פתיחת התפריט הראשי

קים איל-סונג

שליטה הראשון של קוריאה הצפונית
(הופנה מהדף קים איל סונג)

קים איל-סונגקוריאנית: 김일성‏; 15 באפריל 1912 - 8 ביולי 1994) היה מנהיגה של קוריאה הצפונית מאז היווסדה ב-1948 עד מותו. עד 1972 היה ראש ממשלה ולאחר מכן נשיא, אולם את כוחו האמיתי שאב מתפקידו כמזכיר הכללי של מפלגת הפועלים הקוריאנית, היא המפלגה הקומוניסטית בקוריאה הצפונית. חוקת המדינה קובעת כי הוא "נשיאה הנצחי", ובאופן רשמי הוא נקרא בקוריאה הצפונית "המנהיג הגדול". יום הולדתו הוא חג לאומי רשמי.

קים איל-סונג
김일성
Kim Il Sung Portrait-2.jpg
לידה 15 באפריל 1912
אזור פיונגיאנג
פטירה 8 ביולי 1994 (בגיל 82)
פיונגיאנג
מדינה קוריאה הצפונית
מקום קבורה פיונגיאנג
השכלה Jilin Yuwen High School עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת הפועלים של קוריאה
בת זוג קים ג'ונג-סוק
שושלת שושלת קים
אב קים היונג-ז'יק עריכת הנתון בוויקינתונים
אם קאנג פן-סוק עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים קים ג'ונג-איל
Kim Man-il
Kim Kyong-hui
Kim Pyong-il עריכת הנתון בוויקינתונים
שליט קוריאה הצפונית ה־1
15 באוגוסט 19458 ביולי 1994
(48 שנים)
פרסים והוקרה
  • מסדר קרל מרקס
  • מסדר אוגוסטו ססאר סנדינו
  • מסדר קלמנט גוטוולד (29 בינואר 1987)
  • גיבור הרפובליקה של קוריאה הצפונית
  • גיבור הרפובליקה של קוריאה הצפונית
  • גיבור הרפובליקה של קוריאה הצפונית
  • מסדר הדגל הלאומי
  • מסדר הדגל הלאומי
  • מסדר הדגל הלאומי
  • Order of Freedom and Independence
  • עיטור לנין (1987)
  • עיטור הדגל האדום (1945)
  • מדליה להנצחת 100 שנים להולדתו של לנין (1970)
  • מסדר סוחבאאטאר
  • מסדר הכוכב של רומניה (1971)
  • Order of the Victory of Socialism (1987)
  • מסדר חוסה מרטי (1986)
  • מסדר חוף חירון (1987)
  • מסדר ההצטיינות האזרחי
  • מסדר מחוות הרפובליקה
  • מסדר הכוכב היוגוסלבי הגדול
  • אביר הצלב הגדול של המסדר הלאומי של מלי
  • מסדר האריה הלבן (1973)
  • כוכב הרפובליקה של אינדונזיה
  • הצלב הגדול של המסדר המלכותי של קמבודיה
  • המסדר הלאומי של מדגסקר
  • Star of Palestine (1993) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Kim Il Sung Signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
זהו שם קוריאני; שם המשפחה הוא קים.

לאחר מותו תפס בנו הבכור קים ג'ונג-איל את מקומו בהנהגת קוריאה הצפונית.

תוכן עניינים

קורות חייםעריכה

קשה להבחין בין עובדות לאגדות בסיפור נעוריו, שכן המידע הזמין על אודות קים הוא בעיקר מדיווחיו שלו עצמו, ומדיווחי ממשלת קוריאה הצפונית, אשר לעיתים קרובות אינם עולים בקנה אחד עם מקורות עצמאיים. העובדות הבסיסיות של ילדותו מאומתות על ידי עדים בני התקופה:[דרוש מקור] קים היה המבוגר מבין שלושת בניו של קים היונג ז'יק, רוקח נוצרי מאזור פיונגיאנג. הוא נולד בשם קים סונג ז'ו. משפחתו התנגדה לשלטון הכיבוש היפני אשר שרר בקוריאה באותה העת ובהיותו בן שבע ברחה לסין מפני היפנים.

שנות המחתרתעריכה

קים למד בבית ספר בג'ילין שבצפון-מזרח סין, אך לימודיו נפסקו כאשר נעצר ונאסר בגין פעילותו המחתרתית. הוא הצטרף למספר מחתרות אנטי-יפניות ולבסוף חבר בסביבות 1935 לצבא האנטי יפני הצפון מזרחי המאוחד, ארגון גרילה אשר הונהג על ידי המפלגה הקומוניסטית של סין.

במסגרת ארגון זה פעל קים בתחילה כלוחם מן המניין והתקדם בשרשרת הדרגות. כאשר הניסו היפנים את לוחמי הגרילה מצפון סין ב-1941 כבר היה מפקד. בתקופה זו אימץ את השם "קים איל-סונג", שמו של לוחם אנטי-יפני שנפל בקרב. הוא נמלט לברית המועצות ונשלח למחנה ליד חברובסק הסמוכה לגבול הסיני, שם אימנו הסובייטים כוחות גרילה קומוניסטים קוריאנים. קים היה לסרן בצבא האדום.

קים היה חבר במפלגה הקומוניסטית הסינית מאז 1931. כששב לקוריאה בספטמבר 1945 עם כוחות הכיבוש הרוסים, קיבל מהם את ראשות מועצת העם הזמנית. בשלב זה עוד הייתה המפלגה הקומוניסטית הקוריאנית מבוססת בסיאול שבדרום הארץ, אשר הוחזק על ידי צבא ארצות הברית. על כן לא היה קים יושב ראשה.

מלחמת קוריאהעריכה

ב-1948 כבר היה ברור שהקיטוב הפוליטי והאידאולוגי בין שני חלקיה של קוריאה ימנע את איחודם המדיני. הסובייטים הקימו את הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה בצפון ומינו את קים לראש ממשלתה. כפי שקרה גם במקומות אחרים בגוש המזרחי, התמזגה המפלגה הקומוניסטית עם מספר גופים קטנים יותר. המיזוג ב-1949 עם המפלגה הקומוניסטית של הדרום יצר את המפלגה השולטת בקוריאה הצפונית מאז. קים מונה ליושב ראש.

ב-25 ביוני 1950 פרצה מלחמת קוריאה, כאשר תקפו כוחות הצפון במפתיע את קוריאה הדרומית, במטרה המוצהרת "לשחרר" את הדרום ולאחד את הארץ תחת שלטון קומוניסטי. על אף שמנהיגי ארצות הברית היו סבורים אז כי סטלין עמד מאחורי המתקפה, חומרים ארכיוניים שנחשפו מאז מלמדים כי קים יזם אותה ואילו ברית המועצות וסין העממית אישרו אותה לאחר היסוסים.

לאחר שכבשו את רוב הדרום ובכלל זה את הבירה סיאול, פנתה המלחמה נגד הצפון. כוחות האו"ם, בהובלת האמריקאים, כבשו מחדש באוקטובר לא רק את סיאול אלא גם את פיונגיאנג ואילצו את קים וממשלתו לנוס לסין. לאחר מספר ימים בלבד שבו לקוריאה עם צבא סין, אשר כבש בדצמבר את בירת הצפון ובינואר את בירת הדרום. במרץ חזרה סיאול לידי כוחות המערב ולבסוף התייצבה החזית לאורך קווי שביתת הנשק של 27 ביולי 1953, אשר הנציחו את חלוקת הארץ לשתי מדינות - זו שמצפון לקו הרוחב 38 וזו שמדרום לו.

שלטונועריכה

לאחר המלחמה טיהר קים את המפלגה מיריביו הפוליטיים, בעיקר אנשי המפלגה הקומוניסטית הדרומית לשעבר. כדי לשקם את המדינה ההרוסה הנהיג תוכנית חומש שבמרכזה עמד שיקום המדינה, אשר למעשה הפכה את קוריאה הצפונית לכלכלה מתוכננת, לפי המודל הסובייטי, עם תעשייה בבעלות ממשלתית מלאה וחקלאות מולאמת גם כן. בבסיס הכלכלה עמדו התעשיות הכבדות, בעיקר תעשיית הנשק. גם לאחר המלחמה המשיכה המדינה להחזיק צבא גדול.

בשנות החמישים היה קים נתון למרותה של ברית המועצות ונאמן לה. אבל הפיצול הסיני-סובייטי בעשור שלאחר מכן אפשר לו מידה הולכת וגוברת של עצמאות. אף שתמך תחילה בצד הסיני, לא ניתק מעולם את יחסיו עם ברית המועצות. לאחר מהפכת התרבות בסין ב-1966 חזרה קוריאה הצפונית למחנה הרוסי.

בתקופה זו הנהיג קים פולחן אישיות מקיף, אשר כפה על האזרחים סגידה ל-"מנהיג הגדול" ונמשך במלוא היקפו מאז. הוא גם החל ליישם מדיניות של עצמאות כלכלית (ג'וצֵ'ה), אשר הפכה עם השנים את ארצו לכלכלה אוטרקית כמעט לגמרי.

ב-1972 הכריז קים על חוקה חדשה, במסגרתה יכהן כנשיא. הוא אף החליט שבנו, קים ג'ונג-איל, יהיה יורשו והחל להאציל חלק מסמכויותיו עליו. שלטונם נתמך על ידי הצבא בזכות פעילותו המהפכנית של האב ונאמנותו של שר ההגנה הוותיק או ז'ין וו. בוועידה השישית של מפלגת הפועלים של קוריאה באוקטובר 1980 הוכרז הבן באופן רשמי כיורש.

תחת הנהגתו הפכה קוריאה הצפונית בהדרגה למדינה מפגרת. העצמאות הכלכלית שהטיף לה מנעה מארצו הנאה מפירותיו של סחר חוץ. הרפורמות הכלכליות בסין בשנות השבעים פגעו במסחר בין שתי המדינות והתמוטטותו הכוללת של הגוש המזרחי בסוף העשור העוקב החמירו את המשבר. כל אותה העת הוציאה המדינה הענייה סכומי עתק על התחמשות והתעצמות צבאית. הכלכלה שהסתמכה על מקורות האנרגיה של סין וברית המועצות התמוטטה משאלה פסקו מלהגיע. שלוש שנים לאחר מותו של קים, בשנת 1997, הכה רעב במדינה וגרם למותם של מאות אלפים אם לא מיליונים מאזרחיה.

הניגוד הקיצוני בין השגשוג של קוריאה הדרומית לצפון הנחשל היה בולט. השלטון מנע מחדשות מהעולם החיצון מלהגיע לאזרחי הצפון. במקביל הוגברה התעמולה המתחזקת את פולחן האישיות של קים: נטען כי הוא מפקח על כל היבטי החיים באופן אישי והושמעו תחזיות חוזרות ונשנות שקוריאה תאוחד עד יום הולדתו השבעים, אשר חל ב-1982.

במערב חששו שקים יתקוף את הדרום בשנית אבל בשלב זה ההבדל בעוצמה הכלכלית והצבאית בין הצפון לדרום הנתמך על ידי ארצות הברית לא הותיר להתקפה קונבנציונלית כל סיכוי להצלחה. על כן הטיל קים על בנו לפתח נשק גרעיני.


בשנת 1978 הוקם מוזיאון הידידות הבינלאומית בו מרוכזים אלפי מתנות שהוא קיבל ממנהיגי העולם.

מותועריכה

בשנות התשעים היה קים למנהיגה של מדינה מבודדת מאומות העולם, שכלכלתה פושטת רגל והחקלאות בה מתקשה להזין את האזרחים התלויים בה לגמרי, בהיעדרו של סחר חוץ. ב-8 ביולי 1994 מת קים מהתקף לב פתאומי והותיר את ראשות המפלגה והמדינה לבנו.

מאות אלפים השתתפו בהלווייתו. רבים מהם נראו בוכים וקוראים בשמו במהלכה. גופתו הושמה במאוזוליאום ציבורי בארמון קומסוסאן.

נשיא רוסיה בוריס ילצין הביע תנחומים לעם הקוריאני. בהודעה שפורסמה במוסקבה אמר ילצין, כי "אני מקווה שהמאמצים שנעשו לאחרונה במטרה לפתור את בעיית תוכנית הגרעין הצפון-קוריאנית ולשפר את היחסים בין הצפון לדרום בחצי האי הקוריאני יימשכו גם בעתיד". בנוסף, "אנו מקווים שייעשו הצעדים הראשונים לקראת מילוי תקוותם של בני העם הקוריאני לאיחוד של שלום ודמוקרטיה בין הצפון לדרום".[1]

משפחתועריכה

קים נישא פעמיים. אשתו הראשונה, קים ז'ונג סוק, ילדה לו שני בנים ובת. הבכור הוא קים ג'ונג-איל, רודנה המנוח של קוריאה הצפונית, ואחיו הצעיר טבע ומת. ב-1949 נפטרה קים ז'ונג סוק במהלך לידה. התינוק הנולד אף הוא מת.

מנישואיו השניים, לקים סונג אה ב-1962, נולדו ארבעה ילדים. אחד מהם, קים פיונג איל, הוא שגריר קוריאה הצפונית בהונגריה.

דיווחים שונים מספרים על ילדים שנולדו לקים מנשים אחרות, כולל היון נאם, הנושא תפקידים במפלגה הקומוניסטית הקוריאנית, וז'אנג היון, אשר אומץ על ידי בתו של קים איל-סונג.

לקריאה נוספתעריכה

  • "קים איל סונג – שיחה עם עיתונאים אמריקאים" (מאנגלית: ענת שפירא), דחק ד', 2014

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הארץ, 11 ביולי 1994