ופרנק פאלון הגישו החלטה (H.Res.535) בבית הנבחרים של ארצות הברית (הקונגרס ה-115 של ארצות הברית), המבקשת תמיכה בהעלאת הודו לחברות קבועה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות.[141]

בעוד שהדיונים על הרחבת החברות הקבועה למדינות בודדות כמו ה-G4 נמשכים, הוצעו הצעות חלופיות לבחון מחדש את מבנה מועצת הביטחון. קרן נובל וורלד (NWF) מציעה גישה חדשנית, המציעה שחברות במועצת הביטחון וזכות הווטו יועברו ממדינות בודדות לארגונים המאגדים ריבונות כמו האיחוד האירופי. הצעה זו עולה בקנה אחד עם הנוהג של מועצת הביטחון לבחור חברות לא קבועות על בסיס אזורי, במטרה לשפר את קבלת ההחלטות והאפקטיביות של המועצה. האיחוד האירופי הוא דוגמה עיקרית לריבונות מאוגדת כזו, במיוחד בעקבות פסיקת בית הדין האירופי לצדק מ-1964 שקבעה את עליונות החוק האירופי על החוקים הלאומיים של המדינות החברות בו. ה-NWF דוגלת בכך שיישויות אזוריות כמו האיחוד האירופי יוכלו להיות זכאיות לחברות באו"ם במועצת הביטחון, שינוי שיאפשר רפורמה משמעותית מבלי צורך בתיקון למגילת האו"ם.[142][143]

ב-2025, בפסגת בריקס ה-17 בריו דה ז'ניירו, נשיא בריקס היוצא מברזיל, הנשיא לואיז אינסיו לולה דה סילבה, וראש ממשלת הודו נרנדרה מודי הדגישו את שאיפתם המשותפת להבטיח חברות קבועה במועצת הביטחון. מודי הדגיש את הצורך ברפורמה במועצת הביטחון כדי להגביר את האמינותה והאפקטיביות שלה באמצעות ייצוג טוב יותר של הדרום הגלובלי, וציין שכלכלות מפתח רבות נותרות מחוץ לתהליך קבלת ההחלטות. שני המנהיגים אישרו שרפורמת מועצת הביטחון תהיה בעדיפות עבור הודו במהלך נשיאותה הקרובה בבריקס ב-2026.[144][145]

ישראל ומועצת הביטחון

עריכה

היחסים בין ישראל למועצת הביטחון של האו"ם מורכבים ורבי פנים, ונעים בין תקופות של שיתוף פעולה לעימותים חריפים סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מחקרים אקדמיים מצביעים על שילוב מורכב של שיקולים פוליטיים ומשפטיים שמעצבים את היחסים הללו מאז קום המדינה.

ישראל היא המדינה הראשונה שגונתה על ידי מועצת הביטחון ב-13 בנובמבר 1966 בעקבות פעולת התגמול בכפר סמוע בירדן. הגינוי עבר ברוב של 14 קולות עם נמנעת אחת, ניו זילנד. ישראל מעולם לא נבחרה לכהן במועצת הביטחון. רק במאי 2004 קיבלה ישראל מעמד קבוע בקבוצת מערב אירופה ואחרות, לאחר שבשנים 2000-2004 היה לה מעמד של חברה זמנית בלבד.

בשנותיה הראשונות של ישראל, מועצת הביטחון מילאה תפקיד מרכזי בקבלתה לאו"ם. ב-4 במרץ 1949 אימצה המועצה את החלטה 69 שקבעה כי ישראל היא מדינה שוחרת שלום והמליצה לעצרת הכללית לקבלה כחברה. זה הוביל לקבלתה של ישראל לאו"ם ב-11 במאי 1949. למרות זאת, ישראל חשה פעמים רבות שהמועצה אינה מגלה אהדה כלפיה, בייחוד כשדנו בהפרות גבול ובעימותים עם מדינות ערב השכנות.[146]

החלטות מרכזיות והשלכותיהן

עריכה

נקודת מפנה חשובה הגיעה אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר המועצה אימצה את החלטה 242 ב-22 בנובמבר 1967. ההחלטה קבעה את עקרון "אי-רכישת שטחים באמצעות מלחמה" ודרשה "נסיגת כוחות מזוינים ישראליים משטחים שנכבשו בסכסוך האחרון", תוך הכרה בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה.[147] הניסוח העמום של ההחלטה - האם מדובר בנסיגה מ"השטחים" או מ"שטחים" - יצר מחלוקת פרשנית שנמשכת עד היום. חוקרים מסוימים טוענים שההחלטה דורשת נסיגה חלקית בלבד, בעוד אחרים רואים בה דרישה לנסיגה מלאה לגבולות 1967.[148]

במלחמת יום הכיפורים אימצה המועצה שלוש החלטות מרכזיות: החלטה 338 (22 באוקטובר 1973) שקראה להפסקת אש מיידית, החלטה 339 (23 באוקטובר) שהורתה על הצבת משקיפי או"ם, והחלטה 340 (25 באוקטובר) שדרשה חזרה לעמדות מ-22 באוקטובר. בעקבות מבצע ליטני, אימצה המועצה את החלטה 425 (19 במרץ 1978) שדרשה נסיגה ישראלית מלבנון והקימה את יוניפי"ל.

המועצה התייחסה שוב ושוב לסוגיית ההתנחלויות. החלטה 446 מ-1979 קבעה שההתנחלויות הישראליות בשטחים שנכבשו ב-1967 "חסרות תוקף חוקי ומהוות מכשול רציני להשגת שלום מקיף, צודק ובר-קיימא במזרח התיכון".[149] החלטה 478 מ-1980 גינתה את סיפוח מזרח ירושלים על ידי ישראל והכריזה שכל הצעדים החקיקתיים והמנהליים לשינוי מעמד העיר "בטלים ומבוטלים".[150] החלטה 2334 מ-23 בדצמבר 2016 חזרה וקבעה שההתנחלויות הישראליות בכל השטחים שנכבשו בשנת 1967 מהוות "הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי" ודרשה הפסקה מיידית של כל פעילות התנחלותית.[151]

כאשר החילה ישראל את חוקיה על רמת הגולן ב-1981, המועצה הגיבה בהחלטה 497 שהכריזה על המהלך כ"בטל ומבוטל וחסר תוקף משפטי בינלאומי".[152] בהחלטה זו הדגישה מועצת הביטחון את העיקרון שאין לרכוש שטחים בכוח ודרשה מישראל לבטל את החלטתה.

בעימותים מאוחרים יותר, המועצה אימצה החלטות נוספות: החלטה 1701 (12 באוגוסט 2006) קראה להפסקת אש לסיום מלחמת לבנון השנייה ולפריסת כוחות יוניפי"ל מתוגברים בדרום לבנון. החלטה 1860 (9 בינואר 2009) דרשה הפסקת אש מיידית במבצע עופרת יצוקה ונסיגת כוחות צה"ל מרצועת עזה.

בית הדין הבינלאומי לצדק תרם גם הוא לדיון המשפטי. בחוות דעתו המייעצת מ-2004, קבע בית הדין שבניית גדר ההפרדה בגדה המערבית וההתנחלויות מפרות את המשפט הבינלאומי. בית הדין קבע שהשטחים הם "כבושים" ולא "שנויים במחלוקת", ושההתנחלויות אינן חוקיות על פי אמנת ז'נבה הרביעית.[153]

דינמיקת הווטו והשלכותיה

עריכה

אחד המאפיינים הבולטים של יחסי ישראל-מועצת הביטחון הוא השימוש התכוף בזכות הווטו על ידי ארצות הברית. בין השנים 1989–2008 הטילה ארצות הברית וטו 13 פעמים, 11 מתוכן בהחלטות העוסקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בסך הכל, למעלה מ-49 פעמים השתמשה ארצות הברית בווטו כדי להדוף החלטות ביקורתיות כלפי ישראל, במיוחד כאלה שקראו לסנקציות או לנסיגה חד-צדדית.[154] דפוס זה של הטלות וטו נדון בהרחבה בספרות האקדמית כגורם מרכזי המגביל את יעילות המועצה בטיפול בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

באוגוסט 2011 הועלתה במועצת הביטחון הצעה לניסוח הצהרה נשיאותית לגינוי מתקפת הטרור בדרום ישראל. ההצעה זכתה לתמיכת רוב חברות המועצה, אך לא אושרה עקב דרישת לבנון להוסיף להצהרה גינוי לפעולת התגובה של ישראל בעזה.

המועצה התייחסה גם להגנה על זכויות אזרחים תחת כיבוש, תוך הפניה לתחולת אמנת ז'נבה הרביעית וגינוי פרקטיקות כמו הריסת בתים ופינוי בכפייה.[155] ישראל לא יישמה עשרות החלטות של מועצת הביטחון, במיוחד אלה הנוגעות להתנחלויות, סיפוח וזכויות אדם. מחקרים אקדמיים מציינים שישראל לעתים קרובות חולקת על האופי המחייב של החלטות אלה או מציינת ששיקולי הביטחון בעדיפות.[156][157][158]

תגובת המועצה למלחמת חרבות ברזל הדגישה שוב את האתגרים. החלטה 2728 ב-2024 דרשה הפסקת אש במהלך חודש הרמדאן ונקיטת צעדים הומניטריים, אך ישראל לא צייתה לה במלואה בטענה לצרכים ביטחוניים.[159] מקרה זה ממחיש את המתח המתמיד בין המחויבויות המשפטיות הבינלאומיות, הריבונות הלאומית והציפיות של הקהילה הבינלאומית.

היחסים בין ישראל למועצת הביטחון משקפים מתח בסיסי בין כללים משפטיים בינלאומיים, אינטרסים גיאופוליטיים והמציאות המורכבת בשטח. על אף שהמועצה נותרה פורום לדיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהחלטות הנוגעות בו, יכולתה להוביל לשינוי משמעותי מוגבלת בגלל מחלוקות פנימיות, השימוש בווטו והשפעות פוליטיות רחבות יותר. המתח בין נורמות משפטיות בינלאומיות למציאות הפוליטית ולאינטרסים שונים ממשיך להגדיר את יחסים מורכבים אלה.

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מועצת הביטחון של האומות המאוחדות בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ "Article 24 (1) of Charter of the United Nations". ארכיון מ-10 באפריל 2019. נבדק ב-4 בספטמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "Article 4 (2) of Charter of the United Nations". ארכיון מ-10 באפריל 2019. נבדק ב-4 בספטמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "Article 108 of Charter of the United Nations". ארכיון מ-10 באפריל 2019. נבדק ב-4 בספטמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "Article 23 (1) of the Charter of the United Nations". www.un.org (באנגלית). United Nations. 26 ביוני 1945. ארכיון מ-10 באפריל 2019. נבדק ב-10 בדצמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "Data for November 2021" (PDF). United Nations Peacekeeping (באנגלית). ארכיון (PDF) מ-11 ביולי 2022. נבדק ב-2022-06-19. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Kennedy 2006, p. 5.
  7. ^ Kennedy 2006, p. 8.
  8. ^ Kennedy 2006, p. 10.
  9. ^ Kennedy 2006, p. 13–24.
  10. ^ United Nations, Dept of Public Information (1986). Everyone's United Nations (באנגלית). UN. p. 5. ISBN 978-92-1-100273-7. ארכיון מ-15 בינואר 2023. נבדק ב-5 בדצמבר 2020. {{cite book}}: (עזרה)
  11. ^ Tandon, Mahesh Prasad; Tandon, Rajesh (1989). Public International Law (באנגלית). Allahabad Law Agency.
  12. ^ "Declaration by United Nations". United Nations. ארכיון מ-3 ביולי 2015. נבדק ב-1 ביולי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Osmańczyk 2004, p. 2445.
  14. ^ Urquhart, Brian (16 ביולי 1998). "Looking for the Sheriff". The New York Review of Books. New York Review of Books, 16 July 1998. 45 (12). ארכיון מ-9 במרץ 2022. נבדק ב-2019-06-07. {{cite journal}}: (עזרה)
  15. ^ Gaddis 2000.
  16. ^ Video: Allies Study Post-War Security Etc. (1944). Universal Newsreel. 1944. נבדק ב-28 בנובמבר 2014. {{cite AV media}}: (עזרה)
  17. ^ Meisler 1995, p. 9.
  18. ^ Meisler 1995, pp. 10–13.
  19. ^ 1 2 3 4 "Milestones in United Nations History". Department of Public Information, United Nations. אורכב מ-המקור ב-11 בינואר 2012. נבדק ב-22 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ Schlesinger 2003, p. 196.
  21. ^ Meisler 1995, pp. 18–19.
  22. ^ "What is the Security Council?". United Nations. ארכיון מ-1 בספטמבר 2022. נבדק ב-15 בינואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ Rosenthal, A. M. (19 במאי 1951). "U.N. Vacates Site at Lake Success; Peace Building Back to War Output". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. ארכיון מ-26 ביולי 2022. נבדק ב-26 ביולי 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ ""The United Nations Headquarters in Long Island's Lake Success" First Special Session of the United Nations General Assembly in 1947 at Lake Success on untappedcitites.com". 19 במאי 2021. ארכיון מ-19 במאי 2021. נבדק ב-16 בינואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ "United Nations in Action: Photograph of Edmund Chester, Larry LaSueur, Lyman Bryson at the interim headquarters of the UN General Assembly Lake Success, NY, March 8,1949 ongettyimages.com". 2 במרץ 2017. ארכיון מ-13 בינואר 2023. נבדק ב-16 בינואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ Meisler 1995, p. 35.
  27. ^ Meisler 1995, pp. 58–59.
  28. ^ Meisler 1995, p. 114.
  29. ^ Kennedy 2006, pp. 38, 55–56.
  30. ^ 1 2 3 "Charter of the United Nations: Chapter VII: Action with Respect to Threats to the Peace, Breaches of the Peace, and Acts of Aggression". United Nations. ארכיון מ-5 במאי 2009. נבדק ב-26 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ Meisler 1995, pp. 115–134.
  32. ^ Kennedy 2006, pp. 61–62.
  33. ^ Meisler 1995, pp. 156–157.
  34. ^ Kennedy 2006, p. 59.
  35. ^ 1 2 Meisler 1995, pp. 195–197.
  36. ^ Meisler 1995, pp. 167–168, 224–225.
  37. ^ Meisler 1995, p. 286.
  38. ^ Fasulo 2004, p. 43; Meisler 1995, p. 334.
  39. ^ Meisler 1995, pp. 252–256.
  40. ^ Meisler 1995, pp. 264–277.
  41. ^ Meisler 1995, p. 334.
  42. ^ Kennedy 2006, pp. 66–67.
  43. ^ For quotation "worldwide ridicule", see Meisler 1995, p. 293; for description of UN missions in Bosnia, see Meisler 1995, pp. 312–329.
  44. ^ Kennedy 2006, p. 104.
  45. ^ Kennedy 2006, pp. 110–111.
  46. ^ Kennedy 2006, p. 111.
  47. ^ "UN failed during final days of Lankan ethnic war: Ban Ki-moon". FirstPost. Press Trust of India. 25 בספטמבר 2013. ארכיון מ-30 באוקטובר 2013. נבדק ב-5 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  48. ^ "UNODA – Non-Proliferation of Nuclear Weapons (NPT)". United Nations. ארכיון מ-2 במאי 2016. נבדק ב-29 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  49. ^ "Charter of the United Nations: Chapter II: Membership". United Nations. ארכיון מ-8 בדצמבר 2013. נבדק ב-26 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  50. ^ 1 2 "Charter of the United Nations: Chapter V: The Security Council". United Nations. ארכיון מ-1 באוקטובר 2013. נבדק ב-9 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  51. ^ Fasulo 2004, p. 46.
  52. ^ "Charter of the United Nations: Chapter VI: Pacific Settlement of Disputes". United Nations. ארכיון מ-8 בדצמבר 2013. נבדק ב-26 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  53. ^ See Fomerand 2009, p. 287; Hillier 1998, p. 568; Köchler 2001, p. 21; Matthews 1993, p. 130; Neuhold 2001, p. 66. For lack of enforcement mechanism, see Magliveras 1999, p. 113.
  54. ^ Zunes 2004, p. 291.
  55. ^ Kennedy 2006, pp. 56–57.
  56. ^ "Security Council Approves 'No-Fly Zone' Over Libya, Authorizing 'All Necessary Measures' to Protect Civilians, by Vote of 10 in Favour with 5 Abasentions". United Nations. 17 במרץ 2011. ארכיון מ-19 במרץ 2011. נבדק ב-26 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  57. ^ 1 2 Fomerand 2009, p. 287.
  58. ^ Fasulo 2004, p. 39.
  59. ^ Article 13 (אורכב 19.10.2013 בארכיון Wayback Machine) of the Rome Statute. United Nations. Retrieved 26 November 2013.
  60. ^ "Security Council Refers Situation in Darfur, Sudan, To Prosecutor of International Criminal Court" (הודעה לעיתונות). United Nations Security Council. 31 במרץ 2006. ארכיון מ-11 באוקטובר 2020. נבדק ב-14 במרץ 2007. {{cite press release}}: (עזרה)
  61. ^ Wadhams, Nick (2 באפריל 2005). "Bush relents to allow UN vote on Sudan war crimes". The Sydney Morning Herald. ארכיון מ-19 בינואר 2014. נבדק ב-27 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  62. ^ Gray-Block, Aaron and Greg Roumeliotis (27 בפברואר 2011). "Q+A: How will the world's war crimes court act on Libya?". Reuters. אורכב מ-המקור ב-26 בדצמבר 2016. נבדק ב-26 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  63. ^ "Resolution 1674 (2006)". UN Security Council via Refworld. ארכיון מ-2 בדצמבר 2013. נבדק ב-26 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  64. ^ Mikulaschek 2010, p. 20.
  65. ^ Mikulaschek 2010, p. 49.
  66. ^ 1 2 3 Fasulo 2004, pp. 40–41.
  67. ^ Blum 1992.
  68. ^ Kennedy 2006, p. 70.
  69. ^ 1 2 "SIPRI Military Expenditure Database". Stockholm International Peace Research Institute. ארכיון מ-24 במאי 2016. נבדק ב-26 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  70. ^ Nichols, Michelle (27 ביולי 2012). "United Nations fails to agree landmark arms-trade treaty". Reuters. ארכיון מ-16 במרץ 2016. נבדק ב-26 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  71. ^ 1 2 "Changing Patterns in the Use of the Veto in The Security Council" (PDF). Global Policy Forum. ארכיון (PDF) מ-14 בינואר 2016. נבדק ב-26 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  72. ^ Wilcox 1945.
  73. ^ Kennedy 2006, pp. 52–54.
  74. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
    פרמטרים [ id, title ] לא מופיעים בהגדרת התבנית           מועצת הביטחון של האומות המאוחדות, סרטון באתר יוטיוב Time
  75. ^ "The UN Security Council". United Nations Foundation. אורכב מ-המקור ב-20 יוני 2012. נבדק ב-15 מאי 2012.
  76. ^ "Current Members". United Nations. ארכיון מ-19 בדצמבר 2018. נבדק ב-4 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  77. ^ 1 2 "Special Research Report No. 4Security Council Elections 201121 September 2011". Security Council Report. אורכב מ-המקור ב-8 ביוני 2012. נבדק ב-8 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  78. ^ Malone, David (25 באוקטובר 2003). "Reforming the Security Council: Where Are the Arabs?". The Daily Star. Beirut. ארכיון מ-11 ביוני 2021. נבדק ב-3 בינואר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  79. ^ "General Assembly Elects 4 New Non-permanent Members to Security Council, as Western and Others Group Fails to Fill Final Vacancy". United Nations. ארכיון מ-5 באוגוסט 2016. נבדק ב-9 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  80. ^ "Current Members". United Nations. ארכיון מ-22 במרץ 2022. נבדק ב-1 בינואר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  81. ^ "General Assembly Elects Estonia, Niger, Saint Vincent and Grenadines, Tunisia, Viet Nam as Non-Permanent Members of Security Council for 2020–2021". United Nations. 7 ביוני 2019. ארכיון מ-25 ביוני 2020. נבדק ב-1 בינואר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  82. ^ "Kenya wins final contested seat on Security Council". UN News. 18 ביוני 2020. ארכיון מ-21 ביוני 2020. נבדק ב-19 ביוני 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  83. ^ "Kenya defeats Djibouti to win a seat at the UN Security Council". Aljazeera. 18 ביוני 2020. ארכיון מ-18 ביוני 2020. נבדק ב-19 ביוני 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  84. ^ Hamill, James (19 בפברואר 2019). "South Africa returns to UN Security Council: here's the role it should play". The Conversation (באנגלית). ארכיון מ-24 באוקטובר 2020. נבדק ב-2020-11-25. {{cite web}}: (עזרה)
  85. ^ "Five countries elected to serve on UN Security Council | UN News". news.un.org (באנגלית). 2025-06-03. נבדק ב-2025-06-03.
  86. ^ "Notes by the president of the Security Council". United Nations. ארכיון מ-30 במרץ 2012. נבדק ב-9 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  87. ^ 1 2 "UN Security Council: Presidential Statements 2008". United Nations. ארכיון מ-11 באוגוסט 2012. נבדק ב-9 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  88. ^ "Security Council Presidency in 2011 – United Nations Security Council". United Nations. ארכיון מ-3 ביוני 2012. נבדק ב-9 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  89. ^ "Security Council Presidency". United Nations Security Council. United Nations. ארכיון מ-22 במרץ 2022. נבדק ב-5 בינואר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  90. ^ 1 2 "What is the Security Council?". United Nations. ארכיון מ-17 בנובמבר 2018. נבדק ב-26 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  91. ^ "The Security Council" (אורכב 26.09.2013 בארכיון Wayback Machine). United Nations Cyberschoolbus. United Nations. Retrieved 14 September 2012.
  92. ^ "UN Capital Master Plan Timeline". United Nations. ארכיון מ-4 בספטמבר 2012. נבדק ב-29 בספטמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  93. ^ "An unrecognizable Security Council Chamber". Norway Mission to the UN. 28 באוגוסט 2012. אורכב מ-המקור ב-26 בדצמבר 2016. נבדק ב-29 בספטמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  94. ^ "Secretary-General, at inauguration of renovated Security Council Chamber, says room speaks 'language of dignity and seriousness'". United Nations. 16 באפריל 2013. אורכב מ-המקור ב-19 באפריל 2013. נבדק ב-26 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  95. ^ Haidar, Suhasini (1 בספטמבר 2015). "India's walkout from UNSC was a turning point: Natwar". The Hindu. ארכיון מ-29 בספטמבר 2017. נבדק ב-13 באפריל 2016. According to Mr. Singh, posted at India's permanent mission at the U.N. then, 1965 was a "turning point" for the U.N. on Kashmir, and a well-planned "walkout" from the U.N. Security Council by the Indian delegation as a protest against Pakistani Foreign Minister (and later PM) Zulfikar Ali Bhutto's speech ensured Kashmir was dropped from the UNSC agenda for all practical purposes. {{cite news}}: (עזרה)
  96. ^ Hovell, Devika (2016). The Power of Process: The Value of Due Process in Security Council Sanctions Decision-making. Oxford University Press. p. 145. ISBN 978-0-19-871767-6.
  97. ^ 1 2 3 4 De Wet, Erika; Nollkaemper, André; Dijkstra, Petra, eds. (2003). Review of the Security Council by member states. Antwerp: Intersentia. pp. 31–32. ISBN 978-90-5095-307-8.
  98. ^ 1 2 Bosco, David L. (2009). Five to Rule Them All: the UN Security Council and the Making of the Modern World. Oxford: Oxford University Press. pp. 138–139. ISBN 978-0-19-532876-9.
  99. ^ Elgebeily, Sherif (2017). The Rule of Law in the United Nations Security Council Decision-Making Process: Turning the Focus Inwards. Taylor & Francis. pp. 54–55. ISBN 978-1-315-41344-0.
  100. ^ Sievers, Loraine; Daws, Sam (2014). The Procedure of the UN Security Council (4 ed.). Oxford: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-150843-1.
  101. ^ "Security Council Handbook Glossary". United Nations Security Council. ארכיון מ-12 ביוני 2017. נבדק ב-29 ביוני 2017. "Consultations of the whole" are consultations held in private with all 15 Council members present. Such consultations are held in the Consultations Room, are announced in the UN Journal, have an agreed agenda and interpretation, and may involve one or more briefers. The consultations are closed to non-Council Member States. "Informal consultations" mostly refer to "consultations of the whole", but in different contexts may also refer to consultations among the 15 Council members or only some of them held without a Journal announcement and interpretation. {{cite web}}: (עזרה)
  102. ^ "United Nations Security Council Meeting records". ארכיון מ-31 בינואר 2017. נבדק ב-10 בפברואר 2017. The preparatory work for formal meetings is conducted in informal consultations for which no public record exists. {{cite web}}: (עזרה)
  103. ^ "Frequently Asked Questions". United Nations Security Council. ארכיון מ-5 בספטמבר 2018. נבדק ב-29 ביוני 2017. Both open and closed meetings are formal meetings of the Security Council. Closed meetings are not open to the public and no verbatim record of statements is kept, instead the Security Council issues a Communiqué in line with Rule 55 of its Provisional Rules of Procedure. Consultations are informal meetings of the Security Council members and are not covered in the Repertoire. {{cite web}}: (עזרה)
  104. ^ "The Veto" (PDF). Security Council Report. 2015 (3). 19 באוקטובר 2015. ארכיון (PDF) מ-5 במרץ 2016. {{cite journal}}: (עזרה)
  105. ^ Reid, Natalie (בינואר 1999). "Informal Consultations". Global Policy Forum. ארכיון מ-28 באפריל 2016. נבדק ב-13 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  106. ^ "Meeting record, Security Council, 4385th meeting". United Nations Repository. United Nations. 28 בספטמבר 2001. S/PV.4385. ארכיון מ-10 באוקטובר 2017. נבדק ב-9 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  107. ^ "Highlights of Security Council Practice 2016". Unite. United Nations. ארכיון מ-11 בפברואר 2017. נבדק ב-10 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  108. ^ Fasulo 2004, p. 52.
  109. ^ Coulon 1998, p. ix.
  110. ^ Nobel Prize. "The Nobel Peace Prize 1988". ארכיון מ-2 באפריל 2011. נבדק ב-3 באפריל 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  111. ^ "DATA". United Nations Peacekeeping (באנגלית). ארכיון מ-22 בספטמבר 2022. נבדק ב-2023-05-31. {{cite web}}: (עזרה)
  112. ^ "United Nations Peacekeeping Operations". United Nations. 30 בספטמבר 2013. ארכיון מ-23 במרץ 2016. נבדק ב-9 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  113. ^ Lynch, Colum (16 בדצמבר 2004). "U.N. Sexual Abuse Alleged in Congo". The Washington Post. ארכיון מ-11 בנובמבר 2013. נבדק ב-21 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  114. ^ "UN troops face child abuse claims". BBC News. 30 בנובמבר 2006. ארכיון מ-9 בדצמבר 2013. נבדק ב-21 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  115. ^ "Aid workers in Liberia accused of sex abuse". The New York Times. 8 במאי 2006. ארכיון מ-3 באוקטובר 2014. נבדק ב-22 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  116. ^ Holt, Kate (4 בינואר 2007). "UN staff accused of raping children in Sudan". The Telegraph. ארכיון מ-11 בינואר 2022. נבדק ב-21 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  117. ^ "Peacekeepers 'abusing children'". BBC. 28 במאי 2007. ארכיון מ-9 בדצמבר 2013. נבדק ב-21 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  118. ^ Watson, Ivan and Joe Vaccarello (10 באוקטובר 2013). "U.N. sued for 'bringing cholera to Haiti', causing outbreak that killed thousands". CNN. ארכיון מ-3 בדצמבר 2013. נבדק ב-18 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  119. ^ 1 2 3 "How we are funded". United Nations Peacekeeping (באנגלית). ארכיון מ-26 בדצמבר 2021. נבדק ב-2023-05-31. {{cite web}}: (עזרה)
  120. ^ Fasulo 2004, p. 115.
  121. ^ Kennedy 2006, pp. 101–103, 110.
  122. ^ Kennedy 2006, p. 110.
  123. ^ Lundgren, Magnus; Klamberg, Mark (2022). "Selective Attention: The United Security Council and Armed Conflict". British Journal of Political Science. 53 (3). doi:10.1017/S0007123422000461.
  124. ^ RAND Corporation. "The UN's Role in Nation Building: From the Congo to Iraq" (PDF). ארכיון (PDF) מ-20 בפברואר 2005. נבדק ב-30 בדצמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  125. ^ Human Security Centre. "The Human Security Report 2005". אורכב מ-המקור ב-28 ביולי 2009. נבדק ב-8 בפברואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  126. ^ Rajan, Sudhir Chella (2006). "Global Politics and Institutions" (PDF). GTI Paper Series: Frontiers of a Great Transition. Tellus Institute. 3. ארכיון (PDF) מ-28 באוקטובר 2006. נבדק ב-11 בדצמבר 2011. {{cite journal}}: (עזרה)
  127. ^ Alexander 1996, pp. 158–160.
  128. ^ Deni 2007, p. 71: "As Serbian forces attacked Srebrenica in July 1995, the [400] Dutch soldiers escorted women and children out of the city, leaving behind roughly 7,500 Muslim men who were subsequently massacred by the attacking Serbs."
  129. ^ Creery, Janet (2004). "Read the fine print first". Peace Magazine (Jan–Feb 1994): 20. ארכיון מ-7 בדצמבר 2011. נבדק ב-11 בדצמבר 2011. {{cite journal}}: (עזרה)
  130. ^ "Supreme Leader's Inaugural Speech at 16th NAM Summit". Non-Aligned Movement News Agency. Retrieved 31 August 2012.
  131. ^ Key compromises on UN Syria deal (אורכב 30.09.2013 בארכיון Wayback Machine). 3 News NZ. 28 September 2013.
  132. ^ Kuziemko, Ilyana (2006-08-01). "How Much Is a Seat on the Security Council Worth? Foreign Aid and Bribery at the United Nations". Journal of Political Economy (באנגלית). 114 (5): 905–930. doi:10.1086/507155. ISSN 0022-3808.
  133. ^ Vreeland, James Raymond (2019-05-11). "Corrupting International Organizations". Annual Review of Political Science (באנגלית). 22 (1): 205–222. doi:10.1146/annurev-polisci-050317-071031. ISSN 1094-2939.
  134. ^ "Pakistan appointed vice chair of UN Security Council's counterterrorism body".
  135. ^ "Five countries elected to serve on UN Security Council".
  136. ^ "Pakistan sees UNSC appointment as terror validation, PM Sharif calls it 'great pride'".
  137. ^ Kennedy 2006, p. 76.
  138. ^ "UN Security Council Reform May Shadow Annan's Legacy". Voice of America. 1 בנובמבר 2006. ארכיון מ-3 בפברואר 2012. נבדק ב-11 בדצמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  139. ^ "US embassy cables: China reiterates 'red lines'". The Guardian. 29 בנובמבר 2010. ארכיון מ-4 בדצמבר 2013. נבדק ב-11 בדצמבר 2011. [I]t would be difficult for the Chinese public to accept Japan as a permanent member of the UNSC. {{cite news}}: (עזרה)
  140. ^ "India Offers To Temporarily Forgo Veto Power If Granted Permanent UNSC Seat". HuffPost. ארכיון מ-8 במרץ 2017. נבדק ב-9 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  141. ^ "US congressmen move resolution in support of India's UN security council claim". Hindustan Times. 27 בספטמבר 2017. ארכיון מ-1 באוקטובר 2017. נבדק ב-30 בספטמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  142. ^ "The urgent need for UNSC reform: A path to global peace". India Post". India Post. 15 בדצמבר 2023. ארכיון מ-21 בדצמבר 2023. נבדק ב-15 בדצמבר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  143. ^ Union, The European (14 בפברואר 2023). "The European Union: The World's Biggest Sovereignty Experiment", CFR World 101". The European Union. ארכיון מ-21 בדצמבר 2023. נבדק ב-21 בדצמבר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  144. ^ Iglesias, Simone; Carvalho, Daniel (2025-07-08). "Brazil's Lula Hosts Modi in Bid to Turn India Into a Major Trade Partner". Bloomberg. נבדק ב-2025-07-10.{{cite news}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  145. ^ "BRICS leaders condemn April 22 Pahalgam attack: On terror, zero tolerance". The Indian Express (באנגלית). 2025-07-07. נבדק ב-2025-07-10.
  146. ^ Fischer, Louis. "An Ambivalent Relationship: Israel and the UN, 1945–1949." Israel Studies 25, no. 1 (2020): 1–24.
  147. ^ Sabel, Robbie. "UN Security Council Resolution 242." In International Law and the Arab-Israeli Conflict, edited by Robbie Sabel, pp. 196–208. Cambridge University Press, 2022.
  148. ^ Gruenberg, Jessica S. "An Analysis of United Nations Security Council Resolutions." Case Western Reserve Journal of International Law 41, no. 2 (2009): 473–502.
  149. ^ von Einsiedel, Sebastian, David M. Malone, and Bruno Stagno Ugarte, eds. The UN Security Council in the 21st Century. Lynne Rienner Publishers, 2016.
  150. ^ Bouillon, Markus. "The Arab-Israeli Conflict." In The United Nations Security Council: From the Cold War to the 21st Century, edited by David M. Malone, pp. 261–279. Lynne Rienner Publishers, 2015.
  151. ^ Ahmed, Ahmed Hussein, and H. Shawkat Ali. "The Implications of UN Security Council Resolutions in Shaping the Dynamics of the Palestinian-Israel Peace Process: The Israel-Hamas War as a Case Study." Indonesian Journal of International Law 22, no. 2 (2025): 359–390.
  152. ^ The United Nations Security Council and War: The Evolution of Thought and Practice since 1945. Edited by Vaughan Lowe, Adam Roberts, Jennifer Welsh, and Dominik Zaum. Oxford University Press, 2008.
  153. ^ International Court of Justice. "Legal Consequences of the Construction of a Wall in the Occupied Palestinian Territory." Advisory Opinion, 9 July 2004.
  154. ^ Hatuel-Radoshitzky, Michal. "The UN Security Council, Israel, and 'the Situation in the Middle East, including the Palestinian Question'." Strategic Assessment 20, no. 1 (2017): 21–34.
  155. ^ "The armed conflict in Gaza, and its complexity under international law: jus ad bellum, jus in bello, and international justice." Leiden Journal of International Law (2024).
  156. ^ Jessica S. Gruenberg, "An Analysis of United Nations Security Council Resolutions," Case Western Reserve Journal of International Law 41, no. 2 (2009): 473–502.
  157. ^ Markus Bouillon, "The Arab-Israeli Conflict," in The United Nations Security Council: From the Cold War to the 21st Century, ed. David M. Malone (Lynne Rienner, 2015), pp. 261–279.
  158. ^ Michal Hatuel-Radoshitzky, "The UN Security Council, Israel, and 'the Situation in the Middle East, including the Palestinian Question'," Strategic Assessment 20, no. 1 (2017): 21–34.
  159. ^ Hadioetomo, Andhika, and J.J.I. Panelewen. "Examining Israel's Non-Compliance With United Nations Security Council Resolution 2728." Journal of Innovative Studies (2024).
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מועצת_הביטחון_של_האומות_המאוחדות&oldid=41448866"