ויקיפדיה

ממלכת הכוזרים

עם היסטורי
(הופנה מהדף כוזרים)

ממלכת הכוזרים או כזאריה הייתה כגאנות טורקית שהוקמה בערבה האירואסייאתית והתקיימה בראשית ימי הביניים בתקופה שבין המאה ה-7 לתחילת המאה ה-11.[1]

ממלכת הכוזרים
מפת ממלכת הכוזרים
מפת ממלכת הכוזרים
ממשל
משטר חאנות
שפה נפוצה כוזרית
עיר בירה באלנג'ר (670 לערך – 720)
סמנדר (720–750)
איטיל (750–969)
גאוגרפיה
יבשת אסיה
היסטוריה
הקמה  
תאריך 650 לערך
פירוק  
תאריך 969
ישות קודמת הח'אנות הטורקית
בולגריה הישנה
ישות יורשת חאנות הפצ'נגים
קומניה
שטח בעבר 3,000,000
(בשנת 850) קמ"ר
אוכלוסייה בעבר 1,400,000 (המאה ה-7 לערך)
דמוגרפיה
דת שמאניזם
בודהיזם
יהדות
נצרות
אסלאם
פגניות
סינקרטיזם
כלכלה
מטבע יארמק
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שחזור בגד גוף כללי (כפתן) מתקופת ממלכת הכוזרים
שחזור של בגד גוף כללי (כפתן) מתקופת ממלכת הכוזרים.

בשיאה, כזאריה שלטה על צפון הים הכספי, על חלקים מצפון הים השחור כולל חצי האי קרים, על אזור הנהרות וולגה ודון ועל צפון הרי קווקז.

לכזאריה הייתה תשתית חקלאית אך גם תשתית מסחרית מעצם מיקומה על צומת מסחר בדרך המשי והיא שלטה על נתיבי הסחר בין סין, הודו ופרס במזרח, ביזנטיון ואירופה במערב, השבטים הרוּתֶנִים בצפון והאימפריה המוסלמית בדרום.

על פי מקורות יהודיים ומוסלמיים, אימצו הכוזרים או חלקם את היהדות, אך ישנה מחלוקת נרחבת בין היסטוריונים על הזמנים וההיקפים של גיורם, נסיבות ההתגיירות והתפשטות המתגיירים לאזורים אחרים בעת קיום כזאריה ולאחר נפילתה מגדולתה.

גם לאחר פירוקה הסופי של כזאריה הותירו הכוזרים מורשת על הממלכות שקמו על שטחיה וכיום ישנן מספר קבוצות הטוענות למוצא כוזרי או לפחות נטען שהן ממוצא כוזרי.

אטימולוגיה

עריכה

בשפות טורקיות הכוזרים נקראים ה'אזאר' (יחיד) או ה'אזאר'לר' (רבים), כך שהמילים "כוזרי" או "כוזרים" הם טעויות שהשתרשו בעברית[2][3].

היסטוריה

עריכה

בהיעדר מקורות כוזריים כתובים, כל המידע על תולדות ממלכת הכוזרים שאוב ממקורות בכתב של העמים והממלכות השכנות לה: בעיקר מקורות פרסיים, ערביים, ביזנטיים, גאורגיים, ארמניים ורוסיים.

הכוזרים היו שבטי נוודים שנדחקו במאה ה-5 ממונגוליה וממרכז אסיה על ידי שבטים אווארים וסביריים לערבות שמצפון לקווקז. כמו כן, ייתכן שחברו אליהם גם קבוצות מקומיות להקמת הכגאנות הכוזרית מאוחר יותר, כגון האקאצירי (אנ').

בין הכוזרים היו אויגורים, בולגרים, איראנים, ועוד, אך הנהגתם הייתה ממוצא טורקי. סימוכין לכך ניתן למצוא בחלק מהתארים של נכבדיהם – כגאן-כאקאן, בך, טודון, טרכאן. כמעט ואין מידע על שפתם, אך חוקרים משערים שהיא הייתה מקבוצת השפות הטורקיות.[4][5]

ככל הנראה הכוזרים היו חלק מהמסגרת המדינית של השבטים והעמים הטורקיים ששלטה בערבות אירואסיה עד שנת 660 בערך.[6] מאמצע המאה ה-7 מופיעים שבטים אלה תחת מסגרת שלטונית אחת – ממלכת כזאריה, לאחר שדחקו את השבטים הבולגריים מערבות הים השחור. הכוזרים השתלבו בחיים המדיניים באזור. הם סייעו לקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס השני בסוף המאה ה-7 במלחמותיו כנגד האימפריה הסאסאנית, והעמידו לרשותו בקרבות אלו כוחות בסדרי גודל משתנים. לאחר ניצחון הביזנטים על הפרסים בנינוה, השתלטו הכוזרים על חלק מהשטחים שהיו קודם תחת שלטון האימפריה הפרסית, בהם חבל טרנסאוקסניה, הנמצא כיום באוזבקיסטן.

במאה ה-8 היה חיל משמר כוזרי בחצר הקיסר בביזנטיון ושליטי כזאריה היו מעורבים במאבקי שליטה בחצר הקיסרות הביזנטית. בריתות מדיניות בין כזאריה וביזנטיון חוזקו באמצעות קשרי נישואין בין יורשי עצר ביזנטיים ונסיכות כוזריות. הקיסר הביזנטי לאון ה-4 (775–780) שכונה "הכוזרי" היה בנה של נסיכה כוזרית שנישאה ב-732 לקיסר הביזנטי, ונקראה אירן לאחר שקיבלה עליה את הדת הנוצרית. במחצית השנייה של המאה ה-8 כזאריה הרחיבה את תחומי שלטונה לכיוון מערב, עד נהר הדנייפר בצפון-מערב ועל הגותים בחצי האי קרים. בשנת 786 כבשו הכוזרים את דורוס, בירת הגותים בקרים והמשיכו לשלוט בחלקים מחצי האי עד המאה העשירית. ב-830–840 ביקשו הכוזרים מהקיסר תיאופילס שישלח להם מהנדסים שיסייעו בהקמת מבצר הלבנים הגדול סרקל, על גדת נהר הדון[7] מה שמעיד על היחסים הטובים עם הביזנטים שנמשכו לנוכח פלישות שבטי הנודדים מצפון שאיימו על שתי הממלכות.

המאבק המתמשך בין כזאריה ובין החליפות האומיית החל כבר במאה ה-7. המוסלמים תקפו את הכוזרים ב-642, וב-652 פלשו לשטחם והגיעו עד בירתם בלנז'אר, אך נהדפו. מלחמות אלו נמשכו במחצית הראשונה של המאה השמינית בעיקר בקווקז, כששטחי גיאורגיה ואזרבייג'ן של ימינו עוברים מיד ליד. בשנת 737 הצליח הח'ליף מרואן להביס את הכוזרים ולאלץ את הכגאן לקבל את דת האסלאם. אך המרת דת זו לא האריכה ימים והכוזרים הצליחו בעזרת ביזנטיון לסלק את המוסלמים משטחם. חליפות בית עבאס שבה לתקוף את הכוזרים ב-762 וב-799 אך נהדפה. במאה ה-9 ויתרו הכוזרים על שליטה בקווקז ואילו החליפות ויתרה על הניסיון להרחיב את שליטתה לשטחי הממלכה הכוזרית ולערבות אירואסיה, ובכך למעשה נפסקו מאמצי החליפות להשתלט על השטחים שמצפון לה.

בשיא כוחה הייתה כזאריה אימפריה ששלטה על שבטים-עמים כמו האלאנים, בולגרים, מגיארים, סלאבים, פצ'נגים ועוד, ששילמו לה דמי חסות או השתתפו לצידה במלחמותיה. יחסיה עם ביזנטיון התבססו על אינטרסים משותפים כהדיפת ניסיונות ההתפשטות של המוסלמים מדרום או פלישות השבטים הנודדים מהצפון ומאירואסיה.

בראשית המאה ה-9 התרבו פשיטות הוורנגים (רוס) – ויקינגים לוחמים וסוחרים ממזרח סקנדינביה שחצו את הים הבלטי והפליגו במורד נהרות מזרח אירופה לסחור עם האימפריה הביזנטית ועם החליפות. מסעות אלו שהיו מרכיב חשוב בסחר שהתפתח בין עמי הצפון ובין המוסלמים בדרום, חויבו במכס על ידי הממלכה הכוזרית שאיפשרה לוורנגים לקיים נתיב סחר פעיל על נהר הוולגה. אי שביעות הרצון מחובת תשלומי המכס לכזאריה הביאה להתקרבות בין הוורנגים והשבטים הסלביים וב-860 כבשו הוורנגים-רוס את קייב והקימו את נסיכות קייב הרוסית.

מתחילת המאה ה-10 סבלה כזאריה מלחצים כבדים של הוורנגים והפצ'גנים בצפון ושלטונה על מדינות החסות שלה התערער. כזאריה וביזנטיון שיתפו פעולה בתחילה כנגד פשיטות הוורנגים אך עם החלשותה של כזאריה החליפו הביזנטים צד, ועודדו את הוורנגים והאלאנים לפעול נגד הכוזרים.[8] לאחר מספר התנגשויות ביניהם הצליח סוויאטוסלב, נסיך קייב, להביס את הכוזרים בקרב מכריע בו כבש את מבצר סארקל (אנ') ב-965. הוא המשיך לערי הכוזרים האחרות וכבש את בירתם איטיל ב-968-969. היה זה סופה של ממלכת הכוזרים כמעצמה, שכן כוחה הפוליטי צומצם דרסטית לנסיכות קטנה שהובסה סופית בשנת 1016, אם כי לא היה זה סופם של הכוזרים כעם; עדויות על כוזרים מופיעות במקורות שונים גם במאות ה-11 וה-12, בעיקר במקורות רוסיים, אך אין עדויות של ממש על קיום ישות כוזרית מדינית. בשלהי המאה העשירית מתאר אבן חקל את חורבן כזאריה ומספר שהניצולים התפזרו לארצות השכנות.

בכרוניקה הרוסית הראשונה מופיע סיפור על התנצרות נסיך רוס שליט קייב ב-986, ובו מופיעים יהודים מכוזר כשליחים שבאים לשכנע את הנסיך לקבל את אמונתם לצידם של שליחי האסלאם והנצרות[9], אך אין בסיפור זה רמז לכך שהם באו בשם ממלכת הכוזרים. באופן כללי סיפור ההתנצרות דומה מאוד לסיפור על התייהדות ממלכת הכוזרים, ואולי נוצר על בסיס תעודות ומסורות כוזריות. כמאה שנים מאוחר יותר השתלטה אורדת הזהב על רוב השטחים שהיו בשליטה כוזרית.

גלריה

עריכה
  •  
    תצלום אווירי משנת 1930 של החפירה הארכאולוגית של המבצר הכוזרי בסרקל שנבנה על ידי ממלכת כזאריה בעזרת מהנדסים ביזנטיים.
  •  
    שברי לבנים מהמבצר בסרקל. חלק מהלבנים עוטרו בסמלי שבטים טורקיים.
  •  
    סולידוס ביזנטי מהמאה השמינית. מימין הקיסר לאון הרביעי המכונה "הכוזרי" ולידו בנו קונסטנטינוס השישי.

חברה ומשטר

עריכה
 
פרש כוזרי המוביל שבוי – ציור דמיוני. מבוסס על עיטור על כד המתאר לוחם אווארי שנמצא בחפירות ברומניה.

המקורות העיקריים המתארים את החברה והמשטר בכזאריה הם המקורות המוסלמיים. המוקדם והחשוב שבהם הוא אחמד אבן פדלאן שנלווה למשלחת ששלח הח'ליף העבאסי אל-מקתדר ב-921 אל בולגריה של הוולגה. אבו פדלאן העלה על הכתב את רשמיו מהמסע ומתרבויות השבטים והעמים שפגש במסעו. המשלחת עקפה את כזאריה, אך אף על פי שלא ביקר בה בעצמו תיאר אבן פדלאן את הכוזרים ומנהגיהם מפי השמועה. ככל הנראה חלק מההיסטוריונים והגאוגרפים המוסלמים האחרים שתארו את כזאריה העתיקו או עיבדו את תיאורי אבן פדלן.[10]

בשיא כוחה שלטה הממלכה הכוזרית על כ-20–25 שבטים ועמים שונים שישבו בשטחה והעלו לה דמי חסות. אך גם העלית הכוזרית השלטת הייתה הטרוגנית במוצאה. הידיעות על המבנה השבטי של הכוזרים קלושות. לפיהן היו תשעה שבטים כוזריים ויש הטוענים[דרוש מקור] כי הם נחלקו לאק-כוזרים ("כוזרים לבנים") וקרא-כוזרים ("כוזרים שחורים"). הגאוגרף המוסלמי אצטח'רי טען, שהכוזרים הלבנים היו ניכרים בצורה בולטת עם שיער אדמדם, עור לבן ועיניים כחולות, בעוד הכוזרים השחורים היו קרובים לשחור עמוק, כמו "סוג של הודים".[11] חלוקה דומה (פוליטית, לא אתנית) הייתה בקרב מספר לאומים טורקים, בין מעמד "לבן" של לוחם לבין מעמד "שחור" של בני העם.

הכוזרים ונתיני הממלכה החזיקו בדתות ובאמונות שונות. בכזאריה חיו יהודים, נוצרים, מוסלמים, שמאנים ופגאנים. הפגאנים סגדו ככל הנראה, לכוחות הטבע כמו השמים והרעם, ולטנגרי – האל העליון של העמים הטורקיים. נראה שהיה נהוג ביניהם גם אנימיזם ופולחן אבות. עדות לאמונות אלו אפשר למצוא בקברים שנתגלו בכזאריה שבהם נמצאו שרידים של כלי לחימה, שלדי סוסים ועצמות בני אדם, אולי עבדי המת שנועדו ללוות אותו לעולם הבא ואולי הועלו כקרבן. דיסקים מעוטרים בסמל דמוי שמש, כנראה קמיעות, שנמצאו בקברים במקומות שונים בכזאריה, היו גם חלק מפולחן טנגרי של ההונים בקווקז הצפוני.[12]

יש עדויות רבות על כך שבכזאריה חיו נוצרים ומוסלמים רבים ויהודים. הם הגיעו לכזאריה כסוחרים, בעלי מלאכה, או כפליטים מהארצות השכנות. הם חיו בערים הכוזריות והמשיכו לקיים את דתם. בחפירות הארכאולוגיות נמצאו שרידי כנסיות בשטחי הממלכה ובשטחים שהיו בהשפעתה והמקורות הכתובים מתארים גם מסגדים רבים.[13]

בעקבות עדויות אלה היסטוריונים מתארים את כזאריה כישות מדינית המקיימת סובלנות ופלורליזם דתי. מעיד על כך ההיסטוריון והגאוגרף מהמאה ה-10 אל מסעודי המספר שבאיטיל בירת הממלכה היו שבעה שופטים: "שניים מהם למוסלמים, ושניים הדנים לפי חוקי התורה ליהודים ושניים הדנים לפי חוקי האבנגליון לנוצרים שבה".[14] השופט השביעי שפט את הפגאנים או השמאנים. לא ברור כמה מכל אלו היו כוזרים שהמירו את דתם לאחת הדתות המונותאיסטיות וכמה הגיעו לכזאריה מהארצות השכנות כסוחרים, פליטים או כשכירים במשמר המלכותי. המוסלמים היו, קרוב לוודאי הקהילה הגדולה ביותר בערי הכוזרים ומילאו תפקיד מרכזי בחיי המסחר העירוניים. חיל המשמר המלכותי הורכב משכירי חרב שהיו מוסלמים מחורזאם.[15]

בראש ממלכת הכוזרים עמד הכגאן הגדול. זה היה גם תואר השליט העליון בשבטי הטורקים והמונגולים במזרח ובמרכז אסיה. משמעותו ה"חאן של הח'אנים", כלומר קיסר או שליט אימפריה. לצידו היה משנה שנקרא כגאן בק (או בג) ולפי מקורות אחרים, איסא או אישא. מקורות מוסלמיים מתארים בפירוט את הנוהלים והמנהגים של השלטון בכזאריה. לפיהם הכגאן כמעט ולא הופיע בציבור ורק הכגאן בק היה יכול לפגוש בו בארמונו בטקס מיוחד הממחיש את כניעותו המוחלטת. הנוהלים יוצרי המסתורין והילת הקדושה סביב הכגאן מרמזים אולי שלמעמדו הייתה משמעות סקראלית. הכגנים מונו רק ממשפחת אצולה אחת קבועה ומשך שלטונם היה מוגבל ונקבע עמם מראש. המקורות מתארים מנהגים המדגישים את מעמדו הנשגב במיוחד של הכגאן, בעיקר את נוהלי הקבורה. על פי העדויות שבכתב הקימו לכגאן לאחר מותו קבר מפואר וגדול, אך לאחר טקס הקבורה היו מסתירים אותו והורגים את כל מי שהיה מעורב בהכנתו כדי שמקום הקבר לא יתגלה לעולם. הכגאן בק (האישא), המכונה בחלק מהמקורות מלך, היה השליט בפועל. ניהול הממלכה וגם בחירת הכגאן והשמירה עליו היו נתונים באחריותו. הוא היה למעשה שר הצבא והיה יוצא בפאר רב למלחמות בראש הצבא. תחת פיקודו היה צבא שמנה כ-7,000–12,000 פרשים שכירים, אך בשעת הצורך הייתה אפשרות להכפילו ואף לשלש אותו בלוחמים מתוך משפחות העלית הכוזרית. האדמיניסטרציה של הממלכה הייתה מסורה בידי מושלים שנקראו טודונים, שמונו על ידי השלטון המרכזי.

כלכלת הממלכה

עריכה

כלכלת ממלכת הכוזרים התבססה בעיקר על מסחר, זאת בשל מיקום הממלכה על דרך המשי, המקשרת בין אירופה וביזנטיון לארצות המזרח הרחוק ושליטתה על המעבר בנהרות הוולגה והדון, שבהם עבר הסחר בין ארצות הצפון לח'ליפות המוסלמית ולביזנטיון. אלו היו צירי מסחר בעלי בעלי חשיבות מרכזית בסחר הבינלאומי של ימי הביניים המוקדמים וכך הקשר העולם המוסלמי לצפון אירופה נעשה באמצעות מתווכים כוזרים. במסחר שבין מזרח למערב בדרך המשי עסקו בעיקר הרדהנים, גילדה של סוחרים, שככל הנראה רבים מהם היו יהודים. תושבי הממלכה הכוזרים לא שילמו מיסים לשלטון המרכזי והכנסות הממלכה הגיעו מהמכס שהוטל על טובין שעברו בשטחה ומדמי החסות ששולמו על ידי העמים והשבטים שהיו כפופים לה.

הכוזרים סחרו בעבדים סלאבים ואנשי שבטים אחרים במסגרת שוקי העבדים הגדולים בח'ליפות. בדרכי המסחר שלהם עברו שעווה, דבש, פרוות, משי, דגנים, דגים ותבלינים ממזרח אסיה. לאחר שנטשו את אורח חייהם הנוודי, החלו הכוזרים לעסוק גם בחקלאות. ערי הכוזרים - בלנז'אר, סמנדאר ואיטיל, שהיו בפרקי זמן שונים ערי הבירה של הממלכה, היו מרכזים למסחר ולמלאכה ולידן היו שדות, כרמים ועצי פרי. תושבי העיר היו יוצאים למשך כמה חודשים בקיץ ועוברים לגור ליד השטחים שלהם ולעבד ואותם.[16] באיטיל, בירת הממלכה מאז 720, ששכנה בשפך נהר הוולגה, נכללו למעשה שתי ערים: העיר המזרחית נקראה כאזארן, וישבו בה סוחרים ובעלי מלאכה, ברובם מוסלמים אך גם יהודים ונוצרים. העיר שנקראה איטיל (או אטיל) הייתה ממערב לה, מעבר לנהר, או לפי עדויות אחרות על אי בתוך הנהר ובה נמצא מרכז השלטון: מושב הכגאן, שהיה מבנה הלבנים היחיד בעיר, מגורי הכגאן בק, מקורביהם וחיל משמר של כ-4000 לוחמים.[17] רוב המבנים בעיר היו כנראה מחימר או מחומרים לא קשיחים.

המטבע הכוזרי נקרא יארמק והיה עותק של הדירהם, המטבע הערבי שהיה נפוץ בשל כמות הכסף הגדולה שהכיל. סוחרים רבים הכירו במטבע אף כשלא יכלו לקרוא ערבית. היארמק היה כנראה אמצעי להבטיח שהמטבע יוכר על ידי הסוחרים בארצות השונות. קיימים מטבעות עליהם חקוקה הכתובת הערבית "ארד אל-קוזאר" ("אדמת הכוזרים"). בשנת 1999 נמצאה באי גוטלנד שבשוודיה כמות גדולה של מטבעות. על אחד מהם הייתה חקוקה בערבית הכתובת "משה הוא נביא האל". ישנה השערה שמטבעות כאלו נוצרו במיוחד לרגל אימוץ הדת היהודית על ידי מלך הכוזרים בולאן, אך מאחר שאין לכך עדות יש הטוענים שהמטבע עשוי להעיד על עובדי מטבעה יהודים.[18]

גלריה

עריכה

התגיירות הכוזרים

עריכה
 
לוח מימי ממלכת הכוזרים. אין ודאות שנעשה בידי כוזרים שהתגיירו.
  ערך מורחב – סיפור ההתגיירות במכתבים הכוזריים

קיים קונצנזוס רחב במחקר על כך שלפחות חלק מן הכוזרים התגיירו, אך אין הסכמה על היקף הגיור ומועדו. מחלוקת נלווית, החורגת מתחום המחקר ההיסטורי וגולשת לתחומים פוליטיים וחברתיים אקטואליים, נובעת מהתיאוריה שחלק מהיהודים האשכנזים הם צאצאי הכוזרים. בשנים האחרונות גם טענת ההתגיירות עצמה אותגרה במחקר האקדמי.

את התגיירות הכוזרים – ככל שאמנם הייתה – ניתן להבין על רקע המרות הדת של שבטי ערבות אירואסיה במחצית הראשונה של ימי הביניים.[19] המרות הדת היו על פי רוב קשורות למעבר ממבנים שבטיים וחיים נומדיים למבנה של מדינה וישוב קבע. הן היו גם אפקט של מאמצי ביזנטיון והח'ליפות לחזק את ההגמוניה שלהן על שבטים אלה באמצעות המרתם לנצרות או לאסלאם. במקורות ארמניים וגאורגיים יש עדויות לפעילות נוצרית מיסיונרית בכזאריה.

על פי היסטוריונים וגאוגרפים ערבים ופרסים שחלקם גם ביקרו בממלכה, הכגאן ואנשי חצרו היו יהודים בעוד שיתר האוכלוסייה הם שאמניסטים, מוסלמים או נוצרים. ישנם מקורות מוסלמיים מהתקופה שטוענים שכלל הכוזרים התגיירו אך חלק ניכר מהם נכתבו על ידי אנשי דת ובטקסטים העוסקים בתאולוגיה.[20] מקורות ביזנטיים או ארמניים וגיאורגיים אינם מזכירים את הכוזרים כיהודים, אך במקורות יהודיים יש כמה עדויות חשובות לכך.

ידיעות על יהדות הכוזרים ועל התגיירותם נפוצו כנראה בין קהילות יהודיות כבר במאה ה-10. הקראי יעקב הקרקסאני, שחי בעיראק, מזכיר את הכוזרים כמי שהתגיירו ליהדות, בפירושו לספר בראשית (פרק ט', פסוק כ"ז). המקור היהודי החשוב ביותר לסיפור ההתגיירות של הכוזרים הוא המכתבים הכוזריים – חליפת מכתבים[21] בין יוסף מלך הכוזרים וחסדאי אבן שפרוט (915–975). מתכתובת זו עולה כי חסדאי אבן שפרוט, מנהיג יהדות ספרד במאה ה-10, ששמע על מלכות יהודית בכזאריה, סבר שמדובר בשבט ששרד מעשרת השבטים האבודים ושלח מכתב אל יוסף העומד בראש הממלכה (חוקרים מעריכים שאת המכתב ניסח רבי מנחם בן סרוק, מזכירו של רבי חסדאי. שמו של רבי חסדאי משולב במכתב באקרוסטיכון). קיים גם מכתב תשובה של יוסף, מלך הכוזרים לחסדאי שבו הוא מסביר שהוא מלך משבט כוזר, צאצא לתוגרמה, בנו של יפת (בראשית, י', א'–ה') ולא מעשרת השבטים. הוא מספר שההתגיירות אירעה בימיו של מלך בשם בולאן, לאחר שמלאך הופיע בחלומו ולאחר שהמלך מצא, בדרך נס, אוצרות שבעזרתם בנה "אוהל וארון ומנורה ושולחן ומזבחות וכלי הקודש". בוויכוח שנערך בין חכמי הנוצרים והמוסלמים לחכם יהודי, ניצח היהודי. שנים אחר כך מלך בשם עובדיה עשה רפורמה דתית בממלכה והנהיג בה קיום מצוות ולימוד תורה. המלכים ששלטו בממלכה אחריו עד לכותב המכתב, המלך יוסף, נקראים כולם בשמות עבריים.[22]

מסמך שהתגלה ב-1912 בגניזה הקהירית (הידוע כמכתב שכטר) מופנה אף הוא לחסדאי אך כותבו אנונימי. לפיו לא מדובר בהתגיירות אלא בחזרה ליהדות. אבותיו של הכותב היו יהודים שמצאו מקלט בכזאריה, התערבבו בתושבי הארץ וכמעט שכחו את דתם. בשיבה ליהדות החל שר צבא אנונימי בהשפעת אשתו סרח. גם בסיפור זה יש ויכוח בין חכמים משלוש הדתות המונותאיסטיות ורפורמה דתית של שופט שהוכתר למלך שנקרא סבריאל. מהערות בכתבים של חכמים יהודים מספרד, עולה שחליפת המכתבים בין חסדאי למלך כזאריה וסיפור ההתגיירות היו ידועים להם, גם אם לא היו בטוחים באמיתותם.[23]

הפרסום העיקרי שהביא לכל תפוצות ישראל את המידע על ממלכת הכוזרים שהתגיירה, הוא ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי שנכתב בשנת 1140, בו הוא שוטח את העקרונות הפילוסופיים של הדת היהודית, הספר נכתב בתוך סיפור מסגרת בו מתואר מפגש בין מלך כוזר לנציגי שלוש הדתות המונותאיסטיות ופילוסוף, כשכל אחד מנסה להוכיח את צדקת דתו והשקפתו. המלך פונה לחכם היהודי לאחר שדחה את טענות הנציגים האחרים. הוא מקבל את דברי החכם, בוחר באמונה היהודית ומקבל עליו את התורה ומצוותיה. רבי יהודה הלוי מסתמך על "ספרי דברי הימים" ומציין שהוויכוחים היו כארבע מאות שנה לפני כתיבת הספר, כלומר סביב שנת 740.

האותנטיות של התכתובת הכוזרית ומהימנות סיפור ההתגיירות שנויות במחלוקת. ישנם הטוענים שעל אף שוודאי שהאיגרת של חסדאי נכתבה על ידיו (כאמור בעזרת סופרו מנחם בן סרוק) לא ברור אם אכן היא נשלחה למלך הכוזרי והוא עצמו השיב עליה או שמדובר ביצירה ספרותית והמכתב כולל התשובה נכתבו על ידי אותה יד (על כך יש ויכוח חריף בספרות המחקרית עד היום), אבל גם אם זה כך, אין חולקים על כך שהמכתבים האלה וגם מכתב שכטר, הסתמכו על מקורות שהיו בהם ידיעות רבות על הגאוגרפיה והמצב המדיני של כזאריה[24] אם כי פרטים שונים בתיאורים הגאוגרפיים וההיסטוריים שמופיעים במכתבים אינם מתיישבים עם הידוע ממקורות אחרים. גם לגבי מועד ההתגיירות אין בהם תשובה מספקת, אם כי נראה שהמועד שמביא ספר הכוזרי – שנת 740 – אינו רחוק ממה שמציע אל-מסעודי, שההתגיירות הייתה בימי הח'ליף הארון א-רשיד (786–809). רוב החוקרים מסכימים שקבלת היהדות הייתה תהליך רב שלבי שהחל זמן לא רב לפני שנת 740 והגיע לשיאו במחצית הראשונה של המאה התשיעית.[25] כמו כן, כמו במקרים רבים של המרות דת במקומות ובזמנים שונים כשהמתחילה היא האליטה החברתית הכלת הדת החדשה על ידי השכבות הרחבות בחברה היא תהליך איטי הכולל סינקרטיזם ואף המשך קיום מקביל של אמונות ודתות קודמות במשך עוד זמן רב.

המפקפקים בסיפור ההתגיירות מציינים את המוטיבים האגדיים הרבים המופיעים בו: הופעת מלאך, חלום, גילוי אוצרות פלאי, ומערה מסתורית. פרטים אגדיים דומים מאפיינים סיפורי המרת דת רבים[24] וויכוחים דתיים בין נציגי הדתות המונותאיסטיות היו מקובלים בימי הביניים ומופיעים גם בסיפורים אחרים של המרות דת. ההיסטוריונים משה גיל ושאול שטמפפר שהם הבולטים בין המאתגרים את סיפור ההתגיירות בשנים האחרונות, טוענים שלעומת המקורות המספרים על יהדות הכוזרים יש שתיקה גמורה של מקורות ביזנטיים, ושל רוב המקורות היהודיים. הם טוענים שגם המקורות המוסלמיים ברובם חשודים בהעתקה ובשחזור של מקורות קודמים להם, ובעצם רוב המקורות המוסלמיים הרלוונטיים כלל אינם מזכירים את יהדות הכוזרים. אחד הטיעונים של המפקפקים ביהדות הכוזרים היא העובדה שאף אחד מהמקורות המתארים את הכוזרים כיהודים אינו מזכיר בקשר להם מנהגים החיוניים לשומרי מצוות התורה וההלכה, וכי בעצם לא ידוע כלל במה התבטאה יהדות זו. המחקר הארכאולוגי לא גילה בכזאריה עדויות לקיום פולחן יהודי לא בצורת הקבורה ולא סמלים יהודיים טיפוסיים.[20][24]

התומכים במהימנות המידע על יהדות הכוזרים טוענים שהיה מניע מדיני לכך שמלכי הכוזרים העדיפו לקבל את הדת היהודית, כיוון שבאופן כזה התאפשר לממלכה לשמור על עמדה נייטרלית במאבק בין שכנותיה הנוצריות והמוסלמיות.[26] ולהימנע מהצורך לקבל את ההגמוניה שלהן. מאידך, גם בעלי גישה זו מסכימים כי ייתכן שהדבר נבע גם ממניעים דתיים. אך מאחר שאין אף מקור היסטורי מהימן לסיפור ההתגיירות הרי שכל ההסברים באשר למניע להתגיירות הם בגדר השערות.

 
דיסק שהתגלה בחפירות בשטחי הממלכה הכוזרית. הכוכב המשושה לא קשור למגן דוד שיוּחד כסמל יהודי רק במאה ה-19, והוא ככל הנראה קמיע או סמל שבטי טורקי ואף עלתה טענה שמדובר בגלגל שמש שמאני

הכוזרים ויהדות אירופה המודרנית

עריכה
  ערך מורחב – תאוריות הקשר על הכוזרים והיהודים
 
סוויאטוסלב, נסיך קייב (יושב), נפגש עם הקיסר הביזנטי יוחנן הראשון.
סביאטוסלב הביס את הכוזרים וגרם להתפרקות מוחלטת או כמעט מוחלטת של הכגאנות שאם המשיכה להתקיים היה זה כנסיכות וסאלית קטנה, עד שפורקה סופית וחלק מהכוזרים התפזרו לאוכלוסיות אחרות.

בעקבות התבוסה שהנחילו הרוסים לכוזרים ב-965 וב-968 נעלמה כזאריה כישות פוליטית. במאות ה-11 וה-12 עדיין יש תזכורות ספורות לכוזרים, אך אין הם חלק מישות מדינית כוזרית וגם אין התייחסות לדתם. הכוזרים נעלמו מבימת ההיסטוריה כמו הרבה עמים שהקימו פעם ממלכה חזקה ושולטת, וכמו רבים מהעמים-שבטים שיצאו מערבות אסיה לגבולות אירופה. היעלמותם מיקדה תשומת לב גם בגלל המעמד הבולט שהיה לממלכתם וגם בגלל הסיפור יוצא הדופן ומעורר הסקרנות על יהדותם. השאלה: לאן נעלמו הכוזרים היהודים הפכה במאה ה-19 וה-20 בעיני רבים לתעלומה. התשובה הפשוטה לשאלה יכולה להיות שרוב תושבי כזאריה היהודים נטמעו בין בני הדתות השונות במקום מושבם. ייתכן שחלק מהיהודים שחיו בממלכת הכוזרים (או הכוזרים המיוהדים) נמלטו ממנה ונטמעו בקהילות היהודיות שהתקיימו באותה התקופה בצפון הים השחור, בח'ליפות, בכורזאם ובביזנטיון. מספר מקורות מוסלמים מהתקופה מדווחים שהכוזרים התאסלמו בתקופה זאת,[27] וייתכן שבהמשך הם נטמעו באוכלוסיות המוסלמיות השכנות.

להצעות השונות שהועלו בניסיון להסביר את "היעלמות" הכוזרים יש במקרים רבים מניעים אידאולוגיים ופוליטיים, גלויים או סמויים. ההשערה העיקרית הזוכה לעניין ציבורי ואקדמי היא הטענה שיהודי מזרח אירופה, היהודים האשכנזים, לפחות בחלקם (כאשר גם היקפם שנוי במחלוקת) – הם צאצאי הכוזרים שהתייהדו. לפי השערה זו ממלכת הכוזרים המשיכה להתקיים עד המאה ה-13 ואז נדדו רבים מהיהודים הכוזרים למזרח אירופה, רוסיה, פולין והבלקן ויצרו שם קהילות שהיוו את הבסיס, או לפחות חלקו, ליהדות האשכנזית. השערה זו נשענת על הטענה שלא ניתן להסביר את הופעת הקהילות הגדולות במזרח אירופה במאות ה-14–16 רק בהגירת יהודים מגרמניה וממערב אירופה, או מהגירה של מגורשי ספרד.

ההתעניינות בנושא החלה במחצית המאה ה-19 והושפעה מעליית הרעיון הלאומי באירופה וכתוצאה ממנו החיפוש אחר שורשים לאומיים וסיפורי מורשת לאומית. הצורך בהגדרה עצמית לאומית המריץ היסטוריונים לחקור את תולדות עמם וסופרים ומשוררים חיפשו אג'נדות של גבורה ותהילה בעבר הרחוק. כך בין ההונגרים היו מי שחיפשו ומצאו שורשים כוזריים בעברם של השבטים המדיארים. לאומנים רוסים התהדרו בניצחונות של שליטי קייב הרוסים על ממלכת כזאריה, והציגו את הכוזרים כמי שהיו משעבדים ואויבים אכזרים של העם הרוסי בשחר ימיו.

בחוגים היהודים המשכילים באירופה החל העניין בקשר עם הכוזרים באמצע המאה ה-19, בעיקר בעקבות מסמכים שהופצו בידי ה"קראילאר" – תנועה לזהות לאומית של קראים, שניסו להרחיק עצמם מהמורשת היהודית. הם שאפו לבדל את עצמם מהקשר הגנטי עם היהודים, ובכך להחריג את הקראים מעלילות הדם ומהרדיפות הדתיות – כמו ההאשמה ברצח ישו. אחת הדמויות הבולטות ביניהם היה החוקר והאספן אברהם פירקוביץ'.[28] שניסה למצוא מסמכים וממצאים ארכאולוגיים שיוכיחו את הקשר בין הקראים והכוזרים. אף על פי שהוכח שמרבית המסמכים הכתובים ואולי גם הממצאים הארכאולוגיים שמצא היו מפוקפקים ואפילו מזויפים, אישים קראים ניסו לבסס את התאוריה שלקראים אין קשר לעם היהודי וכי הם צאצאי הכוזרים.

פרסום המקורות המוסלמים על ממלכת הכוזרים ותגליותיו – האמיתיות והמזויפות – של פירקוביץ' העצימו את התעניינות המשכילים היהודים ברוסיה בסיפור הכוזרי. ב-1867 פרסם יוסף יהודה לערנער באודסה ספרון בשם "הכוזרים" ואברהם אליהו הרכבי, מראשוני ההיסטוריונים היהודים ברוסיה, שפרסם את נוסח מכתב המלך הכוזרי יוסף שאברהם פירקוביץ מצא בגניזה, התייחס לנושא במחקריו. בתנועת חיבת ציון ובין סופרי תקופת התחיה היו שנמשכו אל הסיפור הסיפור הכוזרי וראו בקיומה של ממלכה יהודית עצמאית ולוחמת בעבר הוכחה לאפשרות תקומת הלאום היהודי.[29]

ראשיתה של ההיפותזה על מוצא היהודים האשכנזים מן הכוזרים קשורה בדיונים על מהות מושג הלאום והגדרתו שנכרכו במאה ה-19 בסוגיות שהעלתה תורת הגזע. אחד הראשונים שהציג את ההיפותזה של קשר אפשרי בין מוצא היהודים האשכנזים במזרח אירופה ובין הכוזרים היה הפילוסוף וחוקר הדתות ארנסט רנן.[30] בהרצאה שנשא בפריז ב-1883 שהוכתרה בשם "היהדות – כדת וכגזע". שאלות על הקשרים בין לאום, דת וגזע עלו בדיונים על מעמד היהודים ומקומם בחברה, שהחריפו דווקא לאחר האמנציפציה, ככל שתורת הגזע התפשטה והקונפליקטים הלאומיים באירופה לא נפתרו. כך העלה איזידור לב, רב, ומזכיר חברת כל ישראל חברים ב-1885 את ההיפותזה על מוצא היהודים האשכנזים מן הכוזרים במאמר שבו ניסה לנמק את זכותם של היהודים לשוויון זכויות מלא במדינה ובחברה בטענה שאין הם מגזע שונה ולכן אינם זרים.[31] האנתרופולוג היהודי רוסי סמואל ויסנברג העלה את ההיפותזה כדי לטעון שליהודי רוסיה יש שורשים עתיקים דווקא בקווקז ובערבות רוסיה.[32] ב-1909 הוצגה התאוריה בספר בשם "הכוזרים" שפרסם הוגו פון-קוצרה,[33] שזכה לתהודה ניכרת.

ההיסטוריונים גרץ, דובנוב, ובן-ציון דינור ששילבו את סיפורה של הממלכה הכוזרית כפרק בתולדות היהודים בימי הביניים, התייחסו ליהדותם של הכוזרים במידה רבה של אמון. עם זאת הם לא קישרו בין היהודים האשכנזים לבין הכוזרים והתעלמו מתיאורית מוצא האשכנזים מן הכוזרים. בשונה מהם, ההיסטוריון היהודי-פולני יצחק שיפר מצא בתיאוריה על הגירת כוזרים מיוהדים הסבר לגידול הדמוגרפי של היהודים בפולין ומזרח אירופה.[34]

ההיפותזה על מוצאם של יהודי מזרח אירופה מן הכוזרים זכתה במחקר מקיף ומפורט בספר "כזאריה – תולדות ממלכה יהודית באירופה", שכתב המזרחן וההיסטוריון אברהם פולק. הספר שפורסם לראשונה בתל אביב ב-1944 יצא בשתי מהדורות נוספות ואף זכה בפרס ביאליק. בניגוד לדעה המקובלת על מרבית ההיסטוריונים סבר פולק שממלכה כוזרית מוחלשת ומצומצמת בשטחה המשיכה להתקיים עד המאה ה-12, וכי כוזרים מיוהדים היגרו מערבה לפולין, ליטא, הונגריה וגליציה.[35] פולק סבר שההתיהדות הקיפה בזמנו את כל תושבי הממלכה הכוזרית וכי אוכלוסייה גדולה זו שהיגרה מערבה במאה ה-12 ואחריה, הייתה היסוד לקהילה היהודית במזרח אירופה ויהודים שהיגרו למזרח אירופה מגרמניה וממרכז אירופה, לצד צאצאים של מגורשי ספרד, נטמעו בה. פולק ביסס את טענותיו על הימצאות יסודות סלאביים וטורקיים בשפת היידיש, על שמות של מקומות ישוב שיש בהם, לדעתו, רמז כוזרי, על יסודות טורקיים-כוזריים המשוקעים בשמות משפחה של יהודים במזרח אירופה ואפילו על היבטים גזעיים אנתרופולוגיים. הוא מצביע על מאפיינים של "הטיפוס הגזעי המונגולי" בקרב יהדות מזרח אירופה ואפילו רואה בסגנון הלבוש היהודי כמו כובע השטריימל מאפיין שמקורו עשוי להיות טאטארי ולכן כוזרי. ספרו של פולק, שלא היה מעיקרו היסטוריון של תולדות היהודים, התקבל בהערכה אך גם בביקורת רבה. דווקא שלום בארון, בספרו המונומנטלי "היסטוריה חברתית ודתית של עם ישראל", ראה סבירות רבה בכך שמהגרים ופליטים יהודים ומתיהדים מכזאריה הגיעו לאזורים נרחבים במזרח אירופה והניחו את הבסיס לקהילות היהודיות שם ביחד עם יהודים שהגיעו מהמערב.[36]

בעוד שהיסטוריונים כמו פולק ובארון לא חששו שתיאורית הקשר הכוזרי-אשכנזי עשויה לפגוע בזכויות הלאומיות של העם היהודי היו מי שראו בה מכשיר לניגוח התביעות הציוניות לארץ ישראל. בהרצאה בשנות החמישים של המאה העשרים, האשים אלפרד ה. פרידמן (אנ') משומד בעל דעות אנטישמיות ומכחיש שואה את היהודים שבהיותם כביכול כוזרים, גרמו להרחבת מלחמת העולם הראשונה, ולתבוסת גרמניה על ידי הכנסת ארצות הברית למלחמה, וכל זאת למען הצהרת בלפור על מדינה שאינה מגיעה להם, היות שאינם צאצאי עם ישראל המקורי. תאוריה זו שימשה ומשמשת קבוצות פרו-פלסטיניות ופוליטיקאים פלסטיניים בכירים כדוגמת אבו מאזן על מנת לנסות לשלול בעזרתה את זכותם של היהודים על ארץ ישראל.

השיח על הקשר הכוזרי-אשכנזי, שהיה בעיקר נחלתם של היסטוריונים, הפך למחלוקת חריפה ופומבית שלקחו בה חלק גורמים אנטישמיים ואנטי-ציוניים בעקבות פרסום הספר "השבט השלושה עשר" של הסופר האנגלי-יהודי יליד הונגריה, ארתור קסטלר ב-1976. התזה המרכזית בספרו של קסטלר הייתה כי מוצאה של יהדות אשכנז הוא מן הכוזרים. קסטלר האמין שיהיה בכך כדי לפגוע בבסיס לאנטישמיות באמצעות שלילת הקשר בין היהודי האירופאי ובין היהודי המקראי, לו מיוחסת הריגתו של ישו. הספר זכה להתקפות רבות וגם לפופולריות עצומה. שיח זה הועצם והחריף לאחר פרסום ספרו של ההיסטוריון שלמה זנד "מתי ואיך הומצא העם היהודי" ב-2008. הספר מציג את התגיירות הכוזרים כחלק מתנועת גיור רחבה ביותר שהחלה כבר בתקופת הבית השני שהביאה להקמת קהילות של מתייהדים ברחבי האימפריה הביזנטית, בתימן ובצפון אפריקה. לטענתו אין בסיס למושג "עם יהודי" וכי היהודים הם בעיקרם עדה דתית, וכמו "עמים" רבים אחרים הם "אומה מדומיינת" שאין כל קשר אתני בין מרכיביה.[37] המגמה הגלויה והמוצהרת של זנד בספרו הייתה לערער את הבסיס ההיסטורי-עובדתי של האידאולוגיה הציונית הרואה את היהודים כעם וכאומה ששורשיה ההיסטוריים הם בארץ ישראל. הספר עורר עניין רב בישראל ובעולם ותורגם לשפות רבות. גורמים אנטי-ציוניים קיבלו את הספר בהתלהבות רבה, אך מרבית החוקרים של תולדות היהודים ביקרו אותו בחריפות רבה בטענה שהעובדות המוצגות בו הן סלקטיביות ומוטות.[38][39]

עם התפתחות מחקר הגנטיקה של אוכלוסיות נערכו כמה בדיקות גנטיות ביהודים אשכנזים בימינו והשוואתם לאוכלוסיות באזור הגאוגרפי שבו התקיימה ממלכת הכוזרים. ע"פ רובם ככולם של המחקרים, מוצאם של יהודי אשכנז הוא ממקור לבנטיני, הן ברמת תפוצת כרומוזום Y מהפלוגרופ ממקור מזרח-תיכוני, והן ברמת תפוצת גנום מיטוכונדריאלי אשר מקורו גם כן בלבנט. לא נמצאו תימוכין למוצא מאזור ממלכת הכוזרים דווקא, וההשערה הרווחת היא כי יהודי אשכנז בדומה לשאר יהודי העולם מקורם מאוכלוסייה ארץ-ישראלית קדומה, בהתאם לתפיסה היהודית המסורתית.[40] כמו כן נמצא שכמעט כל היהודים בעולם חולקים מספר מצומצם של אבות (באמצעות כרומוזום Y) ואימהות (באמצעות הגנום המיטוכונדריאלי) משותפים.

במהלך העשור השני למאה ה-21 ערך הגנטיקאי הישראלי לשעבר ד"ר ערן אלחייק מספר מחקרים שבהם לטענתו מצא בגנום של יהודי אשכנז קשר גנטי עם אוכלוסיות דרום קווקזיות כגון הארמנים, יהודים הרריים, גאורגים ופרסים, אותן הוא מגדיר "כוזריות". כנגד מסקנותיו נטען כי אוכלוסיות אלה מעולם לא חיו בממלכת הכוזרים, והכוזרים מעולם לא שלטו בשטחי דרום הקווקז באופן ישיר, וכן שמרבית האוכלוסיות הללו כלל אינן מוגדרות "קווקזיות" ולמעשה קרובות גנטית לאוכלוסיות נוספות במזרח הקרוב.[41] כמו כן, גם המתודולוגיה של המחקר נמצאה בעייתית לאחר שהחוקרים מהמאגר העולמי שממנו אסף אלחייק את הנתונים על עמי הקווקז; גילו ביחד עם חוקרים נוספים ש"הגן הכוזרי" שמצא אלחייק, נמצא נפוץ יותר בקרב יהודים ספרדים ומזרח תיכוניים מאשר בקרב אשכנזים.[42][43][44] מנגד, מציעים אחרים הסבר חלופי לפיו המראה "האירופאי" של חלק מן היהודים האשכנזים נובע מהתגיירות של נשים נוכריות מדרום אירופה שנטמעו בקהילות היהודיות המקומיות.[45] מחקר נוסף טוען באופן דומה שהקבוצה המייסדת נוסדה מנשואי תערובת בין מהגרים יהודים מהמזרח התיכון למתגיירים דרום אירופאים.[42]

כיום כל ההיסטוריונים החשובים ברחבי העולם של תולדות היהודים במזרח אירופה, וכן של תולדות האזור בימי הביניים שוללים בנחרצות את ההשערה על מוצא יהדות מזרח אירופה מן הכוזרים. מחקר מקיף של תעודות בארכיונים רוסים שנפתחו לחוקרים לאחר נפילת ברית המועצות מוצא בהן נוכחות ניכרת של יהודים, כוזרים, או יהודים-כוזרים, אך אין בהן כדי להעיד על הגירה מסיבית של כוזרים-יהודים לרוסיה ולארצות מזרח אירופה אחרות.[46][47][48]

חלק מיהודי פודוליה טענו כי מוצאם מגירוש ספרד, לפי עדות מנחם נחום ליטינסקי מאודסה בספרו משנת 1895; לאחרים מביניהם היו טענות אחרות למוצא מקהילות יהודיות אחרות ממערב לפודוליה (מחבלי פולין, בוהמיה והונגריה) או ממזרח לה (מממלכת הכוזרים, מחצי האי קרים ומקייב) שמהן הגיעו.[49]

טענות למוצא כוזרי

עריכה
 
צ'ובאשים בדרום רוסיה

מספר קבוצות טוענות שהן ממוצא כוזרי או לפחות הועלתה השערה שהן ממוצא כוזרי, גם אם חלקי בלבד. בין אלו:

גלריה

עריכה

ספרות בדיונית על הכוזרים

עריכה

כהמשך לספר הכוזרי, כתב הרב דוד ניטו מאנגליה את הספר מטה דן המכונה גם ה"כוזרי שני", בו הוא מתאר ויכוח של מלך הכוזרים עם חכם יהודי, המוכיח לו כי היהדות הרבנית היא דת משה האמיתית, ולא היהדות הקראית. בהקדמת ספרו הוא מציין כי על אף שלא ידוע אם התקיים הוויכוח המתואר בספר הכוזרי של ריה"ל, הוויכוח המתואר בספר זה הוא בדיוני לחלוטין.

"מילון הכוזרים", מאת הסופר הסרבי מילוראד פאביץ', הוא יצירה מפורסמת העוסקת בכוזרים. הספר, שעלילתו בדויה לחלוטין, בנוי כלקסיקון של ההיסטוריה הכוזרית ומחקרה לאורך השנים.

בעברית הופיעו כמה יצירות על הכוזרים. רוב היצירות עוסקות בגיור הכוזרים ומלכם (כפי שעושה ספר הכוזרי) או בנפילת ממלכתם בידי הרוסים. כמו תרגומו של מאיר מוהר לספרו של אוסקר באום, עם נסוך תרדמה – סיפור היסטורי מימי הכוזרים, הוצאת עם עובד, 1949. כמה יצירות עוסקות בתקופות אחרות של ההיסטוריה הכוזרית ובראשן ספרו של מאיר עוזיאל "מקום קטן עם דבי", המספר על הממלכה הכוזרית בשיאה, כאלגוריה על מדינת ישראל. ברומן "אל הרקיע השביעי" (מסדה, 1998) מתאר הרי בר-שלום את החיים בממלכה הכוזרית כולל מנהגים, פולחנים ונתונים גאוגרפיים והיסטוריים.

בשנת 2007 ראה אור הספר אבירי הדרך של הסופר היהודי-אמריקאי מייקל שייבון, המתאר את קורותיהם הבדיוניים של סוחרים ושכירי-חרב יהודיים בממלכת כוזר.

הסופרת החרדית מיה קינן כתבה את סדרת הספרים ממלכה במבחן, היסטוריה בדיונית, המתארת באופן דמיוני את פילוג ממלכת כוזר היהודית, ואת המלחמות ומאבקי הכח הפנימיים שלה. הסדרה כוללת ארבעה ספרים, "איסתרק", "מהללאל", "יוזבד" (שני חלקים) ו"פדהאל". הסדרה זכתה לפופולריות גדולה, בעיקר במגזר החרדי.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • Douglas Morton Dunlop. The History of the Jewish Khazars, New York: Schocken Books, 1967
  • Norman Golb and Omeljan Pritsak. Khazarian Hebrew documents of the tenth century. Ithaca: Cornell University Press, 1982. ISBN 978-0801412219
  • Kevin Alan Brook. The Jews of Khazaria, Third Edition. Lanham, MD: Rowman & Littlefield, 2018. ISBN 978-1538103425
  • The world of the Khazars: new perspectives. Edited by Peter B. Golden, Haggai Ben-Shammai and Andras Rona-Tas. Leiden: Brill, 2007
  • Peter B Golden. The Q'azars: their history and language as reflected in the Islamic, Byzantine, Caucasian, Hebrew and old Russian sources. Ann Arbor, Mich, 1975 (Dissertation).
  • איורים - עבודותיה של האמנית הבריטית כריסטה הוק (Christa Hook) אשר איוריה הקשורים בכוזרים הם מן המפורטים ביותר הקיימים כיום ומבוססים על הממצא הארכאולוגי ועל ייעוץ מחקרי. מומחית בין לאומית לאיורים בנושא צבא.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ממלכת הכוזרים בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Khazar, Encyclopaedia Britannica. March 29, 2020
  2. ^ https://forvo.com/search/hazar/
  3. ^ https://forvo.com/search/%D0%A5%D0%B0%D0%B7%D0%B0%D1%80/
  4. ^ Peter Goldin, Khazaria, אנציקלופדיה YIVO
  5. ^ פיטר גולדן, שאלת מוצאם של הכוזרים, בתוך: תולדות יהודי רוסיה מימי קדם עד העת החדשה המוקדמת, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2010, עמ' 108–112
  6. ^ James Howard-Johnston, BYZANTINE SOURCES FOR KHAZAR HISTORY (עמ' 163)
  7. ^ Kevin Alan Brook,, THE KHAZAR FORTRESS OF SARKEL, ‏2006
  8. ^ עדויות לכך מופיעות במכתב שכטר
  9. ^ הסיפור מופיע בכרוניקה הרוסית "סיפור ימים עברו" שנשלמה בשנת 1113. משוער שסלג'וק, מנהיג הסלג'וקים שפלשו לאזור טורקיה של ימינו, קיבל חינוך צבאי בכזאריה. פיטר ב' גולדן, "יהודי כזאריה בראי התעודות הכתובות", תולדות יהודי רוסיה מימי קדם עד העת החדשה המוקדמת, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2010, עמ' 124
  10. ^ א.א. פולק, כזאריה – תולדות ממלכה יהודית באירופה, תל אביב: מוסד ביאליק, 1951, עמ' 278–293
  11. ^ א. א. פולק, כזאריה – תולדות ממלכה יהודית באירופה, תל אביב: מוסד ביאליק, 1951, עמ' 282
  12. ^ Peter B Goldin, The world of the Khazars: new perspectives, Brill, 2006, עמ' 132
  13. ^ אל-מוקדאסי ואל-אצטח'רי מספרים במאה העשירית שבסמאנדר יש נוצרים רבים ושיש בה כנסיות, מסגדים ובתי כנסת
  14. ^ א.א. פולק, כזאריה – תולדות ממלכה יהודית באירופה, תל אביב: בית ביאליק, 1951, עמ' 288
  15. ^ פיטר גולדן, שאלת מוצאם של הכוזרים, בתוך: תולדות יהודי רוסיה מימי קדם עד העת החדשה המוקדמת, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2010, עמ' 121
  16. ^ כך מתארים אל-אצטכרי ואבן חוקל (פולק, עמ' 218–221, וגם במכתב המלך יוסף לחסדאי שם, עמ' 291)
  17. ^ Kevin Alan Brook, The Jews of Khazaria, Rownan & Litllefield Publication Inc., 2006, עמ' 19–47
  18. ^ ולדימיר פטרוחין וולרי פלרוב, היהדות בממלכת הכוזרים על פי ממצאים ארכאולוגיים, בתוך: אלכסנדר קוליק (עורך), תולדות יהודי רוסיה מימי קדם עד העת החדשה המוקדמת, ירושלים: מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, 2010, עמ' 126–138
  19. ^ Peter B. Golden, THE CONVERSION OF THE KHAZARS TO JUDAISM, The world of the Khazars: new perspectives, Brill, 2006, עמ' 123–162
  20. ^ 1 2 משה גיל, הח'זרים לא התגיירו, ציון עה, חוברת א, 2010, עמ' 5–14 Kevin A. Brook, The Origins of East European Jews, Russian History 30, 2003-01-01, עמ' 1–22 doi: 10.1163/187633103X00080
  21. ^ המכתבים פורסמו לראשונה ב-1577 על ידי רבי יצחק בן אברהם עקריש, בקובץ "קול המבשר"
  22. ^ חזקיה, מנשה, חנוכה, יצחק, זבולון, משה, נסי, אהרון, מנחם ובנימין.
  23. ^ יהודה הברצלוני (סוף המאה ה-11 עד תחילת המאה ה-12), אברהם אבן דאוד (ראב"ד הראשון, בעל ספר הקבלה; 1110–1180)
  24. ^ 1 2 3 Shaul Stampfer,, Did the Khazars Convert to Judaism?, Jewish Social Studies, Indiana University Press, 2013
  25. ^ פיטר גולדן, שאלת מוצאם של הכוזרים, בתוך: תולדות יהודי רוסיה מימי קדם עד העת החדשה המוקדמת, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2010, עמ' 116–121.
  26. ^ כוזרים: אימפריה יהודית בימי הביניים, באתר אימגו מגזין מאמרים
  27. ^ Peter Golden. "Khazars." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013
  28. ^ ר' לדוגמה כמה דברים בדבר הכוזרים, המליץ, 25 בדצמבר 1878
  29. ^ סיפור על ממלכת הכוזרים בספרו של אברהם שלום פרידברג: "שני המכתבים" בתוך: זכרונות לבית דוד (1893-1897). טשרניחובסקי, שאול: הכוזרי האחרון (1940). בלדה על מותו של המלך הכוזרי האחרון מאת שאול טשרניחובסקי
  30. ^ Ernest Renan,, [Ernest Renan, "Judaism as a Race and as Religion Le judaïsme comme race et comme religion: conférence faite au cercle Saint-Simon, le 27 janvier 1883], ‏1883
  31. ^ Reflexions sur les Juifs by Isidore Loeb (Revue des Etudes juives 27 (1893 המאחר נמצא בעיזבונו של לב ופורסם רק לאחר מותו
  32. ^ .Samuel Weissenberg Die Südrussischen Juden, was published in 1895.
  33. ^ Die Chasaren; historische Studie, A. Holzhauen, Vienna 1909. 2nd ed., 1910.
  34. ^ Jacob Litman, 'The Economic Role of Jews in Medieval Poland, pp. 116-117
  35. ^ אברהם פולק, כזאריה – תולדות ממלכה יהודית באירופה, תל אביב: מוסד ביאליק, 1951, עמ' 195-270
  36. ^ שלום בארון, היסטוריה חברתית ודתית של עם ישראל ד', תל אביב: מסדה, 1965, עמ' 174–175
  37. ^ בנדיקט אנדרסון, קהיליות מדומיינות, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה 1994
    ארנסט גלנר, לאומים ולאומיות, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1994
    Eric Hobsbawm and Terence Ranger, eds. The Invention of Tradition, Cambridge University Press, 1983
  38. ^ יעקב שביט, משה החייט ואביו הסלאווי, באתר הארץ, 24 באפריל 2008
  39. ^ ישראל ברטל, המצאת ההמצאה, באתר הארץ, 27 במאי 2008
  40. ^ Behar, D. M., Metspalu, M., Baran, Y., Kopelman, N. M., Yunusbayen, B., Gladstein, A., ... & Rosenberg, N. A. (2013). No Evidence from Genome-Wide Data of a Khazar Origin for the Ashkenazi Jews. Human biology, 85(6), 859-900.
  41. ^ Ashkenazi Jews are probably not descended from the Khazars, Discover Magazine (באנגלית)
  42. ^ 1 2 עופר אדרת, מחקר: יהודי אירופה הם צאצאי הכוזרים, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2012
  43. ^ Doron Behar, Mait Metspalu, Yael Baran, Naama Kopelman, No Evidence from Genome-Wide Data of a Khazar Origin for the Ashkenazi Jews, Human Biology Open Access Pre-Prints 85, 2013-12-01
  44. ^ Shaul Stampfer, Are modern Jews descendants of converts from the extinct kingdom of Khazaria or ancient Israel? Genetic Literacy Project. May 8, 2014
  45. ^ Jon Entine, Ashkenazi Jewish women descended mostly from Italian converts, new study asserts. Genetic Literacy Project. October 8, 2013
  46. ^ אלכסנדר קוליק (עורך), תולדות יהודי רוסיה מימי קדם עד העת החדשה המוקדמת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 2010
  47. ^ Dunlop 1954, pp. 261, 263
  48. ^ Edgar C. Polomé, Werner Winter,, Walter de Gruyter, 2011-06-24, ISBN 978-3-11-086792-3.
  49. ^ מנחם נחום ליטינסקי, ספר קורות פאדאליא וקדמוניות היהודים שם, או: חֹמר לדברי ימי היהודים ברוסיא, אודסה, תרנ"ה (1895)מנחם נחום ליטינסקי, ספר קורות פאדאליא וקדמוניות היהודים שם, או: חֹמר לדברי ימי היהודים ברוסיא, אודסה: מ"א בעלינסאָן, תרנ"ה (1895)
  50. ^ למשל, צאצאי הכפר גוזארה הנמצא במחוז הרט בצפון-מערב אפגניסטן; באזור הרט הייתה קהילה יהודית גדולה בעבר.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ממלכת_הכוזרים&oldid=39882530"