קרב אל-עלמיין הראשון

קרב אל-עלמיין הראשון הוא הכינוי המקובל לסדרה של קרבות, שנערכו בין 1 ביולי ל-27 ביולי 1942, במסגרת המערכה במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה. המערכה התנהלה בין כוחות מדינות הציר בפיקודו של ארווין רומל, לבין הארמייה השמינית של הצבא הבריטי בפיקודו של קלוד אוקינלק. במהלך הקרב הצליחה הארמייה השמינית לבלום את המשך ההתקדמות של כוחות הציר לתוך שטח מצרים בקו אל-עלמיין המבוצר, מרחק כ-100 קילומטרים מאלכסנדריה, תוך שהיא מסבה אבדות כבדות לכוחותיו של רומל. מצד שני, כוחות בעלות הברית לא הצליחו להביס את כוחות הציר ולאלץ אותם לסגת מקו אל-עלמיין, על אף שנהנו מעדיפות מספרית ואיכותית ניכרת על כוחותיו של רומל, וספגו אף הם אבדות כבדות.

קרב אל-עלמיין הראשון

רגלים בריטיים מאיישים עמדה המוגנת בשקי חול ליד אל-עלמיין, 17 ביולי 1942
מערכה: המערכה במדבר המערבי
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	1 ביולי 1942 – 27 ביולי 1942 (27 ימים)
קרב לפני	קרב גזאלה
קרב אחרי	קרב עלם חלפה
מקום	אל-עלמיין, מצרים
קואורדינטות	30°50′29″N 28°56′34″E
תוצאה	אופרטיבית-ללא הכרעה. אסטרטגית- ניצחון לבעלות הברית.
הצדדים הלוחמים איחוד דרום אפריקה מפקדים קלוד אוקינלק אריק דורמן סמית' ארווין רומל אנאה נבריני כוחות 150,000 חיילים 179 טנקים (בתחילת הקרב) 1,000 קני ארטילריה 1,500 מטוסים 96,000 חיילים 70 טנקים (בתחילת הקרב) 500 מטוסים אבדות 13,250 הרוגים, פצועים ונעדרים. כ-10,000 נפגעים וכ-7,000 שבויים גרמניים ואיטלקיים.
(למפת מצרים מוגדלת)   קהיר אלכסנדריה אל-עריש אסואן אסמאעיליה לוקסור שארם א-שייח' סואץ סיווה ישראל ירדן סודאן ערב הסעודית ל ו ב הים התיכון הים האדום קרב אל-עלמיין הראשון (למפת מצרים רגילה)   קהיר אלכסנדריה אל-עריש אסואן אסמאעיליה לוקסור שארם א-שייח' סואץ סיווה ישראל ירדן סודאן ערב הסעודית ל ו ב הים התיכון הים האדום קרב אל-עלמיין הראשון

רקע

לאחר הנסיגה מגזאלה

לאחר תבוסתה בקרב גזאלה ביוני 1942, ונפילת נמל טוברוק לידי כוחות הציר, נסוגה הארמייה השמינית של הצבא הבריטי עד מרסא מטרוח, שעל כביש החוף, כ-160 קילומטר בתוך שטח מצרים. מפקד הארמייה, גנרל ניל ריצ'י, החליט שלא לנסות להגן על גבול מצרים-לוב, משום שסבר שכוחותיו המשוריינים חלשים מכדי להתמודד עם כוחות השריון של רומל, והעדיף לסגת למערך הגנה, שהוקם סמוך לעיירה מרסא מטרוח, ולבלום שם את התקדמות כוחות הציר.

ריצ'י הציב שתי דיוויזיות חיל רגלים (דיוויזיית חיל הרגלים ההודית ה-10 והדיוויזיה הבריטית ה-50) במערך הגנה מבוצר סביב מרסא מטרוח, תחת פיקוד הקורפוס ה-10. הקורפוס ה-13 - שכלל את הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2, שהגיעה זה עתה מסוריה, ואת הדיוויזיה המשוריינת ה-1 - הוצב מדרום למתלול סידי חמזה, כדי למנוע איגוף מדרום של מערך ההגנה הבריטי. בין שני הקורפוסים נותר פער ברוחב כ-15 ק"מ, שהוגן על ידי שדות מוקשים ושני צוותי קרב חלשים מהבריגדה ההודית ה-29.

ב-25 ביוני שוחרר ריצ'י מתפקידו על ידי ראש זירת המזרח התיכון, הגנרל קלוד אוקינלק, שנטל אישית את הפיקוד על הארמייה השמינית.

אוקינלק התקשה להחליט אם לנהל את קרב ההכרעה נגד רומל בקו מרסא מטרוח, מכיוון שאגפו השמאלי של מערך ההגנה הבריטי, היה חשוף לאיגוף מדרום מצד כוחות השריון של הציר. מטרתו הייתה לעכב את התקדמות כוחותיו של רומל במרסא מטרוח, ולנהל שם קרב השהיה, במטרה להרוויח זמן נוסף לצורך ביצור קו אל-עלמיין, שנמצא כ-160 ק"מ מזרחה משם, וכ-100 ק"מ ממערב לנמל אלכסנדריה. בנקודה זו, המרחק בין חוף הים התיכון לבין שקע קטארה, הבלתי עביר לתנועת שריון, היה כ-65 ק"מ בלבד, עובדה שהקשתה על כוחות אויב לאגף מדרום את הכוח המגן וצמצמה את רוחב החזית עליו הוא נדרש להגן.

קרב מרסא מטרוח

כאמור, אוקינלק תכנן לעכב את כוחות הציר במרסא מטרוח ולאחר מכן בפוּכּה (Fuka) לפחות עד 28 ביוני, בעודו מכין להגנה את קו אל-עלמיין, אך במקביל הוא הנחה את מפקדי שני הקורפוסים, שהחזיקו בקו מרסא מטרוח, לגלות "התנגדות חזקה ככל האפשר" למתקפה של רומל על עמדותיהם, ולנצל כל הזדמנות שתיווצר להשמיד את כוחותיו. לרוע מזלם של הבריטים, המסר הכפול ששידר אוקינלק למפקדיו הבכירים, גרם להם לחשוב, שבמקרה שכוחותיהם יימצאו בסכנת ניתוק/כיתור עליהם לסגת, במקום לנסות להחזיק בעמדותיהם. כתוצאה מכך איבדה הארמייה השמינית הזדמנות טובה להשמיד את כוחותיו הניידים של רומל, וספגה תבוסה קשה בקרב מרסא מטרוח.

ההתקפה הגרמנית על קו מרסא מטרוח החלה בשעות אחר הצהריים של 26 ביוני. בדרך מקרה תקפו הדיוויזיה הקלה ה-90 ודיוויזיית הפאנצר ה-21 את הקטע החלש ביותר במערך ההגנה הבריטי, הפער בין עמדות הקורפוס ה-10 והקורפוס ה-13. שתי הדיוויזיות לא התקשו להבקיע את המרכז הפגיע של המערך הבריטי, ולפזר את הכוחות החלשים שהגנו עליו, ובכך נפתחה הדרך לכיתור הכוחות שהחזיקו בשני האגפים של קו מרסא מטרוח. ביום המחרת, המשיכו כוחות הציר בהתקדמותם. דיוויזיית הפאנצר ה-21 איגפה את עמדות הקורפוס ה-13 ותקפה את עמדות הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 במתלול מִנְקאר קאים (Minqar Qaim) מכיוון צפון-מזרח, ואילו הדיוויזיה הקלה ה-90, בפיקודו האישי של רומל, התקדמה לכיוון דרום-מזרח וניתקה את כביש החוף במרחק כ-35 ק"מ ממזרח למרסא מטרוח זמן קצר לאחר רדת החשיכה.

על פניו נראה היה, שנוצר מצב מסוכן ביותר לכוחות הארמייה השמינית, שמצאו עצמם מכותרים, או בסכנת כיתור. אולם למעשה, דווקא כוחותיו הניידים של רומל נמצאו במצב קשה, משום שהם היו חלשים מאוד (כ-1,600 איש בדיוויזיה ה-90 וכ-600 חיילי חרמ"ש ו-21 טנקים בדיוויזיית הפאנצר ה-21), והכוחות שהם התיימרו "לכתר" כללו עשרות אלפי חיילים, וכ-160 טנקים. התקפת נגד נחושה של הכוחות הבריטיים העדיפים הייתה עשויה להשמיד אותם ללא קושי. אולם גנרל ויליאם גוט (William Gott), מפקד הקורפוס ה-13, לא תפס את חומרת מצבו של האויב, ולכן הורה לשתי הדיוויזיות שבפיקודו לסגת באותו לילה אל קו ההגנה של פוּכּה, כדי להימנע מסכנת כיתור. כוחותיו הצליחו לפרוץ את הכיתור ולסגת כמעט ללא פגע, אך הותירו את הקורפוס ה-10 מנותק וללא סיוע באזור מרסא מטרוח. במקום להתארגן להגנת פוּכּה המשיכו כוחות הקורפוס בנסיגתם עד שהגיעו לקו אל-עלמיין.

בגלל קשיי תקשורת, מפקדת הקורפוס ה-10 לא הייתה מודעת כלל לנסיגת הקורפוס ה-13 עד לשעות הבוקר המוקדמות של 28 ביוני, ולכן לא ניסתה לארגן נסיגה מקבילה של כוחות הקורפוס בליל 27/28 ביוני. במהלך היום כיתרו כוחותיו של רומל את מערך הקורפוס ה-10, והתכוננו להסתער עליו, בעוד יחידות קורפוס אפריקה המשיכו להתקדם מזרחה לאורך כביש החוף, ובשעות הערב הגיעו לפוּכּה, השמידו את שארית הבריגדה ההודית ה-29, ותפסו שלל ציוד רב.

בליל 28/29 ביוני פרצו כוחות הקורפוס ה-10, שפוצלו לכוחות חטיבתיים, את הכיתור של כוחות הציר, ונסוגו לכיוון דרום ולאחר מכן מזרחה בחסות החשיכה. מרבית כוחות הקורפוס הצליחו לפרוץ את טבעת הכיתור ולהימלט מזרחה, אך דיוויזיית הפאנצר ה-21 תפסה כמה שדירות נסוגות ליד פוּכּה ותפסה כ-1,600 שבויים. בסך הכל לקחו כוחותיו של רומל 6,000–8,000 שבויים במהלך הקרב, ותפסו כמויות גדולות של ציוד (כולל תותחים רבים ו-40 טנקים) ושל אספקה. שתי הדיוויזיות של הקורפוס ה-10, שספגו אבדות כבדות, הועברו לעורף לצורך התארגנות מחדש, ולא יכלו לקחת חלק בשלב הראשון, הקריטי, של הלחימה בקו אל-עלמיין.

המערכה במדבר המערבי, 1941–1942

ההכנות להגנת אל-עלמיין

אל-עלמיין הייתה תחנת רכבת חסרת חשיבות על חוף הים התיכון, אך המרחק הקצר יחסית שהפריד בינה לבין שקע קטארה מדרום לה, שנחשב בלתי עביר לתנועת שריון, הפך אותה לנקודה אידיאלית להקמת קו הגנה שיגן על תעלת סואץ מהתקפה מכיוון מערב. הייתה זו הנקודה היחידה במדבר המערבי (מצרים ולוב), בה אפשר היה להקים קו הגנה, שלא ניתן לאגוף אותו מדרום. תוואי הקרקע הבולט ביותר בקו אל-עלמיין היה רכס רוויסאת, רכס נמוך וסלעי, שהשתרע במקביל לחוף הים, 16 ק"מ דרומית לאל-עלמיין, ו-32 ק"מ צפונית לשקע קטארה, וסיפק לכוח השולט בו נקודת תצפית מצוינת על המדבר סביבו.

מפקדת הצבא הבריטי בקהיר הייתה מודעת לחשיבות האסטרטגית של אזור אל-עלמיין עוד לפני פרוץ המלחמה במדבר המערבי. לכן היא הכינה באזור זה שורה של "תיבות" – מתחמים מבוצרים המוקפים שדות מוקשים וגדרות תיל – לאורך קו הנמתח מן הים ועד לשקע קטארה. התיבה החזקה ביותר נבנתה סביב תחנת הרכבת באל-עלמיין, סביבה הונחו מוקשים וגדר תיִל חלקית בסיוע הדיוויזיה הדרום אפריקאית ה-1. תיבה נוספת, בבאב אל-קטארה, כ-32 ק"מ מחוף הים וכ-13 ק"מ דרומית-מערבית לרכס רוויסאת, נחפרה, אך טרם מוגנה במוקשים או בגדר תיִל, בעוד שבתיבת נאק אבו דוויס, על סיפו של שקע קטארה, נעשתה עבודת ביצורים מועטה מאוד. הפערים הגדולים בין התיבות המבוצרות בקו אל-עלמיין לא היו מוגנים, והפיקוד הבריטי תכנן להגן עליהם באמצעות כוחות ניידים (בריגדות שריון או בריגדות ממונעות), שישמרו בעתודה.

הכישלון בהגנתה של מרסא מטרוח עורר פאניקה במפקדת הצבא הבריטי בקהיר וגרם לאוקינלק לתכנן תוכנית לנסיגה ולפינוי קהיר במקרה שעמדת אל-עלמיין תיכבש. עם זאת, החל אוקינלק להקים עמדות הגנה מערבית לאלכסנדריה והציף במים אזורים נרחבים בדלתא של הנילוס.

אוקינלק פרס את הקורפוס ה-30 שלו, שהורכב משלוש דיוויזיות חי"ר (הדרום אפריקאית ה-1, ההודית ה-10 וה-50) באגף הימני של קו אל-עלמיין, סמוך לחוף הים, ואילו הקורפוס ה-13, שכלל שתי דיוויזיות חי"ר (הניו זילנדית ה-2 וההודית ה-5) הוצב באגף השמאלי של הקו. הכוחות שנותרו מהדיוויזיות המשוריינות ה-1 וה-7 נשמרו כעתודה ניידת, להגנה על הפערים במערך ההגנה הבריטי. כוונתו של אוקינלק הייתה לבסס את הגנת קו אל-עלמיין על התיבות המבוצרות, שנועדו לפצל את כוחות הציר ולתעל את התקדמותם לאזורי השמדה, שם יותקפו מהאגפים ומהעורף על ידי העתודות הניידות הבריטיות.

תוכנית ההתקפה של רומל

כאשר קרבו כוחותיו של רומל לקו אל-עלמיין ב-30 ביוני, הם היו מותשים ובתת-תקן. לשתי דיוויזיות הפאנצר של קורפוס אפריקה, למשל, נותרו רק 44 טנקים כשירים לתנועה, אולם רומל דחק בכוחותיו לנצל את ההצלחה ולפרוץ במהירות את קו ההגנה הבריטי החדש לפני שהבריטים יספיקו לסיים את ההכנות להגנת קו אל-עלמיין ולתגבר את הכוחות שהגנו עליו. קווי התחבורה של רומל, שהתארכו מאוד בעקבות התקדמות כוחותיו לעומק שטח מצרים, גרמו לכך שכוחות הציר סבלו ממחסור בדלק, במים ובתחמושת.

תוכניתו של רומל הייתה דומה מאוד לתוכנית שביצעו כוחותיו בהצלחה בקרב מרסא מטרוח: הוא תכנן לפרוץ את קו אל-עלמיין בין תיבת אל-עלמיין לדיר אל-אַבְּיַיד. לאחר פריצת הקו נועדה הדיוויזיה הקלה ה-90 לפנות צפונה לכיוון כביש החוף, לנתק אותו ולכתר את מגיני תיבת אל-עלמיין, בעוד דיוויזיות הפאנצר ה-15 וה-21 יפנו דרומה כדי לתקוף את הקורפוס ה-13 מעורפו. דיוויזיה איטלקית אחת תתקוף את תיבת אל-עלמיין ממערב ודיוויזיה נוספת תתקדם בעקבות הדיוויזיה ה-90. הקורפוס הממונע האיטלקי ה-20 נועד לתקוף את תיבת קטארה, בעוד דיוויזיית השריון "ליטוריו" מגינה על האגף הדרומי של כוחות הציר בסיוע יחידות סיור גרמניות.

לרוע מזלו של רומל, הערכת המודיעין שלו לגבי פריסת כוחות הארמייה השמינית בקו אל-עלמיין הייתה מוטעית לחלוטין, ובחפזונו לפתוח במתקפה לא התפנה לערוך סיור מקדים של עמדות האויב. רומל העריך שהקורפוס ה-10 כולו מחזיק בתיבת אל-עלמיין ובתיבה נוספת בדיר אל-אַבְּיַיד, אך למעשה הוחזקה תיבת אל-עלמיין על ידי בריגדה יחידה של הדיוויזיה הדרום-אפריקאית ה-1, ובדיר אל-אַבְּיַיד כלל לא הייתה "תיבה" בריטית. שתי הבריגדות האחרות של הדיוויזיה הדרום-אפריקאית החזיקו בשתי תיבות מאולתרות בין תיבת אל-עלמיין לבין רכס רוויסאת. הדיוויזיה המשוריינת ה-1 (שרומל העריך שנמצאת בדרום קו אל-עלמיין) החזיקה ברכס רוויסאת, בעוד הבריגדה ההודית ה-18 החזיקה בתיבה מאולתרת מצפון לרכס, בדיר א-שיין, 5 ק"מ מזרחית לדיר אל-אַבְּיַיד. הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 החזיקה בתיבות בבאב אל-קטארה (קארת אל-עבד) ובדיר אל מונאסיב, בעוד הבריגדה הממונעת ה-7 מהדיוויזיה המשוריינת ה-1 הוצבה באזור קארת אל-חמימאת, על מנת למנוע איגוף המערך הבריטי מדרום. הבריגדה ההודית ה-9 החזיקה בתיבה בנקב אבו דוויס, מצפון לשקע קטארה.

מהלך הקרב

התקפת קורפוס אפריקה

התקפת כוחות הציר נפתחה ב-1 ביולי בשעה 03:00 (שעון גרמניה). הדיוויזיה ה-90 ניסתה לעקוף מדרום את תיבת אל-עלמיין, אך נתקלה בעמדות הבריגדה הדרום אפריקאית שהגנה עליה, ורותקה למקומה. שתי דיוויזיות הפאנצר של קורפוס אפריקה התעכבו בדרכם בשל סופת חול ותקיפה מהאוויר, והגיעו לעמדות המוצא שלהן רק לאחר עלות השחר. הם גילו שאין "תיבה" בריטית בדיר אל-אַבְּיַיד, אך כשניסו להמשיך לנוע מזרחה נתקלו בבריגדת החי"ר ההודית ה-18, שהגיעה רק יומיים קודם לכן מעיראק, והחזיקה במתחם מבוצר בדיר א-שיין, בסיוע 23 תותחי 25 ליטראות, 16 מתותחי הנ"ט החדשים של 6 ליטראות ותשעה טנקי מטילדה.

החל משעה 10:00 התקיפו כוחות קורפוס אפריקה את דיר א-שיין. הם הצליחו להכריע שניים מגדודי הבריגדה ה-18, אך שארית הבריגדה החזיקה מעמד בתיבה עד לשעות הערב, ונסוגה משם בחסות החשיכה. העיכוב בכיבוש דיר א-שיין אפשר לבריטים לבצר את הקצה המערבי של רכס רוויסאת, ולהזרים לשם כוחות. בינתיים התקדמו הטנקים של הדיוויזיה המשוריינת ה-1 לאזור דיר א-שיין, שם נתקלו בדיוויזיית הפאנצר ה-15, ואילצו אותה לסגת מערבה. בסוף יום הלחימה נותרו לקורפוס אפריקה רק 37 טנקים כשירים מתוך 55 הטנקים בהם פתח בהתקפה.

אזור קרבות אל-עלמיין ביולי 1942

בשעות אחר הצהריים, נחלצה הדיוויזיה ה-90 מאזור תיבת אל-עלמיין וחידשה את תנועת האיגוף שלה, אולם כוחותיה ספגו ריכוז אש ארטילרית מארבעה רגימנטים של ארטילריה. ההפגזה הכבדה גרמה לבהלה המונית בשורות הדיוויזיה, והיא נאלצה לעצור ולהתחפר במקומה, למרות נסיונותיו של רומל להמריץ אותה להמשיך בהתקפה.

ב-2 ביולי חידש רומל את התקפתו. הדיוויזיה ה-90 שוב לא הצליחה להתקדם, ולכן שינה רומל את תוכניתו והורה לדיוויזיות השריון של קורפוס אפריקה לתקוף ולכבוש את רכס רוויסאת, שהיה נקודת מפתח במערך ההגנה הבריטי. המגננה הבריטית ברכס רוויסאת נשענה על צוות קרב מאולתר שכלל יחידות ארטילריה, נ"מ וח"יר מוסע, ונקרא Robcol, על שם מפקדו, הבריגדיר רוברט וולר. השדרה המאולתרת הצליחה לעכב את קורפוס אפריקה עד להגעת שתי הבריגדות המשוריינות של הדיוויזיה המשוריינת ה-1 לאזור, והללו הדפו את דיוויזיות הפאנצר מהרכס לפני רדת החשיכה. בתום היום נותרו לקורפוס אפריקה 26 טנקים כשירים בלבד.

רומל עדיין סירב לוותר, והורה לכוחותיו להמשיך בהתקפה על רכס רוויסאת גם ביום המחרת (3 ביולי). הפעם הוביל את המתקפה הקורפוס האיטלקי הממונע ה-20, דבר המלמד על מידת התשישות של קורפוס אפריקה. לאחר שהצליחה להתקדם לאורך הרכס, נתקלה דיוויזיית השריון האיטלקית אריאטה בטנקים של הבריגדה המשוריינת ה-4, שבלמו את התקפתה בסיוע גיחות רבות של מטוסי חיל האוויר המדברי.

כדי להקל את הלחץ על הכוחות הבריטיים ברכס רוויסאת, תקף הקורפוס הבריטי ה-13 את האגף הדרומי של דיויזית אריאטה. גדוד הארטילריה של הדיוויזיה הותקף על ידי כוח מהדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 והושמד כמעט לחלוטין. בתום היום נותרו ל"אריאטה" חמישה טנקים כשירים בלבד.

ב-5 ביולי ערכו הניו זילנדים ניסיון לתקוף צפונה לכיוון אל-מריר ולנתק את דיויזית אריאטה מהעורף, אך ההתקפה בוטלה לאחר שהם נקלעו להפגזה כבדה מהארטילריה של דיויזית "ברשיה" האיטלקית.

רומל מתחפר

ב-4 ביולי נאלץ רומל להורות לכוחותיו המותשים לעבור למגננה. לקורפוס אפריקה נותרו רק 36 טנקים כשירים ושלוש הדיוויזיות הגרמניות כללו 1,200–1,500 איש כל אחת. בנוסף לכך כוחותיו סבלו מבעיות לוגיסטיות קשות (מחסור בציוד, דלק ותחמושת) כתוצאה מהקשיים הגוברים להעביר שיירות אספקה לצבאו בדרך הים מאיטליה, וקווי אספקה מתארכים. ככל שצבאו התקדם לעומק שטח מצרים, הוא התרחק מבסיסי האספקה שלו, שהקרוב ביניהם נמצא בנמל טוברוק שבלוב, מרחק מאות ק"מ מאל-עלמיין. חיל האוויר הבריטי התרכז בתקיפת שיירות האספקה של הציר, בעוד כוחות ניידים ויחידות מיוחדות של הארמייה השמינית ערכו פשיטות על בסיסי הדרגים העורפיים.

בניגוד לצבאו של רומל, נהנתה הארמייה השמינית מקווי אספקה קצרים ומאובטחים יחסית, והאיום שיצרו כוחות הציר על תעלת סואץ גרם לבעלות הברית להזרים תגבורות חזקות בכוח אדם ובציוד לכוחותיהם במצרים. ההפוגה הזמנית בלחימה נוצלה על ידי הבריטים לצורך התארגנות מחדש והזרמת תגבורות לכוחות שהחזיקו בקו אל-עלמיין. ב-4 ביולי הגיעה הדיוויזיה האוסטרלית ה-9 לתגבר את החלק הצפוני של הקו, וב-9 ביולי הגיעה החטיבה ההודית ה-5 לתפוס עמדות ברכס רוויסאת, בעוד הדיוויזיה ההודית ה-5 תוגברה על ידי החטיבה ההודית ה-161.

תל אל-עיישה

ב-8 ביולי הורה אוקינלק למפקד החדש של הקורפוס ה-30, הגנרל רמסדן, לכבוש את הרכסים הנמוכים של תל אל-עיישה ותל אל-מקחאד, באזור כביש החוף, ולנצל את ההצלחה למשלוח שדרות ניידות דרומה לכיוון דיר א-שיין ומערבה לעבר שדות התעופה באזור אל-דאבה (El Daba). הקורפוס ה-13 נועד לתקוף במקביל את כוחות הציר דרומה משם, כדי למנוע מרומל לשלוח תגבורות לגזרה הצפונית. הדיוויזיה האוסטרלית ה-9 בסיוע רגימנט הטנקים המלכותי ה-44 נועדה לכבוש את תל אל-עיישה, בעוד הדיוויזיה הדרום אפריקאית ה-1 בסיוע שמונה טנקים תוקפת את תל אל-מקחאד. הדיוויזיה המשוריינת ה-1 נועדה לנצל את ההצלחה ולתקוף את אזורי העורף של כוחות הציר.

ההתקפה על רכס תל-אל עיישה נפתחה בבוקר 10 ביולי לאחר הפגזה מקדימה עזה, הכבדה ביותר במערכה בצפון אפריקה עד לאותה נקודה, והבריגדה האוסטרלית ה-26 תקפה וכבשה את נקודת גובה 33, צפונית לתחנת הרכבת תל אל-עיישה. המתקפה האוסטרלית וההפגזה הכבדה גרמו לפאניקה בקרב החיילים הלא מנוסים של דיוויזיית החי"ר האיטלקית ה-60 "סבראטה", שהגיעה לקו החזית רק זמן קצר קודם לכן, והם פתחו במנוסה המונית. האוסטרלים לקחו כ-1,500 שבויים איטלקיים, גרמו נזק חמור לדיוויזיה האיטלקית, ולכדו יחידת האזנה גרמנית, שעסקה ביירוט תשדורות אלחוט בריטיות (אירוע שפגע קשות ביכולות המודיעין של רומל).

מפקדתו של רומל נמצאה היישר בנתיב ההתקדמות של האוסטרלים, וקצין המודיעין שלו השתמש, בין השאר, בסגל המטה, כדי ליצור קו הגנה מאולתר, שהצליח לבלום את המשך ההתקדמותם. למזלו של רומל, הגיע במהלך אותו יום לקו אל-עלמיין רגימנט רגלים מהדיוויזיה הגרמנית ה-164, וכוח זה, בסיוע יחידות מהדיוויזיה הממונעת האיטלקית "טריאסטה" ורגימנט בראסיליארי איטלקי, יצר קו הגנה חדש, ממערב לתל אל עיישה, ומנע מהאוסטרלים לפרוץ את אגפו הצפוני של רומל לאורך כביש החוף. בינתיים כבשו הדרום אפריקאים בשעות הבוקר המאוחרות את תל אל-מקחאד, משם אבטחו את אגפם של הכוחות האוסטרלים בתל אל עיישה.

רומל הגיב במהירות על המתקפה הבריטית. בשעות הצהריים הוא הגיע לזירת הלחימה עם היחידה הלוחמת המיוחדת שלו וצוות קרב מדיוויזיית הפאנצר ה-15, ובשעות אחר הצהריים והערב הנחית שורת התקפות נגד על האגף הדרומי של הכוח האוסטרלי שכבש את תל אל עיישה, בניסיון לנתק ולכתר אותו. אולם כל ההתקפות של דיוויזיית הפאנצר ה-15 ודיוויזיית "טריאסטה" נהדפו באמצעות תותחי הנ"ט האוסטרליים והפגזה כבדה של מספר רגימנטים של ארטילריה, שפעלו מתיבת אל-עלמיין.

בשעות הבוקר המוקדמות של 11 ביולי חידשו האוסטרלים את מתקפתם מדרום לכביש החוף, גרמו אבדות כבדות לדיוויזיית "טריאסטה", ונבלמו רק על ידי אש מרוכזת של הארטילריה הגרמנית. הבריגדה האוסטרלית ה-24 בסיוע רגימנט הטנקים המלכותי ה-44 תקפה את הקצה המערבי של תל אל-עיישה (נקודה 24), כבשה אותה בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, והדפה סדרת התקפות נגד של כוחות הציר, שניסו לכבוש בחזרה את השטח שנתפס. במקביל, פשטה שדרה ניידת בריטית, שכללה כוחות שריון, חי"ר ממונע ותותחים, על דיר אל-אַבְּיַיד ותפסה כאלף שבויים איטלקיים מגדוד החי"ר שהחזיק במקום. המשך התקדמות הכוח נבלמה על ידי כוחות הציר, שהחזיקו ברכס מיטריה, והוא נאלץ לסגת בחזרה לתיבת אל-עלמיין.

ב-12 ביולי הפסיקה הדיוויזיה האוסטרלית ה-9 את התקפותיה, ורומל העריך שהיא מתכוונת להתבסס בשטחים שנתפסו על ידה. הוא העביר את דיוויזיית הפאנצר ה-21 לגזרה הצפונית של קו אל-עלמיין, ושיגר אותה למתקפה כנגד העמדות האוסטרליות בתל אל עיישה. לאחר קרב קשה שארך כשעתיים וחצי נהדפה המתקפה, במהלכה ספגו כוחותיו של רומל כ-600 נפגעים. למחרת חידש רומל את התקפתו, והפעם כיוון אותה נגד תיבת אל-עלמיין, במטרה לכבוש אותה ולנתק את הכוח האוסטרלי בתל אל עיישה. בשעות הצהריים תקפה דיוויזיית הפאנצר ה-21 את התיבה בסיוע אווירי וארטילרי מאסיבי, אולם הבריגדה הדרום-אפריקאית ה-3, שהחזיקה במגנני התיבה, הדפה את כל ההתקפות, ואש הארטילריה המרוכזת שלה בלמה את הכוחות התוקפים לפני שהצליחו להגיע לטווח מגע. ב-14 ביולי חזר רומל ותקף את עמדות האוסטרלים מדרום-מערב לתל אל עיישה, במטרה לפרוץ אל כביש החוף ולנתק את הכוח האוסטרלי. בשעות אחר הצהריים המאוחרות תקפה דיוויזיית הפאנצר ה-21 בסיוע הפצצה אווירית כבדה. היא כבשה את נקודה 24 והגיעה עד לקו מסילת הברזל אלכסנדריה–מרסא מטרוח, לפני שנבלמה על ידי אש ארטילריה אגפית מתיבת אל-עלמיין. האוסטרלים הוכיחו שוב את יכולתם כיריב קשוח ונחוש, והכוחות הגרמניים התוקפים ספגו אבדות כבדות. המתקפה הגרמנית נמשכה גם ב-15 בחודש, אך כל ההתקפות נהדפו. ב-16 בחודש ניסו האוסטרלים לכבוש בחזרה את נקודה 24 בסיוע טנקים בריטיים, אך מתקפת נגד גרמנית הדפה אותם לאחור, לאחר שהכוח התוקף ספג אבדות כבדות (כ-50 אחוז נפגעים).

לאחר שבוע של לחימה קשה, דעך הקרב במבלט תל אל-עיישה. האוסטרלים העריכו שכוחות הציר ספגו במהלכו לפחות 2,000 הרוגים, בנוסף ל-3,700 חיילים (רובם המכריע איטלקיים) שנלקחו בשבי.

הקרב הראשון ברכס רוויסאת

בזמן שהתחוללה המערכה סביב כביש החוף, תכנן אוקינלק לנצל את העובדה שהעתודות הניידות של רומל היו עסוקות בלחימה בגזרה הצפונית, כדי לתקוף את כוחות הציר בגזרה המרכזית. המתקפה החדשה, שקיבלה את שם הקוד "מבצע בייקון" (Operation Bacon), נועדה לתקוף את הדיוויזיות האיטלקיות "ברשיה" ו"פאביה" ברכס רוויסאת, ולפרוץ את חזיתו של רומל בנקודה זו. במסגרת המבצע נועדו הבריגדות ה-4 וה-5 של הדיוויזיה הניו זילנדית לתפוס את חלקו המערבי של הרכס, בעוד הבריגדה ההודית ה-5 תופסת את חלקו המזרחי בהתקפת לילה. בשלב השני של המתקפה תעבור הבריגדה המשוריינת ה-2 דרך הפרצה בקווי הציר ותתקוף לכיוון דיר א-שיין ורכס מיטרייה, בעוד הבריגדה המשוריינת ה-22 חוברת לכוחות החי"ר על רכס רוויסאת, ומסייעת להם להגן על הרכס מפני מתקפת הנגד הגרמנית הצפויה.

המתקפה הבריטית החדשה נפתחה ב-14 ביולי בשעה 23:00. שתי הבריגדות הניו זילנדיות כבשו את יעדיהן זמן קצר לפני אור ראשון, לאחר קרב קשה, וגרמו אבדות כבדות לדיוויזיית "בראשיה", אולם שדות מוקשים וכיסי התנגדות שנותרו מאחור הקשו על ההתארגנות מחדש של הכוחות התוקפים, ועל מעבר תגבורות, ארטילריה ונשק מסייע לניו זילנדים, שכתוצאה מכך נותרו בעמדה חשופה ועם מספר מועט של תותחי נ"ט. בגלל העדר תיאום עם כוחות השריון הבריטיים, שתי בריגדות השריון שנועדו לנצל את ההצלחה, לא נעו ממקומן, ולא חברו לכוחות החי"ר ברכס רוויסאת.

עם שחר ערך הרגימנט ה-8 של דיוויזיית הפאנצר ה-15 התקפת נגד מוצלחת. הטנקים הגרמנים תקפו את הגדוד ה-22 מהבריגדה הניו זילנדית ה-4, ולאחר שהשמידו את ארבעת תותחי הנ"ט שסייעו לו, כיתרו את הגדוד ואילצו אותו להיכנע. כ-350 ניו זילנדים נפלו בשבי, והגרמנים, מרוצים מהצלחתם, הצעידו אותם לעורף במקום לנצל את ההצלחה להכרעת שאר הכוחות הניו זילנדיים, שהיו על הרכס.

בזמן שתקפו הניו זילנדים את המורדות המערביים של רכס רוויסאת, זכתה הבריגדה ההודית ה-5 להישגים קטנים בצידו המזרחי. בשעה 07:00 חודש הקשר עם הבריגדה המשוריינת ה-2, שהחלה לנוע לכיוון הרכס. שני רגימנטים של הבריגדה הסתבכו בשדה מוקשים, אך הרגימנט השלישי הצליח לחבור לבריגדה ההודית וסייע לה לכבוש את יעדה בשעות אחר הצהרים המאוחרות. בינתיים נוצר מגע בין הבריגדה המשוריינת ה-22 לבין הדיוויזיה הקלה ה-90 ודיוויזיית השריון "אריאטה" באזור רכס עלם נאיל, מדרום לרכס רוויסאת. כוחות הציר נהדפו בסיוע ארטילריה ושדרות ניידות של הדיוויזיה המשוריינת ה-7, אך כתוצאה מכך לא הספיקה הבריגדה ה-22 לנוע צפונה כדי להגן על אגפם של הרגלים הניו זילנדים.

בשעות הערב ביצעו דיוויזיית הפאנצר ה-15 ויחידות הסיור הגרמניות ה-3 וה-33 התקפת נגד עזה על הבריגדה הניו זילנדית ה-4, שעדיין הייתה חסרה נשק מסייע. תוך זמן קצר הושמדו תותחי הנ"ט המעטים, שסייעו לכוח הניו זילנדי, ו-380 חיילים נוספים, לרבות מפקדת הבריגדה, נפלו בשבי. הבריגדה המשוריינת ה-2 הגיעה לזירת הקרב רק בשעה 18:15 ובלמה את המשך התקדמות השריון הגרמני מזרחה, לאורך רכס רוויסאת. עם רדת החשיכה הורה מפקד קורפוס אפריקה, הגנרל נהרינג, לכוחותיו לנתק מגע ולסגת. הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 ספגה למעלה מ-1,400 אבדות, שמחציתם נפלו בשבי, אך תפסה יותר מ-2,000 שבויים איטלקיים, ולקחה שלל 12 תותחי 88 מ"מ, 43 תותחי שדה ו-60 תותחי נ"ט ומרגמות של האויב.

אין ספק, שהצלחתם של כוחות הרגלים שכבשו את רכס רוויסאת הופקרה בגלל חוסר התיאום עם כוחות השריון הבריטיים ואוזלת היד של האחרונים. בריגדיר קופנברגר, מפקד הבריגדה הניו זילנדית ה-5, כתב על הקרב: "באותו זמן שררו בכל הארמייה השמינית, ולא בדיוויזיה הניו זילנדית בלבד, אי אמון עמוק, ממש שנאה, לשריון שלנו ... היה זה בחינת מושכל ראשון, שהטנקים [הבריטיים] לא ימצאו בזמן ובמקום בו הם נדרשים".

בבוקר 16 ביולי שבו הגרמנים לתקוף את רכס רוויסאת, אך נהדפו על ידי הבריגדה ההודית ה-5. הפיקוד הבריטי ידע שצפויה התקפה גרמנית נוספת, ולכן תיגבר את הבריגדה ההודית ואת הבריגדה המשוריינת ה-2, שהחזיקו ברכס. ההתקפה הגרמנית, שהתבצעה בשעות אחר הצהרים המאוחרות, נהדפה, וההודים דיווחו שהשמידו במהלכה 24 טנקים של האויב, שנותרו בשדה הקרב.

שני הצדדים היו מותשים מהקרבות סביב רכס רוויסאת, ששככו לבסוף לאחר שלושה ימי לחימה.

הקרב ברכס מיטרייה

כדי להקל את הלחץ על הכוחות הנלחמים ברכס רוויסאת, הורה אוקינלק לדיוויזיה האוסטרלית ה-9 לתקוף את רכס מיטרייה. בשעות הבוקר המוקדמות של 17 ביולי תקפה החטיבה האוסטרלית ה-24 בסיוע טנקים של רגימנט הטנקים המלכותי ה-44 וסיוע אווירי חזק את הרכס. ההתקפה הראשונית התנהלה היטב. הכוח התוקף הבקיע דרך הדיוויזיות האיטלקיות "טרנטו" ו"טריאסטה", ותפס למעלה מ-700 שבויים. אולם בשעות אחר הצהריים ביצעו יחידות גרמניות, שהוזעקו לגזרה, התקפת נגד חזקה בסיוע מטוסי הלופטוואפה, ואילצו את האוסטרלים לסגת לעמדות המוצא שלהם לאחר שספגו כ-300 אבדות.

הקרב השני ברכס רוויסאת

פאנצר סימן 2 חמוש בתותח 20 מ"מ בחזית צפון אפריקה

ב-18–21 ביולי הצטמצמה פעילות הארמייה השמינית לפעילות פטרולים ולאש הטרדה בעוד הפיקוד הבריטי מרכז כוחות לקראת מתקפה גדולה נוספת בגזרת רכס רוויסאת. כוחותיו של רומל ניצלו את ההפוגה כדי להתבצר בעמדותיהם, אך רומל הודיע לממונים עליו, שכוחותיו קרובים להתמוטטות, ושיוכל להחזיק מעמד רק אם יחול שיפור ממשי במצב האספקה של צבאו. בחודש יולי חלה ירידה תלולה בכמויות האספקה, שנשלחו לצפון אפריקה דרך הים התיכון, ותקיפות מהאוויר היקשו עוד יותר על העברת הספקה לכוחות הציר בקו אל-עלמיין. הארמייה השמינית נהנתה מעדיפות גדולה בשריון על כוחות הציר. לדיוויזיה המשוריינת ה-1 בלבד, היו בשלב זה של המערכה 173 טנקים כשירים, וטנקים נוספים בעתודה או בדרך לחזית, בעוד לרומל נותרו רק 38 טנקים גרמניים ו-51 טנקים איטלקיים מבצעיים.

אוקינלק השלים את הכנותיו להתקפה הגדולה ביותר של הארמייה השמינית עד לאותה נקודת זמן. הבריגדה ההודית ה-161 נועדה לתקוף לאורך רכס רוויסאת ולכבוש את דיר א-שיין, בעוד הבריגדה הניו זילנדית ה-6 תוקפת מדרום לרכס לכיוון שקע אל-מרייר. בשלב השני של המתקפה נועדו הבריגדות המשוריינות ה-2 וה-23 לעבור דרך הפרצה, שיבקיעו כוחות החי"ר, ולמוטט את התנגדות כוחות הציר. הייתה זו תוכנית שאפתנית ומורכבת.

התקפת החי"ר החלה ב-21 ביולי ב-16:30. הניו זילנדים כבשו את היעד בשקע אל-מרייר אך פעם נוספת, כשלו כלי הרכב נושאי הנשק המסייע להגיע בזמן ולתמוך בחי"ר. הטנקים שהיו אמורים להגיע בבוקר 22 ביולי התעכבו בדרכם, בעוד התגובה של כוחות הציר הייתה מהירה. בבוקר 22 ביולי תקפו שני רגימנטים של פאנצרים בפיקודו של הגנרל נהרינג את החטיבה שהחזיקה בשטח החשוף, מחצו את החטיבה וגרמו ל-900 נפגעים לניו זילנדים. חטיבת השריון ה-2 שלחה שני רגימנטים לעזרה אך הם נעצרו בדרכם בשדות מוקשים ובאש תותחי נ"ט של כוחות הציר.

להתקפת החטיבה ההודית ה-161 היו תוצאות מעורבות. הניסיון הראשון של גדוד אחד לטהר ולכבוש את המורדות המערביים של רכס רוויסאת נכשל אך גדוד העתודה הופעל והצליח בהשגת היעד בשעה 08:00. התקפת גדוד שלישי על דיר א-שיין נכשלה לאחר שהוא נהדף בקרב פנים אל פנים.

כהמשך לכישלון באל-מרייר, בשעה 08:00 החליט מפקד חטיבת השריון ה-23 להתחיל בתנועה בהתאם להוראות שקיבל. מפקד הדיוויזיה המשוריינת ה-1 לא היה משוכנע שהנתיב נקי ממוקשים והציע לבטל את ההתקפה. לעומת זאת החליט מפקד הקורפוס ה-13, הגנרל גוט, לשנות את נתיב התנועה ופקד לתקוף דרך נתיב שנמצא 1.6 קילומטר דרומית יותר לנתיב המקורי, מתוך סברה שהוא נקי ממוקשים. ההוראות החדשות לא הצליחו להגיע וההתקפה החלה לפי התוכנית המקורית. החטיבה הסתבכה בשדות מוקשים ותחת אש ארטילרית, נאלצה לסגת ב-11:00 לאחר התקפת נגד מדיוויזיית הפאנצר ה-21. החטיבה הושמדה למעשה לאחר ש-40 טנקים הושמדו ו-47 נוספים ניזוקו קשות.

בשעה 17:00 פקד הגנרל גוט על הדיוויזיה ההודית ה-5 לתקוף שוב את חלקו המערבי של רכס רוויסאת ודיר א-שיין. רגימנט מהחטיבה ההודית ה-9 יצא להתקפת לילה ב-23 ביולי אך נכשל לאחר שאיבד את דרכו. התקפה שבוצעה באור היום הצליחה להגיע לדיר א-שיין אך נכשלה גם כן לאחר שמפקד הרגימנט נהרג וכל שאר הקצינים נפגעו.

ההתקפה בתל אל-עיישה נמשכת

בצפון, המשיכה הדיוויזיה האוסטרלית בהתקפה. ב-22 ביולי בשעה 0600 תקפה החטיבה ה-26 את נקודה 24 בתל אל-עיישה והחטיבה ה-24 תקפה את תל אל-מקחאד לכיוון רכס מיטריה. הקרב בתל אל-עיישה גבה מחיר כבד, אך בסיומו כבשו האוסטרלים את הנקודה בשעות אחר הצהריים. בערב תקפה החטיבה ה-24 את תל אל-מקחאד בסיוע של רגימנט הטנקים המלכותי ה-50. לרגימנט הטנקים לא היה ניסיון בהתקפה משולבת עם חי"ר והכוחות נכשלו בתיאום ביניהם ותקפו כל אחד בנפרד. למרות זאת השיגו הכוחות את יעדם אך הרגימנט איבד 23 טנקים כתוצאה מחוסר התמיכה של החי"ר.

כישלון ההתקפה הסופית

בליל 27/28 ביולי פתח אוקינלק במבצע "מאנהוד" (Operation Manhood) בניסיון אחרון לשבור את כוחות הציר. הקורפוס ה-30 תוגבר בדיוויזיה המשוריינת ה-1 (פחות החטיבה ה-22), חטיבת השריון הקלה ה-4 וחטיבת החי"ר ה-69.

התוכנית הייתה לפרוץ את קו החזית דרומית לרכס מיטריה ואז לנוע לכיוון צפון-מערב. הדרום אפריקאים ינקו ויסמנו נתיב בשדות המוקשים מדרום-מזרח לרכס מיטריה בליל 26/27 ביולי, ומשימה זו הייתה צריכה להתבצע עד חצות. ב-01:00 תתקוף החטיבה האוסטרלית ה-24 ותכבוש את חלקו המזרחי של רכס מיטריה ותמשיך לאחר מכן לכיוון צפון-מערב. החטיבה ה-69 תעבור בנתיב שפונה ממוקשים על ידי הדרום אפריקאים לעבר דיר אל-דיב, תנקה ותסמן נתיב נוסף בשדות המוקשים הבאים דרכם תנוע לאחר מכן חטיבת השריון ה-2 לכיוון אל-וישקה ובעקבותיה תנוע חטיבת השריון הקלה ה-4 כדי לתקוף ולשבש את קווי האספקה והתקשורת של כוחות הציר.

היה זה הניסיון השלישי לפרוץ בגזרה הצפונית וכוחות הציר ציפו להתקפה. בדומה להתקפות האחרונות, גם תכנון התקפה זו נעשה בחיפזון ובצורה לקויה. החטיבה האוסטרלית ה-24 הצליחה לכבוש את יעדה עד השעה 02:00 ב-27 ביולי. בדרום יצאה החטיבה ה-69 להתקפה ב-01:30 וכבשה את יעדה עד שעה 08:00. הנשק המסייע שיצא אחריהם תעה בדרכו בחשיכה או התעכב בשל שדות מוקשים, מותיר את כוחות החי"ר מבודדים וחשופים בעמדותיהם כאשר הגיע הבוקר. הדיווחים מקו החזית לגבי מיקום הנתיבים הבטוחים בשדות המוקשים היו מבלבלים וסותרים, וכתוצאה מכך עוכבה תנועת חטיבת השריון ה-2 לעבר יעדיה. רומל הגיב בהתקפת נגד מהירה ושתי קבוצות הקרב המשוריינות שלו השמידו במהירות את שני הגדודים הקדמיים של החטיבה ה-69. בינתיים גם לרגימנט השריון המלכותי ה-50 שהיה בסיוע היו קשיים באיתור הנתיב הבטוח שפונה על ידי האוסטרלים, הם נקלעו לאש כבדה ואיבדו 13 טנקים. הגדוד האוסטרלי החשוף על הרכס נותר ללא הגנה והושמד. החטיבה ה-69 איבדה 600 איש והאוסטרלים איבדו 400 איש ללא שום הישג.

הארמייה השמינית הייתה מותשת. ב-31 ביולי הורה אוקינלק על הפסקת כל פעילות התקפית ועל היערכות למגננה כנגד התקפת נגד צפויה. גם מצב צבאו של רומל היה קשה מאוד והוא סבל מאבדות ביחידות החי"ר והשריון שלו וממחסור חמור באספקה של טנקים ודלק.

תוצאות הקרב והשלכותיו

הקרב נקלע למבוי סתום, אך התקדמות כוחות הציר לעבר אלכסנדריה (ולקהיר, ובסופו של דבר לתעלת סואץ) נבלמה. הארמייה השמינית ספגה יותר מ-13,000 אבדות במהלך קרבות יולי (כולל כ-4,000 לדיוויזיה הניו זילנדית, כ-3,000 לדיוויזיה ההודית ה-5 וכ-2,500 אבדות לדיוויזיה האוסטרלית ה-9) אך כוחותיה לקחו כ-7,000 שבויים וגרמו אבדות כבדות בכוח אדם ובציוד לכוחות הציר.

בתחילת אוגוסט, הגיעו לקהיר וינסטון צ'רצ'יל וראש המטה הכללי הקיסרי אלן ברוק בדרכם למוסקבה לפגישה עם סטלין. הם החליטו להחליף את אוקינלק ולמנות במקומו את מפקד הקורפוס ה-13, הגנרל ויליאם גוט כמפקד הארמייה השמינית, ואת הגנרל הרולד אלכסנדר כראש זירת המזרח התיכון. לאוקינלק הוצע התפקיד של ראש זירת עיראק ופרס, שהופרדה מזירת המזרח התיכון, אך הוא סרב. בדרכו לקהיר כדי ליטול את הפיקוד על הארמייה, נהרג גוט כאשר מטוס קרב של הלופטוואפה הפיל את הבריסטול בומביי שבו טס. במקומו מונה הגנרל ברנרד מונטגומרי.

בסוף אוגוסט-ראשית ספטמבר 1942 הצליחו כוחות הארמייה השמינית להדוף ניסיון של רומל לאגף מדרום את קו אל-עלמיין במסגרת קרב עלם חלפה. בסוף אוקטובר עברה הארמייה השמינית למתקפה, הנחילה תבוסה מוחצת לכוחותיו של רומל בקרב אל-עלמיין השני, שהיווה את נקודת המפנה במערכה על צפון אפריקה, ואילצה את שרידי צבאו לנטוש את קו אל-עלמיין ולהימלט מערבה.

לתקופה זו בארץ ישראל, מאביב 1942 עד נובמבר 1942, ניתן לימים הכינוי מאתיים ימי חרדה. החשש היה כי הצבא הגרמני, לאחר כיבוש תעלת סואץ, ימשיך צפונה, לארץ ישראל, ויתחבר לצבא הצרפתי של וישי, שהיה אז בן ברית של גרמניה הנאצית, בסוריה ובלבנון. במשך תקופה זו דנו הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל ופיקוד ההגנה בתוכניות שונות לקידום פני הפלישה. הוכנה תוכנית שנקראה: "התוכנית לארץ ישראל שלאחר הכיבוש", לפעילות פרטיזנית תחת כיבוש גרמני. לפיה, ניתן היה לרכז את כל הכוח היהודי הלוחם ואת מאה אלף היהודים שגרו באזור הכרמל בתוך מתחם מבוצר, "מצדה על הכרמל", הכולל את העיר חיפה, את הר הכרמל עד נחל בית-אורן, ואת מפרץ חיפה וחלק מעמק זבולון.

לקריאה נוספת

• עופר ריחני, "קרבות המפנה במלחמת העולם השנייה" הוצאת קינג 2012
• סטיוון באנגיי, אל עלמיין, הוצאת יבנה, 2005

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב אל-עלמיין הראשון בוויקישיתוף