ממלכת הכוזרים

ממלכת היהודים-גרים הגדולה
(הופנה מהדף כוזרים)

ממלכת הכוזרים, בשמה כזריה, כוזר או אל-כזר הייתה אחת הממלכות החשובות ממוצא טורקי שקמו במרחב אירואסיה בימי הביניים. בתקופה שבין המאה ה-7 לתחילת המאה ה-11[1] השתרעה כזריה מערבות הוולגה ונהר הדון בצפון, עד צפון הרי הקווקז וחצי האי קרים בדרום ומהים השחור במערב ועד הים הכספי במזרח. מקומה על דרך המשי הפך אותה לצומת מסחרי חשוב. היא שלטה על נתיבי הסחר בין סין ומזרח אסיה במזרח וביזנץ ואירופה במערב, ובין יערות הצפון לכליפות המוסלמית בדרום. לכזריה היה מעמד נכבד בזירה הבינלאומית כמדינת חיץ בין האימפריה הביזנטית, הכליפות המוסלמית והשבטים הנומדיים של ערבות אירואסיה והיא מילאה תפקיד מפתח בהיסטוריה המוקדמת של רוס. מהמאה ה 8 ועד אמצע המאה ה-10 הייתה ממלכת הכוזרים, לצד הכליפות וביזנטיון, אחת המעצמות החשובות של מזרח הים התיכון.

ממלכת הכוזרים
משטר חאנות
שפה נפוצה כוזרית
עיר בירה באלנג'ר (670 לערך - 720)
סמנדר (720 - 750)
איטיל (750 - 969)
גאוגרפיה
יבשת אסיה
היסטוריה
הקמה  
תאריך 650 לערך
פירוק  
תאריך 969
ישות קודמת הח'אנות הטורקית
בולגריה הישנה
ישות יורשת חאנות הפ'נגים
קומניה
שטח בעבר 3,000,000 מיליון
(בשנת 850) קמ"ר
אוכלוסייה בעבר 1,400,000 (המאה ה-7 לערך)
דמוגרפיה
דת שמאניזם
בודהיזם
יהדות
נצרות
אסלאם
פגניות
סינקרטיזם
כלכלה
מטבע יארמק
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מקורות יהודיים ומוסלמיים מימי הביניים מספרים שחלק מן הכוזרים אימצו את היהדות, אולם היקפו האמיתי של גיורם ומהימנות סיפור ההתגיירות מצויים במחלוקת מחקרית.

היסטוריהעריכה

 
פרש כוזרי המוביל שבוי - ציור דמיוני על פי ממצאים ארכאולוגיים מהאזור ומהתקופה

בהיעדר מקורות כוזריים כתובים, כל המידע על תולדות ממלכת הכוזרים שאוב ממקורות בכתב של העמים והממלכות השכנות לה: בעיקר מקורות מוסלמיים, ביזנטיים ורוסיים וממקורות יהודיים.

הכוזרים היו שבטי נוודים שנדחפו במאה ה-5 ממונגוליה וממרכז אסיה עלי ידי שבטים אווארים וסביריים לערבות שמצפון לקווקז. מוצאם האתני היה מגוון. איראני, אויגורי, בולגרי ועוד, אך הנהגתם הייתה ממוצא טורקי. סימוכין לכך ניתן למצוא בחלק מהתארים של נכבדיהם - כגן-כאקאן, בך, טודון, טרכאן. כמעט ואין מידע על שפתם, אך חוקרים משערים שהייתה זו עגה מסוימת של השפה הטורקית .[2]

ככל הנראה הם היו חלק מהמסגרת המדינית של השבטים והעמים הטורקיים ששלטה בערבות אירואסיה עד כ 660.[3] מאמצע המאה ה7 מופיעים שבטים אלה תחת מסגרת שלטונית אחת - ממלכת כזריה, לאחר שדחקו את השבטים הבולגריים מערבות הים השחור. הכוזרים השתלבו בחיים המדיניים באזור. הם סייעו לקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס השני בסוף המאה ה-7 במלחמותיו כנגד האימפריה הפרסית הסאסאנית והעמידו לרשותו בקרבות אלו כוחות בסדרי גודל משתנים. לאחר ניצחון הביזנטים על הפרסים בנינווה, השתלטו הכוזרים על חלק מהשטחים שהיו קודם תחת שלטון האימפריה הפרסית, בהם חבל טרנסאוקסניה, הנמצא כיום באוזבקיסטן.

במאה ה-8 היה חיל משמר כוזרי בחצר הקיסר בביזנטיון ושליטי כזריה היו מעורבים במאבקי שליטה בחצר הקיסרות הביזנטית. בריתות מדיניות בין כזריה וביזנטיון חוזקו באמצעות קשרי נישואין בין יורשי עצר ביזנטיים ונסיכות כוזריות. הקיסר הביזנטי ליאו ה 4 (775 - 780) שכונה "הכוזרי" היה בנה של נסיכה כוזרית שנישאה ב 732 לקיסר הביזנטי, ונקראה אירן לאחר שקיבלה עליה את הדת הנוצרית. במחצית השנייה של המאה ה 8 כזריה הרחיבה את תחומי שלטונה לכיוון מערב, עד נהר הדנייפר בצפון-מערב ועל הגותים בחצי האי קרים. בשנת 786 כבשו הכוזרים את דורוס, בירת הגותים בקרים, והמשיכו לשלוט בחלקים מחצי האי עד המאה העשירית. ב 830- 840 ביקשו הכוזרים מהקיסר תיאופילס שישלח להם מהנדסים שיסייעו בהקמת מבצר הלבנים הגדול סרקל, על גדת נהר הדון[4] מה שמעיד על המשך היחסים הטובים עם הביזנטים לנוכח פלישות שבטי הנודדים מצפון.

המאבק המתמשך בין כזריה ובין החליפות האומיית החל כבר במאה ה 7. המוסלמים תקפו את הכוזרים ב-642,וב 652 פלשו לשטחם והגיעו עד בירתם בלנז'אר אך נהדפו. מלחמות אלו נמשכו במחצית הראשונה של המאה השמינית בעיקר בקווקז כששטחי גיאורגיה ואזרבייג'ן של ימינו עוברים מיד ליד. ב 737 הצליח הכליף מרואן להביס את הכוזרים ולאלץ את הכגן לקבל את דת האסלאם. אך המרת דת זוהכוזרים הצליחו בעזרת ביזנטיון לסלק את המוסלמים. חליפות בית עבאס שבה לתקוף את הכוזרים ב-762 וב-799,ו הייתה קצרת ימים אך נהדפה. במאה ה 9 ויתרו הכוזרים על שליטה בקווקאז ואילו הכליפות ויתרה על הניסיון להרחיב את שליטתה צפונה לשטחי הממלכה הכוזרית ולערבות אירואסיה.

בשיא כוחה הייתה כזריה אימפריה שתחת שלטונה היו שבטים-עמים כמו אלאנים, בולגרים, מגיארים, סלאבים, פצ'גאנים ועוד, ששילמו לה דמי חסות או השתתפו במלחמותיה. יחסיה עם ביזנטיון התבססו על זהות אינטרסים בהדיפת ניסיונות ההתפשטות של המוסלמים מדרום או פלישות השבטים הנודדים מהצפון ומאירואסיה.

בראשית המאה ה 9 התרבו פשיטות ה ורנגים רוס, סוחרים-פיראטים שהגיעו מצפון בסירותיהם דרך הוולגה והדון. מסעות אלו שהיו מרכיב חשוב בסחר שהתפתח בין עמי הצפון ובין המוסלמים בדרום, חויבו במכס על ידי הממלכה הכוזרית והכוזרים איפשרו לוורנגים לקיים נתיב סחר פעיל על נהר הוולגה. אי שביעות הרצון מחובת תשלומי המכס לכזריה הביאה להתקרבות בין הוורנגים והשבטים הסלביים וב 860 כבשו הוורנגים-רוס את קייב והקימו את נסיכות קייב הרוסית. מתחילת המאה ה-10 סבלה כזריה מלחצים כבדים של הוורנגים והפצ'גנים בצפון ושלטונה על מדינות החסות שלה התערער. כזריה וביזנטיון שיתפו פעולה בתחילה כנגד פשיטות הוורנגים אך עם החלשותה של כזריה החליפו הביזנטים צד, ועודדו את הוורנגים והאלאנים לפעול נגד הכוזרים.[5] לאחר מספר התנגשויות ביניהם הצליח סוויאטוסלב נסיך קייב להביס את הכוזרים בקרב מכריע בו כבש את מבצר סרקל ב 965. הוא המשיך לערי הכוזרים האחרות וכבש את בירתם איטיל ב 968-969. ככל הנראה היה זה סופה של ממלכת הכוזרים. עדויות על "כוזרים"מופיעים במקורות שונים גם במאות ה 11 וה 12, אך אין עדויות של ממש על קיום ישות כוזרית מדינית.

כמאה שנים מאוחר יותר השתלטה אורדת הזהב על רוב השטחים שהיו בשליטה כוזרית.

חברה ומשטרעריכה

 
תצלום אווירי של החפירה הארכאולוגית של המבצר הכוזרי בסרקל

המקורות העיקריים המתארים את החברה והמשטר בכזריה הם המקורות המוסלמיים. המוקדם והחשוב שבהם הוא אחמד אבן פדלאן שנלווה למשלחת ששלח הח'ליף העבאסי אל-מקתדר ב 921 אל בולגריה של הוולגה. אבו פדלאן העלה על הכתב את רשמיו מהמסע ומתרבויות השבטים והעמים שפגש במסעו. המשלחת עקפה את כזריה, אך אף על פי שלא ביקר בה בעצמו תיאר אבן פדלאן את הכוזרים ומנהגיהם מפי השמועה. ככל הנראה חלק מההיסטוריונים והגאוגרפים המוסלמים האחרים שתארו את כזריה העתיקו או עיבדו את תיאורי אבן פדלן.[6]

בשיא כוחה שלטה הממלכה הכוזרית על כ 20 - 25 שבטים ועמים שונים שישבו בשטחה והעלו לה דמי חסות. אך גם העלית הכוזרית השלטת הייתה הטרוגנית במוצאה. הידיעות על המבנה השבטי של הכוזרים קלושות. לפיהן היו תשעה שבטים כוזריים ויש הטוענים כי הם נחלקו לאק-כוזרים ("כוזרים לבנים") וקרא-כוזרים ("כוזרים שחורים"). הגאוגרף המוסלמי אצטח'רי טען, שהכוזרים הלבנים היו ניכרים בצורה בולטת עם שיער אדמדם, עור לבן ועיניים כחולות, בעוד הכוזרים השחורים היו קרובים לשחור עמוק, כמו "סוג של הודים".[7] חלוקה דומה (פוליטית, לא אתנית) הייתה בקרב מספר לאומים טורקים, בין מעמד "לבן" של לוחם לבין מעמד "שחור" של בני העם.

הכוזרים ונתיני הממלכה החזיקו בדתות ובאמונות שונות. בכזריה חיו יהודים, נוצרים, מוסלמים, שמאנים ופגאנים. הפגאנים וסגדו ככל הנראה, לכוחות הטבע כמו השמים והרעם, ולטנגרי - אל העליון של העמים הטורקיים. כנראה שהיה נהוג ביניהם גם אנימיזם ופולחן אבות. עדות לאמונות אלו אפשר למצוא בקברים שנתגלו בכזריה שבהם נמצאו שרידים של כלי לחימה, שלדי סוסים ושלדים של בני אדם, אולי עבדי המת שנועדו ללוות אותו לעולם הבא ואולי הועלו כקרבן. דיסקים מעוטרים בסמל דמוי שמש, כנראה קמיעות, שנמצאו בקברים במקומות שונים בכזריה, היו גם חלק מפולחן טנגרי של ההונים בקווקז הצפוני.[8]

יש עדויות רבות על כך שבכזריה חיו נוצרים ומוסלמים רבים וככל הנראה גם יהודים. הם הגיעו לכזריה כסוחרים, בעלי מלאכה, או כפליטים וחיו בערים הכוזריות והמשיכו לקיים בה את דתם. בחפירות הארכאולוגיות נמצאו שרידי כנסיות בשטחי הממלכה ובשטחים שהיו בהשפעתה והמקורות הכתובים מתארים גם מסגדים רבים.[9]

בעקבות עדויות אלה היסטוריונים מתארים את כזריה כישות מדינית המקיימת סובלנות ופלורליזם דתי. מעיד על כך ההיסטוריון והגאוגרף מהמאה ה-10 אל מסעודי המספר שבאיטיל בירת הממלכה היו שבעה שופטים:"שניים מהם למוסלמים, ושניים הדנים לפי חוקי התורה ליהודים ושניים הדנים לפי חוקי האבנגליון לנוצרים שבה"[10] השופט השביעי שפט את הפגאנים או השמאנים. לא ברור כמה מכל אלו היו כוזרים שהמירו את דתם לאחת הדתות המונותאיסטיות וכמה הגיעו לכזריה מהארצות השכנות כסוחרים, פליטים או כשכירים במשמר המלכותי.

בראש ממלכת הכוזרים עמד הכגן הכאקאן הגדול. זה היה גם תואר השליט העליון בשבטי הטורקים והמונגולים במזרח ומרכז אסיה. משמעותו ה"ח'אן של הח'אנים", כלומר קיסר - שליט אימפריה. לצידו היה משנה שנקרא כגן בק (או בג) ולפי מקורת אחרים, איסא או אישא. מקורות מוסלמיים מתארים בפירוט את הנוהלים והמנהגים של השלטון בכזריה. לפיהם הכגן כמעט ולא הופיע בציבור ורק הכגן בק היה יכול לפגוש בו בארמונו תוך כדי טקס מיוחד הממחיש את כניעותו המוחלטת. הנוהלים יוצרי המסתורין והילת קדושה סביב הכגן רומזים אולי שלמעמדו הייתה משמעות סקראלית. הכגנים מונו רק ממשפחת אצולה אחת קבועה ומשך שלטונם היה מוגבל ונקבע עמם מראש. המקורות מתארים מנהגים המדגישים את מעמדו הנשגב במיוחד של הכגן, בעיקר את נוהלי הקבורה. קברו של הכגן היה מפואר וגדול אך לאחר טקס הקבורה מסתירים אותו והורגים את כל מי שהיה מעורב בהכנתו כך שמקום הקבר לא יתגלה לעולם. הכגן בק, (האישא), המכונה בחלק מהמקורות מלך, היה השליט בפועל. ניהול הממלכה וגם בחירת הכגן והשמירה עליו היו נתונים באחריותו. הוא היה למעשה שר הצבא והיה יוצא בפאר רב למלחמות בראש הצבא. תחת פיקודו היה צבא שמנה כ 7000 - 12.000 פרשים שכירים, אך בשעת הצורך הייתה אפשרות להכפילו ואף לשלש אותו בלוחמים מתוך משפחות העלית הכוזרית. האדמיניסטרציה של הממלכה הייתה מסורה בידי מושלים שנקראו טודונים. שמונו על ידי השלטון המרכזי.

כלכלת הממלכהעריכה

כלכלת ממלכת הכוזרים התבססה בעיקרה על מסחר, זאת בשל מיקום הממלכה על דרך המשי, המקשרת בין אירופה וביזנטיון לארצות המזרח הרחוק ושליטתה על המעבר בנהרות הוולגה והדון, שבהם עבר הסחר בין ארצות הצפון לכליפות המוסלמית ולביזנטיון. אלו היו צירי מסחר בעלי בעלי חשיבות מרכזית בסחר הבינלאומי של ימי הביניים המוקדמים. הקשר המוסלמי עם צפון אירופה נעשה כך באמצעות מתווכים כוזרים. במסחר שבין מזרח למערב בדרך המשי עסקו בעיקר הרדהנים, גילדה של סוחרים, שככל הנראה רבים מהם היו יהודים. תושבי הממלכה הכוזרים לא שילמו מיסים לשלטון המרכזי והכנסות הממלכה הגיעו מהמכס שהוטל על טובין שעברו בשטחה ומדמי החסות ששולמו על ידי העמים והשבטים שהיו כפופים לה. הכוזרים היו ספקים חשובים של עבדים סלבים ואנשי שבטים אחרים לשוקי העבדים הגדולים בכליפות. בדרכי המסחר שלהם עברו שעווה, דבש, פרוות, משי, דגנים, ודגים. לאחר שנטשו את אורח חייהם הנוודי, החלו הכוזרים לעסוק גם בחקלאות. ערי הכוזרים -בלנז'אר, סמנדאר ואיטיל, שהיו בפרקי זמן שונים ערי הבירה של הממלכה, היו מרכזים למסחר ולמלאכה ולידן היו שדות, כרמים ועצי פרי. תושבי העיר היו יוצאים למשך כמה חודשים בקיץ ועוברים לגור ליד השטחים שלהם ולעבד ואותם.[11] באיטיל, בירת הממלכה מאז 720, ששכנה בשפך נהר הוולגה, נכללו למעשה שתי ערים: העיר המזרחית נקראה כאזארן, וישבו בה סוחרים ובעלי מלאכה, יהודים ונוצרים אך ברובם מוסלמים, והעיר שנקראה איטיל (או אטיל) הייתה ממערב לה, מעבר לנהר, או לפי עדויות אחרות על אי בתוך הנהר ובה נמצא מרכז השלטון: מושב הכגו, שהיה מבנה הלבנים היחיד בעיר, מגורי הכגן בק, מקורביהם וחיל משמר של כ 4000 לוחמים.[12]

המטבע הכוזרי נקרא יארמק והיה עותק של הדירהם הערבי, המטבע הערבי שהיה נפוץ בשל כמות הכסף הגדולה שהכיל. סוחרים רבים הכירו במטבע אף על פי שלא יכלו לקרוא ערבית. החיקוי הכוזרי היה כנראה אמצעי להבטיח שהמטבע יוכר על ידי הסוחרים בארצות השונות. קיימים מטבעות עליהם חקוקה הכתובת הערבית "ארד אל-קוזאר" ("אדמת הכוזרים"). בשנת 1999 נמצאה באי גוטלנד שבשוודיה כמות גדולה של מטבעות. על אחת מהן הייתה חקוקה בערבית הכתובת "משה הוא נביא האל". ישנה השערה שמטבעות כאלו נוצרו במיוחד לרגל אימוץ הדת היהודית על ידי מלך הכוזרים בולאן, אך מתנגדיה טוענים שהמטבע עשויה גם להעיד על עובדי מטבעה יהודים.

התגיירות הכוזריםעריכה

 
לוח מימי ממלכת הכוזרים. אין כל ודאות שנעשה בידי כוזרים שהתגיירו
 
דיסק שהתגלה בממלכה הכוזרית ועליו חקוק מגן דוד

בין החוקרים קיים קונצנזוס רחב על כך שחלק מן הכוזרים התגיירו, אך אין הסכמה על היקף הגיור ומועדו. מחלוקת נלווית, החורגת מתחום המחקר ההיסטורי וגולשת לתחומים פוליטיים וחברתיים אקטואליים, נובעת מהתיאוריה שהיהודים האשכנזים הם צאצאי הכוזרים. בשנים האחרונות גם טענת ההתגיירות עצמה אותגרה במחקר האקדמי.

את התגיירות הכוזרים - ככל שאמנם הייתה - יש להבין על רקע המרות הדת של שבטי ערבות אירואסיה במחצית הראשונה של ימי הביניים.[13] המרות הדת היו על פי רוב קשורות למעבר ממבנים שבטיים וחיים נומדיים למבנה של מדינה וישוב קבע. הן היו גם אפקט של מאמצי ביזנטיון והכליפות לחזק את ההגמוניה שלהן על שבטים אלה באמצעות המרתם לנצרות או לאסלאם. במקורות ארמניים וגיאורגיים יש עדויות לפעילות נוצרית מיסיונרית בכזריה.

על פי היסטוריונים וגאוגרפים ערבים ופרסים, הכגן ואנשי חצרו היו יהודים ויש גם מי שטוען שהכוזרים כולם הם יהודים. [14] מקורות ביזנטיים או ארמניים וגיאורגיים אינם מזכירים את הכוזרים כיהודים. אך במקורות יהודיים יש כמה עדויות חשובות לכך.

ידיעות על יהדות הכוזרים ועל התגיירותם נפוצו כנראה בין קהילות יהודיות כבר במאה ה 10. הקראי יעקב הקרקסאני שחי בעיראק מזכיר את הכוזרים כמי שהתגיירו ליהדות, בפירושו לבראשית פרק ט' 27 .המקור היהודי החשוב ביותר לסיפור ההתגיירות של הכוזרים הוא חליפת מכתבים[15] בין יוסף מלך הכוזרים וחסדאי אבן שפרוט (915 - 975). מתכתובת זו עולה כי חסדאי אבן שפרוט, מנהיג יהדות ספרד במאה ה-10, ששמע על מלכות יהודית בכזריה, סבר שמדובר בשבט ששרד מעשרת השבטים האבודים ושלח מכתב אל יוסף העומד בראש הממלכה. (חוקרים גילו שאת המכתב ניסח רבי מנחם בן סרוק, ששילב את שמו באקרוסטיכון). קיים גם מכתב תשובה של יוסף, מלך הכוזרים לחסדאי שבו הוא מסביר שהוא מלך משבט כוזר, צאצא לתוגרמה, בנו של יפת (בראשית י' 1–5) ולא מעשרת השבטים. הוא מספר שההתגיירות אירעה בימיו של מלך בשם בולאן, לאחר שמלאך הופיע בחלומו ולאחר שהמלך מצא, בדרך נס, אוצרות שבעזרתם בנה "אוהל וארון ומנורה ושולחן ומזבחות וכלי הקודש". בוויכוח שנערך בין חכמי הנוצרים והמוסלמים לחכם יהודי ניצח היהודי. שנים אחר כך מלך בשם עובדיה עשה רפורמה דתית בממלכה והנהיג בה קיום מצוות ולימוד תורה. שושלת המלכים שקמה אחריו עד לכותב המכתב, המלך יוסף, נקראים כולם בשמות עבריים.[16]

מסמך שהתגלה ב 1912 בגניזה הקהירית, הידוע כמכתב שכטר אף הוא מופנה לחסדאי אך כותבו אנונימי. לפיו לא מדובר בהתגיירות אלא בחזרה ליהדות. אבותיו של הכותב היו יהודים שמצאו מקלט בכזריה, התערבבו בתושבי הארץ וכמעט שכחו את דתם. בשיבה ליהדות החל שר צבא אנונימי בהשפעת אשתו סרח. גם בסיפור זה יש מערה מסתורית, ויש ויכוח בין חכמים משלוש הדתות המונותאיסטיות ורפורמה דתית של שופט שהוכתר למלך שנקרא סבריאל.

מכתביהם של חכמים יהודים מספרד עולה שחליפת המכתבים בין חסדאי למלך כזריה וסיפור ההתגיירות היו ידועים להם, גם אם לא היו בטוחים באמיתותם.[17]

הפרסום העיקרי שהביא לכל תפוצות ישראל את המידע על ממלכת הכוזרים שהתגיירה, הוא ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי שנכתב בשנת 1140, בו הוא שוטח את העקרונות הפילוסופיים של הדת היהודית, הספר נכתב בתוך סיפור מסגרת בו מתואר מפגש בין מלך כוזר לנציגי שלוש הדתות המונותאיסטיות ופילוסוף, כשכל אחד מנסה להוכיח את צדקת דתו והשקפתו. המלך פונה לחכם היהודי לאחר שדחה את טענות הנציגים האחרים. הוא מקבל את דברי החכם, בוחר באמונה היהודית ומקבל עליו את התורה ומצוותיה. רבי יהודה הלוי מסתמך על "ספרי דברי הימים" ומציין שהוויכוחים היו כארבע מאות שנה לפני כתיבת הספר, כלומר סביב שנת 740.

האותנטיות של התכתובת הכוזרית ומהימנות סיפור ההתגיירות שנויות במחלוקת. ישנם הטוענים שעל אף שוודאי שהאיגרת של חסדאי נכתבה על ידיו (כאמור בעזרת סופרו מנחם בן סרוק) לא ברור אם אכן היא נשלחה למלך הכוזרי והוא עצמו השיב עליה או שמדובר ביצירה ספרותית והמכתב כולל התשובה נכתבו על ידי אותה יד (על כך יש ויכוח חריף בספרות המחקרית עד היום), אבל גם אם זה כך, אין חולקים על כך שהמכתבים האלה וגם מכתב שכטר, הסתמכו על מקורות שהיו בהם ידיעות רבות על כזריה וגם על סיפור ההתגיירות.[18] מאידך, פרטים שונים בתאורים הגאוגרפיים וההיסטוריים שמופיעים במכתבים אינם מתיישבים עם הידוע ממקורות אחרים. גם לגבי מועד ההתגיירות אין בהם תשובה מספקת, אם כי נראה שהמועד שמביא ספר הכוזרי - שנת 740 - אינו רחוק ממה שמציע אל-מסעודי, שההתגיירות הייתה בימי הכליף הארון א-רשיד (786–809).

המפקפקים בסיפור ההתגיירות מציינים את המוטיבים האגדיים הרבים המופיעים בו: הופעת מלאך, חלום, גילוי אוצרות פלאי, ומערה מסתורית. ראוי לציין שפרטים אגדיים מאפיינים סיפורי המרת דת[19] וויכוחים דתיים בין נציגי הדתות המונותאיסטיות היו מקובלים בימי הביניים ומופיעים גם בסיפורים אחרים של המרות דת. ההיסטוריונים משה גיל ושאול שטמפפר[20] שהם הבולטים בין המאתגרים את סיפור ההיתגיירות בשנים האחרונות, טוענים שלעומת המקורות המספרים על יהדות הכוזרים יש שתיקה גמורה של מקורות ביזנטיים, ושל רוב המקורות היהודיים. הם טוענים שגם המקורות המוסלמיים ברובם חשודים בהעתקה ובשיחזור של מקורות קודמים להם, ובעצם רוב המקורות המוסלמיים הרלוונטיים כלל אינם מזכירים את יהדות הכוזרים. אחד הטיעונים של המפקפקים ביהדות הכוזרים היא העובדה שאף אחד מהמקורות המתארים את הכוזרים כיהודים אינו מזכיר בקשר להם מנהגים החיוניים לשומרי מצוות התורה וההלכה, וכי בעצם לא ידוע כלל במה התבטאה יהדות זו.

התומכים במהימנות המידע על יהדות הכוזרים טוענים שהיה מניע מדיני לכך שמלכי הכוזרים העדיפו לקבל את הדת היהודית, כיון שבאופן כזה התאפשר לממלכה לשמור על עמדה נייטרלית במאבק בין שכנותיה הנוצריות והמוסלמיות.[21] ולהימנע מהצורך לקבל את ההגמוניה שלהן. מאידך, גם בעלי גישה זו מסכימים כי ייתכן שהדבר נבע גם ממניעים דתיים. אך מאחר שאין אף מקור היסטורי מהימן לסיפור ההתגיירות הרי שכל ההסברים באשר למניע להתגיירות הם בגדר השערות.

הכוזרים ויהדות אשכנז של ימינועריכה

בעקבות התבוסה שהנחילו הרוסים לכוזרים ב 965 וב 968 נעלמה כזריה כישות פוליטית. במאות ה 11 וה 12 עדיין יש תזכורות ספורות לכוזרים, אך אין הם חלק מישות מדינית כוזרית וגם אין התייחסות לדתם. הכוזרים נעלמו מבימת ההיסטוריה כמו הרבה עמים שהקימו פעם ממלכה חזקה ושולטת, וכמו רבים מהעמים-שבטים שיצאו מערבות אסיה לגבולות אירופה. היעלמותם מיקדה תשומת לב גם בגלל המעמד הבולט שהיה לממלכתם וגם בגלל הסיפור יוצא הדופן ומעורר הסקרנות על יהדותם.

השאלה: לאן נעלמו יהודי כזריה? הפכה במאה ה 19 וה 20 בעיני רבים לתעלומה שפתרונה עשוי לענות על אינטרסים שונים ומשונים.

התשובה הפשוטה יכולה להיות שרוב תושבי כזריה היהודים נטמעו בין בני הדתות השונות במקום מושבם. ייתכן ששרידיה היהודיים של ממלכת הכוזרים נמלטו ממנה ונטמעו בקהילות היהודיות שהתקיימו באותה התקופה בצפון הים השחור, ובביזנטיון. מספר מקורות מוסלמים מהתקופה מדווחים שהכוזרים התאסלמו בתקופה זאת,[22] וייתכן שבהמשך הם נטמעו באוכלוסיות המוסלמיות השכנות.

ההתענינות בנושא הושפעה מעליית הרעיון הלאומי באירופה וכתוצאה ממנו העיסוק בשורשים לאומיים ובסיפורי מורשת לאומית. הצורך בהגדרה עצמית לאומית המריצה היסטוריונים לחקור את תולדות עמם וסופרים ומשוררים חיפשו אג'נדות של גבורה ותהילה בעבר הרחוק. כך בין ההונגרים היו מי שחיפשו ומצאו שורשים כוזריים בעברם של השבטים המדיארים. לאומנים רוסים התהדרו בניצחונות של שליטי קייב הרוסים על ממלכת כזריה, והציגו את הכוזרים כמי שהיו משעבדים ואויבים אכזרים של העם הרוסי בשחר ימיו.

בחוגים היהודים המשכילים באירופה החל העניין בקשר עם הכוזרים באמצע המאה ה-19, בעיקר בעקבות מסמכים שהופצו בידי ה"קראילאר" - תנועה לזהות לאומית של קראים, שניסו להרחיק עצמם מהמורשת היהודית. הם שאפו לבדל את עצמם מהקשר הגנטי עם היהודים, ובכך להחריג את הקראים מעלילות הדם ומהרדיפות הדתיות - כמו ההאשמה ברצח ישו. אחת הדמויות הבולטות ביניהם היה החוקר והאספן אברהם פירקוביץ' .[23] שניסה למצוא מסמכים וממצאים ארכאולוגיים שיוכיחו את הקשר בין הקראים והכוזרים. למרות שהוכח שמרבית המסמכים הכתובים ואולי גם הממצאים הארכאולוגיים שמצא היו מפוקפקים ואפילו מזויפים, אישים קראים ניסו לבסס את התיאוריה שלקראים אין קשר לעם היהודי וכי הם צאצאי הכוזרים, גם במאה ה 20, תחת המשטר הסובייטי, בעיקר בתקופת השואה בתקווה שינצלו מגורל היהודים[24]

ההשערה שמוצא כל היהודים האשכנזים הוא מן הכוזרים הועלתה גם היא באמצע המאה ה 19. לפי השערה זו ממלכת הכוזרים המשיכה להתקיים עד המאה ה-13 ואז נדדו רבים מהיהודים הכזריים לרוסיה, פולין והבלקן ויצרו שם קהילות שהיוו את הבסיס ליהדות האשכנזית. השערה זו נשענת על הטענה שלא ניתן להסביר את הופעת הקהילות הגדולות במזרח אירופה במאות ה 14 - 16 רק בהגירת יהודים מגרמניה וממערב אירופה.

דיונים על מהות מושג הלאום והגדרתו נכרכו במאה ה 19 בסוגיות שהעלתה תורת הגזע. אחד הראשונים שהציג את ההיפותזה של קשר אפשרי בין מוצא היהודים האשכנזים במזרח אירופה ובין הכוזרים היה הפילוסוף וחוקר הדתות ארנסט רנן.[25] בהרצאה שנשא בפריז ב-1883 שהוכתרה בשם "היהדות - כדת וכגזע". שאלות על הקשרים בין לאום, דת וגזע עלו בדיונים על מעמד היהודים ומקומם בחברה, שהחריפו דווקא לאחר האמנציפציה, ככל שתורת הגזע התפשטה והקונפליקטים הלאומיים באירופה לא נפתרו. כך העלה איזידור לב, רב, ומזכיר חברת כל ישראל חברים ב 1885 את ההיפותזה על מוצא היהודים האשכנזים מן הכוזרים במאמר שבו ניסה לנמק את זכותם של היהודים לשוויון זכויות מלא במדינה ובחברה בטענה שאין הם מגזע שונה ולכן אינם זרים.[26] האנתרופולוג היהודי רוסי סמואל ויסנברג העלה את ההיפותזה כדי לטעון שליהודי רוסיה יש שורשים עתיקים דווקא בקווקז ובערבות רוסיה[27] ב 1909 הוצגה התיאוריה בספר בשם הכוזרים שפרסם הוגו פון-קוצרה[28] שזכה לתהודה ניכרת.

הסופר האנגלי-יהודי יליד הונגריה, ארתור קסטלר כתב בספרו "השבט השלושה עשר" כי מוצאה של יהדות אשכנז הוא מן הכוזרים. לדברי קסטלר יהיה בכך על מנת לשלול את הבסיס לאנטישמיות באמצעות שלילת הקשר בין היהודי האירופאי ובין היהודי המקראי, לו מיוחסת הריגתו של ישו. הספר זכה להתקפות רבות וגם לפופולריות עצומה. בהרצאה בשנות החמישים של המאה העשרים, האשים אלפרד ה. פרידמן את היהודים שבהיותם כביכול כוזרים, גרמו להרחבת מלחמת העולם הראשונה, ולתבוסת גרמניה על ידי הכנסת ארצות הברית למלחמה, וכל זאת למען הצהרת בלפור על מדינה שאינה מגיעה להם, היות שאינם צאצאי עם ישראל המקורי. תאוריה זו שימשה ומשמשת קבוצות פרו-פלסטיניות, שביקשו להשתמש בה לשלילת זכותם של היהודים על ארץ ישראל.

עם התפתחות מחקר הגנטיקה של אוכלוסיות נערכו כמה בדיקות גנטיות ביהודים אשכנזים בימינו והשוואתם לאוכלוסיות באזור הגאוגרפי שבו התקיימה ממלכת הכוזרים. ע"פ רובם ככולם של המחקרים, מוצאם של יהודי אשכנז הוא ממקור לבנטיני, הן ברמת תפוצת כרומזום Y מהפלוגרופ ממקור מזרח-תיכוני, והן ברמת תפוצת דנ"א מיטוכונדריאלי אשר מקורו גם כן בלבנט (אף על פי שלגבי האחרון קיימת דעה כי הענף הנקבי הוא בעיקרו דרום אירופאי לעומת הזכרי שהוא בעיקרו מזרח תיכוני, מכל מקום הקונצנזוס המדעי הרחב הוא לטובת מקור מזרח תיכוני).[29][30] לא נמצאו תימוכין למוצא מאזור ממלכת הכוזרים דווקא, וההשערה הרווחת היא כי יהודי אשכנז בדומה לשאר יהודי העולם מקורם מאוכלוסייה ארץ-ישראלית קדומה, בהתאם לתפיסה היהודית המסורתית.[31]

במהלך העשור השני למאה ה-21 ערך הגנטיקאי הישראלי ד"ר ערן אלחייק מספר מחקרים שבהם לטענתו הוא מצא בגנום של יהודי אשכנז קשר גנטי עם אוכלוסיות דרום קווקזיות כגון הארמנים, יהודים הרריים, גיאורגים ופרסים, אותן הוא מגדיר "כוזריות". כנגד מסקנותיו נטען כי אוכלוסיות אלה מעולם לא חיו בממלכת הכוזרים, והכוזרים מעולם לא שלטו בשטחי דרום הקווקז באופן ישיר, וכן שמרבית האוכלוסיות הללו כלל אינן מוגדרות "קווקזיות" ולמעשה קרובות גנטית לאוכלוסיות נוספות במזרח הקרוב.[32] כמו כן, גם המתודולוגיה של המחקר נמצאה בעייתית לאחר שהחוקרים מהמאגר העולמי שממנו אסף אלחייק את הנתונים על עמי הקווקז; גילו ביחד עם חוקרים נוספים ש"הגן הכוזרי" שמצא אלחייק, נמצא נפוץ יותר בקרב יהודים ספרדים ומזרח תיכוניים מאשר בקרב אשכנזים.[33][34][35]

מנגד, מציעים אחרים הסבר חלופי לפיו המראה "האירופאי" של האשכנזים נובע מהתגיירות של נשים נוכריות מדרום אירופה שנטמעו בקהילות היהודיות המקומיות.[36] מחקר נוסף טוען באופן דומה שהקבוצה המייסדת נוסדה מנשואי תערובת בין מהגרים יהודים מהמזרח התיכון למתגיירים דרום אירופאים.[33]

קבוצות נוספות שיוחס להן, או שייחסו לעצמן, קשר אל הכוזרים[דרוש מקור] הם היהודים ההרריים של הקווקז, הקרימצ'קים, יהודי גאורגיה (הטענה מתבססת על כך שבין יהודי גאורגיה אין כהנים או לווים), הקראים המודרניים של קרים וליטא וכן קבוצות לא יהודיות שונות ובהן הקומיקים והטטרים של קרים. אין הוכחות לקיומו של קשר כזה באף אחד מן המקרים.

לטענת חוקרים מסוימים, מן המכתבים שהחליפו לכאורה יוסף מלך הכוזרים וחסדאי אבן שפרוט עולה כי גודל האוכלוסייה הכוזרית שהתגיירה ביחד עם מלכם בולאן עמד על כ-6,000 נפש בלבד.[37] ההיסטוריון שלמה זנד[38] טוען שכוזרים שהתגיירו מהווים את רוב אבותיהם של היהודים האשכנזים זאת בעיקר בהקשר הביקורת שלו על הלאומיות האתנית של ישראל. מהמבוא לספר עולה כי הוא לא הצליח למצוא חוקרים מוסמכים של ימי הביניים שיגבו את התזה שלו (זנד הינו היסטוריון של העת החדשה).[39] בתגובה לספרו, ההיסטוריון שאול שטמפפר טוען שלסיפור ההתגיירות עצמו אין בסיס.[40]

ההשערה על הגירה כה משמעותית של יהודים משטחי ממלכת כוזריה למזרח אירופה לא זכתה עד עתה לאישוש ממשי בכתובים. ברם, גם אם אכן הייתה הגירה סמויה שכזו, ראוי לזכור כי חלק ניכר מיהודי הממלכה הכוזרית עצמה לא היו ממוצא כוזרי, אלא שאבותיהם הגיעו אליה מהאימפריה הפרסית ובעיקר מהאימפריה הביזנטית, בתקופה בה ניסו לכפות שםהמרת דת על היהודים.

התיאוריה מאז שנות ה-50 איננה זוכה לתמיכת חוקרי ימי הביניים, וגם חוקרים שאימצו אלמנטים בודדים ממנה כגון קווין אלן ברוק, התנערו ממנה לבסוף לחלוטין; עם זאת ברוק עדיין סובר שללא כל קשר למוצא יהודי אשכנז (שאת הקשר שלהם לכוזרים הוא שולל), ייתכן וגיור מקרב שכבה מסוימת של הכוזרים אכן התממש בין אם בהמשך המשיכו צאצאיהם להחזיק ביהדות או לא.[41]

ספרות בדיונית על הכוזריםעריכה

כהמשך לספר הכוזרי, כתב הרב דוד ניטו מאנגליה את הספר מטה דן המכונה גם ה"כוזרי שני", בו הוא מתאר ויכוח של מלך הכוזרים עם חכם יהודי, המוכיח לו כי היהדות הרבנית היא דת משה האמיתית, ולא היהדות הקראית. בהקדמת ספרו הוא מציין כי על אף שלא ידוע אם התקיים הוויכוח המתואר בספר הכוזרי של ריה"ל, הוויכוח המתואר בספר זה הוא בדיוני לחלוטין.

"מילון הכוזרים", מאת הסופר הסרבי מילוראד פאביץ', הוא יצירה מפורסמת העוסקת בכוזרים. הספר, שעלילתו בדויה לחלוטין, בנוי כלקסיקון של ההיסטוריה הכוזרית ומחקרה לאורך השנים.

בעברית הופיעו כמה יצירות על הכוזרים. רוב היצירות עוסקות בגיור הכוזרים ומלכם (כפי שעושה ספר הכוזרי) או בנפילת ממלכתם בידי הרוסים. כמו תרגומו של מאיר מוהר לספרו של אוסקר באום, עם נסוך תרדמה - סיפור היסטורי מימי הכוזרים, הוצאת עם עובד, 1949. כמה יצירות עוסקות בתקופות אחרות של ההיסטוריה הכוזרית ובראשן ספרו של מאיר עוזיאל "מקום קטן עם דבי", המספר על הממלכה הכוזרית בשיאה, כאלגוריה על מדינת ישראל. ברומן "אל הרקיע השביעי" (מסדה, 1998) מתאר הרי בר-שלום את החיים בממלכה הכוזרית כולל מנהגים, פולחנים ונתונים גאוגרפיים והיסטוריים. בשנת 2007 ראה אור הספר אבירי הדרך של הסופר היהודי-אמריקאי מייקל שייבון, המתאר את קורותיהם הבדיוניים של סוחרים ושכירי-חרב יהודיים בממלכת כוזר. הסופרת החרדית מיה קינן כתבה את סדרת הספרים ממלכה במבחן, המתארת באופן דמיוני את ממלכת כוזר ומאבקי הכח בבית המלוכה שלו. הסדרה כוללת שלושה ספרים, "איסתרק", "מהללאל" ו"יוזבד" (שני חלקים), הסדרה זכתה לפופולריות גדולה, בעיקר במגזר החרדי.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • אברהם פולק. כזריה : תולדות ממלכה יהודית באירופה. תל אביב: מוסד ביאליק, תשי"א
  • מנחם זהרי. הכזרים, התגיירותם וקורותיהם בספרות ההיסטוגרפיה העברית. ירושלים : כרמל, תשס"ב 2002
  • משה גיל הח'זרים לא התגיירו ציון, החברה ההיסטורית הישראלית 2010
  • שאול שטמפפר, ?Did the Khazars Convert to Judaism,‏ Jewish Social Studies,‏ 2013
  • Douglas Morton Dunlop. The History of the Jewish Khazars, New York: Schocken Books, 1967
  • Norman Golb and Omeljan Pritsak. Khazarian Hebrew documents of the tenth century. Ithaca : Cornell University Press, 1982
  • Kevin Alan Brook. The Jews of Khazaria. Northvale, N.J. : Jerusalem, 1999
  • The world of the Khazars : new perspectives. Edited by Peter B. Golden, Haggai Ben-Shammai and Andras Rona-Tas. Leiden :Brill, 2007
  • Peter B Golden. The Q'azars : their history and language as reflected in the Islamic, Byzantine, Caucasian, Hebrew and old Russian sources. Ann Arbor, Mich, 1975 (Dissertation).
  • The world of the Khazars : new perspectives Edited by Peter B. Golden, Haggai Ben-Shammai and Andras Rona-Tas .Leiden :Brill, 2007

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ממלכת הכוזרים בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Khazar, Encyclopaedia Britannica. March 29, 2020
  2. ^ Peter Goldin, [https://yivoencyclopedia.org/article.aspx/Khazariai • cite this article Khazaria]
  3. ^ James Howard-Johnston, BYZANTINE SOURCES FOR KHAZAR HISTORY (עמ' 163)
  4. ^ Kevin Alan Brook,, THE KHAZAR FORTRESS OF SARKEL, ‏2006
  5. ^ עדויות לכך מופיעות במכתב שכטר
  6. ^ א.א. פולק, כזריה - תולדות ממלכה יהודית באירופה, תל אביב: מוסד ביאליק, 1951, עמ' 278 - 293
  7. ^ א. א. פולק, כזריה - תולדות ממלכה יהודית באירופה, תל אביב: מוסד ביאליק, 1951, עמ' 282
  8. ^ Peter B Goldin, The world of the Khazars : new perspectives, Brill, 2006, עמ' 132
  9. ^ אל מוקדאסי ואל אצטח'רי מספרים במאה העשירית שבסמאנדר יש נוצרים רבים ושיש בה כנסיןת, מסגדים ובתי כנסת
  10. ^ א.א. פולק, כזריה - תולדות ממלכה יהודית באירופה, תל אביב: בית ביאליק, 1951, עמ' 288
  11. ^ כך מתארים אל-אצטכרי ואבן חוקל (פולק עמ'218–221, וגם במכתב המלך יוסף לחסדאי שם, עמ' 291)
  12. ^ Kevin Alan Brook, The Jews of Khazaria, Rownan & Litllefield Publication Inc., 2006, עמ' 19 - 47
  13. ^ Peter B. Golden, The world of the Khazars : new perspectives, Brill, 2006, פרק THE CONVERSION OF THE KHAZARS TO JUDAISM, עמ' 123-162
  14. ^ משה גיל, הח'זרים לא התגיירו, ציון, 2010
  15. ^ המכתבים פורסמו לראשונה ב 1577 על ידי יצחק עקריש בקובץ "קול המבשר"
  16. ^ חזקיה, מנשה, חנוכה, יצחק, זבולון, משה, נסי, אהרון, מנחם ובנימין
  17. ^ יהודה הברצלוני - סוף המאה ה-11 עד תחילת המאה ה-12 הראב"ד ספר הקבלה 1110 – 1180
  18. ^ Shaul Stampfer, Did the Khazars Convert to Judaism?, Jewish Social Studies, Indiana University Press, 2013
  19. ^ Shaul Stampfer,, Did the Khazars Convert to Judaism?,, Jewish Social Studies, Indiana University Press, 2013
  20. ^ משה גיל, הח'זרים לא התגיירו, ציון, 2010 Shaul Stampfer, Did the Khazars Convert to Judaism?, Jewish Social Studies, Indiana University Press, 2013
  21. ^ כוזרים: אימפריה יהודית בימי הביניים, אימגו מגזין מאמרים (בעברית)
  22. ^ Peter Golden. "Khazars." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013
  23. ^ ר' לדוגמה כמה דברים בדבר הכוזרים, המליץ, 25 בדצמבר 1878
  24. ^ ר' מאמרו של נחמיה גורדון על קריילארים (קראים מחצי האי קרים) בשואה ולאחריה באתר הקראים
  25. ^ Ernest Renan,, [Ernest Renan, "Judaism as a Race and as Religion Le judaïsme comme race et comme religion: conférence faite au cercle Saint-Simon, le 27 janvier 1883], ‏1883
  26. ^ Reflexions sur les Juifs by Isidore Loeb (Revue des Etudes juives 27 (1893 המאחר נמצא בעיזבונו של לב ופורסם רק לאחר מותו
  27. ^ .Samuel Weissenberg Die Südrussischen Juden, was published in 1895.
  28. ^ Die Chasaren; historische Studie, A. Holzhauen, Vienna 1909. 2nd ed., 1910.
  29. ^ Marta D. Costa, Joana B. Pereira, Maria Pala, Verónica Fernandes, A substantial prehistoric European ancestry amongst Ashkenazi maternal lineages, Nature Communications 4, 2013-10-08 doi: 10.1038/ncomms3543
  30. ^ Eva Fernández, Alejandro Pérez-Pérez, Cristina Gamba, Eva Prats, Ancient DNA Analysis of 8000 B.C. Near Eastern Farmers Supports an Early Neolithic Pioneer Maritime Colonization of Mainland Europe through Cyprus and the Aegean Islands, PLoS Genetics 10, 2014-06-05 doi: 10.1371/journal.pgen.1004401
  31. ^ Behar, D. M., Metspalu, M., Baran, Y., Kopelman, N. M., Yunusbayen, B., Gladstein, A., ... & Rosenberg, N. A. (2013). No Evidence from Genome-Wide Data of a Khazar Origin for the Ashkenazi Jews. Human biology, 85(6), 859-900.
  32. ^ Ashkenazi Jews are probably not descended from the Khazars, Discover Magazine (באנגלית)
  33. ^ 1 2 עופר אדרתמחקר: יהודי אירופה הם צאצאי הכוזרים, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2012
  34. ^ Doron Behar, Mait Metspalu, Yael Baran, Naama Kopelman, No Evidence from Genome-Wide Data of a Khazar Origin for the Ashkenazi Jews, Human Biology Open Access Pre-Prints 85, 2013-12-01
  35. ^ Shaul Stampfer, Are modern Jews descendants of converts from the extinct kingdom of Khazaria or ancient Israel? Genetic Literacy Project. May 8, 2014
  36. ^ Jon Entine, Ashkenazi Jewish women descended mostly from Italian converts, new study asserts. Genetic Literacy Project . October 8, 2013
  37. ^ "כוזרים", אנציקלופדיית "יבנה - האנציקלופדיה לנוער", 1995. כרך #8, עמוד 37.
  38. ^ שלמה זנד הוא היסטוריון מאוניברסיטת תל אביב, אולם תחום התמחותו איננו ימי הביניים.
  39. ^ שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי, רסלינג, 2008
  40. ^ עופר אדרתמחקר: הטענה שיהודים הם צאצאי כוזרים - אגדה בלבד, באתר הארץ, 26 ביוני 2014
  41. ^ The Jews of Khazaria - Khazars, Khazar, Khazari, www.khazaria.com